Friday, January 2, 2009

טוביה ביילסקי - מופת של מנהיגות


טוביה ביילסקי - מופת של מנהיגות
כתב: אמיר השכל
ערכה: נאוה רון

פתיחה
באמצע חודש יולי 1944, נכנסה שיירה של 1,140 יהודים בראשותם של שלושת האחים ביילסקי: טוביה, עשהאל וזוס, לעיירה נובוגרודק שבביילורוסיה
[1]. היו אלו יהודים שברחו מגטאות נובוגרודק, לידה ועיירות נוספות בסביבה והצטרפו לקבוצת פרטיזנים יהודים בראשותו של טוביה ביילסקי.
במשך כשנתיים אסף טוביה ביילסקי כל יהודי שהצליח להגיע ליער מתוך מטרה להציל את כל מי שניתן. היה זה המבצע הגדול ביותר של הצלת יהודים על ידי יהודים בימי מלחמת העולם השנייה.
מבצע זה לא היה אפשרי ללא מנהיגות יוצאת דופן של טוביה ביילסקי.


מטרתו של מאמר זה לספר את סיפור מחנה המשפחות, תוך הדגשת תכונות בולטות במנהיגותו של טוביה ביילסקי.


תולדות חייו של טוביה ביילסקי
טוביה ביילסקי נולד בסטנקייביצ'ה שבמערב ביילורוסיה. הכפר היה ממוקם בין שני ישובים גדולים יותר, לידה ונובוגרודק. בתחילת המאה הייתה משפחת ביילסקי אחת משש המשפחות שהתגוררו בסטנקייביצ'ה, היא הייתה המשפחה היהודית היחידה. למשפחה הייתה טחנת קמח, חלקת אדמה ובעלי חיים.
להורים, דוד וביילה, היו תריסר ילדים: עשרה בנים ושתי בנות. טוביה, שנולד
ב-1906, היה הבן השלישי, אחיו עשהאל היה צעיר ממנו בשנתיים וזוס בשש שנים.
משפחת ביילסקי הייתה ענייה אולם לא סבלה מרעב ולא ראתה את עצמה כנצרכת.
בבית שמרו על כשרות ועל החגים. בשבתות וחגים המשפחה שבתה ממלאכה. נאמנות למשפחה וקבלת מרות היו שני דפוסי חיים מקודשים בבית והאב היה הסמכות העליונה בבית. עסקיו של האב דרשו מהמשפחה קשר הדוק עם השכנים הגויים ובהיותו מודע לבידוד ולאלימות כנגד יהודים פיתח האב טבע פייסני ותמיד העדיף שלום ופשרה על פני עימותים.
טוביה סיים את לימודיו בגיל 13 אבל הוא מצא דרכים אחרות להמשיך וללמוד. במלחמת העולם הראשונה, כשהגרמנים כבשו את האזור, הוא למד מהם גרמנית.
בשנות העשרים יצא האח הבכור לנסות את מזלו באמריקה וכעבור זמן קצר הלך בעקבותיו אח אחר וכך ירש טוביה את מעמד הבכורה. בשנת 1927 גויס טוביה לצבא הפולני והיה לצלף מצטיין. תפקודו של טוביה היה כה טוב שהוא התמנה לאמן מתגייסים חדשים.
מטבעו היה טוביה אינטליגנטי וסקרן והיה לו כשרון ללמוד שפות. נוסף על יידיש דיבר טוביה פולנית, ביילורוסית ורוסית, כמו כן הוא ידע היטב גרמנית.
טוביה לא היה יהודי אדוק אולם הוא הזדהה עם המסורת ונהנה מלימודי תנ"ך ממנו הוא ידע לצטט קטעים שלמים.
מתוקף היכרותו עם מצבה הכלכלי של משפחתו חיפש לעצמו טוביה אישה מבית מבוסס וב-1929 הוא נשא לאישה את רבקה, בת למשפחה נכבדה בעיירה סמוכה, בעלת חנות כל-בו ובית גדול. הכלה נחשב לבתולה זקנה, קשישה מבעלה, מכוערת אבל נבונה ומשכילה. בניגוד לאשתו היה טוביה גבה קומה, רחב כתפיים. גברים ונשים התקשו לעמוד בפניו. טוביה היה מבלה בזמנו הפנוי עם הפולנים והביילורוסים במשחקי קלפים, שחמט וויכוחים פוליטיים ויצא לו מוניטין של אדם שכדאי לשוחח אתו. טוביה ניחן בכריזמה, בתחכום ובסקרנות, אשר הסוו את מוצאו הפשוט.

לאחר שטוביה עזב את הבית עברה הבכורה לאחיו עשהאל, שהיה איש גלוי לב, הגון, נאמן ומסור לחבריו. שלא כמו טוביה, התקשה עשהאל להתבטא, הוא נעדר סקרנות אינטלקטואלית. אהבתו לעם היהודי הייתה גדולה. חייו של עשהאל התמקדו במשפחתו, הוא היה איש עמל. זוס היה היה צעיר מעשהאל בארבע שנים. זוס היה גבר גבה קומה, מטופח ונשים חיזרו אחריו, לימים הוא נשא לאישה את צירל, בת נובוגרודק.

האחים ביילסקי






פרוץ המלחמה
עם פרוץ המלחמה כבש הצבא האדום את אזור מזרח פולין, טוביה הוגדר על ידי השלטון החדש כ"קפיטליסט בורגני" ובטרם תשיג אותו יד השלטונות הוא ברח ללידה. בלידה פגש טוביה את סוניה, אשה נאה בשנות ה-30 לחייה. טוביה נפרד מאשתו ונשא את סוניה לאישה.
עם הפלישה הגרמנית לברה"מ חזרו טוביה ואשתו לבית הוריו שבסטנקייביצ'ה, שנחשב למקום מקלט בטוח באותם ימים. כשהחל טרור גרמני החליטה משפחת ביילסקי לא להיכנע וכשהגרמנים הקימו גטו נמנו האחים ביילסקי עם אנשי המיעוט שסירבו להיכלא בגטו. זמן קצר לאחר הקמת גטו נובוגרודק, ב-7 בדצמבר 1941, בוצעה אקציה שבמהלכה נרצחו 4,000 יהודים. בין הנספים היו ההורים ביילסקי, רבקה, אשתו הראשונה של טוביה, צירל, אשתו של זוס והתינוקת שלהם. ארוע זה היה נקודת מפנה בחיי האחים. בשלב הראשון חיפשו האחים נשק, טוביה קיבל אקדח במתנה מאיכר ביילורוסי עשיר ועשהאל השיג תת-מקלע מאיכר ביילורוסי.

הבריחה ליערות
ב-5 ביולי 1941 הייתה בלידה הוצאה להורג קולקטיבית ראשונה של יהודים. האחים הבינו, כי זה "המבוא" להשמדה והחליטו לברוח ליערות. בשלב הראשון הסתתרו טוביה ואשתו אצל ידיד, איכר ביילורוסי. הראשון שיצא ליער היה עשהאל. במרס 1942 כבר הצטרפו תשעה אנשים אל עשהאל, שמצא מקום מסתור ביער סמוך לנובוגרודק. עשהאל ואנשיו, שהיו זקוקים לאוכל, היו פורצים לחוות ודורשים מזון באיומי נשק. הסכנות ביער אילצו אותם לחפש שיתוף פעולה עם הפרטיזנים. עשהאל ואנשיו החלו בגישושים, במהלכם הם הבינו, שהפתרון המועדף עליהם הוא הקמת קבוצה יהודית, שלאנשיה צרכים דומים לאלו של הפרטיזנים. כוחה של קבוצה כזאת וסיכוייה לשרוד יהיו תלויים בגודלה, בארגונה ובכלי הנשק שלה. עקרון נוסף, שהיה ברור לעשהאל ואנשיו, הוא עקרון הניידות. הם הבינו, שכושר הישרדות הקבוצה תלוי בניידותה.
בסוף מרס 1942 כבר גדלה קבוצתו של עשהאל לשלושה עשר חברים, כאשר הגברים בחבורה עסקו בהשגת מזון והנשים בהכנת הארוחות. באמצע מאי 1942 הגיעה למחנה של עשהאל הקבוצה הראשונה בראשות אחיו טוביה. בשלב זה המשיכה קבוצת הנמלטים המורחבת להתנהג על פי דפוסים שקבע עשהאל. עשהאל הוסיף לשמש כראש הקבוצה אולם הוא היה פתוח לקבל את דעותיו של אחיו הגדול, טוביה. הבעיה הייתה שלקבוצה היה מעט נשק ומספר גדול יחסית של מבוגרים ונשים, אי לכך, הציע טוביה לעשות מאמצים להשיג נשק ולצרף לשורותיהם צעירים אחדים מגטו נובוגרודק. הפתרון היה לשלוח שליח לגטו ולחפש מתנדבים חדשים. הבעיה הייתה כיצד יאתרו, הנמלטים מהגטו, את הקבוצה של עשהאל וטוביה והפתרון לכך היה בהקמת תחנת ביניים מחוץ לגטו, בביתו של אדם מהימן, שהנמלטים מהגטו יוכלו לשהות אצלו עד שאנשי ביילסקי יוכלו לאסוף אותם.
בקיץ 1942 התגנב שליח של קבוצת ביילסקי לגטו וביקש מקרוב משפחה של ביילסקי לארגן קבוצת בחורים, רצוי נושאי נשק, ולהצטרף אליהם ליער. נמצאו שבעה גברים, אולם לאיש מהם לא היה נשק. בהדרכת השליח הגיעה הקבוצה ליער והקבוצה של ביילסקי גדלה ל-30 איש. בשלב זה הגיעו האחים להבנה, כי הגיעה השעה להפוך את קבוצתם ליחידה פרטיזנית רשמית, אוטריאד ברוסית.
הם החליטו לקרוא ליחידה אוטריאד ז'וקוב על שמו של הגנרל ז'וקוב, מפקד החזית הסובייטית המערבית. לאחר זמן ניתן לקבוצה שם רשמי אחר ובאופן לא רשמי הם נודעו מאותו יום כאוטריאד ביילסקי.


טוביה לוקח פיקוד
עם הקמת היחידה מונה טוביה למפקד האוטריאד. הוא היה הממונה על ניהול היחידה ועיצוב מדיניות הביטחון שלה. עשהאל היה לסגנו והאחראי לשגרת חיי היחידה וללוחמיה. זוס התמנה לקצין המודיעין, פסח פרידברג, אחד מהשבעה שהגיעו מגטו נובוגרודק, התמנה לקצין האפסנאות ולזר מלבין התמנה לראש המטה. מלבין היה בן למשפחה אמידה, משכיל, ששלט בפולנית ורוסית. למלבין הייתה הכשרה צבאית, אותה רכש בעת ששירת בצבא הפולני במשך שנים אחדות. במשך הזמן יזם מלבין מערכת פקודות קבע, שהביאו סדר ויציבות לאוטריאד. עם הזמן סמך טוביה יותר ויותר על עצותיו של מלבין ועל כשרונותיו.
כמפקד היה טוביה מנהיג תקיף. רק הוא מינה אנשים לתפקידים. רעיה קפלינסקי, מזכירתו של טוביה באוטריאד, מסרה בעדותה את הדברים הבאים על מנהיגותו של טוביה: "טוביה ידע לחלק פקודות. הוא גם ידע להיות דיפלומט, לטפל באנשים ביד חזקה ובעדינות. הוא היה אומר להם בפשטות: אם אתם רוצים לחיות, לכו אחרי ועשו מה שאני אומר. אם אינכם רוצים, לכו לאן שאתם רוצים ועזבו אותי. אם אתם נשארים אתי אתם חייבים לציית לי."
[2]
פנחס בולדו, פרטיזן באוטריאד, טוען שטוביה היה יותר מתוחכם, עשהאל וזוס דמו לאיכרים. טוביה עלה על שניהם מבחינה אינטלקטואלית, הוא היה מסוגל להפשטה, היה בעל רעיונות וידע להחליט החלטות. שני אחיו רק ביצעו את פקודותיו. טוביה היה איש כריזמתי, נאה, שופע גבריות וכשהוא רכב על סוס הוא נראה בכל הדרו. טוביה ידע לשמור על דיסטנס בינו לבין האחרים. הם רחשו לו כבוד.
אברהם וינר, שזכה לעבוד במחיצתו של טוביה, מספר, שטוביה כמנהיג "היה מלא על גדותיו כאב לאומי ואהבה לאומית ליהודים. להצלתם הוא הקדיש את נשמתו, את מוחו ואת כל מאודו. באפשרות שניתנה לו להציל אותם ראה זכות גדולה. הוא היה אסיר תודה על כך שהיה יכול לעשות זאת."
[3]


טוביה כמעצב הייעוד והחזון של האוטריאד
מאז נעשה טוביה מפקד האוטריאד הייתה מטרתו המוצהרת והעקבית להגדיל את היחידה. הוא נימק זאת בכך, שהתרחבות תחזק אותה ותתרום להמשך קיומה.
מתוך נסיונו בצבא הפולני דרש טוביה, שהאוטוריאד יאורגן כמו ארגון צבאי. הוא האמין, שכדי לשרוד, על הקבוצה לפעול כישות מלוכדת. כל אחד חייב לציית לפקודות, בין אם הוא מסכים להן ובין אם לאו. אין מקום למתנגדים.
ככל שגברו הקשיים בהבטחת אספקה, גברה הנטיה לחלק את המחנה לקבוצות מצומצמות נפרדות. היו חברים שביקשו לנצל את העדיפות שהייתה להם כבעלי נשק או את ניסיונם או את קשריהם עם אוכלוסיה מקומית. הם ביקשו להיפטר מ"חסרי התועלת", בעוד טוביה נקט עמדה ברורה נגד. הוא הבין את צורכי השעה. טוביה דרש בתוקף לקלוט כל יהודי, שהגיע למחנה, בין אם היה לו נשק ובין אם לאו, בין אם הוא היה מסוגל להילחם ובין אם לאו. החזון וייעוד האוטריאד, כפי שהגדיר טוביה, היה שהצלת נפשות חשובה מכל דבר אחר. הוא חזר ואמר, שמוטב להציל נפש אחת מישראל מלהרוג עשרים גרמנים.
ידוע שבין אנשי הקבוצה הייתה התנגדות לתפיסתו העקרונית של טוביה. ההתנגדות נבעה משתי סיבות עיקריות: הגדלת מספרם של ילדים ונשים עלולה הייתה להקשות על ניידות היחידה ובכך לסכן את כולם, והקושי להשיג מזון לכל כך הרבה פיות.
בשנת 1987, שבועיים לפני מותו של טוביה ביילסקי, הוא סיפר על מטרותיו בתקופת המלחמה: "זה היה פשוט. הגרמנים תפסו את אבי, את אמי ואת שני אחי. הם לקחו אותם לגטו ומשם למוות. האויב לא עשה הבחנות. לקחו כל מי שנפל לידם ורצחו אותו. אם כך, האם פרוש הדבר שעלי לחקות אותם, פשוט להרוג כמו גרמנים, מי שלא היו? זה לא הועיל. זה היה חסר היגיון בעיני. אני רציתי להציל, לא להרוג...נוכחתי לדעת שהיהודים לא מקשיבים זה לזה. הם מסוכסכים, בלתי מרוסנים. לי הם הקשיבו, אותי כיבדו. לכן הייתי חייב להציל אותם."
[4]
מתוך נאמנות לתפיסת העולם, כי צריך לעשות כל דבר כדי להציל כמה שיותר יהודים, נשלחו שליחים של האוטריאד לגטו נובוגרודק כדי לקרוא ליהודי הגטו להצטרף אליהם. בחורף 1943 מנה אוטריאד ביילסקי כבר 200 נפש, רבים מהם היו קשישים, נשים וילדים.


יכולת ניהול מו"מ, שיתוף פעולה והבנת הצרכים
בקיץ 1942 נודע לטוביה, שאוטריאד רוסי שבראשו עמד ויקטור פנצ'נקוב, החליט לחסל את אוטריאד ביילסקי, היות שהם האשימו את היהודים במעשי שוד. טוביה פנה לחברו, איכר ביילורוסי, שהיה גם חברו של ויקטור פנצ'נקוב, וביקש ממנו לקבוע לו פגישה משותפת. טוביה דחה את ההאשמות כנגד האוטריאד שלו והציע, שבמידה והדבר יוכח כטעות הם ישתפו פעולה. פנצ'נקוב הסכים. השניים סיכמו, שבמשך מספר ימים יימנעו שני האוטריאדים מללכת לכפר, שהאשים את היהודים בשוד, ולאחר מכן הם יפנו, יחד, אל אחד האיכרים, שהרבה להתלונן. בלילה שנקבע התדפק ויקטור על חלון בקתה וביקש לחם. האיכר ענה, כי אין לו לחם וטען, שאתמול היהודים שדדו ממנו את כל מה שהיה לו. היות וטוביה ופנצ'נקוב סכמו יחד שלא להכנס לכפר במשך מספר ימים ידע האחרון, שהיהודים לא היו שם וכי הכפרי משקר.
מאותו יום החלה ידידות בין שני המפקדים והם המשיכו לשתף פעולה. הידיעה על שיתוף הפעולה עשתה לה כנפיים וסייעה למתן גושפנקה לקבוצת ביילסקי והקלה בעקיפין על חיי הנמלטים מהגטאות.
על אף שתהילה צבאית לא עניינה את טוביה, מטרותיו היו לשמור על חיי אנשיו ולהביא כמה שיותר יהודים לאוטריאד. הוא נאלץ לשתף פעולה במלחמתם של הפרטיזנים בגרמנים. המבצעים המשותפים עם הרוסים התחילו ברבע האחרון של שנת 1942 ונמשכו עד למחצית השנייה של שנת 1943. יחד עם זאת, העביר טוביה מסר סמוי לאנשיו: "אל תמהרו להילחם ולמות. נשארנו מעטים כל כך, אנחנו צריכים להציל נפשות. חשוב יותר להציל יהודים מלהרוג גרמנים."
[5]

היכולת לבצע שינויים אירגוניים והתאמה למצב בשטח
שיתוף הפעולה בין טוביה ופנצ'נקוב הביא לגידולו של האוטריאד של ביילסקי בעיקר בקשישים, נשים וילדים. התוצאה הייתה צמצום ניידותו של האוטריאד. טוביה קיווה, שפיצול אנשיו ליחידות משנה, מתואמות ביניהן, ישפר את כושר הניידות. הוא הקים יחידות בנות 25-20 איש.
החלוקה התבססה, בדרך כלל, על קשרי משפחה וחברות. בכל אחת מהקבוצות היו חייבים להיות צעירים נושאי נשק, קשישים, נשים וילדים. הרכב הקבוצה נקבע בידי מפקד. לכל קבוצה היה מפקד ובעלי תפקידים מיוחדים.
טוביה עמד על כך, שהגנת היחידה והאספקה יהיו בידים שונות. הוא חשב שההפרדה בין התפקידים הבסיסיים האלה תמנע שימוש לרעה בכוח. לכל יחידה היה שטח מוגדר ולכל אחת היה מטבח עצמאי. דוד בישול ומצרכי מזון הוקצבו לכל קבוצה בנפרד.
באוקטובר 1942 הוקם מחנה לאוטריאד ביילסקי והוא מנה אז 200 נפש, בשני יערות סמוכים זה לזה, פרלאז וזאביילובו.
משפחות במחנה ביילסקי




הגרמנים מסמנים את טוביה כמטרה
היבול של קציר 1942 היה מבורך. על פי החוק הגרמני נדרש כל איכר למסור חלק מסוים מיבולו לשלטונות. טוביה וויקטור החליטו לשתף פעולה ולהעלות באש יבול, שהיה מיועד לגרמנים, וכך היה. לגרמנים נודע, שהאוטריאד של ביילסקי היה מעורה בהצתות והם היו נחושים לחסל את שלושת האחים ובמיוחד את טוביה. באחד הימים, במהלך פשיטה גרמנית, נהרגו תשעה מחברי האוטריאד ובהם אשתו האהובה של טוביה. טוביה שקע בדכאון, עזב לתקופת מה את האוטריאד וחזר מאוחר יותר ולקח לו לבת זוג נערה צעירה בשם לילקה. הנישואים של השניים נמשכו יותר מארבעים שנה, למרות חולשתו של טוביה לבנות המין היפה.

מיסוד פעילות הפרטיזנים ביערות והשתלבותו של אוטריאד ביילסקי
בפברואר 1943, מיד לאחר תבוסת הגרמנים בסטלינגרד, שהייתה לנקודת מפנה במערכה בבריה"מ, ביקש סטלין למסד את פעילות הפרטיזנים ביערות. קבוצה של עשרים איש הוצנחה במערב ביילורוסיה ובהם סיניצ'קין, שביקש ללכד את קבוצות הפרטיזנים לכוח לוחם יעיל יותר.
מפקדי היחידות ובהם טוביה הוזמנו לפגישה עם סיניצ'קין. עם סיניצ'קין הגיע גם מאיור גנרל וסילי צ'רנישב, שכינויו המחתרתי היה "גנרל פלטון", שהתמנה לפקד על הפרטיזנים הסובייטים בחבל ברנוביץ. פלטון הגיע כדי לארגן מחדש את הפלוגות השונות ולאחדן בחטיבות שתפעלנה מתוך תאום ביניהן ועל פי תוכנית אחת. טוביה התרשם מאד מהשינויים ומהסדר המופתי ששרר. סיניצ'קין גילה עניין מיוחד באוטריאד ביילסקי וסיפח אותו לחטיבה שבפיקודו.
השתתפותו של אוטריאד ביילסקי במבצעים נגד הגרמנים תרם לשיפור תדמיתו והוא הוכר כאוטריאד לוחם. נוסף על כך, אנשיו של טוביה, שהכירו היטב את האזור, היו מורי דרך לפרטיזנים אחרים. באותה עת היה פרוס המחנה של טוביה ביילסקי על פני שטח של למעלה מעשרה קילומטרים רבועים.

טוביה כמפשר ומגשר
טוביה היה מבקר דרך קבע במחנות המשנה של האוטריאד. התברר לו, שבואו תרם לצמצום המתחים. בביקוריו הוא טיפל בהאשמות על אפליה וחוסר הגינות מצד מפקדים מסוימים, הוא הקשיב בסבלנות לדוברים ויישר הדורים. טוביה גילה רגישות מיוחדת לאוכלוסיות החלשות באוטריאד. הוא נהג לבקר בכל אחת מן השוחות, התעניין בשלומם ורווחתם של היושבים והפגין דאגה מיוחדת לילדים. הנאמנות הייתה הגמול, שהוא קיבל, בתמורה על תשומת ליבו, והיא סייעה לו לשלוט ביתר תקיפות באוטריאד.

טוביה כמקבל החלטות
טוביה היה מנהיג חזק וסמכותי. הוא זה שקיבל את כל ההחלטות המכריעות, אולם קדמה לכך התייעצות עם שני אחיו, עשהאל וזוס ועם מלבין, ראש המטה שלו.

העברת המחנה ליער נליבוקי
לטוביה הייתה יכולת מדהימה "לקרוא" את כוונות הגרמנים צעד אחד קדימה. במחצית 1943 היה ברור לטוביה, שהתקפה מאסיבית גרמנית עומדת בפתח. לאחר התייעצויות נרחבות הוא החליט להעביר את המחנה ליער נליבוקי, יער עבות וסבוך ובו הרבה ביצות טובעניות וחלקים של קרקע, שרגל אדם לא דרכה בהם. באותה תקופה מנה המחנה כבר 700 נפש ויער נליבוקי הבטיח למחנה בהיקף כזה מחסה ומסתור. בהתאם לנוהל הקבוע חילק טוביה את האוטריאד שלו לקבוצות קטנות יותר לקראת המסע.
לכל אחת מהן נספחו עגלות ובהן חפצים חיוניים מעטים: כלי בישול, אתים, כיסויים ומצרכי מזון. רוב האנשים נאלצו ללכת ברגל, ללכת בלילה ולנוח ביום. המחנה נאלץ לנוע בדרכי עקיפין, כולל חציית שני נהרות, ולכן התארך המסע בהרבה. ההליכה ברגל נמשכה שבועות אחדים. לא כולם נשמעו לטוביה ואחדים הלכו לאיבוד בדרך. היו אנשים שלא עמדו בקצב. האתגרים שעמדו בפני טוביה היו עצומים כולל מו"מ עם שומרים רוסים, שמנעו מהם להכנס ליער. מיד עם הגיע האוטריאד ליעד התחיל טוביה בארגון מורי דרך, שיישלחו לגטו לידה להביא עוד אנשים ותרופות.

שיתוף פעולה עם יחידות הפרטיזנים
כמו רוב המנהיגים הכריזמטיים היה טוביה ספונטני. כדי להציל יהודים הוא ניצל קשרים אישיים, השתמש בדיפלומטיה ופעל נגד ההשפעות השליליות של האנטישמיות ביחידות פרטיזניות אחרות.
הוא הציע ליחידות פרטזניות שכנות שרותים שונים שתמורתם היה מקבל האוטריאד מזון. במחנה ביילסקי הייתה מאפיה, שאפתה כמויות גדולות של לחם. פרטיזנים מיחידות אחרות היו קונים את הלחם ומשלמים תמורתו בחיטה. אחד מאנשיו של טוביה היה מסגר מוכשר, שתיקן כלי נשק וייצר חלקי חילוף. פרטיזן אחר במחנה ביילסקי הקים סדנה לפרזול פרסות סוסים. ביער חסרו תמיד רופאים ומחנה ביילסקי העניק ברצון את שרותי הצוות הרפואי שלו.
ביער נליבוקי נדרשה כל יחידת פרטיזנים להעמיד חלק מכוחה תחת פיקודה של המפקדה הכללית. אנשים אלה היו אמורים להשתתף במבצעים משותפים. מאה לוחמים נשלחו מטעם אוטריאד ביילסקי. על הלוחמים הוטל לפזר מוקשים בדרכי מעבר של גרמנים, להניח מארבים משני צדי המקום הממוקש ולתקוף את הגרמנים שהצליחו להנצל מהתפוצצות המוקשים.




פרטיזנים מיחידת ביילסקי ביערות נליבוקי, 1943
הקמת הקהילה ביער
בסוף אוגוסט 1943, עם גמר המצוד הגרמני, ניגשו ראשי הפרטיזנים הסובייטים לארגן מחדש את יחידות הפרטיזנים מתוך כוונה להשיג שליטה טובה יותר על הקבוצות השונות. במסגרת רה-ארגון זה סופח אוטריאד ביילסקי לחטיבת קירוב. כוונת מפקד החטיבה הייתה למנות לאוטריאד ביילסקי סגן מפקד וראש מטה סובייטי. טוביה ניהל מו"מ עם מפקד החטיבה ובסופו של דבר חולק האוטריאד לשניים: ליחידה לוחמת וליחידת שרותים שאינה לוחמת. טוביה היה למפקד יחידת המשפחות, שהתמקמה ביער נליבוקי, לייזר מלבין היה לראש המטה, פסח פרידברג היה לקצין האפסנאות וסולומון וולקוביסקי לראש היחידה המיוחדת. היחידה נקראה באופן רשמי פלוגת קלינין, על שמו של נשיא הסובייט העליון של בריה"מ, בפועל נקראה היחידה אוטריאד ביילסקי.
בראש היחידה הלוחמת, אוטריאד אורדז'וניקיזה, עמדו מפקד וקומיסר סובייטי. זוס היה סגן המפקד וקצין המודיעין. היחידה מנתה 180 לוחמים מקבוצת ביילסקי. באופן יוצא מהכלל הורשו הנשים להצטרף לבעלים שלהן. בשלב זה, לאחר שהגרמנים עזבו את יער נליבוקי, היה היער שוב למשכנה של מפקדת הפרטיזנים והגנרל פלטון בראשה.

אוטריאד ביילסקי במתכונת המחודשת
טוביה היה מאלתר, ובהתמדה הוא הסתגל לנסיבות המשתנות. הוא חילק את אנשיו לקבוצות ולקבוצות משנה ולכל אחת היה תפקיד משלה: קבוצה אחת הייתה אחראית על איסוף מזון ומצרכים שונים, קבוצה זו הייתה מסתובבת בכפרים ובעיירות הנטושים ומביאה משם חומרי בניין, תנורים, דודי חימום, חביות, כלי מטבח מסוגים שונים ועוד. הייתה קבוצה שחרשה את השדות, אספה תפוחי אדמה, חיפשה מצרכי מזון ודאגה לאחסנתם. קבוצה אחרת עסקה בהקמת מגורים במחנה. עד ימי הכיבוש האחרונים הייתה קבוצה של סיירים, שתפקידם היה איסוף מידע, חיפוש פליטים יהודים והבאתם למחנה.
"זיימלאנקה" - מחפורת ששימשה למגורי פרטיזנים ביער



טוביה כמפקד
טוביה היה קרוב לדמות האידאלית של מנהיג כריזמטי. הוא ניחן בכישרון סמוי, שמשך בני אדם לציית לפקודותיו. הוא היה דיפלומט מחונן. את טוביה העריצו ונשמעו לו בזכות הכריזמה המיוחדת שלו ולא בזכות קשרים אישיים. לתכונותיו המיוחדות של טוביה יש לצרף את יכולתו להתפשר. ברוח פשרנית זאת הוא קיבל לאוטריאד קומיסר פוליטי, שנשלח על ידי הגנרל פלטון. סמכותו של טוביה הייתה מוחלטת, אלא אם כן הוא עצמו ביקש לשתף אחרים בהחלטותיו. הוא היה מוקף אנשים שהכיר היטב, רובם היו קרובים משפחה וחברים. טוביה היה מודע למגבלותיהם ולפעמים קיבל החלטות בניגוד לעמדתם. טוביה דרש נאמנות מוחלטת. הוא חשש מנזק של אופוזיציה פנימית. הוא היה בטוח בצורך לחסל אנשים, שקראו תגר על מנהיגותו. הם נראו לו מסוכנים, לא פחות, מאויבים מבחוץ והוא לא היסס לעשות זאת כשנדרש.

המבנה החברתי של האוטריאד
כשלושה רבעים מאוטריאד ביילסקי היו קשישים, נשים וילדים. קבוצת הצעירים, נושאי נשק מנתה בין עשרים לשלושים אחוזים. רוב חברי האוטריאד היו בעלי השכלה עממית ורק מיעוטם היו מקרב המעמד הבינוני או הגבוה. למן תחילת הכיבוש הייתה העילית החברתית היהודית, בעיקר גברים, היעד של מדיניות ההשמדה הגרמנית, רק מעטים הצליחו לברוח. אלו ששרדו התקשו להסתגל לחיים ביער. לבני מעמד הפועלים הייתה תושייה רבה ונכונות לחיים מחוץ לערים. ביער השתנה מעמדם והם נעשו לעילית החברתית החדשה. ביער הצטמצמו החיים לצרכים הבסיסיים. חוסן גופני, היכולת להסתגל לחיים בחוץ ותעוזה היו התכונות החשובות.
כמו בכל הקבוצות, גם כאן דורגו אנשים לפי חשיבותם. העילית הייתה האחים ביילסקי, נשותיהם, קרוביהם וחבריהם. עם הדרג העליון נמנו גם עובדים במפקדה. הבאים אחריהם ברמת החשיבות היו צעירים נושאי נשק, אחריהם בעלי המלאכה והאומנים. רוב הציבור, שהיה חסר מקצוע ונשק, נמצא בתחתית הסולם החברתי. אשר למעמד האינטליגנציה, באוטריאד ביילסקי, מעידה צילה סביצקי, שלפני המלחמה נמנתה עם המשכילים: "האינטליגנציה הייתה בשפל המדרגה, היינו מדוכאים. לא היינו שווים הרבה, לעגו לנו , לא התאמנו לחיים מסוג זה. לא היה לנו נסיון עם סוסים, שום נסיון.
האחרים, והם הרוב, היו חסרי השכלה אך קרובים לאדמה...לא היה לי הרבה מהמשותף איתם. באמת לא הכרתי אותם. רציתי להתקרב אליהם, אבל הם לא רצו בנו. עבדתי כל הזמן כדי שלא ילעגו לי"[6]
בסתו 1943
התמקד אוטריאד ביילסקי בהקמת קהילה נודדת פחות ויציבה יותר. ואמנם הוא התארגן כעיירה לכל דבר, שהיו בה בתי מלאכה רבים ושונים.
כמו בקבוצות אחרות, גם באוטריאד ביילסקי היו לוותיקים, ראשוני המצטרפים, זכויות יתר לעומת החדשים. מקום המוצא ומועד ההצטרפות השפיעו על המעמד החברתי והדבר בא לידי ביטוי באורח החיים. אלו שהיו שייכים לעילית רכבו על סוסים, היו לבושים במעיל עור, מכנסי רכיבה ואקדח. הבגדים והנשק היו סמלי המעמד שלהם. אנשי היחידות הלוחמות, שהיו אחראים על ביטחון המחנה, דורגו במקום השני. בתי המלאכה והאנשים הקשורים בהם היו חלק חשוב באוטריאד. לעבודת החייטים הייתה חשיבות רבה עקב בלאי מואץ של הביגוד. הם קיבלו הזמנות מיחידות מרוחקות. גם לסנדלרים הייתה עבודה רבה. רבים מאלו שהגיעו למחנה היו יחפים. בין המפעלים, שדובר בשבחו, היה מפעל נקניקים. אחת הביקתות שימשה למספרה. אנשים, שעסקו רק בעבודת כפיים לא מקצועית, כמו תורני מטבח, חוטבי עצים, רפתנים ואורוותנים, נחשבו לרובד הנמוך ביותר במחנה.
בין הלוחמים הפרטיזנים היוו הנשים כשניים עד חמישה אחוזים. נשים עסקו בעיקר בתצפיות ואיסוף חומר מודיעיני. היות והמדיניות של טוביה הייתה לקלוט כל יהודי, גבר, אישה או ילד, עמד שעור הנשים באוטריאד ביילסקי על כעשרים אחוז.

סופו של האוטריאד
ביולי 1944 הגיע הצבא האדום לאוטריאד ביילסקי. באותו יום הגיעה פקודה רשמית והנחיה, כי ביום המחרת על אוטריאד ביילסקי לפנות את בסיסו ביער נליבוקי וללכת לנובוגרודק. 1,140 איש יצאו לדרך בהליכה מסודרת (שנתיים אחר כך נקב טוביה במספר 1,230 שככל הנראה כלל גם יהודים שעזבו לפני שהמספר הרשמי נמסר לסובייטים).
[7] משני עברי הקהל צעדו לוחמים, שתפקידם היה להגן על השיירה מפני התקפת פתע של האויב. במהלך המצעד לנובוגרודק ניסה אחד האנשים לקרוא תגר על מנהיגותו של טוביה. לאחר שכל נסיונותיו להניא את האיש ממעשיו נכשלו ירה טוביה באיש. היה זה אחרון קרבנות היער. באחוזה בסמוך לנובוגרודק קיים האוטריאד של טוביה ביילסקי את המסדר הרשמי האחרון. טוביה פנה לקהל בדברים קצרים ומסר לכל אחד מהאנשים תעודה. עם סיום הטקס חדל אוטריאד ביילסקי להתקיים.
שלושת האחים התיישבו בלידה. כל אחד מהם קיבל משרה בממשל הסובייטי המקומי. טוביה קיבל עבודה בתחנת-כוח והיה אחראי על חידוש זרם החשמל ללידה ההרוסה. זוס מונה למפקח על אספקת בשר ותבואה לצבא ועשהאל עזר בארגון קפיטריה לפרטיזנים וחיילים, שנשארו בשטח. רוב ממלאי התפקידים האחרים ביחידה קיבלו תפקידים בשיקום האזור.
בספטמבר 1944 הגיעו טוביה ולייזר מלבין, ראש המטה שלו, למינסק למסור דו"ח על מה שקרה בזמן המלחמה. בדו"ח העריך טוביה, כי 60 ילדים עברו את השנים ביער, 200 איש עבדו בבתי המלאכה, עשרים אחוז מאנשי המחנה היו נשים. בתחום הפעילות הצבאי הרסו כוחותיו של ביילסקי: 34 קרונות רכבת, 18 גשרים ושמונה בנייני אספקה גרמניים. במהלך הפעילות הפרטיזנית נהרגו 261 חיילי אויב. טוביה העריך, שכ-50 מאנשי האוטריאד נהרגו בזמן השהייה ביער.
בדו"ח של פלוגת אורדז'וניקדזה, שבה היה זוס סגן המפקד, דווח על פעילות צבאית בין סתיו 1943 ועד קיץ 1944 כדלהלן: הריגת 120 חיילי אויב, השמדת שני קטרים, 23 קרונות רכבת, 32 עמודי טלגרף וארבעה גשרים.
[8]
טוביה, זוס ונשותיהם רצו לעזוב את בריה"מ ולהגיע לארץ ישראל. האח עשהאל גוייס לצבא האדום ונהרג ב-7 בפברואר 1945 במריינבורג.
בדצמבר 1944 עזבו טוביה, זוס ומשפחותיהם את בריה"מ והגיעו לוילנה ומשם, תוך מספר ימים, לדרום מערב פולין. לאחר מספר ימים בפולין הם המשיכו להונגריה וממנה לבוקרשט, רומניה. לאחר שישה חודשי המתנה ברומניה הם עלו על ספינה שהגיעה לחיפה באוקטובר 1945 והשתקעו בחולון.
אחרי הכרזת העצמאות במאי 1948, עם פרוץ מלחמת השחרור, התנדבו טוביה, זוס ואהרון, האח הצעיר, לשירות צבאי.
חיה, אשתו של עשהאל, שהייתה בהריון עם גיוסו של בעלה לצבא האדום, עלתה, לאחר נפילתו, לארץ ישראל וכאן נולדה בתה עשהאלה.
טוביה לא הצליח להשתלב בארץ. לא הייתה לו השכלה פורמלית, הוא לא היה מזוהה פוליטית ולא היו לו "מרפקים". בקשתו של טוביה לקבל רישיון למונית נענתה, אולם אנשיו נדהמו כשראו את המנהיג הנערץ יורד לדרגת נהג מונית. טוביה וזוס התקשו להיקלט בארץ והם ומשפחותיהם ירדו לארה"ב, שם התגורר אחד האחים שלהם שהיה תעשיין עשיר. גם בארה"ב לא הצליח טוביה לשקם את עצמו והוא נפטר ב-1987 בגיל 81. שנה לאחר פטירתו הוצאה גופתו מבית הקברות בלונג איילנד ונטמנה בהר המנוחות בירושלים בטקס צבאי מלא.
על פי אומדנים, מצאו את מותם כ-55 איש באוטריאד ביילסקי מהם: ארבעה אנשים הוצאו להורג בפקודת הגופים המוסמכים באוטריאד, אחד התאבד ואחד טבע. מדובר, אם כן, בשיעור שחיקה הקטן מחמישה אחוזים. שיעור השחיקה הממוצע ביחידות הפרטיזנים השונות עמד על כ-40% . מקור אחר מעריך, ששליש מהפרטיזנים היהודים, ששירתו באוטריאדים הסובייטים נספו. מחקר אחר על פרטיזנים יהודים בליטא מעריך את אבידות הפרטיזנים היהודים ב-55%. אין ספק, שההישג של טוביה ביילסקי בהצלת יהודים היה יוצא דופן.
[9]

טוביה ביילסקי כמנהיג
על מנהיגות והתכונות המצופות ממנהיג נכתבו עשרות ספרים ומאות מאמרים. המכנה המשותף של כל הגדרות "המנהיגות" הוא: היכולת להניע ציבור אנשים, לאורך זמן, לפעול יחד אל מטרה משותפת. מנהיגות=חזון+כוח מניע+השראה.
ממנהיג נדרשות היכולות הבאות:
1. להגדיר באופן ברור ומוחשי את המטרה המשותפת, שאליה הוא מנהיג.

2. יכולת לראות מצבים בראיה כוללת, לצפות את ההתפתחויות של ארועים קדימה, להיות יוזם ולא מגיב.

3. היכולת לבטא במעשיו ובהתנהגותו את הערכים, שבהתאם להם הוא מצפה ממונהגיו לפעול.

4. היכולת לשקול בצורה נכונה ומאוזנת שיקולים שכלתניים אל מול שיקולים רגשיים בעת קבלת החלטות.

5. יכולת להסתגל במהירות לשינוי על כל המורכבות והקושי הכרוכים בכך.

6. הבנה והבחנה באופן הפעולה של בני אדם במצבים מורכבים ומאתגרים והתחשבות בצרכים של מונהגיו כבני אדם.

7. היכולת לקבל החלטות קשות המכילות גורם של סיכון ונכונות ליטול סיכונים מחושבים.

8. יכולת לעצב ולהפעיל את הארגון, להאציל סמכויות מבלי להפחית מאחריותו לתוצאות.
לטוביה ביילסקי היה כל מה שנדרש ממנהיג, ובראש ובראשונה הבנת המטרה. למרות האינסטינקט הטבעי של נקם בגין רצח הוריו ובני משפחתו, הוא הבין, כי חשוב יותר להציל יהודים מאשר להרוג גרמנים.
טוביה קרא את התמונה בשטח והבין, בשלב מוקדם מאד, שהגטו הוא מלכודת מוות, אי לכך הוא סירב להיכנס לגטו. טוביה הבין, בשלב מוקדם מאד, מה מטרת הגרמנים ועשה כל שביכולתו לחלץ את מירב האנשים מהגטו. טוביה האמין, שסיכויי ההישרדות קשורים באופן ישיר בהתרחבות הקבוצה, שהוא עמד בראשה, ללא קשר לגילם וניסיונם של היהודים שהגיעו ליער. הוא לא הפלה בין יהודי ליהודי, בין זקנים לצעירים, בין חלשים לחזקים.
טוביה היווה דוגמא אישית בהתנהגותו. הוא יצא בראש אנשיו לפעילות מבצעית, הוא היה מעורב בפעילות השוטפת של המחנה והיה קשוב לאנשיו, בדגש לאוכלוסיות החלשות שבמחנה. במהלך הנדידה בין היערות, כשהאנשים היו תשושים ועייפים, הוא היה עובר ומעודד את החלשים ומבקש לגלות סבלנות ואיפוק.
טוביה היה קשוב לממלאי התפקידים הבכירים באוטריאד אולם את ההחלטות הגורליות והמשמעותיות היה מקבל באופן עצמאי. הוא הבין, שכדי לשרוד, חייבת להיות משמעת נוקשה במחנה ולפעמים, כשהוא נדרש להתמודד עם מורדים, הוא לא בחל בשימוש בכוח וגזר גם גזרי דין מוות.
טוביה היה דיפלומט. היו לו כישורים לנהל משא ומתן עם עמיתיו הפרטיזנים הרוסים. הוא ידע מתי לעמוד על דעתו ומתי נכון לסגת ולוותר. הופעתו של טוביה בפני הרוסים השאירה רושם עצום. הוא ידע לדבר איתם וכשצריך גם להרים את הקול. אם המצב היה מחייב, הוא היה נוקט כלפי חוץ לשון של איש מפלגה, המדבר בשם המפלגה הקומוניסטית והרעיון הקומוניסטי, ואף את שמו של סטלין ידע לשלב בדבריו. לטוביה הייתה השפעה מאגית. הוא דיבר רוסית רהוטה ועסיסית וידע לתבל אותה בקללות ובגידופים, בעת הצורך. אולם אם המצב חייב, הוא ידע גם לדבר בנחת ולהשמיע טענות הגיוניות ומוסריות.

יכולותיו יוצאות הדופן של טוביה ביילסקי נעוצות לדעתי במספר גורמים:
1. ילדות - משפחת ביילסקי הייתה משפחה של איכרים, משפחה יהודית בודדה שחיה בין כפריים פולנים. המשפחה נאלצה להילחם על קיומה ולשמור על זכויותיה ורכושה. עובדת היותם בריאים, נאים ובני חורין הפריכה את הדעות הקדומות של שכניהם ביחס ליהודים.

זוס ביילסקי מספר על החיים בכפר: "גדלנו בין האיכרים, הכרנו אותם. ידענו להילחם. אבי היה איש שקט, עדין. אמא גם הייתה חברותית.. .אבא נהג לומר, שכלפי בני-אדם טובים אנחנו צריכים להתנהג יפה ובהגינות, אבל לבני אדם רעים אנחנו צריכים להחזיר כגמולם.. .לנו לא יכלו להציק. מעולם לא פחדנו. כזאת הייתה המשפחה שלנו".
[10] ילדי משפחת בייסקי גדלו על בסיס שני ערכים: נאמנות למשפחה וקבלת מרות. האב היה הסמכות העליונה בבית. בני המשפחה נחשפו לתרבויות הסביבה: ביילורוסית, גרמנית, רוסית ופולנית. היו להם יחסים טובים עם לקוחות מגוונים, בעיקר ביילורוסים, פולנים, קומץ יהודים ורוסים.
2. שרות צבאי - טוביה, כמו שאר אחיו, שירת בצבא הפולני והצטיין בו. טוביה לא היה מוכן לקבל הערות אנטישמיות וסירב לעבור על כך לסדר היום. התנהגות כזו מצד חייל יהודי לא הייתה שיגרתית. בצבא נפתחה בפני טוביה הזדמנות לפתח את אישיותו. מטבעו היה טוביה אינטליגנטי, סקרן ובעל כישרון ללימוד שפות.
3. כריזמה
[11] - טוביה היה גבה קומה, רחב כתפיים, פנים מלאות הבעה, אף ישר וחטוב, עיניים כחולות ופה בעל תווים ברורים. גברים נשבו ברוחו החופשית, העוצמה ששידר ודריכותו. בעיני נשים הוא נחשב כגבר, שאין לעמוד בפניו.
4. יכולות אישיות - על אף מוצאו הפשוט והשכלתו הבסיסית היה טוביה איש מתוחכם, צמא ללמוד ולהרחיב דעת. הוא שידר תחושה של חוכמה, וכל מי שפגש בו, חש שמדובר באיש שנועד לגדולות. לטוביה הייתה יכולת שכנוע. הוא האמין בדרכו והעניק לזולת תחושה של רוגע וביטחון, בזמנים רגועים וקשים כאחד.

לסיכום - אישיותו של טוביה הייתה רבת סתירות. אחרי שנזף באלו שהעזו להתנגד לו הוא היה מסוגל לפרוץ בבכי כשדיבר על אכזריות הגרמנים. היו בו אכזריות לצד רכות, כריזמה לצד בוטות, תבונה ומזג חם, ומעל לכל, הוא היה מסור לחזון שלו ונחוש בדעתו.
נפוליון אמר "מנהיג הינו סוכן של תקווה" - כזה היה טוביה ביילסקי.

מקורות
1. משה ביירך, המבול והקשת, תל-אביב, 2002
2. פיטר דאפי, האחים בילסקי, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2006.
3. נחמה טק, משפחת אנשי היער, יד ושם, ירושלים, תשנ"ז
4. מאיר לירז, מנהיגות בפעולה, הוצאת לירז, 1999
5. ליזה אטינגר (סלונימציק), מגטו לידה-לפארטיזאנים של בילסקי, בתוך ילקוט מורשה חוברת ל"ז סיון תשמ"ד יוני 1984

[1] פיטר דאפי, האחים בילסקי, עמ' 241
[2] נחמה טק, משפחת אנשי היער, עמ' 49
[3] נחמה טק, משפחת אנשי היער עמ' 52
[4] נחמה טק, משפחת אנשי היער, עמ' 52
[5] נחמה טק, משפחת אנשי היער, עמ' 89
[6] נחמה טק, משפחת אנשי היער, עמ' 157
[7] פיטר דאפי, האחים בילסקי, עמ' 241
[8] פיטר דאפי, האחים בילסקי, עמ' 246
[9] נחמה טק, משפחת אנשי היער, עמ' 232-231
[10] נחמה טק, משפחת אנשי היער, עמ' 6
[11] מקור המילה כריזמה ביוונית ומשמעותה מתת אל. בדרך כלל משתמשים במילה זו כדי לתאר את יכולתו של אדם שיש בו שאר רוח ומנהיגות, יכולת להקסים אנשים ולהשפיע עליהם. אדם כריזמתי מקרין תכונות הנהגה. אדם כזה עשוי להיות רהוט בלשונו ובעל ידע נרחב המסוגל להלהיב את הציבור בדבריו או בעל הופעה מרשימה, קסם אישי ובטחון עצמי. תכונות ההנהגה שמקרין אדם כריזמתי גורמות לאנשים אחרים לקבל את סמכותו. הכריזמה מובילה לכך שהאדם המציית מוותר מיוזמתו על קביעת דפוסי התנהגותו ומאמץ את החלטותיו של בעל הכריזמה. (המקור ויקיפדיה )



View Larger Map