Thursday, June 14, 2007

הכרוניקה של גטו לודז' חלק א

כתב אמיר השכל
כללי
הבית בו נכתבה הכרוניקה1. גטו לודז' הותיר אחריו את אחד הארכיונים העשירים מבין הגטאות בפולין. ראשי הגטו יזמו העסקת צוות עובדים שאסף מידע ותעד אותו מידי יום בכתב, בצילום ובשרטוט. הצוות היה מורכב מאנשים בעלי ידע והבנה באיסוף חומר ארכיוני, מיונו ורישומו. בצוות השתתפו: אנשי רוח, פובליציסטים, צלמים, סופרים וכותבים בעלי מוניטין. בארכיון עבדו אנשי המקום ופליטים שהגיעו לגטו ממערב אירופה ומגטאות מסביבת לודז'. על הכרוניקה כותב לוציאן דוברושיצקי במבוא: "הכרוניקה של גטו לודז' מזעזעת בפשטותה והיא מסמך בעל ערך היסטורי עצום. עושר המידע הכלול בה, הדיוק ברישום והדרך השיטתית בה נתחברה, עושים את הכרוניקה למקור שאין שני לו בכל אשר נכתב על חורבן יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה. שלא כרשימות אישיות רבות מאותה התקופה, הכרוניקה לא רק נכתבה מדי יום ביומו, אלא העובדות והאירועים מבוססים על מקורות מידע ראשוניים או על מסמכים, שגם הם חוברו באותם הימים עצמם, וזאת בעיקר הודות לכך, שהיא נתחברה בידי מוסד, שהייתה לו גישה כמעט לכל הרישומים הפנימיים של הגטו. מוסד זה היה הארכיון של ראש מועצת היהודים בגטו לודז'."
[1]
2. מחלקת הארכיון הוקמה על פי החלטתו של רומקובסקי ב-17 בנובמבר 1940. מלבד הארכיון כללו שאר המשרדים שהיו קשורים אליו את הלשכה לרישום תושבים, המחלקה לסטטיסטיקה, משרד הרישום האזרחי, לשכת הרבנות ומעבדת צילום. בראש אותן המחלקות עמד הנריק נפתלין, עורך דין, איש סודו של רומקובסקי. מעידים עליו שהיה שקדן בעבודתו ומצניע לכת וכי היה אחד המעטים שראשו לא הסתחרר מתפקידו הבכיר. כאדם ישר ללא יומרות ביקש את טובת הגטו ותושביו.
3. חבר העובדים של הארכיון והכרוניקה מנה עשרה עד חמישה עשר איש בלבד, כולל צוות עוזרים. בראשם עמד בתחילה ד"ר יוסף קלמנטינובסקי. בשלב מאוחר יותר, כשהוא קיבל תפקיד ציבורי אחר, החליף אותו ד"ר אוסקר זינגר. רק אחד ממחברי הכרוניקה, הד"ר ברנרד אוסטרובסקי, שרד את המלחמה. מחברי הכרוניקה העיקריים היו:
יוליאן צוקר - עיתונאי ופובליציסט, אביו היה תעשיין לודז'אי. הוא נפטר בתאריך 7 באפריל 1943. שמואל הכט - יליד וויילון, גורש לגטו בעת חיסול ישובים יהודיים בסביבות לודז' בקיץ 1942. ד"ר ברנרד הייליג - מומחה להיסטוריה כללית של היהודים, הוא הגיע לגטו מפראג באוקטובר 1941. ד"ר אברהם ש' קמייניסקי- למד פילוסופיה ופילולוגיה באוניברסיטאות היידלברג, ברלין וברן, היה פעיל בלודז' בתקופה של בין שתי המלחמות. ד"ר אוסקר רוזנפלד- סופר ופובליציסט, בוגר אוניברסיטת וינה, ציוני שעבד עם הרצל, הגיע לגטו לודז' באוקטובר 1941. ד"ר אוסקר זינגר - פובליציסט וסופר, הגיע לגטו מפראג. יוסף זלקוביץ - סופר, נולד בעיירה קטנה ליד לודז', מוסמך לרבנות.
4. בפחות מארבע שנים אסף הארכיון חומר, שמקורו במנהל הגרמני ובזה היהודי, הכולל צווים, כרוזים, תזכירים, נאומים, תכתובות רשמיות, נתונים סטטיסטיים, צילומים ותיעוד חזותי אחר. עובדי הארכיון אספו ספרים בעלי ערך וכתבי יד של אנשי רוח, מלומדים ורבנים שחיו בגטו, נפטרו או גורשו ממנו.
5. כתיבת הכרוניקה החלה ב-12 בינואר 1940, שמונה חודשים לאחר הקמת גטו לודז'. במשך השנתיים הראשונות נכתבה הכרוניקה בפולנית. השימוש בשפה הפולנית בה שלטו היטב מחברי הכרוניקה, בניגוד לרומקובסקי ששליטתו בשפה הייתה מוגבלת, מלמדת שביקורתו על הנכתב לא הייתה רצופה. החל מאוגוסט 1942 ועד לסוף אותה שנה נכתבה הכרוניקה בלשון גרמנית אך מידי פעם בפעם מופיעות בה עדיין כתבות רקע ורשימות בפולנית. בשנים 1943 ו-1944 נכתבה הכרוניקה בגרמנית בלבד, כנראה עקב מותם של ראשוני הכותבים, יוליאן צוקר-צרסקי, שמואל הכט ואברהם ש' קמייניצקי שנפטרו במהלך 1943 והמנהל הראשון, יוסף קלמנטינובסקי שהועבר לתפקיד ציבורי אחר.
6. לאחר חיסול גטו לודז' השאירו הגרמנים כ-800 יהודים כדי לאסוף את הרכוש שהשאירו תושבי הגטו. נחמן זונאבנד, אחד מיושבי הגטו, הבין את חשיבותו של החומר ופעל להצלתו, הוא הטמין אותו בבאר עזובה ועם שחרור העיר הוא דאג להוציא אותו ולמסור אותו לוועדה היהודית ההיסטורית. חטיבה שנייה של חומר נתגלתה על ידי הוועדה היהודית ההיסטורית בפיקוחו של ד"ר יוסף קרמיש, באוקטובר 1946 באתר בו הוצפנה בלודז' ברחוב לוטומיירסקה 13, מקום מושבה של מחלקת הכבאים בגטו. קבוצה שלישית של חומר, שטיבו ותוכנו לא ברור, נטמנה בבית הקברות בספטמבר 1944 אולם הגרמנים הצליחו לעלות על עקבות החומר הזה ואילצו את הממונה על בית הקברות לגלות את מקום המחבוא. כדי להבטיח את שימורו של כל החומר היקר שנמצא נעשו ממנו עותקים שנשלחו מחוץ לגבולות פולין.
7. יש לקרוא את הכרוניקה בזהירות, העובדה שהיא נתחברה באחד ממשרדי המנהל היהודי של הגטו גוררת אחריה הגבלות מסוימות באשר לתוכן ולגישה גם יחד. יש לקחת בחשבון שלושה גורמים מגבילים: הראשון, מידת הריסון של המחברים בשל זהירות, שהכתיבה נוכחותם היומיומית של הגרמנים בגטו (הגרמנים לא ידעו על כתיבת הכרוניקה אולם כותבי הכרוניקה היו צריכים לקחת בחשבון אפשרות שבאחד הימים מפעלם עלול להיחשף וזה ההסבר לנימת הזהירות שהם נוקטים כלפי הגרמנים). השני, שאלת היקף ידיעתם של כותבי הכרוניקה בנוגע לארועים בתוך הגטו ומעבר לגבולותיו והשלישי, היחסים בין כותבי הכרוניקה והמנהל היהודי של הגטו בכלל, ורומקובסקי בפרט, על אף, שמעת לעת מרשים לעצמם הכותבים להביע הסתייגות ממעשי שחיתות ופרוטקציה של מנגון הגטו.


מבנה הכרוניקה
כעיקרון כוללת הכרוניקה דיווח יומי על הנעשה בגטו. בחודשים הראשונים לכתיבתה היו מקרים בהם נכתב דיווח אחד על מספר ימים, בחודשים: ספטמבר, נובמבר 1941, פברואר, מרס 1942 נכתב דיווח חודשי. בספטמבר 1942, עקב ה"שפרה", נכתב דיווח אחד שכלל את הימים שבין 1-19 לספטמבר.
מבנה הדיווח בדרך כלל אחיד, הוא נפתח בדיווח על: מזג האוויר, מעצרים, פטירות ולידות, דיווח מיוחד על התאבדויות, עדכון על מחירי מזון בגטו ופסקי דין מיוחדים. החל מ-6 באוקטובר 1942 נוסף דיווח יומי על מספר תושבי הגטו. מיולי 1943 נוספו לכרוניקה היומית הרחבות בנושאים הבאים: "עניני בריאות" - דיווח על מספר החולים במחלות מדבקות וסיבת מותם של הנפטרים. "ידיעות מהרסורטים", "ענייני עזרה סוציאלית", "ענייני כספים", "הספקת מזון", "בערכאות" - דיווח מבית המשפט, "אספקלריה קטנה של הגטו"-מיקוד בנושאים שונים מחיי הגטו בעינו של הכותב, "ידיעות היום" ו"מפה לאוזן" - שמועות שנפוצו בגטו.
הדיווח האחרון של הכרוניקה הוא מיום א' ה-30 ביולי 1944.
כיצד משתקף גטו לודז' על פי הכרוניקה
אוכלוסית הגטו
על פי נתונים גרמניים רשמיים היו בגטו לודז' ביום סגירתו, ה-1.5.1940 , 163,777 נפשות.
[2] במהלך השנים השתנה מספר השוהים בגטו ממספר סיבות: תמותה, הגעת פליטים וגירושים, על כל אחת מהסיבות ארחיב בהמשך.
ב-31.3.1941 ובכל מהלך שנת 1942 פרטו כותבי הכרוניקה את מספר הגברים והנשים בגטו. מהנתונים ניתן ללמוד שבגטו היו יותר נשים מאשר גברים ביחס ממוצע של 43% גברים ו-57% נשים. הסיבה להבדלים - אחוז ניכר מהנשלחים לעבודות מחוץ לחומות הגטו היה גברים ותמותת הגברים הייתה כמעט כפולה מתמותת הנשים.

תמותה
ערב מלחמת העולם השנייה היה שיעור התמותה בקרב קהילת יהודי לודז' כ-9.6 לאלף בשנה. בשיא התמותה בגטו, בין החודשים מרס ליולי 1942, הגיע שיעור התמותה ל-159.8 לאלף, כלומר למעלה מפי 16. לשם השוואה, שיעור התמותה במדינת ישראל היום הוא 6.18 לאלף בשנה. מנגד, המספר הממוצע של הלידות ערב המלחמה בקרב האוכלוסיה היהודית עמד על 260 בחודש. במהלך הכיבוש עמד מספר הלידות על 50-30 בממוצע בחודש.
[3]
עד חיסול הגטו, ב-30 באוגוסט 1944, מצאו את מותם 43,743 יהודים. אחוז הנפטרים מכלל האוכלוסיה, מידי חודש בחודש, במהלך ארבע השנים משתנה על פי הפרוט הבא:
הסיבות לתמותה: רעב ומחלות, התאבדויות ואנשים שנורו על ידי גרמנים בקרבת גדר הגטו. יחס הגרמנים לכל מי שהתקרב לגדר בגטו לודז' היה נוקשה בצורה יוצאת דופן, גם בהשוואה לגטאות האחרים בפולין.
אחוז התמותה בקרב הפליטים שהגיעו לגטו ממרכז אירופה היה גבוה באופן משמעותי מאחוז התמותה בקרב האוכלוסיה המקומית. בתוך חמישה חודשים מהגעתם לגטו נפטרו 3000 איש, שהם 15% מכלל הפליטים ממרכז אירופה בשיעור של 3% בחודש. וכך נכתב בכרוניקה ב- 4.5.1942: "בימים האחרונים הוסבה תשומת-הלב למספר הגבוה של פטירות בקרב האוכלוסיה החדשה, שהוא לא-פרופורציונלי ביחס לתמותה הכללית, ועל כך מצביעים הנתונים הכלולים בטור זה. האוכלוסיה החדשה אינה מונה יותר מ-15 אחוזים, ואילו התמותה בקרבה בימים האחרונים היא 50 אחוז."
[4]


תחלואה - עיקר התמותה בגטו היא תוצאה ישירה של חוסר תזונה או תוצאה עקיפה של חוסר יכולתו של הגוף להתמודד עם מחלות שנגרמות מתנאי תברואה ירודים וצפיפות. בין המחלות שגרמו למוות, תפיחות רעב, מחלה שהיא תוצאה של היעדר תזונה כללית מספקת ובמיוחד עקב חוסר בויטמין B.
בעיה נוספת היא חוסר סיד בעצמות וניוון שרירים שהם תוצאה של מחסור בויטמין D והיעדר שומנים. בשלב הראשון, הגוף מעכל את המלאי המצוי בתוכו אחר כן הוא צורך את החלבון שמקורו בשומנים ולבסוף, בגלל מחסור בשומן, הוא משתמש בסיד מן העצמות
[5].
ניתן להבחין בהבדלים במצבם הבריאותי של אנשים שעבדו ברסורטים ואלו שעבדו בחוץ, באוויר החופשי. אנשים שעבדו בחוץ, למשל במרישין, סבלו פחות מהתקפי עילפון מאשר פועלים בבתי המלאכה. השמש והאוויר הצח החלישו במעט את השפעת התזונה הדלה.
[6]
המחלות הנפוצות בגטו היו סוגים שונים של טיפוס שנגרם מזיהום המים בבארות, צפיפות ותנאי תברואה. ברוב המקרים היה ניתן לרפא את הטיפוס למעט סיבוכים שנבעו מהטיפוס והביאו למוות. עיקר התמותה נבעה מסוגים שונים של מחלות ריאה שהן תוצאה ישירה של תת תזונה ובעיקר שחפת ריאות.
[7] הסיבה השניה לתמותה בגטו הן סוגים שונים של מחלות לב.[8]
מאפיין נוסף של התמותה בגטו היה תמותה גבוהה יותר, באופן משמעותי, של גברים לעומת נשים.
בספטמבר 1942 אחרי ה"שפרה", אין בגטו קשישים מעל 65 וילדים מתחת גיל 10. חולים במחלות מדבקות חוששים להכנס לבית חולים והם שוכבים בבית וכל מי שסביבם נדבק. המצב ההיגייני מתחת לכל ביקורת "גרים בזוהמה, ישנים בזוהמה וגם אוכלים מבלי לשמור על תנאי היגיינה יסודיים. הירקות אינם נשטפים כהלכה, חסרים מים חמים לשטיפה ואין פנאי לעסוק בכך וגם להכין את הארוחות. לאחר יום עבודה אין דואגים לשטיפת ירקות יסודית, אין ממתינים עד שהמזון יתבשל כהלכה ובהיותם רעבים בולעים האנשים אוכל מבושל למחצה וזו ברוב המקרים סיבת המחלה."
[9]

התאבדויות - על פי דיווחי הכרוניקה שמתחילים ב-12.1.1941 ונגמרים ב-30.7.1944 היו בגטו לודז' 257 נסיונות התאבדות, 153 מהם הסתיימו במוות. להלן חלוקה לפי שנים:

מהנתונים נתן לראות, שמירב נסיונות ההתאבדות בוצעו בשנת 1942. מתוך 119 נסיונות התאבדות בוצעו 52 בחודשים מרס ועד מאי בעקבות גל הגירושים הראשון מהגטו שהחל ב-16 לינואר 1942 והסתיים ב-15 למאי.
שיעור ניכר מהמתאבדים היו מבין הפליטים שהגיעו לגטו לודז' ממרכז אירופה, מבין 19,953 הפליטים שהגיעו לגטו התאבדו 31 רובם בין החודשים מרס ועד אוגוסט 1942.
רוב המתאבדים מצאו את מותם בתלייה, בקפיצה מחלון ביתם או בקפיצה מהגשרים שהיו בגטו.

רצח על ידי זקיפים - גטו לודז' היה סגור ומסוגר, כדי להרתיע את תושבי הגטו מלנסות להבריח את גבולות הגטו ניתנה הנחיה לזקיפים הגרמנים לירות בכל מי שהתקרב לגדר הגטו. בדרך זו מצאו את מותם 47 מתושבי הגטו רובם בשנים 1941, 1942.

קבורה - נפטרי גטו לודז' זכו לקבורת יחיד, למיוחסים ונכבדי הגטו ערכו הלוויות מכובדות, ברוב המקרים בנוכחותו האישית של רומקובסקי. בשבעת החודשים הראשונים של 1942 נפטרו בגטו כ-13,000 איש, קברני הגטו אינם מצליחים להשתלט על כמות הנפטרים, וכך נכתב ב-31 ביולי 1942: "לאחרונה יש ימים בהם מוטלות גוויות הנפטרים בבית-העלמין ללא קבורה מ-3 עד 4 ימים. התור המקברי בבית-ההלוויות מונה לא אחת עד 110 נפטרים......צוות עובדי בית-העלמין, המורכב מ-140 איש, אינו מתאים, הואיל ואלה הם לרוב אנשים חולים, ואילו החזקים יותר נשלחו לא מזמן לעבודות בפוזנן."
[10] במאי 1944 עלתה התמותה עקב מגפת שחפת וכך נכתב בכרוניקה: "במרחבי מרישין צצים תל ליד תל, קבר ליד קבר. הקברנים המסכנים חייבים לעמול קשה ולכך אין כוחותיהם מספיקים. הרי סובלים הם מרעב ככל יתר בני התמותה בגטו. הם מכריזים, שאין הם מסוגלים יותר להכין את מספר הקברים הדרוש ולכן נוצר מצב, שגוויות מוכנות לקבורה חייבים להטמין באיחור של יום או ימים אחדים."[11]

רעב - מקורות התזונה בגטו היו: אספקת מזון שהוקצבה על ידי הגרמנים, תוצרת חקלאית מגידולים בגטו, מסחר ב"שוק השחור" ובתקופות מסוימות, חבילות שהגיעו לגטו.
למעשה עד מאי 1940 לא דאגו הגרמנים לאספקת מזון לגטו. במהלך חודש אפריל הוחלט על אספקת מזון מרוכזת בתכולה דומה לזו שמקבלים אסירים ובעלות יומית של 50-40 פניג לאדם. בפועל, כמויות המזון שהגיעו לגטו היו קטנות בהרבה. הקצאת המזון הייתה בדרך כלל לתקופת של בין שבוע לשבועיים, בעלות קבועה שפורסמה בחוצות הגטו. מכלל הקצאת המזון, חצי אחוז מהכמות הכוללת, עמדה לרשותו של רומקובסקי כדי שהוא יחלק אותה על פי הבנתו.
מעת לעת סיפקו הגרמנים כמויות של ירקות לטווחי זמן ארוכים ואז נאלצו שלטונות הגטו לקבור את המלאי ולספק אותו כל פרק זמן מסוים לתושבים. בספטמבר 1942 סיפקו הגרמנים לגטו כרוב ותפוחי אדמה לתקופה של חמישה חודשים. במשך חודשיים בוצע בשעות הלילה מבצע שלקחו בו חלק רבים מתושבי הגטו ו-6 מיליון ק"ג תפוחי אדמה ו-1,300,000 ק"ג ירקות נתמנו במחפורות שנחפרו במיוחד לכך במרישין. כדי למנוע גניבות הוקמה יחידת שומרים מיוחדת שמנתה 100 איש כדי לשמור על האתר.
בין החודשים מרס וספטמבר נהגו תושבי הגטו לעבד כל פיסת אדמה פנויה בגטו כדי לגדל בה ירקות. אחת הדרכים להגדיל את שטחי החקלאות הייתה להרוס בתים, להשתמש בעצים לצורכי בעירה ובקרקע שהתפנתה לצורכי חקלאות. חלוקת השטחים הציבוריים לצורכי גידול ירקות נעשתה על ידי מגנון הגטו, אנשים עמדו שעות בתור כדי לזכות בפיסת קרקע וכך נכתב בכרוניקה: "חלוקת השטחים לעיבוד חקלאי היא שדה קרב של ממש"
[12]. המזל לא האיר פנים לתושבי הגטו הרעבים, בקיץ 1942, עקב חום כבד ויובש, תקפו את שתילי הכרוב בגטו המוני זחלים. ביוני 1944 מדווח הכותב על להקות של ארנבות שדה וחפרפרות משחיתות את שתילי הכרוב.[13]
"הרעב עשה ניסים בגטו, הפך רוכלים לנגרים, חייטים, מסגרים ובנאים. פקידים זוטרים היו לגננים מוכשרים, המוציאים ביד מאומנת אוצרות מן האדמה, אותם ראו בעבר רק בשוק הירקות, מבלי שיהיה להם מושג איך הם צומחים."
[14]
על התמודדות עם הרעב נכתב ב-19 במאי 1944 , בציניות, הקטע "פלא עולמי חדש?" "לאחר גניה התלויים של סמיראמים זכאי הגטו לתהילה על המצאת הגן הנייד. פועל באחד מבתי המלאכה לחייטות, אשר החזיק אשתקד גינה קטנה ואיבד אותה בגלל 'המדיניות האגררית' החדשה, החליט מייד למלא באדמה עגלת ילדים כפולה ישנה ושתל בה בצלצלים אחדים. הוא מוביל את הגן הזה יום-יום לרסורט, מציב אותו בחצר במקום שטוף שמש ובקלות יכול לשמור מבעד החלון על 'אחוזתו'. החלקה הניידת היא במוקד ההתעניינות ובעל האחוזה הפיקח צוחק מן העולם כולו."[15]
במשך כל תקופת קיומו של הגטו סבלו תושביו חרפת רעב. השנה הקשה ביותר של רעב הייתה ב-1942, דבר שבא לידי ביטוי בכמות הנפטרים. מה ההשפעות של הרעב על ההתנהגות האנושית? אנשים מעכבים את קבורת המת כדי לנצל את כרטיס המזון שלו. ב-1.3.1941 נעצר אב שהסתיר את גופת בנו בן ה-7 במשך שבועיים כדי לנצל את כרטיסי המזון והלחם של יחידו המת. ב-30 באפריל 1942 מדווח הכותב על שתי אחיות שדקרו אחת את השנייה על רקע חלוקת מזון ביניהן.
להלן מספר תאורים על השפעות הרעב בגטו: בסוף יוני 42 רעב כבד בגטו, כמות הנפטרים היומית עולה ל-80-70 עקב אפיסת כוחות, התנועה על הגשרים דלילה, לאנשים אין כוח לטפס על הגשר. "לא זו בלבד שהגטו הפך להיות מחנה עבודה, בו אין מקום לבלתי-מועסקים אלא הוא מהווה מעין מעבדת ניסוי ניטשה'אנית, אשר ממנה יצליחו להיחלץ הפרטים 'החזקים ביותר' בלבד..."
[16].
28 באוגוסט 1942: "בחוצות הגטו חולפים צללים חיוורים תפוחי פנים ורגליים, דמויות אדם מעוותות צורה, אשר משאת נפשן האחת והיחידה היא להחזיק מעמד ולהשאר בחיים...לזכות למחר טוב יותר ללא פורענויות חדשות, ולו גם במחיר מנת מזון זעומה וגרועה יותר."
[17]
כיצד מתמודדים עם הרעב? בשלב הראשון הוקמו מטבחים ציבוריים, ב-26 ביולי 1941 מדווח הכותב ש-140,000 איש מסרו את כרטיסי המזון שלהם לרשות המטבחים, כ-95% מאוכלוסית הגטו אכלו את ארוחותיהם במטבחים הציבוריים. מרגע שצומצמה אספקת המזון לגטו הפכו המרקים במטבחים הציבוריים להיות מימיים. רוב הציבור העדיף לקבל את הקצבת המזון שהגיעה לו ולבשל בבית. ביוני 1942 נסגרו רוב המטבחים למעט המטבח למשכילים והמטבח החרדי.
בגטו חולקו סוגים שונים של תלושי מזון, כל סוג הכיל כמות אחרת של מזון. האוכלוסיות המועדפות היו: מנהלי רסורטים, מדריכים בכירים ובני משפחותיהם, רופאים ובני משפחותיהם, רוקחים, כבאים, ראשי משרדים, מזכירים, ראשי מדורים, לעובדים בעבודה מפרכת, שואבי צואה ומובילי אשפה. בנובמבר 1943, עקב רעב כבד, פרצו שביתות עובדים ועל רומקובסקי הופעל לחץ כבד לחדול מהענקת תלושי מזון למנות עודפות. רומקובסקי אסף מספר נציגי ציבור לשם התיעצות כיצד להמשיך לנהוג אולם כפי שנכתב בכרוניקה: "הנשיא, מבלי לשים לב לאותה אופוזיציה שיהא אקדמית בלבד, הולך לדרכו ומחליט בהתאם להכרתו, חרף כל הישיבות והדיונים"
[18]
דרך נוספת להתמודדות עם הרעב הייתה על ידי שיבוץ פועלים ופקידים תשושים, לתקופה של חודש, לעבודה במאפיות שם זכו העובדים למנת לחם נוספת. זכות השיבוץ במאפיות הייתה שמורה לרומקובסקי ודוד גרטלר. למטבחים שובצו אנשים על ידי לשכת התעסוקה.
ב-31 במאי 1943 נפתח בגטו, ביוזמת רומקובסקי, "מטבח התאוששות". המטרה הייתה לאפשר לפועלי יצור במצב של תשישות גופנית לקבל במשך 14 יום מנת מזון נוספת. בחירת הזכאים נעשתה על פי הצעת מנהלי הרסורטים והנחיתו האישית של רומקובסקי. נפתחו שלושה מטבחי התאוששות, כל אחד סיפק מנת מזון נוספת ל-500 סועדים. החידוש במטבחי ההתאוששות היה שכל זכאי היה תופס מקום ליד שולחן ואת מנת המזון שכללה: "מרק מבושל על עצמות ובו 35 דק"ג תפוחי אדמה נטו, 4 דק"ג מצרכי מכולת ...10 דק"ג בשר, ירקות ותפוחי אדמה, וכן בצקניות עם רוטב"
[19] הגישו מלצריות "כולם נערות צעירות, בריאות ולרוב גם נאות, תאוה לעיניים, מוכנות לקבל את פני הלקוחות הרעבים ולהגיש להם את המנות בקצב מזורז. כל אחת ומגש בידה."[20]
בינואר 1944 תפסו הגרמנים שלמעשה יש פער של 3000 איש בין מספר תושבי הגטו וכמות כרטיסי המזון. התגובה הראשונית הייתה מעצרו של רומקובסקי וקיצוץ כמות המזון שסופקה לגטו ב-7%.
[21] בנוסף, קבעו הגרמנים שילדים מתחת גיל 10 יקבלו מנת מזון מוקטנת. עקב מצוקת המזון, שהלכה וגברה כתוצאה מקיצוץ הקצאת המזון לגטו, החליט רומקובסקי להפסיק את חלוקת המזון לחולים.[22]
אנקדוטה, בגטו לודז' בו שרר רעב כבד ותושביו אכלו כל דבר שאיפשר להם להמשיך ולשרוד, הייתה מעבדה כימית שבדקה את איכות המזון שהגיעה לגטו.
[23]

הדינמיקה הבין אישית בגטו
הפערים החברתיים והכלכליים בגטו לודז', יחסית לגטו וארשה לדוגמא, היו קטנים, למעט שכבת אוכלוסיה קטנה מאד אשר לא הייתה חסרה דבר, מצבם של האחרים היה דומה. ניתן ליחס זאת למספר גורמים: אופיה של הקהילה היהודית בלודז' ערב המלחמה, אשר רק מעטים ממנה היו תעשיינים וסוחרים עשירים. רוב יהודי לודז' היו בני המעמד הפועלים. גורם נוסף הוא חלוקה שיוויונית של מזון על ידי מנגנון הגטו. הגורם השלישי הוא חוסר היכולת להבריח מוצרי מזון לגטו, למכור אותם ב"שוק השחור" ולהפיק מכך רווחים גדולים.
אחד הדברים הבולטים בדיווחים הראשונים של הכרוניקה היא תופעת הפשע בגטו.לדוגמא, ב-22 במרס 1941 בעל רצח את אשתו ובנו. ב-28 באפריל באותה שנה הכרוניקה מדווחת: "אין יום ללא גילוי של מקרה הונאה חדש". ביוני 1941 דווח על פקידי קהילה בכירים שמשחקים משחקי מזל ומהמרים על סכומי כסף גדולים. בנובמבר באותה שנה דווח על גנבי הגטו שמכייסים את הפליטים מגרמניה ללא רחמנות.
רומקובסקי, בנאומו מה-1 בפברואר 1941, מייחד את החלק הראשון של הנאום לסוגית הפשע והמלחמה להדברתו, וכך הוא אומר: "הצבתי לפני יעד עיקרי אחד: לטובת העניין, לטהר את האווירה, לשים קץ לאורגיה המשתוללת של מעשי מרמה, גנבות מעילות ותככים-ואף פשעים כבדים, שמתבצעים במקרים רבים, למרבה הצער, אפילו בידי אנשים שהכרתי אותם אישית ונתתי בהם אמון. שפת-אנוש דלה מכדי לתאר בשלמות ובאורח מדויק מאוד את כל העוצמה את כל אורגיית הפשעים, המבוצעים בגטו על כל צעד ושעל, בכל תחום...חוצפתם ורשעותם של אנשים אלה הגיעה עד כדי כך, שלא נרתעו מלבצע פשעים ביחס לאלה שמן הדין יהיו יקרים לכל אחד מאתנו-ביחס לילדים.", הוא ממשיך ואומר, "כל אלה גורמים לכך, שמבוקר עד לילה אני עוסק בגילוי גנבות, שאני מוציא על כך כמות עצומה של אנרגיה וחדל מלעסוק במילוי חובותי האחראיות לא מעט מאמצים הנני משקיע בשמירה על איזון האווירה בגטו ובמאבק נגד הפקרות בחיינו."
[24]
כדי לבער את נגע הפשיעה גרש רומקובסקי, בשילוחים הראשונים, את כל האסירים הכלואים בבית הכלא שבגטו והתוצאות לא אחרו להגיע, עקומת הפשיעה ירדה באופן תלול עקב הרחקת גורמי הפשע והפחד מפני הגירוש.
ב-17 באפריל נכתב: "כדי להדגיש ביתר-שאת את היעלמות הפשיעה ראוי לציין שהפשע הגדול ביותר אשר נתגלה אתמול, הוא גנבה פעוטה של פסולת, שביצע סנדלר המועסק במפעל ברח' בז'זינסקה 69."
[25] יום למחרת, מדווח שבכלא הגטו נמצאים 10 אנשים, בעוד שהיו תקופות שמספר הכלואים הגיע ל-500. ביוני באותה שנה נכתב: "פושעים רציניים אינם נמצאים בבית הסוהר."
אופי הפשיעה בתקופות מאוחרות יותר של הגטו הוא תוצאה של מצוקת המזון, כמעט כל הגנבות הן גנבות של מזון מהבתים ויבולים מהחלקות החקלאיות. העונשים בגין עברות אלו היו, בדרך כלל, אובדן מקום העבודה והפניה לשורות מובילי הצואה.
רמת הפשיעה המתוארת בשלבים הראשונים של הגטו היא, לדעתי, תוצאה של של שני גורמים. מיקומו של הגטו בבלוטי שהיה פרבר של עוני. המצוקה הכלכלית של שנות השלושים גרמה לכך שבלוטי הפכה להיות חממה לפשיעה יהודית. הגורם השני הוא מצוקת החיים. בפסק הדין על מקרה הרצח נוסף שהיה בגטו באוקטובר 1941 התובע במשפט אינו מבקש גזר דין מוות בטענה "שפסק הדין חייב להיות תואם לתנאי הקיום הנוכחיים בגטו ולתקופה בה אנו חיים" הנאשם נדון לשנתיים מאסר עם עבודות פרך. "
[26]
ומה באשר ליחסים שבין אדם לחברו? בצד ארועים ספורדים של גילויי סולידיות, עליהם ארחיב בהמשך, מתנהלת בגטו מלחמת קיום אכזרית, ב-24 במאי 1944 כותב אוסקר רוזנפלד, אחד מהכותבים בכרוניקה, את המשפט הבא: "טוהר המידות גדל בגטו ביחס לכמות מצרכי המזון הקיימים"
[27]
במאי 1942, בעיצומם של הגירושים מהגטו ובהם חלק מהפליטים שהגיעו ממערב אירופה, נכתב בכרוניקה: "בקשר עם עזיבת יהודי גרמניה את הגטו, מן הראוי לקבוע, כי האוכלוסיה הקבועה של הגטו מופיעה באור שלילי ביותר. האנשים מתנפלים כחיות מורעבות על הפליטים, המוכרים את מטלטליהם. יש כאן ממש עניין של ניצול המצוקה האנושית. פרצה כאילו מגפת קדחת של התעשרות קלה על חשבון הזולת. מחזות שפלים במיוחד מתחוללים בשלבים האחרונים-סמוך לבית הסוהר ובמרישין. אנשים תאבי רכוש, ללא קורט מוסר ומצפון, מסתובבים ברובע זה יומם ולילה ומפצירים בפליטים, שימכרו להם עוד משהו או אפילו יעניקו להם מתנה מן הרכוש שנותר להם לדרך, כי המשך גורלו תלוי כמובן במזל או בחוסר מזל בעת העליה לרכבת"
[28]
מנגד, גם נשמעת נימה של ביקורת כנגד פליטי גרמניה ששפר גורלם ונשארו בגטו וכך נכתב: "אחדים שמחו מאד על שהגירוש עומד להיפסק.... אולם לא מתוך נימוקים הומניטאריים, אלא פשוט מתוך תקווה לירידת מחיריהם של מצרכי המזון, שתחול כאשר יפסיקו המגורשים למכור את ביגדיהם ואת כלי ביתם, שתמורתם רכשו לפני נסיעתם קמח, סוכר, לחם, וכו'. אחרים שוב היו מודאגים מאוד, כאשר פשטה שמועה על חידוש הגירושים, דבר שבישר להם עליית מחירים נוספת. אם כן, לא גורלם של הנידונים האומללים, לא השתתפות בצערו של אדם, אלא אך ורק דאגה לקיבתם-הם בוקעת מקולם של אחינו מן המערב."
[29]
גירוש ספטמבר 1942, "השפרה", השאיר חותם כבד על הגטו. בגטו מסתובבים ילדים רבים שאיבדו את הוריהם מחד, ומאידך, משפחות שילדיהם נקרעו מהן. יחד עם זאת, השחיקה שאנשים עברו במשך שלוש שנות מלחמה נתנה את אותותיה באדישות מסוימת עליה נכתבו בביקורתיות הדברים הבאים: "כאן בגטו, לאחר 3 שנות מלחמה, נמחק מהמילון-עם יוצאים מן הכלל מועטים-המושג 'משפחה' ואם היו אי-אלה אשליות בנידון, הרי לאחר הגירוש הן נגוזו ואינן. הייתה זו תקופה נוראה, נראו מחזות זוועה, בהם ילדים נותקו בכוח מאמותיהם ולהיפך, ובכל זאת בלט שוויון נפש מסוים מיד לאחר המעשה וביתר-שאת יומיים לאחריו. שוויון נפש זה של ההמונים, אותו מעבר בלתי-אמצעי לעיסוקי יום-יום רגילים, אותו טמטום המחשבה-אם ניתן לכנות כך את התופעה-כל זה מעיד על קהות חושים, אשר אין לתארה ועל שיתוקו המוחלט של מנגנון החשיבה הנורמלי. היו כמובן ונשארו חריגים, אולם הם אכן נשארו יוצאי-דופן. הרוב עבר לסדר-היום על האסון. ולאחר 3 שנות מלחמה אין בקהות זו שום פליאה וקשה לטעון כנגד האנשים על שיוויון-נפש מסוים לגורל אחיהם, אולם קשה לא לשים לב לכך, כאשר הדבר הוא כה בולט."
[30] הכותב ממשיך ומבקר את ניצול הילדים על ידי מבוגרים "כל אחד מנצל את הילד בפדיון הקצבותיו, ארוחותיו, מנות הירקות ותפוחי האדמה ונותן לו להמתין בתורים ארוכים במשך שעות".[31]
המצוקה והמתח בהם חיים אנשים נותנת את אותותיה על חיי המשפחה בגטו, בשלהי 1941 מדווחת הכרוניקה על עליה בכמות הגירושין בגטו. ב-21 בדצמבר 1941 נרשם בכרוניקה תחת הכותרת: מסמך אופייני מהחיים, בזו הלשון, "לצוות לענייני גיטין הוגשה הבקשה הבאה, הזורה אור אופייני על היחסים השוררים בגטו. לכן מביאים אנו את המסמך כלשונו ובסגנונו המקורי: 'אבקש גט, כי בעלי אינו רוצה לתת שום קיום, אנו משפחה 5 איש, לפני זמן קצר היינו 6, מתה לי בת בגיל 13 מרעב, אבקש רחמנות על 3 ילדי, כי אין לנו חשק לחיות, לא מקבלים שום קצבה כי הוא עובד ברסורט הנגרים. כבר שנתיים סובלת, כי אין שלום בית. כל יום מריבות ומכות. כבר אינני יכולה יותר. אבקש מהר עזרה, כי אין לי איך להציל את חיי. יש לי ארבעה קירות ריקים. עוד פעם אבקש עזרה דחופה ורחמנות'."
[32]
במציאות של כובש ונכבש, של טרור ומצוקה, מתפתחת תופעת המלשנים, תופעה המוכרת מגטאות רבים וגם בגטו לודז'.
בגטו לודז' גרו, זה בצד זה, יהודים מקומיים ויהודים שהגיעו לגטו ממערב ומרכז אירופה. ההשתלבות של האחרונים לא הייתה קלה, רובם היו מבוגרים, חלקם ממשפחות מבוססות, רבים מהם היו אנשי אינטליגנציה ומקצועות חופשיים. לא כל הפליטים ממרכז אירופה שלטו בשפה האידיש ונורמות ההתנהגות שלהם היו שונות. על הפערים בין היהודים המקומיים ופליטי המערב נכתב: "האנשים שהובאו לגטו מהמערב רגילים לציית ללא דיחוי להוראות השלטונות. אין להם הנסיון הדרוש או הקשרים כדי שיוכלו להתחמק זמן ממושך מפני אנשי משטרת הסדר, דבר שהוא שכיח אצל האוכלוסיה המקומית. הם תשושים במידה רבה יותר ולכן גם נוטים לפטאליזם. אלה מהם, אשר מוצאם מגרמניה, משתעשעים בתקווה, כי יחזרו סוף סוף לרייך הישן, כלומר מולדתם, בהיותם סבורים, כי סביבת הגטו היא רעה גדולה יותר מאשר חיי המחנה הקולקטיביים על אדמת גרמניה. הם סבורים שלקראת סיום המלחמה יקל עליהם להסתתר בארצם מאשר בגטו."
[33] כמו כן, מוסיף הכותב שאנשי פראג הצליחו בדרך כלל להכות שורשים ביתר קלות מהאחרים.
אחד מגורמי החיכוך בין היהודים המקומיים ופליטי המערב היה נושא חבילות המזון. יהודי גרמניה והפרוטקטורט קיבלו, מעת לעת, חבילות מזון וסרבו לשתף בתוכנם את היהודים המקומיים שסבלו מחרפת רעב, על גילויי אנוכיות אלו נכתב בכרוניקה: "נמשכים המאמצים לקבל תרומות זעירות מתוך החבילות הללו למען תושבי הגטו החדשים הסובלים חרפת רעב, אולם המבצע מתקדם בצעדי צב. ההסברה נערכת בגבולות צרים מאד. קשה מאד להתגבר על הבעיות הפסיכולוגיות. האנשים קשי-עורף, קהים, אנוכיים, לא מתחשבים בזולת ויש להשקיע עמל רב כדי לשכנע אותם אחד אחד ולזכות בתמיכתם."
[34]
בצד מלחמת הקיום וההישרדות היו, פה ושם, גילויי סולידריות, בעיקר של בני הנוער, בשלהי 1943 ותחילת 1944 . אחת הדרכים להעניש פועלים ברסורטים הייתה למנוע מהם תוספות מרק, לא פעם הגיבו שאר העובדים במפגן של סולידריות וסרבו כולם לקבל את מנת המרק הנוספת.
במחלקת החשמל התארגנו הפועלים הצעירים לכעין עזרה הדדית. לאחר חלוקת המרק הם היו מתכנסים סביב דוד המרק וכל אחד הפריש לתוך סיר משותף ממנתו שתי כפות מרק וחתיכת תפוח אדמה. עשר מנות מרק שהיו נאספות בדרך זו חולקו אחרי כן לחבריהם לעבודה החולים והתשושים."באותו רסורט מקיימים הגרלה, כל השבוע אוספים פרוסות לחם קטנות עד שמצטברים שני ק"ג ואז מקיימים הגרלה והזוכה המאושר חייב לאכול ברסורט את פרוסות הלחם.
[35]
על רקע הפליה בנושא תזונה פרצו במאי 1944 "שביתות מרק", על ידי בני נוער בעלי השקפות קומוניסטיות. רומקובסקי דיכא ביד קשה את השביתות וכך נכתב: "גל של שביתות מרק מציף את הגטו. כמעט בכל המפעלים בזה אחר זה מסרבים הפועלים לקבל את המרק הנוסף ובמפעלים מסוימים אפילו את המרק הראשון. הארגון, שבראשו התייצבו בעיקר בני הנוער, התמקד בשני מפעלים והם: בית חרושת לייצור מסמרים ורסורט העור והרצענות. בחורים ובחורות אשר טרם בגרו, משפיעים ממקומותיהם על כל הרסורטים האחרים ותומכים איש ברעהו בכל מקרה."
[36]

No comments: