קורצ'אק האיש והמחנך כפי שהוא משתקף מרשימותיו בגטו

4.5.08

קורצ'אק האיש והמחנך כפי שהוא משתקף מרשימותיו בגטו
כתב אמיר השכל
על הרשימות
החל מה-15 למאי 1942 ועד ה-4 לאוגוסט באותה שנה כתב יאנוש קורצ'אק רשימות בהן הוא תעד את ארועי היום ומחשבותיו. (קורצ'אק חשב על כתיבת יומן שנים רבות עוד לפני פרוץ המלחמה אולם עקב עיסוקיו הרבים הרעיון לא הגיע לכדי מימוש.)
נשאלת השאלה למה רק אז החל בכתיבת הרשימות? על כך יש רק השערות. למעשה ידיעות ראשונות על השמדה הגיעו לגטו וארשה כבר בסוף 1941 אולם כידוע, ידיעות לחוד והפנמה לחוד. בלילה שבין ה-17 ל-18 לאפריל 1942 רצחו הגרמנים 48 מתושבי הגטו, בהם עסקנים ודמויות מרכזיות מחיי הגטו, ארוע זה היה ארוע משמעותי שפיזר, במידה מסוימת, את האשליות והאווירה בגטו השתנתה מקצה לקצה. כנראה שבעקבות ארוע זה החליט קורצ'אק שאי אפשר יותר לדחות את הכתיבה, אולם, כמו שנאמר, זו השערה בלבד.
קורצ'אק היה רושם את רשימותיו בכתב יד ועובד המשרד שלו, הנריק עזרילביץ, היה מעתיק אותן במכונת כתיבה. העותק היחיד הועבר, על פי בקשתו של קורצ'אק, לעוזרו וידידו איגור נברלי, ימים אחדים לאחר שקורצ'אק ויתומיו שולחו מהגטו אל מותם בטרבלינקה. נברלי העביר את הרשימות למשמרת למארינה פאלסקה, ידידתו של קורצ'אק ומנהלת בית היתומים הפולני "ביתנו", שביקשה להסתיר אותן בקיר בעליית הגג של המוסד. לאחר המלחמה הוצאו הרשימות מן מהמסתור ומאחר ומארינה פאלסקה כבר לא הייתה בחיים הן נמסרו ליושב ראש "אגודת הפועלים למען הילד" שבית היתומים עבר לבעלותה. יושב הראש החזיר את הרשימות לנברלי לאחר שהאחרון שוחרר ממחנה הריכוז. היומן הוצא לאור ב-1958
רקע
ארבע השנים שקדמו לפרוץ המלחמה היו שנות משבר קשות בחייו של קורצ'אק שעסק עד אז במגוון של נושאים: ניהול שני בתי יתומים, כתיבה ספרותית ועיתונאית, הרצאות והוראה בנושאי חינוך, עריכת עיתון ילדים. במחצית השנייה של שנות השלושים צומצמה עשייתו והשפעתו, הוא סולק מהרדיו הפולני ואולץ להתפטר מניהול בית היתומים הפולני. שני ארועים אלו נגרמו, כנראה, בשל יהדותו, למרות, שחילוקי דעות בנוגע לדרך ניהול בית היתומים הפולני התגלו כבר קודם לכן עם מארינה פאלסקה, המנהלת הפולניה. בנוסף, נגרמה לו עוגמת נפש רבה מיחסם המנוקר של השכנים הפולנים, עקב אנטישמיות חריפה בפולין, לילדי בית היתומים ברחוב קרוכמאלנה 92. באותה תקופה וכנראה בהשפעת ביקורו השני בארץ ישראל ב-1936 החל קורצ'אק מהדק את קשריו עם תנועות הנוער החלוציות, הוא לקח חלק בסמינרים שלהם בנושאי חינוך. ערב המלחמה שיתף קורצ'אק את יצחק גרינבוים במחשבותיו להעלות לארץ ישראל ולהשתכן באחד הקיבוצים.
פרוץ המלחמה
עם ההכרזה על הגיוס בפולין התייצב קורצ'אק, בן ה-61, בלשכת הגיוס כשהוא לבוש במדי הרב-סרן שלו. בספטמבר 1939 ניתן היה לשמוע שוב את קולו המוכר והשקט ברדיו הפולני כשהפעם הוא מדבר על כבודה של פולין, על משמעות של גבורה ואהבת מולדת והמלצות כיצד לנהוג עם ילדים בעת מלחמה.
לאחר כניעת פולין ומתוך הבנת המצב חזר קורצ'אק לפעילותו האינטנסיבית בבית היתומים ובינואר 1940 כבר מנה בית היתומים 150 ילדים וילדות. עול הפעלתו של המוסד, על כל המשמעויות הנגזרות מכך, נפל על כתפיו של קורצ'אק וסטאפה וילצ'ינסקה שהייתה יד ימינו. קורצ'אק כיתת רגליו באותם ימים אצל נדבנים פולנים, יהודים אמידים שהיו עוד באותה תקופה בוארשה ואצל אדם צ'רניאקוב.

[1] לקורצ'אק היו קשרים טובים שבאו לידי ביטוי בסיוע כלכלי עם אברהם גפנר, מנהל מחלקת האספקה של היודנראט.
בנובמבר 1939 הוציאו השלטונות הגרמנים צו שחייב כל יהודי לענוד סרט לבן עם מגן דוד כחול, קורצ'אק היה אחד הבודדים שלא קיים צו זה. בנוסף, הוא סירב לפשוט את מדי הקצין שלו והסיר מהם את סימני הדרגות. התיחסותו של קורצ'אק לצו הגרמני ולכיבוש הגרמני באו לידי ביטוי במשפטים הבאים: "אני מקבל רק חוקי טבע והאלוהים ולא חוקי-אדם" ו"בשבילי לא קיים כיבוש גרמני. אני קצין פולני והנני גאה על כך". בתגובה על גזירת ההשפלה החליט קורצ'אק לעצב דגל חדש לבית היתומים, דגל בצבע ירוק. מצידו האחד של הדגל נרקמה פריחה של עץ הערמון ומצידו השני מגן-דוד, גאוות הסמל היהודי.
ביוני 1940 התעקש קורצ'אק להוציא את יתומיו, בדגש על הצעירים והחלשים, לקייטנה כמו שעשה בשנים שלפני המלחמה.
סגירת הגטו
עקב הפער בין כמות היהודים שהוכנסו לגטו וגודלו לא נמצא פתרון לשיכונם של מספר מוסדות ציבור בגטו, אחד מהם היה בית היתומים של קורצ'אק. קורצ'אק פנה בכתב ב-30 לאוקטובר 1940 וביקש להשאיר את בית היתומים במקומו. סטאפה, שהייתה יותר מציאותית מקורצ'אק, הסתפקה בבבקשת דחיה של מספר חודשים ואמנם הושגה דחייה של שבועיים, עד ה-30 לנובמבר. בית היתומים החדש הוקם ברחוב חלודנה 33. הגרמנים פיקחו על העברת רכוש בית היתומים למיקומו החדש בגטו וביקשו להחרים, בהזדמנות זו, את מלאי תפוחי האדמה שהיה עיקר מזונם של הילדים, קורצ'אק הלך לבית העירייה במדיו, ללא הסרט וצו ההחרמה בוטל אולם, קורצ'אק נאסר והועבר לפאוויאק.
הבניין ברחוב כלודנה 33 היה בסך הכל גדול ומרווח ונתן מענה סביר לבית היתומים המוגדל. לאחר תקופת התאקלמות קצרה חזרה הפעילות בבית היתומים לשיגרה. מערכת היחסים בבית היתומים, על אף המצוקה בגטו והשפעתה על קוד ההתנהגות הבין-אישית, הייתה מבוססת על דרך ארץ, כבוד הדדי וסובלנות. בשלושת החודשים הראשונים של 1941 נפל כל עומס הארגון מחדש וניהול בית היתומים על כתפיה של סטאפה, כמו שקרה בעבר עת שירת קורצ'אק במלחמת העולם הראשונה.
בסוף חורף 1941 שוחרר קורצ'אק מהפאוויאק תמורת תשלום כופר. קורצ'אק חזר מהכלא עמוס רשמים מהמפגש עם העולם התחתון, הוא היה גאה שעמד בכבוד בכל מטלות הכלא ובמהלך התקופה לא נפל ולו פעם אחת למשכב. מנגד, יש עדויות שהוא נראה עייף ומדוכא במבטו אולם הוא עשה הכל כדי להסתיר את האמת.
קורצ'אק חזר לפעילות מהר, הילדים חשו שוב בפעילותו אולם השתדלו שלא להטרידו. כרגיל, אספקת מזון הייתה נושא מרכזי בטיפולו של קורצ'אק, במצוקתו הוא היה גם מגיע ללאשנו 13, לגאנצוויך וחבורת משתפי הפעולה. בימי שבת, בשעות הבוקר, הייתה מתקיימת פגישת מחנכים וצוות מפעילי בית היתומים. את הישיבה ניהל קורצ'אק כשאחד הנושאים שעמד על הפרק היה מלאי המזון. קורצ'אק תבע ונאבק ביודנראט כדי לקבל חבילות מזון שנשלחו לגטו לאנשים שנמלטו בראשית המלחמה מזרחה לברה"מ והצליח. ילדים שהיו להם משפחות בגטו נהגו לצאת לבקר את משפחותיהם ביום שבת, אחרי הצהרים, מתוך הבנת חשיבות הקשר בין הילד ומשפחתו. קורצ'אק חשש שיציאה מבית היתומים עלולה לחשוף את הילדים למחלות והמגפות שהשתוללו בגטו והוא, באופן אישי, בדק את הילדים עם חזרתם. באותה עת, שבית היתומים התרוקן במקצת, יצאה סטאפה לפגוש ילדים, בוגרי המוסד ולעקוב אחרי מהלך חייהם בגטו. כשהיה צורך, סטאפה ידעה לעזור, לתווך ולפתור בעיות. היות ומערכת החינוך לא פעלה בגטו הקים קורצ'אק בית ספר פנימי בבית היתומים כשעדיפות ניתנה ללמוד קריאה, כתיבה וחשבון. למחנכים המתלמדים ולחניכים הבוגרים ניתנו, מעת לעת, הרצאות בנושאי היסטוריה, חברה וספרות על ידי טובי המרצים שהיו בגטו. בנוסף, התקיימו בבית היתומים פעולות תרבות שכללו, קונצרטים, הצגות והופעות שונות.
שפתו של קורצ'אק ברוב שנות חייו הייתה פולנית, הוא לא שלט בשפת היידיש שהייתה השפה השגורה בפי רוב היהודים בפולין. בשנות השלושים כאשר קורצ'אק יצא לביקוריו בארץ ישראל הוא החל בלימוד העברית ומאוחר יותר אף למד יידיש. באחת הישיבות בבית היתומים שבגטו התפתח ויכוח בין מצדדי הפולנית ובין מצדדי היידיש על אופי הפעילות התרבותית בבית היתומים, קורצ'אק הכריע, להפתעת המשתתפים, בעד היידיש-"השפה שבה מדברים המוני העם בגטו ואתה הם מתים".
קורצ'אק שגילה את יהדותו בגיל חמש ולא היה איש דתי, השקיע מאמצים רבים בארגון תפילות הימים הנוראים של שנת 1941, קורצ'אק עצמו היה שקוע בתפילה כשהוא אוחז בידיו מחזור בתרגום פולני. במהלך הימים הנוראים קורצ'אק נשא דברים שעיקרם, הרעיון, שהאדם יסודו בעפר וסופו בעפר וככל שיסורי האדם גוברים כך גדל גם רצון החיים שלו.
ב-26 לאוקטובר 1941, לרגל צימצום הגטו, הועבר בית היתומים מרחוב כלודנה 33 לבית שנמצא בין הרחובות שיינה 16 לרחוב שליסקה 9 (רחובות מקבילים), הפעם היה זה בית שלא תאם את צרכי בית היתומים ובנוסף, צימצום הגטו היה אות מבשר רעות.
קורצ'אק לא הסתפק בניהול בית היתומים, ברחוב דזיאלנה 39 היה בית אסופים, בבית חיו ילדים אסופים, רובם בגיל רך. מצבו של הבית הלך והידרדר והילדים החוסים בו התהלכו או שכבו במיטותיהם יחפים ורעבים, רבים מהם היו על סף מוות. בגטו לא נמצא איש שהיה מוכן לקחת את הבית והטיפול בילדים תחת חסותו. בפברואר 1942 הגיש קורצ'אק ליודנראט בקשה, בצרוף תולדות חיים, כדי להתקבל כמחנך בבית זה, בקשתו התקבלה.
ב-15 ליולי 1942, שבוע לפני תחילת הגירוש הגדול מהגטו, התקיימה ההצגה האחרונה בבית היתומים, הייתה זו הצגה בשם "הדואר" שעסקה בנער חולה שמרותק למיטתו במצוות הרופא. העיסוק היחיד של הנער הוא תצפית מחלון על הנעשה ברחוב. הנער כמה לצאת החוצה אל הטבע, הייתה זו מאין אלגוריה על חיי הילדים בגטו שהיה מוקף וסגור בחומה. כשנשאל קורצ'אק מדוע הוא בחר במחזה הזה ענה כי רצה שהילדים ילמדו לקבל בשלווה את פני מלאך המוות.
כמה מילים על סטאפה
בעוד קורצ'אק היה איש ההגות והחזון הייתה סטאפה אשת התכנון והביצוע. סטאפה העשירה את העשיה החינוכית והפכה את הרעיונות החינוכיים של קורצ'אק למציאות. סטאפה ידעה למזג אהבה ללא תנאי לילדים ובמקביל, דרשה מהם לעמוד בחובות בית היתומים, סדר ומשמעת. סטאפה הייתה אחראית על השגרה, ידה הייתה בכל והילדים היו פונים אליה בכל נושא וענין. היכולת שלה להיות תמיד במקום ובזמן נסכה ביטחון בלב הילדים.
סטאפה הייתה בשנות השלושים בשלושה ביקורים בארץ ישראל, ביקורה השני, במחצית השנייה של שנות השלושים, חיזק את את זיקתה לארץ והיא חשבה ברצינות על עליה. הביקור השלשי היה מתוך מטרה להשתקע והיא שהתה למעלה משנה וחצי בקיבוץ עין-חרוד שם עסקה בחינוך ילדים. באפריל 1939 חזרה סטאפה לוארשה כדי להאיץ את עליתו של קורצ'אק לארץ ישראל אולם המצב הפוליטי והחשש מפרוץ מלחמה השאיר אותה בבית היתומים לצידו של קורצ'אק. ב-2 לאפריל 1940 היא כותבת לחברתה פייגה ליפשיץ מעין חרוד "יקירתי, אנו בריאים. אני עובדת קצת בבית היתומים ואילו קורצ'אק הרבה. לא באתי, כיון שאין אני רוצה לנסוע בלי הילדים."[2]
הגירוש
הקורבנות הראשונים לגירוש היו ילדי הרחוב, חרף ניסיונותיהם למצוא מקומות מסתור, "נצודו" הילדים ברחובות הגטו ונשלחו לאומשלאגפלאץ. גירוש מוסדות הילדים החל בראשית אוגוסט 1942 ואחד הראשונים היה בית היתומים של קורצ'אק. בגטו התפתח ויכוח האם נכון, מבחינה ציבורית, שקורצ'אק ואיתו עשרות מחנכים, ילכו עם ילדיהם אל מותם או יישארו בחיים ויוכלו להמשיך לשרת את הציבור.
גירוש בית היתומים התרחש ביום רביעי, ה-5 לאוגוסט, היום ה-15 לגירוש וחמישה ימים לפני גמר חיסול הגטו הקטן. בחיבור "חורבן וארשה" שנכתב במהלך ימי הגירוש ומיוחס לסופר יהושע פרלה יש תאור, נוגע ללב, של מסע בית היתומים לאומשלאגפלאץ ":
....דבר נפלא התרחש: מאתים ילדים לא צעקו. מאתים הנפשות הטהורות, שנדונו למוות, לא בכו. איש מהם לא נמלט, איש מהם לא הסתתר, הם רק התרפקו כסנוניות חולות על מורם ומחנכם, על אביהם ואחיהם, על יאנוש קורצ'אק, שיגן עליהם וישמרם.....יאנוש קורצ'אק, ללא כובע, חגור חגורת עור, נעול מגפיים, כפוף ושחוח, מחזיק בידו של ילד וצועד קדימה. אחריו צועדות אחיות אחדות בסינרים לבנים ואחריהן מאתים ילדים לבושים בגדים נקיים ומסודרים, מובלים אל העקדה....הילדים מוקפים מכל הצדדים שוטרים גרמנים, אוקראינים והפעם גם יהודים. השוטרים דופקים בהם במגלביהם ויורים ללא הפסק מאקדחיהם....אבני הרחוב בכו למראה תהלוכה זו."[3]
על ההצעה הגרמנית לקורצ'אק להציל את חייו יש כמה גירסאות, האחת אומרת שבתוך המהומה פילס קצין ס"ס את דרכו בתוך ההמון והגיש לקורצ'אק מכתב שתוכנו לא ידוע אך מעריכים שהייתה בו הצעה לחזור לביתו. גירסה אחרת טוענת שכשהילדים היו כבר בתוך הקרונות ניגש קצין גרמני לקורצ'אק ואישר לו לצאת מהקרון אולם הוא דחה את ההצעה.
דמותו של קורצ'אק כפי שמשתקפת מהרשימות שכתב בגטו
בעת כתיבת הרשימות היה קורצ'אק בין 63 או 64[4] . קורצ'אק של מאי 1942 הוא איש פסימי, בודד, מצבו הגופני והמוראלי ירוד, קורצ'אק עייף הוא מרגיש שמצבו הגופני משפיע על יכולתו להזיז ולקדם דברים וזה מאכזב אותו, זה אינו קורצ'אק של העבר שהיה מסוגל להזיז הרים וגבעות:
"אחר כך עייפות בלבד, אחר כך רק צעד-צעד, בעקשנות, בכיוון שנבחר תחילה, וכבר בדרך נוחה יותר, בהתלהבות שפחתה, מתוך הכרה מכאיבה שלא כך, כי פחות מדי, כי בבדידות קשה לאין-ערוך יותר, כי גובר והולך רק לובן השיער, כי מתרבים הקמטים במצח שהיה חלק ועזפני, כי העיניים כבר כהו, והדם האט זרימתו, ובדי-עמל נושאות אותך הרגליים.
וכי מה?-הזיקנה.
האחד מתנגד ומגביר קצב, שואף כמימים ימימה, רוצה אפילו מהר יותר וחזק יותר, כדי להספיק. הריהו משלה את עצמו, מתגונן, מתקומם ומתחבט. האחר מתחיל, תוך השלמה נוגה, לא רק לוותר, אלא אף לסגת.
"איני יכול עוד.-שוב איני רוצה אפילו לנסות!-לא כדאי. כבר איני מבין.-אילו השיבו לי את אפרן של השנים שעלו באש, את האנרגיה שנתבזבזה בתעיה, את התנופה הפזרנית של הכוחות שהיו..."[5]
מנגד, המציאות חזקה יותר ומחייבת אותו לעשות כל שניתן לגייס כסף ומזון ליתומיו, קורצ'אק מפגין נחישות ועקשנות ואינו בוחל כמעט בשום דבר, הוא פונה למיוחסים ולאלו שעוד הפרוטה מצויה בכיסם, הוא פונה לעולם התחתון, הוא מפעיל לחץ על חברי היודנראט, לפעמים אף בצורה בוטה. מי שמצליחה לפשר ולהשיג דברים היא סטאפה, אנשי היודנראט מעידים שנוח להם היה יותר המגע עם סטאפה שגילתה בכל משא ומתן יותר מתינות בדרישותיה.
קורצ'אק עקשן ולפעמים מתקשה לקרוא נכון את המציאות, כשסוגרים את הגטו ובשלב הראשון אין מקום למספר מוסדות ציבוריים ובהם בית היתומים הוא מבקש להשאיר את בית היתומים במקומו. סטאפה, שהייתה ראלית יותר, מסתפקת בדחיה עד האביב ומקבלת דחייה של שבועיים. עקשנותו שלא ללכת עם הסרט הלבן עם מגן הדוד הכחול עולה לו במאסר ולבית היתומים באבדן המנהיג והאב הרוחני.
קורצ'אק עוסק רבות ברשימותיו בנושא המוות והתאבדות. מוות וסוגית מחלות הנפש מלוות אותו מצעירותו, מאז מותו של אביו:
"בהיותי בן שבע-עשרה התחלתי אפילו לכתוב סיפור התאבדות. הגיבור החל שונא את החיים מפחד הטירוף.
אימת מוות פחדתי מפני בית חולי-רוח, שבו אושפז אבי כמה פעמים.ובכן בנו של מטורף אני. ובכן עול התורשה רובץ עלי. כבר חלפו עשרות שנים, ואילו מחשבה זו מענה אותי תקופות תקופות."[6]
יום לפני תחילת הגירוש הגדול מגטו וארשה כותב קורצ'אק:
"רוצה הייתי למות בהכרה, מתוך צלילות. איני יודע מה הייתי אומר לילדים לפרידה. שואף הייתי לומר להם, כי ניתנה להם חירות גמורה בבחירת הדרך."[7] בשעת המבחן קורצ'אק לא נתן להם את אפשרות הבחירה, האם נכון עשה? "יורק", דוד פלונסקי, מעריץ גדול של קורצ'אק, שאת עדותו שמעתי באוקטובר 2004 אינו סולח לו שלא שיתף את ילדיו בגורל הצפוי להם ונתן להם את אפשרות הבחירה, "ולו היה ניצל ילד אחד?" אמר יורק ולא יסף.
האפשרות להתאבד והדרך לממש אותה מלוות את קורצ'אק כל חייו:
"שנים על שנים שמרתי כספית דוכלורית וגלולות מורפיום בירכתי המגירה. לקחתי אותן עמי רק בלכתי לקבר אמי בבית העלמין. מאז פרצה המלחמה נשאתי את הגלולות בכיס ומענין הדבר, כי בשעת החיפוש בבית הסוהר השאירו אותן בידי.
אין לך התרחשות (הרפתקה) מאוסה יותר מהתאבדות שנכשלה. תוכנית כזאת חייבת להבשיל עד תום, כדי שההוצאה-לפועל תבטיח לחלוטין את ההצלחה. אם חזרתי ודחיתי בלי הרף את תוכניתי, שחושבה עד אחרון פרטיה, הרי זה מפני שתמיד, ברגע האחרון, צף ועלה חלום חדש כלשהו, אשר נבצר ממני לנטשו ללא עיבוד."[8]
בחלק השני של הרשימות יש פרק שעוסק באותאנאזיה, הפרק נכתב ביולי 1942 כאשר תחושת הבטן של קורצ'אק, כנראה, רמזה לו שהסוף קרב וכך כותב קורצ'אק: "הזכות להרוג מתוך רחמים שמורה לאיש האוהב ומתייסר-כאשר גם הוא אינו רוצה להישאר בחיים. וכך יהיה בעוד שנים מעטות.
.....כאשר הצעתי לאחותי, לאחר שובה מפאריס, התאבדות משותפת, לא היה בכך משום מחשבה או פרוגרמה של פשיטת רגל, נהפוך הוא. צר היה לי המקום בעולם ובחיים.
...בשעות מצוקה, כששקלתי את התוכנית להמית (להרדים) את העוללים והזקנים בגיטו היהודי שנדון להשמדה, תפסתי את המעשה כרצח לגבי החולים והתשושים וכרצח מהמארב לגבי התמימים."[9]
אל אף המצוקה בגטו קורצ'אק אינו מפסיק לחלום, במאי 1942 כאשר בגטו יש ידיעות על השמדה והחשש שחיסול הגטו הולך ומתקרב כותב קורצ'ק ברשימותיו: "יהיו, אם כן, בידי אמצעים לא-מוגבלים, ואני מפרסם תחרות על בנין בית-יתומים גדול בהרי הלבנון, בקרבת כפר-גלעדי.
יהיו שם חדרי-אוכל וחדר שינה קסרקטיניים גדולים. יהיו גם "בתי מתבודדים" קטנים. על גבי גג שטוח יהיה לי חדר אחד לא-גדול וקירותיו שקופים, כדי שלא אפסיד אפילו זריחה או שקיעה אחת, וכדי שאוכל, בשעת כתיבה בלילה, להציץ מפעם לפעם בכוכבים.
ארץ ישראל הצעירה טורחת בנאמנות ובידיעה רבה לבוא לכלל הבנה עם האדמה. אך יגיע תורם של השמים. שאם לא כן, הרי כאן אי-הבנה ומשגה."[10]
על אף מצבו הגופני והנפשי של קורצ'אק והמצוקה הגדולה שסובבת אותו הוא ממשיך להיות איש של מצפון, מוסר ודוגמא אישית. קורצ'אק מספר שכשהיה בעבר בחארבין הוא נסע בריקשה, אולם כשהוא חזר לוארשה הוא סירב להשתמש בריקשה מחשש להכביד על נושאיה. עתה בגטו הוא מעדיף להשתמש בריקשה והוא מסביר זאת:
"צריך לתת להם פרנסה. מוטב שאשב בריקשה אני, משישבו שני ספסרים כבדי משקל, המוסיפים גם צרור.
רגע מאוס, כשאני בוחר את הבריאים, החזקים יותר (אם ממהר אני) ומשלם חמישים אגורות יותר מהשכר שנקבו."[11]
מצפונו של קורצ'אק מעיק עליו על שזנח את מקצוע הרפואה וכך הוא כותב:
"הלא השבע השנים הראשונות שימשתי רופא בית צנוע בבית חולים. כל השנים שחלפו מאז מלווה אותי הרגשה המאוסה, כי ערקתי. בגדתי בילד החולה, ברפואה ובבית החולים. "[12]
ובאשר לדוגמא אישית, בבית היתומים לא היו מנהלים ופועלים, כולם, כולל קורצ'אק, עסקו בכל סוגי המלאכות, קורצ'אק מתיחס לסוגיה בפרק שכותרתו "מדוע אני אוסף כלים?" וכך הוא עונה על השאלה:
"כשאני אוסף בעצם ידי, רואה אני את הצלחות הפקועות, את הכפות המכופפות את הקעריות השרוטות. ...לפעמים אעיף עין כיצד מחלקים את התוספות, או אראה מי יושב ליד מי ואהרהר לי על דא ועל הא." אבל זה לא העיקר בעיניו, העיקר הוא: "נאבק אני כי בבית היתומים לא נדע עבודה עדינה או גסה, חכמה או טיפשית, נקיה או מלוכלכת-עבודה לעלמות חמודות ולאספסוף פשוט. לא יהיו בבית היתומים עובדי-גוף בלבד ועובדי רוח בלבד."[13]
בחרתי לסיים בפילוספית החיים של קורצ'אק כפי שאני מבין אותה מרשימותיו: "איני קיים כדי שיאהבוני ויוקירו אותי, אלא כדי שאפעל אני ואוהב. אין הסביבה חייבת לעזור לי, אלא אני חייב לדאוג לעולם, לאדם."[14]


העבודה נכתבה על פי הספר יאנוש קורצ'אק מן הגטו (1942-1939) כתב יאנוש קורצ'אק-ההערות לספר נכתבו על ידי יצחק פרליס.
[1] ביומנו של צ'רניאקוב מתועדים ארבעה ביקורים של קורצ'אק לפני הקמת הגטו.
[2] יאנוש קורצ'אק, מן הגטו, עמ' 33.
[3] שם, עמ' 67.
[4] קורצ'אק עצמו לא ידע את שנת לידתו המדויקת היות וכפי שהוא מעיד ברשימות אביו לא טרח שנים להכין לו תעודת לידה, "אמא כינתה את מעשהו הזנחה נפשעת : כעורך דין חייב היה אבי לא לדחות את הכנת תעודת הלידה." עמ' 160.
[5] שם, עמ' 75.
[6] שם, עמ' 151.
[7] שם, עמ' 161.
[8] שם, עמ' 103.
[9] שם, עמ' 149.
[10] שם, עמ' 88.
[11] שם, עמ' 107.
[12] שם, עמ' 105.
[13] שם, עמ' 166.
[14] שם, עמ' 133.