טוביה ביילסקי - מופת של מנהיגות

טוביה ביילסקי - מופת של מנהיגות
כתב: אמיר השכל
ערכה: נאוה רון

פתיחה
באמצע חודש יולי 1944, נכנסה שיירה של 1,140 יהודים בראשותם של שלושת האחים ביילסקי: טוביה, עשהאל וזוס, לעיירה נובוגרודק שבביילורוסיה[1]. היו אלו יהודים שברחו מגטאות נובוגרודק, לידה ועיירות נוספות בסביבה והצטרפו לקבוצת פרטיזנים יהודים בראשותו של טוביה ביילסקי.
במשך כשנתיים אסף טוביה ביילסקי כל יהודי שהצליח להגיע ליער מתוך מטרה להציל את כל מי שניתן. היה זה המבצע הגדול ביותר של הצלת יהודים על ידי יהודים בימי מלחמת העולם השנייה.
מבצע זה לא היה אפשרי ללא מנהיגות יוצאת דופן של טוביה ביילסקי.

מטרתו של מאמר זה לספר את סיפור מחנה המשפחות, תוך הדגשת תכונות בולטות במנהיגותו של טוביה ביילסקי.


תולדות חייו של טוביה ביילסקי
טוביה ביילסקי נולד בסטנקייביצ'ה שבמערב ביילורוסיה. הכפר היה ממוקם בין שני ישובים גדולים יותר, לידה ונובוגרודק. בתחילת המאה הייתה משפחת ביילסקי אחת משש המשפחות שהתגוררו בסטנקייביצ'ה, היא הייתה המשפחה היהודית היחידה. למשפחה הייתה טחנת קמח, חלקת אדמה ובעלי חיים.
להורים, דוד וביילה, היו תריסר ילדים: עשרה בנים ושתי בנות. טוביה, שנולד
ב-1906, היה הבן השלישי, אחיו עשהאל היה צעיר ממנו בשנתיים וזוס בשש שנים.
משפחת ביילסקי הייתה ענייה אולם לא סבלה מרעב ולא ראתה את עצמה כנצרכת.
בבית שמרו על כשרות ועל החגים. בשבתות וחגים המשפחה שבתה ממלאכה. נאמנות למשפחה וקבלת מרות היו שני דפוסי חיים מקודשים בבית והאב היה הסמכות העליונה בבית. עסקיו של האב דרשו מהמשפחה קשר הדוק עם השכנים הגויים ובהיותו מודע לבידוד ולאלימות כנגד יהודים פיתח האב טבע פייסני ותמיד העדיף שלום ופשרה על פני עימותים.
טוביה סיים את לימודיו בגיל 13 אבל הוא מצא דרכים אחרות להמשיך וללמוד. במלחמת העולם הראשונה, כשהגרמנים כבשו את האזור, הוא למד מהם גרמנית.
בשנות העשרים יצא האח הבכור לנסות את מזלו באמריקה וכעבור זמן קצר הלך בעקבותיו אח אחר וכך ירש טוביה את מעמד הבכורה. בשנת 1927 גויס טוביה לצבא הפולני והיה לצלף מצטיין. תפקודו של טוביה היה כה טוב שהוא התמנה לאמן מתגייסים חדשים.
מטבעו היה טוביה אינטליגנטי וסקרן והיה לו כשרון ללמוד שפות. נוסף על יידיש דיבר טוביה פולנית, ביילורוסית ורוסית, כמו כן הוא ידע היטב גרמנית.
טוביה לא היה יהודי אדוק אולם הוא הזדהה עם המסורת ונהנה מלימודי תנ"ך ממנו הוא ידע לצטט קטעים שלמים.
מתוקף היכרותו עם מצבה הכלכלי של משפחתו חיפש לעצמו טוביה אישה מבית מבוסס וב-1929 הוא נשא לאישה את רבקה, בת למשפחה נכבדה בעיירה סמוכה, בעלת חנות כל-בו ובית גדול. הכלה נחשב לבתולה זקנה, קשישה מבעלה, מכוערת אבל נבונה ומשכילה. בניגוד לאשתו היה טוביה גבה קומה, רחב כתפיים. גברים ונשים התקשו לעמוד בפניו. טוביה היה מבלה בזמנו הפנוי עם הפולנים והביילורוסים במשחקי קלפים, שחמט וויכוחים פוליטיים ויצא לו מוניטין של אדם שכדאי לשוחח אתו. טוביה ניחן בכריזמה, בתחכום ובסקרנות, אשר הסוו את מוצאו הפשוט.

לאחר שטוביה עזב את הבית עברה הבכורה לאחיו עשהאל, שהיה איש גלוי לב, הגון, נאמן ומסור לחבריו. שלא כמו טוביה, התקשה עשהאל להתבטא, הוא נעדר סקרנות אינטלקטואלית. אהבתו לעם היהודי הייתה גדולה. חייו של עשהאל התמקדו במשפחתו, הוא היה איש עמל. זוס היה היה צעיר מעשהאל בארבע שנים. זוס היה גבר גבה קומה, מטופח ונשים חיזרו אחריו, לימים הוא נשא לאישה את צירל, בת נובוגרודק.

האחים ביילסקי

פרוץ המלחמה
עם פרוץ המלחמה כבש הצבא האדום את אזור מזרח פולין, טוביה הוגדר על ידי השלטון החדש כ"קפיטליסט בורגני" ובטרם תשיג אותו יד השלטונות הוא ברח ללידה. בלידה פגש טוביה את סוניה, אשה נאה בשנות ה-30 לחייה. טוביה נפרד מאשתו ונשא את סוניה לאישה.
עם הפלישה הגרמנית לברה"מ חזרו טוביה ואשתו לבית הוריו שבסטנקייביצ'ה, שנחשב למקום מקלט בטוח באותם ימים. כשהחל טרור גרמני החליטה משפחת ביילסקי לא להיכנע וכשהגרמנים הקימו גטו נמנו האחים ביילסקי עם אנשי המיעוט שסירבו להיכלא בגטו. זמן קצר לאחר הקמת גטו נובוגרודק, ב-7 בדצמבר 1941, בוצעה אקציה שבמהלכה נרצחו 4,000 יהודים. בין הנספים היו ההורים ביילסקי, רבקה, אשתו הראשונה של טוביה, צירל, אשתו של זוס והתינוקת שלהם. ארוע זה היה נקודת מפנה בחיי האחים. בשלב הראשון חיפשו האחים נשק, טוביה קיבל אקדח במתנה מאיכר ביילורוסי עשיר ועשהאל השיג תת-מקלע מאיכר ביילורוסי.

הבריחה ליערות
ב-5 ביולי 1941 הייתה בלידה הוצאה להורג קולקטיבית ראשונה של יהודים. האחים הבינו, כי זה "המבוא" להשמדה והחליטו לברוח ליערות. בשלב הראשון הסתתרו טוביה ואשתו אצל ידיד, איכר ביילורוסי. הראשון שיצא ליער היה עשהאל. במרס 1942 כבר הצטרפו תשעה אנשים אל עשהאל, שמצא מקום מסתור ביער סמוך לנובוגרודק. עשהאל ואנשיו, שהיו זקוקים לאוכל, היו פורצים לחוות ודורשים מזון באיומי נשק. הסכנות ביער אילצו אותם לחפש שיתוף פעולה עם הפרטיזנים. עשהאל ואנשיו החלו בגישושים, במהלכם הם הבינו, שהפתרון המועדף עליהם הוא הקמת קבוצה יהודית, שלאנשיה צרכים דומים לאלו של הפרטיזנים. כוחה של קבוצה כזאת וסיכוייה לשרוד יהיו תלויים בגודלה, בארגונה ובכלי הנשק שלה. עקרון נוסף, שהיה ברור לעשהאל ואנשיו, הוא עקרון הניידות. הם הבינו, שכושר הישרדות הקבוצה תלוי בניידותה.
בסוף מרס 1942 כבר גדלה קבוצתו של עשהאל לשלושה עשר חברים, כאשר הגברים בחבורה עסקו בהשגת מזון והנשים בהכנת הארוחות. באמצע מאי 1942 הגיעה למחנה של עשהאל הקבוצה הראשונה בראשות אחיו טוביה. בשלב זה המשיכה קבוצת הנמלטים המורחבת להתנהג על פי דפוסים שקבע עשהאל. עשהאל הוסיף לשמש כראש הקבוצה אולם הוא היה פתוח לקבל את דעותיו של אחיו הגדול, טוביה. הבעיה הייתה שלקבוצה היה מעט נשק ומספר גדול יחסית של מבוגרים ונשים, אי לכך, הציע טוביה לעשות מאמצים להשיג נשק ולצרף לשורותיהם צעירים אחדים מגטו נובוגרודק. הפתרון היה לשלוח שליח לגטו ולחפש מתנדבים חדשים. הבעיה הייתה כיצד יאתרו, הנמלטים מהגטו, את הקבוצה של עשהאל וטוביה והפתרון לכך היה בהקמת תחנת ביניים מחוץ לגטו, בביתו של אדם מהימן, שהנמלטים מהגטו יוכלו לשהות אצלו עד שאנשי ביילסקי יוכלו לאסוף אותם.
בקיץ 1942 התגנב שליח של קבוצת ביילסקי לגטו וביקש מקרוב משפחה של ביילסקי לארגן קבוצת בחורים, רצוי נושאי נשק, ולהצטרף אליהם ליער. נמצאו שבעה גברים, אולם לאיש מהם לא היה נשק. בהדרכת השליח הגיעה הקבוצה ליער והקבוצה של ביילסקי גדלה ל-30 איש. בשלב זה הגיעו האחים להבנה, כי הגיעה השעה להפוך את קבוצתם ליחידה פרטיזנית רשמית, אוטריאד ברוסית.
הם החליטו לקרוא ליחידה אוטריאד ז'וקוב על שמו של הגנרל ז'וקוב, מפקד החזית הסובייטית המערבית. לאחר זמן ניתן לקבוצה שם רשמי אחר ובאופן לא רשמי הם נודעו מאותו יום כאוטריאד ביילסקי.


טוביה לוקח פיקוד
עם הקמת היחידה מונה טוביה למפקד האוטריאד. הוא היה הממונה על ניהול היחידה ועיצוב מדיניות הביטחון שלה. עשהאל היה לסגנו והאחראי לשגרת חיי היחידה וללוחמיה. זוס התמנה לקצין המודיעין, פסח פרידברג, אחד מהשבעה שהגיעו מגטו נובוגרודק, התמנה לקצין האפסנאות ולזר מלבין התמנה לראש המטה. מלבין היה בן למשפחה אמידה, משכיל, ששלט בפולנית ורוסית. למלבין הייתה הכשרה צבאית, אותה רכש בעת ששירת בצבא הפולני במשך שנים אחדות. במשך הזמן יזם מלבין מערכת פקודות קבע, שהביאו סדר ויציבות לאוטריאד. עם הזמן סמך טוביה יותר ויותר על עצותיו של מלבין ועל כשרונותיו.
כמפקד היה טוביה מנהיג תקיף. רק הוא מינה אנשים לתפקידים. רעיה קפלינסקי, מזכירתו של טוביה באוטריאד, מסרה בעדותה את הדברים הבאים על מנהיגותו של טוביה: "טוביה ידע לחלק פקודות. הוא גם ידע להיות דיפלומט, לטפל באנשים ביד חזקה ובעדינות. הוא היה אומר להם בפשטות: אם אתם רוצים לחיות, לכו אחרי ועשו מה שאני אומר. אם אינכם רוצים, לכו לאן שאתם רוצים ועזבו אותי. אם אתם נשארים אתי אתם חייבים לציית לי."

[2]
פנחס בולדו, פרטיזן באוטריאד, טוען שטוביה היה יותר מתוחכם, עשהאל וזוס דמו לאיכרים. טוביה עלה על שניהם מבחינה אינטלקטואלית, הוא היה מסוגל להפשטה, היה בעל רעיונות וידע להחליט החלטות. שני אחיו רק ביצעו את פקודותיו. טוביה היה איש כריזמתי, נאה, שופע גבריות וכשהוא רכב על סוס הוא נראה בכל הדרו. טוביה ידע לשמור על דיסטנס בינו לבין האחרים. הם רחשו לו כבוד.
אברהם וינר, שזכה לעבוד במחיצתו של טוביה, מספר, שטוביה כמנהיג "היה מלא על גדותיו כאב לאומי ואהבה לאומית ליהודים. להצלתם הוא הקדיש את נשמתו, את מוחו ואת כל מאודו. באפשרות שניתנה לו להציל אותם ראה זכות גדולה. הוא היה אסיר תודה על כך שהיה יכול לעשות זאת."[3]


טוביה כמעצב הייעוד והחזון של האוטריאד
מאז נעשה טוביה מפקד האוטריאד הייתה מטרתו המוצהרת והעקבית להגדיל את היחידה. הוא נימק זאת בכך, שהתרחבות תחזק אותה ותתרום להמשך קיומה.
מתוך נסיונו בצבא הפולני דרש טוביה, שהאוטוריאד יאורגן כמו ארגון צבאי. הוא האמין, שכדי לשרוד, על הקבוצה לפעול כישות מלוכדת. כל אחד חייב לציית לפקודות, בין אם הוא מסכים להן ובין אם לאו. אין מקום למתנגדים.
ככל שגברו הקשיים בהבטחת אספקה, גברה הנטיה לחלק את המחנה לקבוצות מצומצמות נפרדות. היו חברים שביקשו לנצל את העדיפות שהייתה להם כבעלי נשק או את ניסיונם או את קשריהם עם אוכלוסיה מקומית. הם ביקשו להיפטר מ"חסרי התועלת", בעוד טוביה נקט עמדה ברורה נגד. הוא הבין את צורכי השעה. טוביה דרש בתוקף לקלוט כל יהודי, שהגיע למחנה, בין אם היה לו נשק ובין אם לאו, בין אם הוא היה מסוגל להילחם ובין אם לאו. החזון וייעוד האוטריאד, כפי שהגדיר טוביה, היה שהצלת נפשות חשובה מכל דבר אחר. הוא חזר ואמר, שמוטב להציל נפש אחת מישראל מלהרוג עשרים גרמנים.
ידוע שבין אנשי הקבוצה הייתה התנגדות לתפיסתו העקרונית של טוביה. ההתנגדות נבעה משתי סיבות עיקריות: הגדלת מספרם של ילדים ונשים עלולה הייתה להקשות על ניידות היחידה ובכך לסכן את כולם, והקושי להשיג מזון לכל כך הרבה פיות.
בשנת 1987, שבועיים לפני מותו של טוביה ביילסקי, הוא סיפר על מטרותיו בתקופת המלחמה: "זה היה פשוט. הגרמנים תפסו את אבי, את אמי ואת שני אחי. הם לקחו אותם לגטו ומשם למוות. האויב לא עשה הבחנות. לקחו כל מי שנפל לידם ורצחו אותו. אם כך, האם פרוש הדבר שעלי לחקות אותם, פשוט להרוג כמו גרמנים, מי שלא היו? זה לא הועיל. זה היה חסר היגיון בעיני. אני רציתי להציל, לא להרוג...נוכחתי לדעת שהיהודים לא מקשיבים זה לזה. הם מסוכסכים, בלתי מרוסנים. לי הם הקשיבו, אותי כיבדו. לכן הייתי חייב להציל אותם."[4]
מתוך נאמנות לתפיסת העולם, כי צריך לעשות כל דבר כדי להציל כמה שיותר יהודים, נשלחו שליחים של האוטריאד לגטו נובוגרודק כדי לקרוא ליהודי הגטו להצטרף אליהם. בחורף 1943 מנה אוטריאד ביילסקי כבר 200 נפש, רבים מהם היו קשישים, נשים וילדים.


יכולת ניהול מו"מ, שיתוף פעולה והבנת הצרכים
בקיץ 1942 נודע לטוביה, שאוטריאד רוסי שבראשו עמד ויקטור פנצ'נקוב, החליט לחסל את אוטריאד ביילסקי, היות שהם האשימו את היהודים במעשי שוד. טוביה פנה לחברו, איכר ביילורוסי, שהיה גם חברו של ויקטור פנצ'נקוב, וביקש ממנו לקבוע לו פגישה משותפת. טוביה דחה את ההאשמות כנגד האוטריאד שלו והציע, שבמידה והדבר יוכח כטעות הם ישתפו פעולה. פנצ'נקוב הסכים. השניים סיכמו, שבמשך מספר ימים יימנעו שני האוטריאדים מללכת לכפר, שהאשים את היהודים בשוד, ולאחר מכן הם יפנו, יחד, אל אחד האיכרים, שהרבה להתלונן. בלילה שנקבע התדפק ויקטור על חלון בקתה וביקש לחם. האיכר ענה, כי אין לו לחם וטען, שאתמול היהודים שדדו ממנו את כל מה שהיה לו. היות וטוביה ופנצ'נקוב סכמו יחד שלא להכנס לכפר במשך מספר ימים ידע האחרון, שהיהודים לא היו שם וכי הכפרי משקר.
מאותו יום החלה ידידות בין שני המפקדים והם המשיכו לשתף פעולה. הידיעה על שיתוף הפעולה עשתה לה כנפיים וסייעה למתן גושפנקה לקבוצת ביילסקי והקלה בעקיפין על חיי הנמלטים מהגטאות.
על אף שתהילה צבאית לא עניינה את טוביה, מטרותיו היו לשמור על חיי אנשיו ולהביא כמה שיותר יהודים לאוטריאד. הוא נאלץ לשתף פעולה במלחמתם של הפרטיזנים בגרמנים. המבצעים המשותפים עם הרוסים התחילו ברבע האחרון של שנת 1942 ונמשכו עד למחצית השנייה של שנת 1943. יחד עם זאת, העביר טוביה מסר סמוי לאנשיו: "אל תמהרו להילחם ולמות. נשארנו מעטים כל כך, אנחנו צריכים להציל נפשות. חשוב יותר להציל יהודים מלהרוג גרמנים."[5]

היכולת לבצע שינויים אירגוניים והתאמה למצב בשטח
שיתוף הפעולה בין טוביה ופנצ'נקוב הביא לגידולו של האוטריאד של ביילסקי בעיקר בקשישים, נשים וילדים. התוצאה הייתה צמצום ניידותו של האוטריאד. טוביה קיווה, שפיצול אנשיו ליחידות משנה, מתואמות ביניהן, ישפר את כושר הניידות. הוא הקים יחידות בנות 25-20 איש.
החלוקה התבססה, בדרך כלל, על קשרי משפחה וחברות. בכל אחת מהקבוצות היו חייבים להיות צעירים נושאי נשק, קשישים, נשים וילדים. הרכב הקבוצה נקבע בידי מפקד. לכל קבוצה היה מפקד ובעלי תפקידים מיוחדים.
טוביה עמד על כך, שהגנת היחידה והאספקה יהיו בידים שונות. הוא חשב שההפרדה בין התפקידים הבסיסיים האלה תמנע שימוש לרעה בכוח. לכל יחידה היה שטח מוגדר ולכל אחת היה מטבח עצמאי. דוד בישול ומצרכי מזון הוקצבו לכל קבוצה בנפרד.
באוקטובר 1942 הוקם מחנה לאוטריאד ביילסקי והוא מנה אז 200 נפש, בשני יערות סמוכים זה לזה, פרלאז וזאביילובו.
משפחות במחנה ביילסקי




הגרמנים מסמנים את טוביה כמטרה
היבול של קציר 1942 היה מבורך. על פי החוק הגרמני נדרש כל איכר למסור חלק מסוים מיבולו לשלטונות. טוביה וויקטור החליטו לשתף פעולה ולהעלות באש יבול, שהיה מיועד לגרמנים, וכך היה. לגרמנים נודע, שהאוטריאד של ביילסקי היה מעורה בהצתות והם היו נחושים לחסל את שלושת האחים ובמיוחד את טוביה. באחד הימים, במהלך פשיטה גרמנית, נהרגו תשעה מחברי האוטריאד ובהם אשתו האהובה של טוביה. טוביה שקע בדכאון, עזב לתקופת מה את האוטריאד וחזר מאוחר יותר ולקח לו לבת זוג נערה צעירה בשם לילקה. הנישואים של השניים נמשכו יותר מארבעים שנה, למרות חולשתו של טוביה לבנות המין היפה.

מיסוד פעילות הפרטיזנים ביערות והשתלבותו של אוטריאד ביילסקי
בפברואר 1943, מיד לאחר תבוסת הגרמנים בסטלינגרד, שהייתה לנקודת מפנה במערכה בבריה"מ, ביקש סטלין למסד את פעילות הפרטיזנים ביערות. קבוצה של עשרים איש הוצנחה במערב ביילורוסיה ובהם סיניצ'קין, שביקש ללכד את קבוצות הפרטיזנים לכוח לוחם יעיל יותר.
מפקדי היחידות ובהם טוביה הוזמנו לפגישה עם סיניצ'קין. עם סיניצ'קין הגיע גם מאיור גנרל וסילי צ'רנישב, שכינויו המחתרתי היה "גנרל פלטון", שהתמנה לפקד על הפרטיזנים הסובייטים בחבל ברנוביץ. פלטון הגיע כדי לארגן מחדש את הפלוגות השונות ולאחדן בחטיבות שתפעלנה מתוך תאום ביניהן ועל פי תוכנית אחת. טוביה התרשם מאד מהשינויים ומהסדר המופתי ששרר. סיניצ'קין גילה עניין מיוחד באוטריאד ביילסקי וסיפח אותו לחטיבה שבפיקודו.
השתתפותו של אוטריאד ביילסקי במבצעים נגד הגרמנים תרם לשיפור תדמיתו והוא הוכר כאוטריאד לוחם. נוסף על כך, אנשיו של טוביה, שהכירו היטב את האזור, היו מורי דרך לפרטיזנים אחרים. באותה עת היה פרוס המחנה של טוביה ביילסקי על פני שטח של למעלה מעשרה קילומטרים רבועים.

טוביה כמפשר ומגשר
טוביה היה מבקר דרך קבע במחנות המשנה של האוטריאד. התברר לו, שבואו תרם לצמצום המתחים. בביקוריו הוא טיפל בהאשמות על אפליה וחוסר הגינות מצד מפקדים מסוימים, הוא הקשיב בסבלנות לדוברים ויישר הדורים. טוביה גילה רגישות מיוחדת לאוכלוסיות החלשות באוטריאד. הוא נהג לבקר בכל אחת מן השוחות, התעניין בשלומם ורווחתם של היושבים והפגין דאגה מיוחדת לילדים. הנאמנות הייתה הגמול, שהוא קיבל, בתמורה על תשומת ליבו, והיא סייעה לו לשלוט ביתר תקיפות באוטריאד.

טוביה כמקבל החלטות
טוביה היה מנהיג חזק וסמכותי. הוא זה שקיבל את כל ההחלטות המכריעות, אולם קדמה לכך התייעצות עם שני אחיו, עשהאל וזוס ועם מלבין, ראש המטה שלו.

העברת המחנה ליער נליבוקי
לטוביה הייתה יכולת מדהימה "לקרוא" את כוונות הגרמנים צעד אחד קדימה. במחצית 1943 היה ברור לטוביה, שהתקפה מאסיבית גרמנית עומדת בפתח. לאחר התייעצויות נרחבות הוא החליט להעביר את המחנה ליער נליבוקי, יער עבות וסבוך ובו הרבה ביצות טובעניות וחלקים של קרקע, שרגל אדם לא דרכה בהם. באותה תקופה מנה המחנה כבר 700 נפש ויער נליבוקי הבטיח למחנה בהיקף כזה מחסה ומסתור. בהתאם לנוהל הקבוע חילק טוביה את האוטריאד שלו לקבוצות קטנות יותר לקראת המסע.
לכל אחת מהן נספחו עגלות ובהן חפצים חיוניים מעטים: כלי בישול, אתים, כיסויים ומצרכי מזון. רוב האנשים נאלצו ללכת ברגל, ללכת בלילה ולנוח ביום. המחנה נאלץ לנוע בדרכי עקיפין, כולל חציית שני נהרות, ולכן התארך המסע בהרבה. ההליכה ברגל נמשכה שבועות אחדים. לא כולם נשמעו לטוביה ואחדים הלכו לאיבוד בדרך. היו אנשים שלא עמדו בקצב. האתגרים שעמדו בפני טוביה היו עצומים כולל מו"מ עם שומרים רוסים, שמנעו מהם להכנס ליער. מיד עם הגיע האוטריאד ליעד התחיל טוביה בארגון מורי דרך, שיישלחו לגטו לידה להביא עוד אנשים ותרופות.

שיתוף פעולה עם יחידות הפרטיזנים
כמו רוב המנהיגים הכריזמטיים היה טוביה ספונטני. כדי להציל יהודים הוא ניצל קשרים אישיים, השתמש בדיפלומטיה ופעל נגד ההשפעות השליליות של האנטישמיות ביחידות פרטיזניות אחרות.
הוא הציע ליחידות פרטזניות שכנות שרותים שונים שתמורתם היה מקבל האוטריאד מזון. במחנה ביילסקי הייתה מאפיה, שאפתה כמויות גדולות של לחם. פרטיזנים מיחידות אחרות היו קונים את הלחם ומשלמים תמורתו בחיטה. אחד מאנשיו של טוביה היה מסגר מוכשר, שתיקן כלי נשק וייצר חלקי חילוף. פרטיזן אחר במחנה ביילסקי הקים סדנה לפרזול פרסות סוסים. ביער חסרו תמיד רופאים ומחנה ביילסקי העניק ברצון את שרותי הצוות הרפואי שלו.
ביער נליבוקי נדרשה כל יחידת פרטיזנים להעמיד חלק מכוחה תחת פיקודה של המפקדה הכללית. אנשים אלה היו אמורים להשתתף במבצעים משותפים. מאה לוחמים נשלחו מטעם אוטריאד ביילסקי. על הלוחמים הוטל לפזר מוקשים בדרכי מעבר של גרמנים, להניח מארבים משני צדי המקום הממוקש ולתקוף את הגרמנים שהצליחו להנצל מהתפוצצות המוקשים.




פרטיזנים מיחידת ביילסקי ביערות נליבוקי, 1943
הקמת הקהילה ביער
בסוף אוגוסט 1943, עם גמר המצוד הגרמני, ניגשו ראשי הפרטיזנים הסובייטים לארגן מחדש את יחידות הפרטיזנים מתוך כוונה להשיג שליטה טובה יותר על הקבוצות השונות. במסגרת רה-ארגון זה סופח אוטריאד ביילסקי לחטיבת קירוב. כוונת מפקד החטיבה הייתה למנות לאוטריאד ביילסקי סגן מפקד וראש מטה סובייטי. טוביה ניהל מו"מ עם מפקד החטיבה ובסופו של דבר חולק האוטריאד לשניים: ליחידה לוחמת וליחידת שרותים שאינה לוחמת. טוביה היה למפקד יחידת המשפחות, שהתמקמה ביער נליבוקי, לייזר מלבין היה לראש המטה, פסח פרידברג היה לקצין האפסנאות וסולומון וולקוביסקי לראש היחידה המיוחדת. היחידה נקראה באופן רשמי פלוגת קלינין, על שמו של נשיא הסובייט העליון של בריה"מ, בפועל נקראה היחידה אוטריאד ביילסקי.
בראש היחידה הלוחמת, אוטריאד אורדז'וניקיזה, עמדו מפקד וקומיסר סובייטי. זוס היה סגן המפקד וקצין המודיעין. היחידה מנתה 180 לוחמים מקבוצת ביילסקי. באופן יוצא מהכלל הורשו הנשים להצטרף לבעלים שלהן. בשלב זה, לאחר שהגרמנים עזבו את יער נליבוקי, היה היער שוב למשכנה של מפקדת הפרטיזנים והגנרל פלטון בראשה.

אוטריאד ביילסקי במתכונת המחודשת
טוביה היה מאלתר, ובהתמדה הוא הסתגל לנסיבות המשתנות. הוא חילק את אנשיו לקבוצות ולקבוצות משנה ולכל אחת היה תפקיד משלה: קבוצה אחת הייתה אחראית על איסוף מזון ומצרכים שונים, קבוצה זו הייתה מסתובבת בכפרים ובעיירות הנטושים ומביאה משם חומרי בניין, תנורים, דודי חימום, חביות, כלי מטבח מסוגים שונים ועוד. הייתה קבוצה שחרשה את השדות, אספה תפוחי אדמה, חיפשה מצרכי מזון ודאגה לאחסנתם. קבוצה אחרת עסקה בהקמת מגורים במחנה. עד ימי הכיבוש האחרונים הייתה קבוצה של סיירים, שתפקידם היה איסוף מידע, חיפוש פליטים יהודים והבאתם למחנה.
"זיימלאנקה" - מחפורת ששימשה למגורי פרטיזנים ביער

טוביה כמפקד
טוביה היה קרוב לדמות האידאלית של מנהיג כריזמטי. הוא ניחן בכישרון סמוי, שמשך בני אדם לציית לפקודותיו. הוא היה דיפלומט מחונן. את טוביה העריצו ונשמעו לו בזכות הכריזמה המיוחדת שלו ולא בזכות קשרים אישיים. לתכונותיו המיוחדות של טוביה יש לצרף את יכולתו להתפשר. ברוח פשרנית זאת הוא קיבל לאוטריאד קומיסר פוליטי, שנשלח על ידי הגנרל פלטון. סמכותו של טוביה הייתה מוחלטת, אלא אם כן הוא עצמו ביקש לשתף אחרים בהחלטותיו. הוא היה מוקף אנשים שהכיר היטב, רובם היו קרובים משפחה וחברים. טוביה היה מודע למגבלותיהם ולפעמים קיבל החלטות בניגוד לעמדתם. טוביה דרש נאמנות מוחלטת. הוא חשש מנזק של אופוזיציה פנימית. הוא היה בטוח בצורך לחסל אנשים, שקראו תגר על מנהיגותו. הם נראו לו מסוכנים, לא פחות, מאויבים מבחוץ והוא לא היסס לעשות זאת כשנדרש.

המבנה החברתי של האוטריאד
כשלושה רבעים מאוטריאד ביילסקי היו קשישים, נשים וילדים. קבוצת הצעירים, נושאי נשק מנתה בין עשרים לשלושים אחוזים. רוב חברי האוטריאד היו בעלי השכלה עממית ורק מיעוטם היו מקרב המעמד הבינוני או הגבוה. למן תחילת הכיבוש הייתה העילית החברתית היהודית, בעיקר גברים, היעד של מדיניות ההשמדה הגרמנית, רק מעטים הצליחו לברוח. אלו ששרדו התקשו להסתגל לחיים ביער. לבני מעמד הפועלים הייתה תושייה רבה ונכונות לחיים מחוץ לערים. ביער השתנה מעמדם והם נעשו לעילית החברתית החדשה. ביער הצטמצמו החיים לצרכים הבסיסיים. חוסן גופני, היכולת להסתגל לחיים בחוץ ותעוזה היו התכונות החשובות.
כמו בכל הקבוצות, גם כאן דורגו אנשים לפי חשיבותם. העילית הייתה האחים ביילסקי, נשותיהם, קרוביהם וחבריהם. עם הדרג העליון נמנו גם עובדים במפקדה. הבאים אחריהם ברמת החשיבות היו צעירים נושאי נשק, אחריהם בעלי המלאכה והאומנים. רוב הציבור, שהיה חסר מקצוע ונשק, נמצא בתחתית הסולם החברתי. אשר למעמד האינטליגנציה, באוטריאד ביילסקי, מעידה צילה סביצקי, שלפני המלחמה נמנתה עם המשכילים: "האינטליגנציה הייתה בשפל המדרגה, היינו מדוכאים. לא היינו שווים הרבה, לעגו לנו , לא התאמנו לחיים מסוג זה. לא היה לנו נסיון עם סוסים, שום נסיון.
האחרים, והם הרוב, היו חסרי השכלה אך קרובים לאדמה...לא היה לי הרבה מהמשותף איתם. באמת לא הכרתי אותם. רציתי להתקרב אליהם, אבל הם לא רצו בנו. עבדתי כל הזמן כדי שלא ילעגו לי"[6]
בסתו 1943 התמקד אוטריאד ביילסקי בהקמת קהילה נודדת פחות ויציבה יותר. ואמנם הוא התארגן כעיירה לכל דבר, שהיו בה בתי מלאכה רבים ושונים.
כמו בקבוצות אחרות, גם באוטריאד ביילסקי היו לוותיקים, ראשוני המצטרפים, זכויות יתר לעומת החדשים. מקום המוצא ומועד ההצטרפות השפיעו על המעמד החברתי והדבר בא לידי ביטוי באורח החיים. אלו שהיו שייכים לעילית רכבו על סוסים, היו לבושים במעיל עור, מכנסי רכיבה ואקדח. הבגדים והנשק היו סמלי המעמד שלהם. אנשי היחידות הלוחמות, שהיו אחראים על ביטחון המחנה, דורגו במקום השני. בתי המלאכה והאנשים הקשורים בהם היו חלק חשוב באוטריאד. לעבודת החייטים הייתה חשיבות רבה עקב בלאי מואץ של הביגוד. הם קיבלו הזמנות מיחידות מרוחקות. גם לסנדלרים הייתה עבודה רבה. רבים מאלו שהגיעו למחנה היו יחפים. בין המפעלים, שדובר בשבחו, היה מפעל נקניקים. אחת הביקתות שימשה למספרה. אנשים, שעסקו רק בעבודת כפיים לא מקצועית, כמו תורני מטבח, חוטבי עצים, רפתנים ואורוותנים, נחשבו לרובד הנמוך ביותר במחנה.
בין הלוחמים הפרטיזנים היוו הנשים כשניים עד חמישה אחוזים. נשים עסקו בעיקר בתצפיות ואיסוף חומר מודיעיני. היות והמדיניות של טוביה הייתה לקלוט כל יהודי, גבר, אישה או ילד, עמד שעור הנשים באוטריאד ביילסקי על כעשרים אחוז.

סופו של האוטריאד
ביולי 1944 הגיע הצבא האדום לאוטריאד ביילסקי. באותו יום הגיעה פקודה רשמית והנחיה, כי ביום המחרת על אוטריאד ביילסקי לפנות את בסיסו ביער נליבוקי וללכת לנובוגרודק. 1,140 איש יצאו לדרך בהליכה מסודרת (שנתיים אחר כך נקב טוביה במספר 1,230 שככל הנראה כלל גם יהודים שעזבו לפני שהמספר הרשמי נמסר לסובייטים).[7] משני עברי הקהל צעדו לוחמים, שתפקידם היה להגן על השיירה מפני התקפת פתע של האויב. במהלך המצעד לנובוגרודק ניסה אחד האנשים לקרוא תגר על מנהיגותו של טוביה. לאחר שכל נסיונותיו להניא את האיש ממעשיו נכשלו ירה טוביה באיש. היה זה אחרון קרבנות היער. באחוזה בסמוך לנובוגרודק קיים האוטריאד של טוביה ביילסקי את המסדר הרשמי האחרון. טוביה פנה לקהל בדברים קצרים ומסר לכל אחד מהאנשים תעודה. עם סיום הטקס חדל אוטריאד ביילסקי להתקיים.
שלושת האחים התיישבו בלידה. כל אחד מהם קיבל משרה בממשל הסובייטי המקומי. טוביה קיבל עבודה בתחנת-כוח והיה אחראי על חידוש זרם החשמל ללידה ההרוסה. זוס מונה למפקח על אספקת בשר ותבואה לצבא ועשהאל עזר בארגון קפיטריה לפרטיזנים וחיילים, שנשארו בשטח. רוב ממלאי התפקידים האחרים ביחידה קיבלו תפקידים בשיקום האזור.
בספטמבר 1944 הגיעו טוביה ולייזר מלבין, ראש המטה שלו, למינסק למסור דו"ח על מה שקרה בזמן המלחמה. בדו"ח העריך טוביה, כי 60 ילדים עברו את השנים ביער, 200 איש עבדו בבתי המלאכה, עשרים אחוז מאנשי המחנה היו נשים. בתחום הפעילות הצבאי הרסו כוחותיו של ביילסקי: 34 קרונות רכבת, 18 גשרים ושמונה בנייני אספקה גרמניים. במהלך הפעילות הפרטיזנית נהרגו 261 חיילי אויב. טוביה העריך, שכ-50 מאנשי האוטריאד נהרגו בזמן השהייה ביער.
בדו"ח של פלוגת אורדז'וניקדזה, שבה היה זוס סגן המפקד, דווח על פעילות צבאית בין סתיו 1943 ועד קיץ 1944 כדלהלן: הריגת 120 חיילי אויב, השמדת שני קטרים, 23 קרונות רכבת, 32 עמודי טלגרף וארבעה גשרים.[8]
טוביה, זוס ונשותיהם רצו לעזוב את בריה"מ ולהגיע לארץ ישראל. האח עשהאל גוייס לצבא האדום ונהרג ב-7 בפברואר 1945 במריינבורג.
בדצמבר 1944 עזבו טוביה, זוס ומשפחותיהם את בריה"מ והגיעו לוילנה ומשם, תוך מספר ימים, לדרום מערב פולין. לאחר מספר ימים בפולין הם המשיכו להונגריה וממנה לבוקרשט, רומניה. לאחר שישה חודשי המתנה ברומניה הם עלו על ספינה שהגיעה לחיפה באוקטובר 1945 והשתקעו בחולון.
אחרי הכרזת העצמאות במאי 1948, עם פרוץ מלחמת השחרור, התנדבו טוביה, זוס ואהרון, האח הצעיר, לשירות צבאי.
חיה, אשתו של עשהאל, שהייתה בהריון עם גיוסו של בעלה לצבא האדום, עלתה, לאחר נפילתו, לארץ ישראל וכאן נולדה בתה עשהאלה.
טוביה לא הצליח להשתלב בארץ. לא הייתה לו השכלה פורמלית, הוא לא היה מזוהה פוליטית ולא היו לו "מרפקים". בקשתו של טוביה לקבל רישיון למונית נענתה, אולם אנשיו נדהמו כשראו את המנהיג הנערץ יורד לדרגת נהג מונית. טוביה וזוס התקשו להיקלט בארץ והם ומשפחותיהם ירדו לארה"ב, שם התגורר אחד האחים שלהם שהיה תעשיין עשיר. גם בארה"ב לא הצליח טוביה לשקם את עצמו והוא נפטר ב-1987 בגיל 81. שנה לאחר פטירתו הוצאה גופתו מבית הקברות בלונג איילנד ונטמנה בהר המנוחות בירושלים בטקס צבאי מלא.
על פי אומדנים, מצאו את מותם כ-55 איש באוטריאד ביילסקי מהם: ארבעה אנשים הוצאו להורג בפקודת הגופים המוסמכים באוטריאד, אחד התאבד ואחד טבע. מדובר, אם כן, בשיעור שחיקה הקטן מחמישה אחוזים. שיעור השחיקה הממוצע ביחידות הפרטיזנים השונות עמד על כ-40% . מקור אחר מעריך, ששליש מהפרטיזנים היהודים, ששירתו באוטריאדים הסובייטים נספו. מחקר אחר על פרטיזנים יהודים בליטא מעריך את אבידות הפרטיזנים היהודים ב-55%. אין ספק, שההישג של טוביה ביילסקי בהצלת יהודים היה יוצא דופן.[9]

טוביה ביילסקי כמנהיג
על מנהיגות והתכונות המצופות ממנהיג נכתבו עשרות ספרים ומאות מאמרים. המכנה המשותף של כל הגדרות "המנהיגות" הוא: היכולת להניע ציבור אנשים, לאורך זמן, לפעול יחד אל מטרה משותפת. מנהיגות=חזון+כוח מניע+השראה.
ממנהיג נדרשות היכולות הבאות:
1. להגדיר באופן ברור ומוחשי את המטרה המשותפת, שאליה הוא מנהיג.

2. יכולת לראות מצבים בראיה כוללת, לצפות את ההתפתחויות של ארועים קדימה, להיות יוזם ולא מגיב.

3. היכולת לבטא במעשיו ובהתנהגותו את הערכים, שבהתאם להם הוא מצפה ממונהגיו לפעול.

4. היכולת לשקול בצורה נכונה ומאוזנת שיקולים שכלתניים אל מול שיקולים רגשיים בעת קבלת החלטות.

5. יכולת להסתגל במהירות לשינוי על כל המורכבות והקושי הכרוכים בכך.

6. הבנה והבחנה באופן הפעולה של בני אדם במצבים מורכבים ומאתגרים והתחשבות בצרכים של מונהגיו כבני אדם.

7. היכולת לקבל החלטות קשות המכילות גורם של סיכון ונכונות ליטול סיכונים מחושבים.

8. יכולת לעצב ולהפעיל את הארגון, להאציל סמכויות מבלי להפחית מאחריותו לתוצאות.
לטוביה ביילסקי היה כל מה שנדרש ממנהיג, ובראש ובראשונה הבנת המטרה. למרות האינסטינקט הטבעי של נקם בגין רצח הוריו ובני משפחתו, הוא הבין, כי חשוב יותר להציל יהודים מאשר להרוג גרמנים.
טוביה קרא את התמונה בשטח והבין, בשלב מוקדם מאד, שהגטו הוא מלכודת מוות, אי לכך הוא סירב להיכנס לגטו. טוביה הבין, בשלב מוקדם מאד, מה מטרת הגרמנים ועשה כל שביכולתו לחלץ את מירב האנשים מהגטו. טוביה האמין, שסיכויי ההישרדות קשורים באופן ישיר בהתרחבות הקבוצה, שהוא עמד בראשה, ללא קשר לגילם וניסיונם של היהודים שהגיעו ליער. הוא לא הפלה בין יהודי ליהודי, בין זקנים לצעירים, בין חלשים לחזקים.
טוביה היווה דוגמא אישית בהתנהגותו. הוא יצא בראש אנשיו לפעילות מבצעית, הוא היה מעורב בפעילות השוטפת של המחנה והיה קשוב לאנשיו, בדגש לאוכלוסיות החלשות שבמחנה. במהלך הנדידה בין היערות, כשהאנשים היו תשושים ועייפים, הוא היה עובר ומעודד את החלשים ומבקש לגלות סבלנות ואיפוק.
טוביה היה קשוב לממלאי התפקידים הבכירים באוטריאד אולם את ההחלטות הגורליות והמשמעותיות היה מקבל באופן עצמאי. הוא הבין, שכדי לשרוד, חייבת להיות משמעת נוקשה במחנה ולפעמים, כשהוא נדרש להתמודד עם מורדים, הוא לא בחל בשימוש בכוח וגזר גם גזרי דין מוות.
טוביה היה דיפלומט. היו לו כישורים לנהל משא ומתן עם עמיתיו הפרטיזנים הרוסים. הוא ידע מתי לעמוד על דעתו ומתי נכון לסגת ולוותר. הופעתו של טוביה בפני הרוסים השאירה רושם עצום. הוא ידע לדבר איתם וכשצריך גם להרים את הקול. אם המצב היה מחייב, הוא היה נוקט כלפי חוץ לשון של איש מפלגה, המדבר בשם המפלגה הקומוניסטית והרעיון הקומוניסטי, ואף את שמו של סטלין ידע לשלב בדבריו. לטוביה הייתה השפעה מאגית. הוא דיבר רוסית רהוטה ועסיסית וידע לתבל אותה בקללות ובגידופים, בעת הצורך. אולם אם המצב חייב, הוא ידע גם לדבר בנחת ולהשמיע טענות הגיוניות ומוסריות.

יכולותיו יוצאות הדופן של טוביה ביילסקי נעוצות לדעתי במספר גורמים:
1. ילדות - משפחת ביילסקי הייתה משפחה של איכרים, משפחה יהודית בודדה שחיה בין כפריים פולנים. המשפחה נאלצה להילחם על קיומה ולשמור על זכויותיה ורכושה. עובדת היותם בריאים, נאים ובני חורין הפריכה את הדעות הקדומות של שכניהם ביחס ליהודים.

זוס ביילסקי מספר על החיים בכפר: "גדלנו בין האיכרים, הכרנו אותם. ידענו להילחם. אבי היה איש שקט, עדין. אמא גם הייתה חברותית.. .אבא נהג לומר, שכלפי בני-אדם טובים אנחנו צריכים להתנהג יפה ובהגינות, אבל לבני אדם רעים אנחנו צריכים להחזיר כגמולם.. .לנו לא יכלו להציק. מעולם לא פחדנו. כזאת הייתה המשפחה שלנו".[10] ילדי משפחת בייסקי גדלו על בסיס שני ערכים: נאמנות למשפחה וקבלת מרות. האב היה הסמכות העליונה בבית. בני המשפחה נחשפו לתרבויות הסביבה: ביילורוסית, גרמנית, רוסית ופולנית. היו להם יחסים טובים עם לקוחות מגוונים, בעיקר ביילורוסים, פולנים, קומץ יהודים ורוסים.
2. שרות צבאי - טוביה, כמו שאר אחיו, שירת בצבא הפולני והצטיין בו. טוביה לא היה מוכן לקבל הערות אנטישמיות וסירב לעבור על כך לסדר היום. התנהגות כזו מצד חייל יהודי לא הייתה שיגרתית. בצבא נפתחה בפני טוביה הזדמנות לפתח את אישיותו. מטבעו היה טוביה אינטליגנטי, סקרן ובעל כישרון ללימוד שפות.
3. כריזמה[11] - טוביה היה גבה קומה, רחב כתפיים, פנים מלאות הבעה, אף ישר וחטוב, עיניים כחולות ופה בעל תווים ברורים. גברים נשבו ברוחו החופשית, העוצמה ששידר ודריכותו. בעיני נשים הוא נחשב כגבר, שאין לעמוד בפניו.
4. יכולות אישיות - על אף מוצאו הפשוט והשכלתו הבסיסית היה טוביה איש מתוחכם, צמא ללמוד ולהרחיב דעת. הוא שידר תחושה של חוכמה, וכל מי שפגש בו, חש שמדובר באיש שנועד לגדולות. לטוביה הייתה יכולת שכנוע. הוא האמין בדרכו והעניק לזולת תחושה של רוגע וביטחון, בזמנים רגועים וקשים כאחד.

לסיכום - אישיותו של טוביה הייתה רבת סתירות. אחרי שנזף באלו שהעזו להתנגד לו הוא היה מסוגל לפרוץ בבכי כשדיבר על אכזריות הגרמנים. היו בו אכזריות לצד רכות, כריזמה לצד בוטות, תבונה ומזג חם, ומעל לכל, הוא היה מסור לחזון שלו ונחוש בדעתו.
נפוליון אמר "מנהיג הינו סוכן של תקווה" - כזה היה טוביה ביילסקי.

מקורות
1. משה ביירך, המבול והקשת, תל-אביב, 2002
2. פיטר דאפי, האחים בילסקי, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2006.
3. נחמה טק, משפחת אנשי היער, יד ושם, ירושלים, תשנ"ז
4. מאיר לירז, מנהיגות בפעולה, הוצאת לירז, 1999
5. ליזה אטינגר (סלונימציק), מגטו לידה-לפארטיזאנים של בילסקי, בתוך ילקוט מורשה חוברת ל"ז סיון תשמ"ד יוני 1984

[1] פיטר דאפי, האחים בילסקי, עמ' 241
[2] נחמה טק, משפחת אנשי היער, עמ' 49
[3] נחמה טק, משפחת אנשי היער עמ' 52
[4] נחמה טק, משפחת אנשי היער, עמ' 52
[5] נחמה טק, משפחת אנשי היער, עמ' 89
[6] נחמה טק, משפחת אנשי היער, עמ' 157
[7] פיטר דאפי, האחים בילסקי, עמ' 241
[8] פיטר דאפי, האחים בילסקי, עמ' 246
[9] נחמה טק, משפחת אנשי היער, עמ' 232-231
[10] נחמה טק, משפחת אנשי היער, עמ' 6
[11] מקור המילה כריזמה ביוונית ומשמעותה מתת אל. בדרך כלל משתמשים במילה זו כדי לתאר את יכולתו של אדם שיש בו שאר רוח ומנהיגות, יכולת להקסים אנשים ולהשפיע עליהם. אדם כריזמתי מקרין תכונות הנהגה. אדם כזה עשוי להיות רהוט בלשונו ובעל ידע נרחב המסוגל להלהיב את הציבור בדבריו או בעל הופעה מרשימה, קסם אישי ובטחון עצמי. תכונות ההנהגה שמקרין אדם כריזמתי גורמות לאנשים אחרים לקבל את סמכותו. הכריזמה מובילה לכך שהאדם המציית מוותר מיוזמתו על קביעת דפוסי התנהגותו ומאמץ את החלטותיו של בעל הכריזמה. (המקור ויקיפדיה )

View Larger Map

אצ"י במרד גטו וארשה

27.7.08
אצ"י במרד גטו וארשה-כתב אמיר השכל
פתיחה
מרד גטו וארשה הוא ארוע מכונן בתולדות ההתנגדות היהודית בתקופת מלחמת העולם השנייה. היה זה מאבק, חסר סיכוי, של מעטים כנגד גרמניה הנאצית מתוך מטרה למות בכבוד או כפי שנאמר "לרשום שלוש שורות בהיסטוריה."
במרד לקחו חלק שלוש קבוצות: הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) שכלל את תנועות הנוער הציוניות, הבונד וקומוניסטים. הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) שכלל גרעין מרכזי של אנשי בית"ר, תנועת הנוער של הרוויזיוניסטים, ועוד בלתי מזוהים וקבוצות "פראים", אנשים שלא הזדהו או לא התקבלו על ידי אחד משני הארגונים המובילים.
סיפור המרד, כפי שסופר בארץ, לאחר סיום המלחמה על ידי ניצולי אי"ל בראשותם של אנטק צוקרמן וציביה לובטין, הפך במהרה למיתוס לאומי. בעוד ששמות מנהיגי אי"ל בראשותו של מרדכי אנילביץ' הוזכרו והונצחו בכל פינה, קולם ושמותיהם של מנהיגי ולוחמי האצ"י במרד לא הוזכר ולא נשמע. יש לציין שכמות השורדים מהאצ"י הייתה קטנה ובדרך כלל היו אלו לוחמים ולא מדרג המנהיגים. כמו כן, לא נמצא תעוד מקיף ומספק כדי לשפוך אור על סיפורו של האצ"י, הקמתו, פעילותו ערב המרד, חלקו במרד ועוד.
הספר הראשון שפורסם על האצ"י היה "מצדה של וארשה" שנכתב על ידי חיים לזר ליטאי, איש בית"ר ופרטיזן במלחמת העולם השנייה. לזר ואשתו חיה ביקרו בפולין בשנות ה-60 כדי להתחקות אחרי עקבותיו של האצ"י והספר הוא תוצר של עבודתם. ספרו של חיים לזר נתפס כספר "מטעם" והוא לא התקבל על ידי ההיסטוריונים שחוקרים את התקופה.
הספר "בחזרה לגיטו וארשה-התקוממות האיגוד הצבאי היהודי" שפורסם ב-2004 ונכתב על יד מריאן אפלבאום, קרוב משפחתו של דוד אפלבאום, מבוסס בעיקרו על מחקריו ועדותו של הפולני תדיאוש בדארצ'יק שיש ספק באמינות דבריו. הערה ברוח זו מופיעה בפתיחת הספר.
בעבודתי זאת ביקשתי לנסות ולתאר את האצ"י ופעילותו על פי עדויות של אנשי האצ"י ששרדו: דוד וודובינסקי, יו"ר והמנהיג הפוליטי של האצ"י, דוד לנדאו וג'ק אייזנר שהיו לוחמים באצ"י ועל בסיס עובדות ונתונים שניתן למצוא בספרי זכרונות או במחקרים של אנשים שהיו באי"ל.
לדעתי, כדי להבין את התגבשותו של האצ"י החל מראשית דרכו ואת מרקם היחסים בין אי"ל ואצ"י יש להתחיל בשנות העשרים עם הקמתן של תנועת בית"ר, התנועה הרוויזיוניסטית והקמת "ברית החייל" בשנות השלושים.
ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר)
ב-18 לינואר 1923 התפטר זאב ז'בוטינסקי מהנהלה הציונית ומההסתדרות הציונית, היה זה על רקע דחית הצעתו להגיב בצעדים חד משמעיים נגד המדיניות האנטי ציונית של בריטניה.
התביעה הראשונה שהציג ז'בוטינסקי לממשלת בריטניה הייתה חידוש הגדודים העיבריים בארץ ישראל. מתנגדיו טענו שהוא מיליטריסט, מילת גנאי באותם ימים של פאציפיזם באירופה.
ז'בוטינסקי טען פעמים רבות שאין להסתפק ב"הגנה" שבמחתרת. היות ומעצם אופיה מורכבת המחתרת מאנשים המקדישים את עצמם באופן חלקי לעיסוק הצבאי ומסיבות הרתעתיות, כדי למנוע מלחמה, חשוב להקים כוח צבאי ממוסד למען יראו ויראו.
כמסקנה, דרש ז'בוטינסקי את המיליטאריזציה של הנוער היהודי, את הפיכת ההכשרה הצבאית בארץ ובגולה לחלק בלתי נפרד של התוכנית החינוכית הלאומית.
לאחר הפרישה פירסם ז'בוטינסקי את עמדותיו בנושאי חברה, כלכלה וביטחון בעיתון הציוני "ראזסוויט" ומהר מאד קנה לעצמו אוהדים רבים במזרח פולין, רוסיה וארץ ישראל.
באוקטובר 1924 הודיע ז'בוטינסקי שבכוונתו לפתוח בפריס מטה שירכז את פעולות קבוצות האופוזיציה בציונות, הועידה הראשונה של הקבוצה התכנסה בפריס באפריל 1925 ובה התקבלה הצעתו של ז'בוטינסקי כי שאיפת הציונות להקים קהילה יהודית בארץ ישראל משתי גדות הירדן. הועידה החליטה כי הגוף החדש יקרא "ברית הציונים הרוויזיוניסטים" (שמו של הגוף נובע מהדרישה לרוויזיה, בחינה מחדש, של מדיניותו הפייסנית של חיים ויצמן, יו"ר ההנהלה הציונית, כלפי ממשלת בריטניה בכל מה שנוגע למנדט הבריטי בארץ ישראל.)
בקונגרס ה-14 שנערך בוינה ב-1925 שימש ז'בוטינסקי ציר יחיד של התנועה הרוויזיוניסטית, בקונגרס ה-15 כבר היו לרוויזיוניסטים 10 צירים. בקונגרס ה-17 שנערך ב-1931 בבאזל היו לרוויזיוניסטים 52 צירים, מתוך 254. היות ובקונגרס זה לא התקבל ניסוח המטרה הסופית של הציונות כפי שהעלתה הצה"ר פרשו ז'בוטינסקי ושאר הנציגים הרוויזיוניסטים מהקונגרס.
מכאן ועד לקונגרס ה-18, שנתיים מאוחר יותר באוגוסט 1933, נפתחה מלחמת חורמה בין תנועת הפועלים בראשותו של דוד בן גוריון ותנועתו של זאב ז'בוטינסקי. שיאו של המאבק היה במהלך הקונגרס, בן גוריון שראה חשיבות גדולה לניצחון הקואליציה שלו הרחיק לכת ואמר, באחד הדיונים, כי העליה היהודית מגרמניה הנאצית חשובה פחות בעוד שז'בוטינקי קרא לאואקואציה (פינוי) כל יהודי אירופה והבאתם לארץ ישראל. בן גוריון השתמש בכל אמצעי במלחמתו ברוויזיוניסטים, כולל ביטויים כמו: "מנובלים", "שיקוצים", "מזוהמים" והשואות בין היטלר וז'בוטינסקי.
ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור (בית"ר)
תנועת בית"ר נוסדה ב-27.12.1923 בריגה שבלטביה, שנתיים לפני הקמת תנועת האם הצה"ר שנוסדה ב-1925. היה זה בהשפעת ביקורו של זאב ז'בוטינסקי בריגה בנובמבר אותה שנה. במהלך הביקור העביר ז'בוטינסקי סדרת הרצאות בהן פרט את השקפתו בנוגע לחינוך להכשרה צבאית שתשתלב עם הקמת יחידות הגנה יהודיות בארץ ישראל.
עיקרי האידאולגיה של תנועת בית"ר עוצבו על פי משנתו של ז'בוטינסקי, חלק בלתי נפרד מרוח התנועה היו מיתוסים מהעבר כמו: גבורה יהודית מימי בית ראשון ושני, החשמונאים, בר כוכבא, מחתרת ניל"י, ארוע תל חי, דמותו של טרומפלדור ועולי הגרדום.
ז'בוטינבקי ביקש לעצב דמות חדשה של יהודי, איש בעל יכולת צבאית, אמיץ לב. ז'בוטינסקי סלד מדמותו של היהודי הגלותי. תנועת בית"ר ביקשה לממש את חזונו של ז'בוטינסקי והיא הייתה היחידה שסיגלה לעצמה את הרוח הצבאית הלכה למעשה, הביטוי לכך היה שבחלק מסניפי התנועה שרר אופי צבאי למחצה. אחד המוסדות הבולטים בתנועה היה בית הספר למדריכים שעסק בהכשרה צבאית. בעזרתם של שלטונות הצבא הפולני התקיימו כמעט בכל אחד מקיני התנועה קורסים לאימון בנשק חם. דוגמא נוספת לשיתוף פעולה צבאי בין בית"ר והצבא הפולני הייתה בהשתתפות גדודי התנועות הרוויזיוניסטיות במצעד צבאי לציון חגיגות חירות פולין ב-1935. צבא פולין נתן נשק לחברי בית"ר שעלו ארצה בעליה בלתי חוקית, גדודי בית"ר שהגיעו בסוף שנות ה-30 לארץ ישראל היו חמושים בנשקם האישי.
חשוב להדגיש שההכשרה הצבאית הייתה אבן יסוד בבית"ר, מ-1934 אורגנו "פלוגות שירות צבאי", שנועדו לשמש גוף קבוע של הבית"רים הבוגרים. בפלוגות אלו היה כל בית"רי אמור לשרת תשעה חודשים. אף הפיקוד העליון של בית"ר ופלוגות ההכשרה עברו הכשרה הגנתית. בסוף 1934 עמדו לרשות בית"ר 250 פלוגות שירות צבאי ובהן כ-3000 איש. ערב מלחמת העולם השנייה מנתה תנועת בית"ר בפולין כ-70,000 חניכים והייתה לאחת מתנועות הנוער הגדולות.
ברית החייל
שורשיה של תנועת ברית החייל גם הם בפולין והיא נולדה מהצה"ר. בעקבות עליתו של היטלר לשלטון בגרמניה הוחלט, על פי הצעתו של ז'בוטינסקי, לארגן מסגרת מיוחדת של אנשים בעלי ניסיון ושירות צבאיים ואנשים המוכשרים לשירות צבאי. ביוזמתם של שלמה ווליצ'קר וד"ר סטריקובסקי הוקמה בפברואר 1933 מפקדה לאירגון "התאגדות של יהודים חיילים לשעבר ורוויזיוניסטים". מפקדה זו ניגשה לפעולה אירגונית גדולה בפולין ולקריאתה נענו מערים שונות שבהן נוסדו "חוגים" של חיילים משוחררים. בחודשים מרס-אפריל 1933 הוקמו כמאה סניפים של ה"ברית" ברחבי פולין ובארצות אירופה הסמוכות. באוקטובר 1933 התקיים בוארשה הכינוס הראשון של "ברית החייל" בראשותו של ז'בוטינסקי בהשתתפות אלפי קצינים וחיילים מכל רחבי פולין. בסניפים הוקמו קורסים למדריכים ולמקצועות צבאיים, נוצרו מוסדות כלכליים ונפתחו מועדונים.
האצ"ל בפולין
תוכנית האווקואציה של ז'בוטינסקי מחד, ומאידך, רצונה של פולין לצמצם את נוכחותו של המיעוט היהודי בפולין יצרה תשתית לשיתוף פעולה. ז'בוטינסקי קיים ב-1936 מספר פגישות עם בכירי הממשל הפולני ואלו הבטיחו שיפעלו במוסדות חבר הלאומים לפתיחת שערי ארץ ישראל לעליה המונית. במקביל לפגישותו של ז'בוטינסקי עם ראשי הממשל הפולני הגיע בנובמבר 1937 לוארשה אברהם שטרן, חבר מפקדת האצ"ל. שטרן נפגש עם פקידים ממשלה בכירים שהבטיחו לו להעמיד לרשות האצ"ל נשק ותחמושת, חלק בחינם והשאר ייפרע במזומנים או בתשלומים נוחים. ביוני 1938 נחתם הסכם בין ממשלת פולין והאצ"ל לפיו מתחייב האצ"ל לזרז את ארגונם של מחנות אימונים לצעירים מגויסי האצ"ל בפולין ואת עליתם ארצה. על פי ההסכם, ממשלת פולין, המעוניינת בהגירת יהודים משטחה, תעזור לאצ"ל במתן נשק ובמקומות לאימונים, ואף תשתדל במידה שהתנאים המדיניים יאפשרו לה, ללחוץ על ממשלת בריטניה להתיר כניסת יהודי פולין לארץ ישראל. בפגישות שקיים שטרן ביולי 1938 עם גורמים במשרד החוץ הפולני, הוצע שהצבא הפולני יארגן מחנה מיוחד לאימונים עבור מפקדיו הבכירים של האצ"ל. קורס קצינים ל-25 מפקדים בכירים של האצ"ל שבאו במיוחד מהארץ התקיים באנדריכוב שבהרי הקרפטים, הקורס בהדרכת קצינים פולנים נמשך ארבעה חודשים.
בסיום קורס הקצינים רמז שטרן על תוכנית פלישה לארץ ישראל באמצעות 40,000 לוחמים, מצוידים במיטב הנשק שיפליגו בעשרות אוניות. הפלישה תתואם עם האצ"ל בארץ, שישתלט על החופים ויאפשר את עלייתם של הלוחמים. כדי לבצע תוכנית זו הוחל באימונים אינטנסיביים של לוחמים ומפקדים במסגרת "תאים חשאיים" בפולין, ליטה ולטביה.
התא הראשון הוקם עוד בשנת 1935 בקן בית"ר בהורוכוב (פלך ווהלין). באופן ספונטני צצו תאים דומים גם במקומות אחרים בפלך ווהלין ואף נוצר קשר בין התאים השונים. בחופשת הקיץ של שנת 1937 אורגן קורס ארצי מרכזי למדריכי בית"ר בעיר לודז'.
הפעילות של אצ"ל בפולין באופן עצמאי וללא תאום עם תנועת בית"ר יצר חיכוך בין שתי האירגונים, חילוקי הדעות נסבו על שאלת ההכשרה הצבאית. האצ"ל תבע למקד את הפעילות התנועתית בהכשרה צבאית ולמסד אותו (את האצ"ל) כגוף עצמאי למען יוכלו העולים להצטרף לשרות אצ"ל בארץ ואילו הנהגת בית"ר טענה כי די בפעילות ההכנה הצבאית במסגרת התנועה ואין צורך בקיום מסגרת נפרדת למטרה זו. אצ"ל הואשם ברצון להשתלט על בית"ר וז'בוטינסקי נדרש כדי לתווך בין שני האירגונים.
לסיכום הפרק ובהתיחס למערכת היחסים בין תנועות הפועלים הציוניות והתנועה הרוויזיוניסטית, אופיה של תנועת בית"ר, הקמת ברית החייל ופעילות אצ"ל על אדמת פולין אני ארצה לטעון את הטענות הבאות:
1. האיבה והמשקעים בין תנועות הפועלים הציוניות בראשות בן גוריון והתנועה הרוויזיוניסטית בראשותו של זאב ז'בוטינסקי בשנות השלושים לא תרמו, מאוחר יותר, לשיתוף פעולה בין הצדדים.
2. תפיסת העולם והערכות של התנועה הרוויזיוניסטית, תנועת בית"ר, ברית החייל ופעילות אצ"ל בפולין הכינו אותם מנטלית לקראת המאבק בגרמניה הנאצית.
הקמת הארגון
קצינים יהודים בצבא הפולני שנלחמו על הגנת פולין בספטמבר 1939 הצטרפו לאחר כניעת פולין למחתרת הלאומית הפולנית. בשטח בית החולים למחלות מדבקות ע"ש סטאניסלאב הקדוש ברחוב וולסקה 37 בוארשה קם אחד האירגונים המחתרתיים הפולנים הראשונים בראשו עמד סרן במילואים הנריק איוונסקי שכינויו המחתרתי היה "ביסטרי". על פי עדותו עסק האירגון בהסתרת אנשים, במיוחד יהודים, שנשקפה סכנה לחייהם, העברת יהודים למזרח, ייצור וקניית נשק ותחמושת, הפצת עלונים, אימון והדרכה צבאית. ארגון זה הפך ברבות הימים למה שנקרא "גייס ביטחון", ה-K.B . משנת 1942 היה הארגון בפיקוח ארמיה קריובה ומ-1943 היה חלק ממנה. ה-K.B סייע גם למחתרת הצבאית היהודית. ארגון נוסף שעזר למחתרת היהודית היה ה-PLAN (פעולה פולנית עממית לעצמאות) שהייתה לו זיקה למפלגה הדמוקרטית הפולנית.
בשלהי נובמבר 1939 פנו כמה קציני מילואים פולנים ממוצא יהודי וביקשו להצטרף למחתרת הפולנית היות שהגרמנים הורו לקצינים הפולנים להתייצב כדי להעבירם למחנות שבויים לקצינים. הפונים היו ארבעה קצינים בדרגות סגן וסגן משנה והם: דוד אפלבאום, הנריך ליפשיץ, קלמן מנדלסון וביאלוסקורה, חברי "ברית החייל". איוונסקי הכיר את דוד אפלבאום מלחימה משותפת בתקופת המצור על וארשה. איוונסקי סיפק לכל אחד מהקצינים אקדח והטיל עליהם לארגן תא מחתרת יהודי שהלך וגדל. בסוף דצמבר 1939 הושבעו 39 יהודים שבועת אמונים צבאית, היה זה הארגון המחתרתי היהודי הראשון בוארשה, יש לציין שהיה זה אירגון מחתרת ללא זהות פוליטית (הדגשה שלי). האירגון הלך והתרחב ובאביב נקרא בשם ז'.ז.וו (Z.Z.W).
פרופ' ישראל גוטמן גם הוא מאשר שההתקשרויות שקיימו אנשי הז'.ז.וו עם קצינים פולנים ובמיוחד עם אנשי ק.ב (K.B), התבססו על היכרויות ממושכות שתחילתן כנראה בהתארגנות משותפת בראשית המלחמה עוד לפני הקמת הגטו. הודות לקשרים אלו הצליח הז'.ז.וו לרכז ברשותו בהמשך ארסנל גדול יחסית של נשק אייכותי.
עד הכניסה לגטו הייתה הפעילות באצ"י מצומצמת, המפקד היה דוד אפלבאום שזכה להכרה מצד הפולנים והיהודים כאחד. עם הכניסה לגטו מנה אצ"י כ-100 איש כמעט כולם בעלי הכשרה צבאית בצבא פולין. גם לאחר סגירת הגטו נמשכו הקשרים בין האצ"י והמחתרת הפולנית, קשרים שבאו לידי ביטוי באספקת נשק והברחת מזון. בשלב זה כנראה הוקמה מפקדה שבראשה עמדו: פאוול פרנקל כמפקד, דוד אפלבאום וליאון רודאל.


היציאה להרוביישוב
בשנה הראשונה להקמתו של גיטו וארשה אירגנה תנועת בית"ר פלוגות מיוחדות שהועברו להרוביישוב כדי להינצל מהגירושים ההמוניים שהסתמנו באופק. במשך תקופה קצרה התרכזו בעיירה זו מאות מאנשי בית"ר, הבית"רים עבדו במהלך היום באחוזות בסביבה ובלילות היו מתאמנים בהפעלת נשק. לקראת חסול הקהילה היהודית של הרוביישוב קראו אנשי בית"ר ליהודים לברוח מהעיר אולם לשוא. הבית"רים עזבו את העיירה וברחו ליערות בסביבה. הבורחים ליערות סבלו ממחסור במזון ונשק. לגרמנים נודע על הבורחים ליער והם צרו עליהם. אנשי בית"ר ניסו לפרוץ את המצור אולם רבים נפלו ובודדים הצליחו לחזור חזרה לגיטו וארשה. עם חזרתם של שרידי בית"ר לגיטו וארשה בסוף יוני 1942 הוחלט להפוך את התנועה לאירגון מחתרתי לוחם אשר נקרא אצ"י. בראש הארגון עמד פאוול פרנקל ולידו מפקדה מורכבת מ: נתן שולץ, ס. הוניגשפרונג, אריה רודאל, אליהו אלברשטיין, יצחק ביאלאבסקי. נציגי האירגון בועד הלאומי המחתרתי של גיטו וארשה היו: ד"ר דוד וודובינסקי וד"ר מיכאל סטריקובסקי.
אם כן מתי הוקם האצ"י?
יש הטוענים שהארגון הוקם בסוף דצמבר 1939 ויש הטוענים שהארגון הוקם בנובמבר דצמבר 1942 התשובה, לדעתי, מורכבת משתי הטענות, הבסיס לאירגון היה התארגנותם של יהודים ששרתו בצבא הפולני ויצרו קשרים עם קצינים פולנים כפי שתואר קודם. בשלב זה, על אף שחלק מהקצינים היו רוויזיוניסטים בהשקפת עולמם, לא הייתה המחתרת מזוהה עם הרוויזיוניסטים ובית"ר, הזיהוי הסופי היה בנובמבר או דצמבר 1942 לאחר חזרתם של שרידי בית"ר מהרוביישוב וכישלון המגעים עם אי"ל.
מדוע נכשלו המגעים לאיחוד אי"ל ואצ"י?
על כך תשובות רבות, לוי אריה שריד בספרו "במבחן הענות והפדות" כותב על כך: "אין ספק כי המניעים לכך היו ספיחי הניגודים האידאולוגיים, ובמידה לא פחותה מאלה גם ענייני יוקרה ואינטרסים מפלגתיים."
אנטק צוקרמן טוען שלמעשה צורפו הרוויזיוניסטים לאי"ל אולם משהם לא עמדו בכללי הסודיות הנדרשים, ניהלו תעמולה גלויה לגיוס חברים לאי"ל, לא העבירו נשק שהשיגו למטה הכללי של האירגון ודרשו למנות את מפקד אי"ל מקרב חבריהם "אף אחד בצד שלנו לא היה מוכן להסכים לדרישותיהם (לרבות ה"בונד" והפ.פ.ר.) והכל היו מאוחדים נגדם"
ד"ר דוד וודובינסקי, יו"ר הועד הפוליטי של האצ"י, טוען בספרו "אנחנו לא נושענו" כי: "מלכתחילה קיוותי, כי יקום ארגון לוחם אחד, אך אחרי שתי פגישות עם ציביה לובטקין, נציגת מפלגת השמאל הציוני הקיצוני, ועם מרדכי אנילביץ' שהיה לראש "הארגון היהודי הלוחם", נתברר, כי איחוד לא יקום לעולם. אנו הרוויזיוניסטים סבורים היינו, כי לשם הבטחת יעילותו המירבית של המרד, מן הראוי שבראש חזית-לוחמים מאוחדת יעמוד אדם מתאים ביותר לפיקוד מנקודת מבט צבאית. הקבוצה האחרת עמדה על כך, שבראש הארגון יעמוד מנהיג פוליטי, ומובן שיהא זה אחד משורותיה. נוסף רצו אנשי הקבוצה השניה, כי הבית"רים יצטרפו לארגון בתורת יחידים, לא בתורת קבוצה."
כתריאל בן-אריה במאמרו "פוליטיקה ומרד-גטו וארשה" טוען שהמגעים בין שני האירגונים נכשלו היות ובאותה תקופה לאי"ל לא היה נשק ומפקדיו "היו חובבנים בתחום הצבאי, נעדרי הכשרה צבאית וניסיון. ממול ניצב אירגון בעל וותק במחתרת, מאורגן ומצויד יחסית טוב, והעיקר-בראשו עמדו מפקדים מיומנים ומנוסים, אירגון שנתברך בקצינים ובמש"קים ששירתו בעבר בצבא פולין. לו אוחדו שני האירגונים היה הפיקוד של הגוף המשותף עובר למנהיגי אצ"י כדבר מובן מאליו וסביר להניח שהם היו בונים שלד פיקודי שהיה מתבסס בעיקר על מי שעברו לפחות הכשרה צבאית, אם לא הכשרה לפיקוד. במקרה זה הייתה מיפקדת אי"ל מוסטת וראשי המרד בגטו וארשה היו פרנקל, אפלבאום ורודאל . מובן שאז היו הרוויזיוניסטים תובעים לעצמם את האפוטרופסות על המרד כולו. ההילה שנקשרה לראשי החלוץ כמורדי הגטאות הייתה אז נקשרת לראשי הבית"רים. ויתור על מנהיגות המרד היה דבר חמור כשלעצמו מבחינתם של ראשי אי"ל, אולם ויתור עליו לטובת רוויזיוניסטים היה ממש סיוט לגביהם. מכאן ההצעה להצטרף לאי"ל כבודדים, צעד שהיה מחסל את האצ"י כאחד ממרכיבי המחתרתת ואפילו שולל מחבריו את ההשתתפות האישית במרד."
ובאשר להכשרתם הצבאית של אנשי האצ"י, חשוב להדגיש כי על פי החוק הפולני כל צעיר בהגיעו לגיל 18 היה חייב לעבור אימונים טרום צבאיים בהדרכת קצינים וסמלים מהצבא הפולני (גיל גיוס חובה היה 21). היו אלו אימונים שבועיים שנמשכו במשך שנתיים ובסופם התקיים קורס מרוכז במחנה צבא. רבים מלוחמי האצ"י היו בוגרי הצבא הפולני והאחרים עברו את סדרת האימונים הצבאיים.
אל אף שאני יכול להבין את דרישת אי"ל שאנשי האצ"י יצטפו לאי"ל כבודדים, מחשש להחדרת מלשינים למחתרת אני סבור שהאיחוד המתבקש בין שתי המחתרות נכשל עקב היריבות הקשה בין מפלגות הפועלים הציוניות והרוויזיוניסטים ובגין דרישתם הלגטימית, לדעתי, של אנשי האצ"י לפקד על האירגון המאוחד מתוקף ניסיונם הצבאי וההשלכות של ויתור כזה על מנהיגות אי"ל.
פעילות האצ"י בין דצמבר 1942 לפרוץ המרד ב-19 לאפריל 1943
פעילות האצ"י, החל מכישלון מגעי האיחוד עם אי"ל, מתרכזת בנושאים הבאים: גיוס חברים-אצ"י נערך להגדיל את המסגרת הלוחמת שלו מבין הרוויזיוניסטים ושאינם רוויזיוניסטים, ג'ק אייזנר בספרו "אוד מוצל מאש" מספר שבחודש מרס 1943 התאחדה הקבוצה אליה הוא השתייך וכללה יותר מארבעים איש לאצ"י: "יום אחד, בחודש מארס, אסף ארטק את החבורה כולה, לצורך הודעה חשובה. קולו רטט מגאווה.
"מכאן ואילך" אמר, "אנחנו חלק מן הקבוצה הלוחמת של בית"ר, בפיקודם של רודאל ופרנקל. זאת קבוצה קטנה מזו של אנילביץ, אך הם תוקפנים יותר וחמושים יותר טוב. יש להם קשרים טובים עם המחתרת הפולנית "צבא המולדת". בחרתי להטצרף אליהם. אני בטוח שכולם מסכימים אתי".
קבוצה נוספת שהצטרפה לאצ"י הייתה קבוצתו של ד"ר ואלבסקי שבסיסה היה ברחוב מוראנובסקה 11/13 וכללה כ-60-50 איש. בתחילה ביקש ד"ר ואלבסקי להצטרף לאי"ל אולם לאחר שמועד ההצטרפות נדחה והחלה סידרה של דחיות בנימוקים בעלי אופי טכני-ארגוני החליט ד"ר ואלבסקי לפנות לאצ"י והם נתקבלו מיד וללא קושי. גם ישראל גוטמן בספרו "יהודי וארשה 1943-1939 גטו, מחתרת, מרד" טוען שקבוצתו של ד"ר רישארד ואלווסקי הצטרפה לאצ"י.
בשיחה שקיימתי עם דוד פלונסקי (יורק) ב-22.7.08 טען יורק שהקבוצה של ד"ר ואלווסקי פעלה באופן עצמאי בכיכר מוראנוב לצידם של האצ"י.
אימון ואיסוף נשק-פעילות נוספת הייתה קשורה לאימון ואיסוף נשק תוך סיוע במחתרת הפולנית: "המפקדה של "הארגון הצבאי היהודי" באה במגע עם תנועת המחתרת הפולנית. "זמן-מה שלחה מחתרת זו אלינו מדריכים לאמן את אנשינו. שומה היה על חברינו ללמוד איך לאחוז בנשק ולהשתמש ברימוני יד. נוסף על כך למדו איך לבנות מתרסים, איך להתנהג בקרבות רחוב ולהגן על ה"בונקרים". בתחילה איפשר לנו המגע עם המחתרת הצבאית הפולנית לקנות כלי-נשק, רימוני-יד בקבוקי-מולוטוב, תחמושת. לאחר מכן היו לנו משאבי אספקה משלנו. מלבד זו, תמיד אפשר היה לקבל את הכלים הללו בכמות מצומצמת מידי החיילים הגרמנים שהיו מוכנים לעשות הכל תמורת כסף וזהב. נוסף על כך למדנו ליצור פצצות ורימוני-יד בכוחות עצמנו."
כריית מנהרות-תפיסתו האסטרטגית של האצ"י הייתה "הצלה על ידי לחימה", מטרת המנהרות הייתה הצלת מבוגרים וילדים, העברת נשק וחומרים אחרים. מנהרה אחת נחפרה מהגטו לכנסייה שבגבול הארי ברחוב לשנו. מנהרה שניה הובילה מרחוב אוקופובה שבגבול המערבי של הגטו אל בית הקברות ברחוב גנשה 6. לאחר האקציה של ינואר 1943 הוחל בחפירת מעבר תת קרקעי מאיזור ה"שופים" טבנס-שולץ שברחוב לשנו וכן מנהרה מרחוב כרמליצקה לעבר הגבול הארי. מנהרה רביעית הייתה בין הבונקר המרכזי ברחוב מורנובסקה 7 לבית מספר 6 באותו רחוב בצד הארי.
גיוס כספים-אצ"י היה מעורב בתקופה הנדונה בגיוס כספים מעשירי הגטו, בשלב הראשון ללא תאום עם אי"ל ומשנוצרו קונפליקטים בוצע תאום כך ששני האירגונים לא יגיעו בו זמנית לאותם אנשים. אצ"י היה מעורב כמו גם אי"ל בחיסול בוגדים ומשתפי פעולה עם הגסטאפו.
ולסיכום על הערכותו של האצ"י וחימושו כותב עימנואל רינגבלום בחיבורו "היחסים בין פולנים ליהודים במלחמת העולם השנייה, הארות והערות" "ימים אחדים לפני שפרצו הקרבות ביקרתי בבסיס קרבי של אי"ל.....ביקרתי אז גם במחסן הנשק של האצ"י. מחסן זה שכן בבית בלתי מאוכלס ("בית פראי") שברחוב מורנובסקה מס' 7. בסיס זה שכן בדירת 7 חדרים. בקומה הראשונה. בחדר המפקדה היה מותקן רדיו מעולה, ממנו קלטו ידיעות מן העולם כולו, לצידו-מכונת כתיבה. חברי הנהגת הארגון, עמם ניהלתי שיחות שעות אחדות, היו חמושים באקדחים התקועים בחגורותיהם. באולמות גדולים ראיתי סוגי נשק תלויים על קולבים-תת מקלעים, רובים, אקדחים מסוגים שונים. רימוני יד, שקי תחמושת, מדים גרמנים שנעשה בהם שימוש יעיל במבצעי אפריל וכו'. בחדר המפקדה התנועה הייתה רבה, בדומה למפקדה צבאית של ממש. כאן נמסרו לבסיסים פקודות בהם כינסו ואימנו את הלוחמים לעתיד, פה גם נתקבלו דיווחים על מבצעי ההפקעה שבוצעו על-ידי צוותי אצ"י אצל אמידים, לרכישת נשק עבור הארגון. בנוכחותי נעשתה עסקת רכישת נשק מקצין פולני לשעבר. בהיקף של רבע מיליון זהובים. במקום שולמה מקדמה על סך 50,000 זהובים. נקנו 2 מקלעים במחיר 40,000 זהובים כל אחד וכמות ניכרת של רימונים ופצצות. שאלתי מדוע אין הבסיס מוסתר. נעניתי כי אין חשש לבגידת החברים ואילו היה נקלע אורח בלתי רצוי, כגון ז'נדרם, ממילא לא היה עוזב את המקום בעודו חי."
אצ"י במרד הקטן
אני נוטה לקבל את הטענה שהאצ"י לא לקח חלק במרד הקטן מהסיבות הבאות: ד"ר דוד וודובינסקי שהיה באותה עת כבר יו"ר והמנהיג הפוליטי של האצ"י אינו מזכיר בסיפרו מעורבות כל שהיא של האצ"י בהתנגדות החמושה לגירוש ינואר 1943.
דוד לנדאו, חבר אצ"י החל מתחילת 1940, בסיפרו "CAGED" מסביר שהאצ"י לא לקח חלק במודע בהתנגדות לאקצית ינואר. מנהיגות האצ"י סברה שזו אקצית ניסיון לקראת חיסול הגטו והתנגדות בנשק עלולה להסגיר את יכולות המחתרת ולגרום לגרמנים להערך טוב יותר לקראת החיסול הסופי. בנוסף טוען לנדאו שהאקציה התרחשה באזורים שבהם לאצ"י לא הייתה נוכחות.
גם אנטק צוקרמן טוען שככל הידוע לו לא השתתף הארגון הרוויזיוניסטי בלחימה בינואר 1943.
הערכות האצ"י ערב המרד
מספר מקורות מצביעים שהערכות האצ"י הייתה בשלושה מוקדים: רחוב מורנובסקה, בטבנס-שולץ ובמברשתנים. כותב ד"ר דוד וודובינסקי "הארגון שנקרא באורח טכני בשם "קבוצת הגיטו"-נתחלק לשש יחידות לוחמות. הן שוכנו בבתים שברחוב מוראנובסקה, מספרים 1, 3, 5, 9-7, ו-40. כל יחידה הייתה מורכבת מעשרים בית"רים. לכל יחידה סופחו גם קבוצות יהודים שלא נשתייכו לשום מפלגה, אבל אהדו את התנועה שלנו. לכל יחידה היה מפקד משלה שקיבל, כמובן מאליו את הוראותיו ממפקדו הראשי, פאול פרנקל. בעת המרד היו המחלקות החונות בטבנס-שולץ נתונות לפיקודו של עורך-הדין שולמאן, רביזיוניסט. מטה המחלקות הללו שוכן ברחוב קארמליצקה, מס' 5. המחלקה "מברשת" הייתה נתונה לפיקודו של הבית"רי לופאטה.
שמואל קרקובסקי בסיפרו "לחימה יהודית בפולין נגד הנאצים" גם הוא מפרט את הערכות האצ"י "האיגוד מנה למעלה מעשר קבוצות לוחמות (כיתות), מפוזרות בנקודות-קרב שונות בשטח הגטו המרכזי, שטח המברשתנים והשופים של טבנס. אולם עיקר הכוחות של הארגון הצבאי היהודי היו מרוכזים בגוש הבתים ברחוב מוראנובסקה (הבתים מס' 9-1)" בשטח הגטו המרכזי היו לאצ"י חמש קבוצות לוחמים, בשטח המברשתנים שלוש קבוצות לוחמים וכ-3-2 קבוצות בבתי החרושת של טבנס.
ד"ר יוסף קרמיש במאמרו "המרי והמרד בגיטו" כותב על הערכות האצ"י את הדברים הבאים: "לרשות האצ"י עמדו 3 יחידות קרב: בגיטו המרכזי, בשטח ה"שאפים" ובשטח המברשתנים. הפלוגה הראשונה נחלקה ל-3 קבוצות קרב, כל קבוצה מנתה 20 לוחמים. פלוגת שטח "השאפים" נמצאה ברחוב קארמליצקה 5 ובתחום לשנו 74. היא מנתה כ-30 לוחמים. על הפלוגה השלישית, שנמצאה בשטח סדנת המברשנים, אין ידיעות מדוייקות."
כמה לוחמים היו לאצ"י?
על פי מפת הערכות כוחות האצ"י כפי שפורטו זה מכבר ניתן להניח שבכל יחידה לוחמת היו בין 25-20 לוחמים, בהתיחס לעובדה שרוב המקורות מדווחים שלאצ"י היו עשר יחידות לוחמות ניתן להניח שלאצ"י היו כ-250 לוחמים. פרופ' ישראל גוטמן בספרו יהודי וארשה 1943-1939 גיטו, מחתרת, מרד סבור שבאצ"י היו בין 250-200 לוחמים . בעדות כתובה של מפקד אחת היחידות באצ"י, פאוול רודי (הג'ינג'י) ששמו היהודי פיניה באשטימט שהוגשה ליצחק צוקרמן ועותק שלה הועבר לארכיון ה"ועד היהודי הלאומי" באחריותו של אדולף ברמן ממאי או יוני 1943 הוא כותב את הדברים הבאים: "בסך הכל מנינו כ-260 איש. בהתאם לפקודה, קיבלנו לשרותינו בעיקר אנשים בודדים-חומר טוב. מהם רוויזיוניסטים-בחורים אמיצים."
על פי המקורות שלהלן ניתן להניח שלאצ"י היו ערב המרד כ-250 לוחמים.
חלקו של האצ"י במרד גטו וארשה
המרד החל ב-19 לאפריל 1943 והסתיים על פי הדיווח של יורגן שטרופ ב-16 למאי. את הלחימה בגרמנים ניתן לחלק לשני פרקים, ארבעת הימים הראשונים בהם התנהלה לחימת שטח ובשאר הימים לחימה מתוך בונקרים. גוטמן טוען כי "הקרב שניהלו האירגונים במלוא הקיפו ועוצמתו נמשך בעיקר במרוצת שלוש הימים הראשונים של המרד. ימים אלה היו שלב העימות הקרבי ושיא מערכת ההתגוננות. מקץ ימים אלה הצליחו דרך-כלל הגרמנים לגבור על קני ההתגוננות, להניס את הלוחמים מהעמדות ולהכריחם לסגת לתוך הבונקרים. מאז הפכו הבונקרים לבסיסים של כוחות הלחימה."
לגבי חלקו של האצ"י בלחימה ממשיך וכותב פרופ' ישראל גוטמן בתאור הארועי הלחימה ביום השני והשלישי של המרד את הדברים הבאים: "הקרבות ביום השני התנהלו בעיקר באזור המברשתנים. מחברים אחדים מוסרים, כי באותו יום, ה-20 לאפריל, היה קרב קשה בכיכר מוראנוב, שניסתיים בחיסול הכוח העיקרי של הז'.ז.וו (אצ"י). איננו יודעים בוודאות האם קרב זה היה אמנם ביום השני או שהיה זה ביום השלישי של המערכה." בהמשך מוסיף וכותב גוטמן "כתוצאה של הקרב, וההצתה, עזבה קבוצה של אנשי ז'.ז.וו (אצ"י) את הגטו דרך המנהרה. באירגון הנסיגה והיציאה לצד ה"ארי" הסתייעו כנראה הלוחמים בפולנים, אנשי ק"ב." גוטמן עוד ממשיך וכותב "בשטח המברשתנים פעלה גם קבוצה של לוחמי ז'.ז.וו (אצ"י) בפיקודו של חיים לופאטה.....ב-20 לאפריל נכנסו לפעולה גם היחידות הקרביות באזור השופים הגדולים טבנס-שולץ. בשטח זה פעלו שמונה כיתות של ז'.או.ב (אי"ל) ויחידה מאנשי ז'.ז.וו. (אצ"י)". גוטמן מבסס את קביעתו על עדותו של אנטק צוקרמן כפי שניתן לקרוא אותה בספרו "שבע השנים ההן"
ממקורות נוספים כפי שיוצגו להלן ניתן לראות שצוקרמן וגוטמן ממעיטים בתרומתו של האצ"י במרד גטו וארשה.
ג'ק אייזנר, לוחם אצ"י, מתאר את שארע ביום הראשון ללחימה "ה-19 לאפריל חלף כמעט ללא אירועים, מבחינת המחתרת שלנו. היחידות של אנילביץ' ניהלו את עיקר הלחימה ביום הראשון. קרבות פזורים התנהלו במקומות שונים בגיטו. כיכר מוראנובסקי נשארה בידיים יהודיות. והדגל הכחול לבן התנופף ברוח." בהמשך הוא מתאר כיצד ביקשה המחתרת הפולנית להניף את דגל פולין לצידו של הדגל הכחול לבן. הוא ממשיך וכותב "קרבות קשים התחוללו בגיטו ביום שלישי בבוקר. היה זה היום השני למרד, אך כיכר מוראנובסקי עדיין לא הותקפה בכוח ממשי." בשעה 10 של אותו בוקר יצא ג'ק אייזנר להביא את הדגל הפולני וחזר בשעה 18:00, "בתוך דקות כבר התנופף הדגל הפולני האדום-לבן בצד הדגל היהודי, הכחול-לבן. ביום רביעי, 21 לאפריל, התחילו הגרמנים לרכז כוחותיהם-בעוצמה של גדוד-ברחוב מוראנובסקה......בשעה 9 בבוקר בדיוק פתחו הטנקים, השיריוניות ותותחי ה"הוביצר" במתקפה נמרצת. הם כיוונו לבניינים שבצד הדרומי של כיכר מוראנובסקי-ובפרט למספר 7 שעליו התנוססו שני הדגלים, היהודי והפולני. בשעת הצהריים החליטו לוחמי מחתרת בית"ר לצאת למיתקפת נגד, מן העורף, לא היו להם כלים הדרושים למיתקפה חזיתית." ביום למחרת ממשיכה הלחימה "השכם בבוקר יום חמישי חזר הגנרל שטרופ עם כוחות חזקים יותר, עם ארטילריה כבדה יותר ושיריון נוסף. תותחים גרמניים הרעישו את כיכר מוראנובסקי במשך שעות." והדגלים המשיכו להתנוסס. "לפנות ערב שוב הפסיק הגנרל שטרופ את הקרב. הגרמנים שוב עזבו את הגטו." הוא ממשיך ומתאר שבאותו יום היו הרבה הרוגים ופצועים אולם כוחות האצ"י המשיכו לתכנן את יום הקרב שלמחרת. "למחרת היום (יום שישי בשבוע-תוספת שלי) נכנסו אנשי האס-אס לגיטו בשער רחוב דז'יקה. היה שם רכב פיקוד קל לזיהוי, אך לא היה סימן לגנרל שטרופ....."זה נשמע כאילו הם מתכוונים להעיף אותנו לשמים", אמר ארטק. "עלי למסור זאת לפרנקל. אתמול איבדנו כארבעים לוחמים. לא נוכל להרשות זאת לעצמנו היום".
עם ה"שמייסר" ביד יצא אל בונקר המפקדה. כעבור שעה קלה חזר. "רודאל ופרנקל החליטו לסגת", אמר. "הם מעריכים שהייק'ס מתכוונים למחוק את כיכר מוראנובסקי מעל פני השטח". מהתאור של ג' ק אייזנר ניתן ללמוד שבכיכר מוראנוב היו שלושה ימים של לחימה עיקשת.
יוסף קרמיש, במבוא לספר "מרד גטו וארשה בעיני האויב" הדו"חות של הגנרל יירגן שטרופ, כותב על הארועים במוראנוב ב-19 לאפריל: "בשעה 17:30 נתחוללו קרבות חזקים ומרים במוראנוב. אש המקלעים-כהדגשת שטרופ-ונשקם האוטומטי של המורדים הפכה את הכיכר למבצר בלתי נכבש. דגלי תכלת-לבן ודגלי פולין התנוססו על גג של רחוב מוראנובסקה 17 , הגרמנים ראו בדגלים אלה התגרות קשה, אבל לפי שעה לא מצאו דרך לסלקם. הקרבות כאן נמשכו שעות אחדות, אחר הפסקה קצרה חזרו ונתלקחו הקרבות ולא פסקו עד הערב." בהמשך הוא ממשיך וכותב "ב-21 לאפריל הוסיפו להתחולל קרבות במוראנוב." בהמשך תאור הלחימה ביום ה-22 לאפריל נכתב "ביום ההוא נערכו קרבות כבדים גם במוראנוב ויחידת קרבות מיוחדת של הגרמנים הצליחה, כדברי הדו"ח המסכם של שטרופ, ללכוד את שני הדגלים-הציוני והפולני. בקרב הזה נפל האונטר-שטורמפירר של הס"ס אוטו דמקה. הגרמנים הציתו בתים אחדים והלוחמים נאלצו לעבור לבית סמוך, תחת מטר כדורים. במשך הלילה עלה בידי הקבוצה המבודדת שבמוראנוב להקים קשר עם קבוצות ז'.ז.וו. שברחוב קארמליצקה 5 ולשנו 74 ולהזעיקן לנוכח הסכנה הקרבה." גם על פי התאור הזה מדובר על ארוע שנמשך למעלה משלושה ימים.
דוד לנדאו, לוחם נוסף של האצ"י, מתאר את הלחימה בכיכר מוראנוב בסיפרו "CAGED" , גם הוא כותב שלמעשה ביום הראשון לא הייתה לחימה משמעותית בכיכר מוראנוב. ביום השני ללחימה בבוקר מתאר לנדאו את הנפת הדגלים, היה זה לאחר שהוא קיבל את הדגל הפולני מג'ק אייזנר. את הדגלים תלו על הארובה של הבית ברחוב מוראנובסקה 17 ולא מספר 7 כפי שמופיע במספר מקורות (אני נוטה לקבל את גירסתו של לנדאו היות והוא ומשפחתו גרו כל השנים לפני המלחמה בבית זה וכמו שהוא כותב הוא הכיר בבית זה כל סדק ופינה. גם קרמיש במבוא לדו"חות של שטרופ כותב שהדגלים הונפו על בנין מספר 17)
לנדאו מתאר את חלקו בלחימה במוראנוב תוך שהוא מנצל את מדי הס.ס שהוא לבש כדי להכניס קצינים גרמנים למלכודת מוות. בהמשך, הוא מתאר את סיום הלחימה וכותב שהלחימה הסתיימה בקרב שנערך במורנובסקה ב-25 או ב-26 לאפריל. באותו יום היו חילופי אש עם הגרמנים מהשעות המוקדמות של הבוקר ועד שעות אחר הצהרים המאוחרות. לוחמים רבים נפלו במהלך הקרב ורבים אחרים נפצעו. עשן עלה מהגטו והשמים בערו. אנשי הרפואה עסקו באיסוף ההרוגים ובערב הם זכו לכבוד האחרון ונקברו, ככל שהתנאים איפשרו. לאחר מכן המפקדים עדכנו אותנו שנעשים הסידורים לחילוץ שלנו לצד הארי דרך תעלות הביוב מתוך מטרה להגיע ולהצטרף לפרטיזנים הפולנים ביער. נאמר לנו שכל אחד חופשי לבחור האם להצטרף לקבוצה או למצוא את דרכו החוצה לבד. שלושה או ארבעה חברי אצ"י יצאו מהגטו באותו לילה וכל השאר בחרו להשאר. בשלב זה נאמר להם שאין כוונה ליזום קרב נוסף עם הגרמנים אלא אם לא תהיה ברירה. (תרגום חופשי שלי)
מכל מה שהוצג עד כאן ניתן לראות שאין חפיפה בתאריכים בתאורים השונים אולם ניתן לראות בברור שהקרב במוראנוב היה קשה ונערך כשלושה ימים עד לנסיגה.
לאחר סיום המלחמה, בשנת 1949, נערכו שיחות בין שטרופ לבין הלוחמים היהודים שנותרו בחיים, מארק אדלמן, ש. גראייק והסופרת רחל אוירבאך כדי להשלים פרטים על מהלך המרד. אחת השאלות ששטרופ נשאל הייתה "היכן נערך הקרב הקשה ביותר בגטו? תשובתו של שטרופ הייתה: "מימין לרחוב הראשי, בעיקר במפעל של מינהלת-אכסון הצבא, ואחר כך הייתה כנראה ההתנגדות החזקה ביותר באותה כיכר, שבה נפל דמקה. שם עמד בית-ביטון כזה, אני זוכרו היטב, וזמן רב אי אפשר היה להתקרב אליו כלל. לצעוד ברחוב מילא. זאמנהוף, דרך רחובות מוראנובסקה ונאלבקי, אי-אפשר היה מפני שהיה הרחוב תחת האש. אף עלי נורתה האש מכאן, אולם כאן לא היה גר איש.
ההתנגדות החזקה ביותר הייתה בכיכר מוראנובסקי. במיוחד שלט על הכיכר הזאת הבית, שעמד בגוש-הבינינים הצפון-מערבי, מלבד זאת הומטרה על הכיכר אש מגוש- הבתים שהיה מצד צפון-מערב, מחוץ לחומות הגטו. מכיכר מוראנובסקי הוליכה דרך תת-קרקעית אל גוש הבנינים הזה, שעמד מחוץ לחומות הגיטו.
יחידת-קרב של הצד שכנגד, שהשתמשה במעבר זה, נלכדה בגוש-הבנינים שהזכרתי אותו עכשיו, מחוץ לחומות הגיטו, כך שגם בקרב הזה היו אבידות, לפי התכנית שלנגד עיני, דומני שאני נזכר, כי יחידת-קרב גרמנית שהופעלה הלכה אחרי הצד שכנגד לתוך המעבר הזה ועצרתו לקרב. הייתה זו היחידה שהסתערה, כנראה מכיכר מוראנובסקי, לכבוש את הבנין בכיכר מוראנובסקי שהזכרתי אותה."
פעילות האצ"י באזור המברשתנים ובגזרת טבנס
שמואל קרקובסקי בספרו "לחימה יהודית בפולין נגד הנאצים" מדווח על קבוצה של האצ"י שתקפה את הגרמנים מתוך עמדה שלהם ברחוב נובוליפיה-סמוצ'ה וניסיון של קבוצה קרבית של האצ"י בפיקודו של נתן שולץ לפוצץ את מעון הגסטאפו ברחוב ז'לאזנה 103. נסיון זה לא הצליח היות שהקבוצה הסתבכה עם יחידה גרמנית ובסופו של קרב זה ניספו רוב לוחמי הקבוצה.
הקרב ב-28-27 לאפריל
ימים לאחר כיבוש כיכר מוראנוב על ידי הגרמנים חזרו לוחמי אצ"י לכיכר מסיבה פשוטה, המנהרה בכיכר הייתה היחידה ממנה ניתן היה להחלץ מהגטו. על פי עדויות של פולנים שהם עצמם השתתפו בקרב, תחילתו של הקרב בכוונה של איוונסקי וחבריו לחלץ מהגיטו את שרידי הלוחמים של ז'.ז.וו. יחידת פולנית בדקה את המנהרה ומצאה שהיא כשירה למעבר. באותה עת הגיע גם יחידה של אצ"י לבדוק את כשירות המנהרה למעבר. בלילה שבין ה-26 ל-27 לאפריל התרכזו ברחוב כמעט כל הלוחמים ששרדו בגטו. בשעות הבוקר של ה-27 לאפריל הגיעו מהצד הארי 18 לוחמים פולנים ובראשם איוונסקי. מפקדי הכוחות גיבשו תוכנית פעולה ובעודם מתיעצים נראו כוחות גרמנים מתקרבים לאזור ובראשם כוחות עזר אוקראינים, ליטאים ולטבים. הלוחמים נערכו בעליות הגג והמתינו עד שכל הטור הגרמני יכנס לרחוב ואז פתחו באש. הגרמנים וכוחות העזר שלהם נסוגו. עד מהרה התקרב לאזור כוח גדול של חיילי ס.ס כשבראשם שני זחלי "פנתר", הקרב נמשך עד שעה חמש אחר הצהרים. עם רדת הערב נסוגו הגרמנים. לפני נסיגתם הם פוצצו מספר בניינים ויהודים נקברו תחת ההריסות. בין המפקדים שנפלו בקרב היו ליאון רודאל ודוד אפלבאום ועוד לוחמים ומפקדים מהוותיקים שבאירגון. בין הפולנים שנפלו בקרב היה אחיו של איוונסקי ובנו. בערב של ה-27 לאפריל הוחלט לפנות את הכיכר, 34 לוחמים הועברו על ידי איוונסקי ואנשיו דרך המנהרה למוראנובסקה 6 ומשם למקומות מחבוא. בין המפונים היה לאון רודאל שמת מפצעיו ביום למחרת. פאוול פרנקל וקבוצת לוחמים ששרדו את הקרב ביקשו לסגת לבסיס הז'.ז.וו. ברחוב נובוליפקי-סמוצ'ה. הגרמנים רדפו אחריהם אולם הלוחמים הצליחו להגיע אל היעד.
עדות נוספת היא של שמחה רטהייזר-רותם (קאז'יק) שמספר שב-30 לאפריל הוא יצא עם זיגמונט פרידריך, איש הבונד, דרך המנהרה במוראנובסקה בשליחות לצד הארי. כאשר הם הסתתרו באחת מעליות הגג הם הבחינו בגוויות, שפע של תרמילי רובים ואקדחים. פולני שהם פגשו סיפר להם שבאותו בית התגלו 60 יהודים והתפתח קרב שאת תוצאותיו ניתן לראות. לדברי הפולני חלק קטן של הקבוצה נחלץ על ידי אנשים מבחוץ.
ד"ר קרמיש טוען שהיה זה אחד הקרבות הגדולים במרד, עדויות לקרב שנמשך יומיים נמצאות בדו"חות של שטרופ. וכך כותב שטרופ: "על סמך מכתב בעילום שם נודע, כי בסמוך לרובע המגורים היהודי, בחלקו הצפון מזרחי, אך מחוצה לו, נמצא מספר ניכר של יהודים בגוש בתים אחד. על בנינים האלה הוצבה לפעולה יחידת מחץ מיוחדת בפיקודו של סגן-המשטרה דיל. יחידת-המחץ גילתה כנופיה של כ-120 איש חמושים באקדחים, רובים, מקלע, ורימוני-יד, שהתגוננו. עלה בידי היחידה לחסל 24 ביריונים בקרב. 52 ביריונים נתפסו. מפני רדת החשכה לא ניתן לתפוס או להשמיד את השאר. אך תיכף ומיד הותקפו הבנינים עד שנמנעה מן הסתם כל דרך לבריחה. המשך הטיהור מחר. מלבד זאת נתפסו 17 פולנים, מהם 2 שוטרים פולניים שהיה עליהם לדעת את דבר הימצאה של כנופיה זו, בפעולה זו נלקח שלל, בתוך השאר: 3 רובים, 12 אקדחים, מקצתם בעלי קאליבר גדול, 100 רימוני-יד דמויי ביצה מתוצרת פולנית, 27 קסדות תוצרת גרמניה, מעילים ומדים גרמניים במספר ניכר, שנמצאו עליהם אף סרטי עיטור-המזרח, מחסניות מלאות נוספות של מקלעים, תחמושת 300 כדורים וכו'. מפקד יחידת-המחץ נתקל בקשיים גדולים מפני התחפשות הביריונים במדים גרמניים. אף על פי כן, גבר עליהם במרץ ובזריזות. נקבע בודאות שבין הבריונים שנתפסו או הומתו היו טרוריסטים פולניים. היום הצלחנו לתפוס ולחסל עם השאר אחד ממיסדיו וממנהיגיו של הארגון הצבאי היהודי-פולני." (ההדגשה לי)
בדו"ח של ה-28 לאפריל כותב שטרופ: "מהלך המבצע ב-28.4.43 התחלה בשעה 10:00:
היום הוצבו לפעולה עשר יחידות-מחץ לשם סריקת הגיטו כולו. בעבודה דקדקנית ועקשנית שוב גילו יחידות אלה, כמה וכמה בונקרים, וכפי שנתברר עתה, התכוננו בהם יהודים למרידה כבר מאז אמצע השנה שעברה. מתוך בונקרים אלה הוצאו בזרוע בסך-הכל 335 יהודים. עם פעולות אלה הוסיפו והתקיפו את קן הארגון הצבאי היהודי שבשולי הגיטו. " (ההדגשה שלי)
סופו של האצ"י
ד"ר דוד וודובינסקי מספר שביום הרביעי למרד הצליחה קבוצה של אצ"י שהייתה באזור המברשתנים לפרוץ ולהתחבר עם יחידות לוחמות של האצ"י בגטו המרכזי. בהמשך ולאחר הקרב שתואר ברחוב מוראנוב ב-27 לאפריל, מספר וודובינסקי שב-29 לאפריל יצאה קבוצת לוחמים דרך המנהרה והגיעה ליער מיכאלין. הקבוצה התגלתה על ידי הגרמנים, כותרה והתפתח קרב במהלכו הצליחו אחדים לפרוץ את הכיתור ולהגיע לבונקר שהוכן מראש ברחוב גז'יבובסקה 13 בצד הארי. ב-2 למאי הגיעה קבוצה נוספת של האצ"י לבונקר ברחוב גז'יבובסקה, הייתה זו הקבוצה שנלחמה ב"טבנס". במהלך הימים הבאים נוצר קשר עם הלוחמים בגז'יבובסקה וארגון מחתרת פולני הבטיח להוליך את הקבוצה ליער לובלין ולצרף אותם לפרטיזנים, עיתוי הפינוי נקבע ל-12 למאי. ב-11 למאי כותר הבית על ידי הגסטאפו וכוחות צבא גרמנים, התפתח קרב במהלכו נפל פאול פרנקל ושאר הלוחמים.
עדות דומה מוסר אדם הלפרין במאמרו "חלקה של בית"ר במרד גטו וארשה".
סיכום
1. אופי הפעילות של תנועת בית"ר ושל נציגי האצ"ל בפולין, לקראת העליה לארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים הכשירו אותם, מבחינה צבאית, שלא במתכוון, לקראת המאבק בגרמנים.
2. הקמת "ברית החייל" שכללה אנשי מילואים, חברי התנועה הרוויזיוניסטית ששרתו בצבא הפולני, הייתה בסיס ראשוני להקמת מחתרת יהודית בשלבים הראשונים של כיבוש פולין.
3. איבה קשה בין בן-גוריון ואנשי תנועות הפועלים הציוניות וז'בוטינסקי והתנועה הרוויזיוניסטית גרמה לבידוד הרוויזיוניסטית והערימה מכשול לשיתוף פעולה בין התנועות לקראת מרד גטו וארשה. היטיב לבטא את המצב ד"ר אדולף אברהם ברמן, ממנהיגי פועלי ציון שמאל, בסיפרו "במקום אשר יעד לי הגורל" וכך הוא כותב: "עובדה היא שאין להכחישה, כי יחס רובה המכריע של הציבוריות המאורגנת בגיטו אל הרביזיוניסטים היה שלילי. גם היחס מצד רובה של התנועה הציונית בגיטו, הן של המפלגות והסתדרויות-הנוער הציוניות-הסוציאליסטיות והן הציוניות-הכלליות, של האגף הראדיקאלי, ה"גרינבוימאי", היה מסויג. הרביזיוניסטים היו בגטו במידה מרובה מבודדים."(הדגשה שלי)
4. הבסיס לאצ"י נוצר בסוף 1939 בהצטרפותם של קצינים יהודים, ששרתו בצבא הפולני, כתא יהודי למחתרת הפולנית תוך שיתוף פעולה וסיוע של הנריק איוונסקי, בשלב זה ללא זהות פוליטית. ההקמה הסופית של האצ"י כארגון שבסיסו בית"רי התרחשה בסוף 1942, לאחר חזרתם של שרידי בית"ר מהרוביישוב וכישלון המגעים עם אי"ל.
5. האצ"י מנה ערב פרוץ המרד כ-260-250 לוחמים מצוידים, באופן יחסי, היטב. תפיסתו האסטרטגית של האצ"י הייתה "הצלה על ידי לחימה" אי לכך היו ברשותו דרכי מילוט מהגטו. האצ"י נערך לקראת המרד בשלושה מוקדים: רחוב מוראנובסקה, טבנס-שולץ ובמברשתנים, הכוח העיקרי שלו היה ברחוב מוראנובסקה.
6. אצ"י נלחם בשלושת המוקדים, המוקד הלחימה העיקרי היה בכיכר מוראנוב בשני עיתויים שונים, הראשון נמשך שלושה ימים במהלכם הונפו הדגל היהודי והדגל הפולני על גג הבית במוראנובסקה 17. קיימות גירסאות שונות על תאריך תחילתו של קרב זה. העיתוי השני היה בין ה-27 ל-28 לאפריל, שוב בכיכר מוראנוב. הגנראל יורגן שטרופ מעיד שהיו אלו מהקרבות הקשים בגטו וארשה ולחימת המורדים הייתה עיקשת.
7. כל קבוצת הפיקוד של האצ"י נפלה במהלך הקרבות בגטו ומחוצה לו, מהאצ"י שרדו שמונה לוחמים מהם קצין אחד הוא קלמן מנדלסון.
8. בחרתי לסיים בציטוט מספרו של אדולף ברמן "במקום אשר יעד לי הגורל" ונוגע לחלקו של האצ"י במרד גטו וארשה: "אך עובדה היא, כי לוחמי "הארגון היהודי הצבאי" לחמו בעת המרד בעוז-רוח, ביחוד באחת מגיזרות-הקרב החשובות ביותר בגיטו, בכיכר- מוראנוב. רבים מהם נפלו שם במאבק עם קלגסי הנאצים. השאר נספו אחרי-כן, בצד הארי. זכרם של נופלי "הארגון היהודי הצבאי" במאבק האנטי-היטלראי חייב להיות קדוש כשל לוחמי-גיטו אחרים. גם הם נפלו כנפול גיבורים." (ההדגשה שלי)

נספח
Caged the Landau Manuscript by David J. Landau
ארועים מרכזיים בספר
1. דוד לנדאו נולד בוארשה ב-1920 למשפחה מבוססת, דוד היה הילד האמצעי מבין ארבעה אחים ואחות. הבית היה בית חילוני שדיברו בו פולנית. המשפחה גרה בבית שהיה רכוש המשפחה ברחוב מורנובסקה 17, בבית זה חיו 110 משפחות שהשכירו דירות ממשפחת לנדאו. אביו של דוד היה קאפיטליסט בתפיסת עולמו, סוחר עורות ובנכסי מקרקעין. אם המשפחה באה ממשפחה סוציאליסטית והיא הייתה העוגן המאחד של המשפחה.
2. המוערבות הפוליטית הראשונה של דוד לנדאו, שהיה סוציאליסט בתפיסת עולמו, הייתה ב-1936 כאשר הוא ביקש להצטרף לרפובליקאים במלחמה האזרחים בספרד. עם סיום הלימודים הצטרף דוד לעסקי המשפחה ובשעות הפנאי היה הולך לתנועת הנוער "המאבק לצעירים", תנועה בעלת גוון שמאלי. בימות הקיץ היה דוד מבלה את שעותיו החופשיות בחברת ההורים של לובה שהייתה אהבת נעוריו ולימים תהיה אישתו. גם משפחתה של לובה הייתה משפחה מבוססת, הם היו מספקי הפרוות הגדולים בפולין.
3. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה אחיו של דוד מייאטק באמצע קורס קצינים של הצבא הפולני. אליעזר, אחיו הבכור, כבר היה אחרי שרות צבאי. בפרוץ המלחמה דוד היה בן 19, עדיין לפני גיל הגיוס לצבא. בפרוץ המלחמה גויסו האחים לצבא הפולני.
4. עם תחילת הבריחה מוארשה התלבט דוד מה לעשות ולבסוף החליט לברוח גם הוא מזרחה. דוד הגיע לוילנה אולם לאחר מספר ימים החליט לחזור חזרה לבית בוארשה. בשלב זה תפקידו של דוד היה להשיג אוכל למשפחתו ולמשפחתה של לובה. בהזדמנות זו הוא פגש לראשונה פולני בשם הנריק איוונסקי שלימים נודע בשם המחתרתי "ביסטרי", פולני שעזר ליהודים והיה מתאם של המחתרת הפולנית. אותו "ביסטרי" סייע רבות בהמשך לאנשי האצ"י.
5. באחד מימי החורף, מספר דוד, באו לבקר אותם שלושה בחורים יהודים חברי תנועת בית"ר שהיו להם קשרים עם הצבא הפולני. השלושה ביקשו מקלט בבית משפחת לנדאו היות והגיעו אליהם ידיעות שהגרמנים אוסרים קצינים פולנים והם חששו להתפס. אחד מהשלושה היה מאיר, האח של לובה, סלק גלר וסאבק בקרמן. סאלק גלר הקים מחתרת צבאית מבוססת על צעירים יהודים בהכוונה והדרכה של קצינים פולנים יהודים ושאינם יהודים. בשלב זה ואל אף שמאיר, אחיה של לובה, הזמין את דוד להצטרף למחתרת הוא גילה ענין מועט בנושא.
6. באמצע 1940 ,עקב מחירי המזון הגבוהים בוארשה, החל דוד לצאת לרכוש מזון בעיירה סמוכה בשם Bartosze ואז פנה אליו אחד ממנהיגי המחתרת וביקש ממנו להביא גם מזון לחברי ה-Z.Z.W, הייתה זו ראשית פעילותו העקיפה של דוד במחתרת כספק מזון.
7. בקיץ 1940 נפטרה אימו של דוד והיא נקברה בקבר יחיד בבית הקברות היהודי, היה זה תחילתו של תהליך פרוק המשפחה.
8. עם סגירת הגטו, בנובמבר 1940 ,עסק דוד בהברחת מזון לגטו ובשלב זה הוא החל ברכישה והברחת נשק עבור אנשי בית"ר, המשלוח הראשון כלל שני רימונים פולניים.
"ביסטרי" ותחילת ה-Z.Z.W
1. מבין החיילים הפולנים שהגנו על וארשה בספטמבר 1939 היו גם יהודים רבים. כדי לא ליפול בשבי הגרמני ירדו היהודים למחתרת. באוקטובר 1939 דרשו הגרמנים מכל החיילים הפולנים שהיו מעורבים בהגנת העיר לדווח על כך לשלטונות הכיבוש. על פי עדותו של איוונסקי הגיעו אליו ארבעה קצינים יהודים, אחד מהם סגן משנה דוד מרדכי אפלבאום שלחם איתו יחד. קצינים אלו היו חברי אצ"ל שהונהג באותם ימים על ידי מנחם בגין. במהלך הפגישה מסר להם איווינסקי את שמו המחתרתי שהיה "ביסטרי" ונתן להם ארבעה אקדחים שהיו רכוש הארגון המחתרתי K.B , בינואר 1940 קיבלו אותם קצינים יהודים עוד 29 אקדחים. המפקדה הראשונה של ה-Z.Z.W הייתה ברחוב מילה 10. הקשרים בין המחתרת הפולנית וה-Z.Z.W היו סודיים וזאת הייתה הסיבה, לדברי דוד לנדאו, שהם התקשו לשתף פעולה עם ה-Z.O.B , אנשי ה-Z.Z.W לא רצו לסכן את יחסיהם עם המחתרת הפולנית. דוד לנדאו מספר שלמעשה החל מהימים הראשונים של הגטו החלו אנשי בית"ר לבנות בונקרים כדי להסתיר את הנשק שהיה ברשותם.
2. דוד הכיר את ד"ר רינגבלום ואת מפעלו "עונג שבת". דוד מספר שיום אחד, עם חזרתו לגטו, פתחו הגרמנים באש על שלושה יהודים בורחים, אחד מהם היה נראה לו דומה לד"ר רינגבלום, דוד חשש שהוא נהרג בהתקלות והיה מבוהל מאד. באותו יום, מספר דוד, בא אליו אחד מדירי בבית בשם חיים Przygoda ושאל האם הוא יכול להשיג לו מהחלבן שגר בחצר הבית במורנובסקה 17, הרב חיים Joachimowicz, שני כדי חלב עבור עימנואל רינגבלום. דוד שמח לשמוע בהזדמנות זו שד"ר רינגבלום בחיים והביא לו, לביתו שברחוב מילה 29, שני כדי חלב.
3. דוד מספר שב-26 לאוגוסט 1942 הוא וחבר מחתרת נוסף נקראו למשימה להכניס אנשים לגטו דרך המנהרה שחיברה את רחוב מורנובסקה 6 עם הבית בעבר השני של הרחוב, מורנובסקה 7-9. היה זה יאן קארסקי אותו ליוו לביקור בגטו נציג הבונד, הד"ר פיינר, שחי בצד הארי של וארשה, וקירשנבאום, מנהיג ציוני. לאחר הכניסה לגטו הכניסו את קארסקי לאחת הדירות והציעו לו כוס תה וצנימים, קארסקי שתה את התה אולם לא היה מעונין לגזול את הצנימים מהאנשים הרעבים וסירב לאכול אותם.
4. בערב חג המולד, דצמבר 1942, התקיים מפגש חשוב של כ-60 חברי האצ"י עם פרנקל במורנובסקה 9-7. (הייתה הנחה שהגרמנים לא יקלקלו את החג ויכנסו לגטו.) במהלך המפגש נשא פרנקל נאום "שחרוט עד היום בזכרוני."

נאום פרנקל (תרגום חופשי שלי) (עמ' 169-166)
"חברים נקראתם בהתראה קצרה היות ויש לנו סיבה טובה להאמין שהאקציה כנגד שארית יהודי הגטו עומדת להתרחש בקרוב מאד. יש אפשרות שהרוצחים שלנו לא ימתינו עד לשנה החדשה. בשלב זה, אין ידיעות על חזרתם של הכוחות המיוחדים, האיינזצגרופן, אבל הגרמנים סופגים מכות מהרוסים בסטלינגרד והם מסוגלים להיות ערמומיים עוד יותר מהעבר ולהוציא עלינו את התיסכול והכעס שלהם. בשנה שעברה הם נכשלו בשערי מוסקבה, השנה הם איבדו עשרות אלפים בסטלינגרד. כרבע מיליון חיילים מנותקים מזה מספר חודשים, זה ענין של זמן שצבאם יתפרק, החורף, חוסר באספקה, הצבא הרוסי המתחדש יתרמו לנפילת הגרמנים. לא ניתן לומר שזו תחילת הנפילה של גרמניה או תחילת הסוף אבל, דבר אחד בטוח, אלו שנשארו בגטו ישלמו את המחיר. הצבא הגרמני באפריקה גמור, הבריטים והאמריקאים סילקו את צבא גרמני של היטלר ואת צבא איטליה של מוסוליני. כן חברים, סופה של גרמניה של היטלר מתחיל להראות באופק אבל אנחנו כקבוצה לא נחיה כדי לראות את הסוף של גרמניה הברברית, אנחנו נדונו למות לפני תבוסתם. זו עלולה להיות ההזדמנות האחרונה שלנו להתאסף למפגש. יש עוד הרבה לארגן לפני שהקרב האחרון למען כבודנו יתחיל. הרשו לי לומר לכם חברים, בנות הברית יודעות במדויק את מצבנו, הם מכירים את הפרטים על טרבלינקה, מיידאנק ומקומות אחרים. מדוע הם לא הפציצו מקומות אלו איננו יודעים. אבל אנחנו יודעים שרק אתמול, קבינט המלחמה הבריטי החליט לא לאשר לאוכלוסיה היהודית בפלסתינה להקים צבא יהודי תחת דגל יהודי. אלו הם חברנו, אנחנו לבד. חברינו באי"ל עדיין מאמינים בניסים, הם עדין שולחים מחאות ודרישות לעזרה ללונדון. אנחנו מאחלים להם את כל המזל שבעולם אבל אנחנו בבית"ר איננו סומכים על סיוע מלונדון, וושינגטון או מברה"מ שקרובה מספיק כדי להפציץ את מסילת הברזל לטרבלינקה, בדיוק כמו שהם הפציצו את וארשה לפני מספר חודשים. כמו שאנחנו רואים, עלינו להלחם לבד אם אנו רוצים למות בכבוד ולכבוד כל היהודים בעולם. מנהיגי העולם תודרכו על מצבנו על ידי הנציגים הפולנים, היה זה קארסקי שראה בעצמו את המצב בגטו וארשה ובמחנות ההשמדה. עלינו לארגן את עצמנו למות בכבוד ולהכות בגרמנים הרוגים ככל האפשר. אלו שישרדו עליהם תהיה החובה להזכיר אותנו לעולם ולספר לדורות הצעירים על חרשות ואטימות בנות הברית לזעקות היהודים כאשר רצחו אותם. אם כן, בואו נתרכז בדברים שעלינו לבצע. כמו שאתם יודעים, אי"ל ואצ"י אספו סכומי כסף גדולים מיהודים עשירים בגטו ומהיודנראט שנדרש לשלם עבור קנית נשק. עד לפני מספר שבועות הייתה לנו הבנה הדדית (לאי"ל ואצ"י-תוספת שלי) לדווח אחד לשני היכן אספנו כספים כדי שלא נשכפל את עבודתנו. נכון, בכמה מקומות נדרשנו לעשות שימוש בכוח אבל, באופן כללי, גם אלו שנענו ידעו שהפעם הם שילמו וזה ניקה את מצפונם. למרות זאת, בימים האחרונים, נראה שבודדים מסתובבים ואוספים כספים לכיסם הפרטי בשמנו או בשם אי"ל. בהתחלה, אי"ל האשימו אותנו שאספנו סכומים גדולים ולא דיווחנו להם. כאשר גם אנחנו נתקלנו במצבים דומים החלטנו להידבר עם אי"ל, החרמנו את הכספים שאספו אנשים פרטיים והזהרנו אותם לחדול ממשחקיהם המסוכנים. אם מישהו יוצא למשימת איסוף כספים, שימו לב שעל הקבלה שאתם נותנים כנדרש יש את החתימה הסודית כפי שתאמנו עם אי"ל, הם הבטיחו לעשות דבר דומה.
אנחנו נערכים להשיג עוד מדי ס.ס וקסדות, אנחנו מתכננים, ממחר, להתאים לחלק מהחברים מדים אלו. אלו שיבחרו ללבוש את המדים שלא יחשבו שהם יכולים לקחת אותם הביתה, הם יתאמנו להתחפש איתם ויאחסנו אותם כאן. בבוא הזמן ללבוש את המדים הם יהיו מוכנים, הם ידעו כיצד לפעול ומה התפקיד המיוחד שלהם. אני מזכיר זאת היות וחלק מכן עלולים לא לרצות ללבוש את המדים גם אפילו כדי לקפח חיי גרמנים. אלו שמוכנים ללבוש מדי ס.ס לכשידרש, ירשמו בסוף המפגש.
כמו שאתם יודעים ישנם מספר ילדים או אנשים מבוגרים שנשארו בגטו, אלו ילדים של מי שעובדים עם הגרמנים. ילד של שוטר הוכה על ידי מישהו שאמר לילד הצעיר שהוא מוכה עבור חטאי אביו שבקרוב גם הוא ירצח על ידי המחתרת. אין ביכולתנו לתפוס את העבריין אבל בשם האצ"י אני אומר לכם שטיפול כזה בילד יהודי עבור חטאי אביו יטופל בחומרה. איננו רוצים להיות העוזרים של הרוצחים ולעזור להם להשמיד ילדים יהודים. הבוגדים יודעים שהם כבר סומנו אבל, רק הבוגדים יומתו ולא ילדיהם. אדם ששלחנו לרצוח יהודיה שדיווחה לגסטאפו ביצע את מלאכתו, הוא הרג את הבוגדת אבל הוא חזר בוכה. כששאלתי אותו למה הוא בוכה הוא אמר "האישה הייתה צריכה למות עבור מה שהיא עשתה, אני גאה בחיסול יהודיה בוגדת אבל, אינני יכול לחשוב שגרמני בגסטאפו צוחק וחושב, היי הצלחנו לגרום ליהודים להרוג יהודים עוד טוב יותר מאשר אנחנו עושים זאת." אם כן אתם רואים חברים, הרג בוגד אם הוא או היא הם יהודים היא חובה אבל לא שמחה. האישה היא Anna Milewicz, בעבר חברת "השומר הצעיר" אשר הורחקה מהתנועה. "השומר הצעיר" הסכים לפעולתנו היות שהוכח שהיא עבדה עבור הגסטאפו. ולבסוף, כמו שאתם יודעים אין לנו אנשי קשר בצד השני של העיר כמו לאי"ל. אלו מכם שיוצאים מהגטו הם השליחים היחידים שיש לנו בצד הארי שבאים במגע עם A.K . אנו יודעים מההיסטוריה שלאי"ל יש נציגים רשמיים. אריה וילנר שנקרא יורק הוא מנהל מו"מ עם A.K עם המחלקה לענייני יהודים עם אדם בשם Henryk Wolinski שנקרא Waclaw. אני מספר לכם כל זאת ונותן לכם את השמות המחתרתיים כדי להראות לכם שלמרות שאין אנו עובדים תחת פיקוד אחד אנו מתואמים אחד עם השני.
אנו באצ"י מאמינים שעלינו לקבל לשורותינו כל יהודי שיש לו נשק ושאומר שהוא מעונין להצטרף אלינו. עלינו לקחת אותו או אותה ולאמן אותם כחלק מאיתנו. אולם, במקביל, לבדוק ולבדוק שוב האם הוא האיש הנכון. אי"ל מאמינים שמדיניות כזאת עלולה לסכן את האירגון, זו המחלוקת הבסיסית והסיבה העיקרית מדוע אנו מעדיפים להשאר שני גופים מחתרתיים נפרדים, בסוף זה לא ישנה. לצערנו איננו מאמינים שבאיזה שהיא דרך אנו יכולים לזכות בקרב הסופי. השאלה שבמחלוקת בין האירגונים היא מה הדרך שאנו יכולים לגרום לגרמנים ועוזריהם את הנזק הגדול ביותר, רק הזמן יוכיח מי צודק ומי טועה."
לאחר סיום הנאום, הייתה התרעמות בקרב אנשי האצ"י על הצורך בתאום עם אי"ל, פרנקל הבטיח לנוכחים שבמידה והם יגיעו למסקנה שהגיע הזמן לפעול הם יפעלו. אם הס.ס יבקש לבחון עד כמה הגטו מוכן כדי לסכן את חיסול הגטו לא ניפתח במלוא הכוח. בכך שנראה להם את כוחנו נאפשר להם להכין את עצמם טוב יותר לחיסול הסופי. המטרה לא להגיב לאקציה כזאת או אחרת אלא רק בחיסול הסופי. (פרנקל חושש לשגרמנים יש כוונה לבצע אקציה ניסיונית כדי לבחון את תגובת ויכולת המחתרות לפני החיסול הסופי של הגטו-הסבר שלי) ההחלטה מתי לפעול תשאר באחריות הפיקוד של אי"ל היות והם כוללים כוחות רבים, קומוניסטים, בונד והמפלגות הציוניות. רק אם נגיע למסקנה שהם טועים בהערכת המצב נפעל. היות והייתה אי נחת מהתשובה הוא קורא ללוחמים לגלות משמעת גם אם הדברים לא נראים להם.
מדוע אצ"י לא השתתף במרד הקטן? המנהיגות טענה שזו רק אקצית ניסיון לקראת החיסול הסופי, סיבה נוספת, האקציה לא התרחשה בקרבה לאזורים שהיו בשליטת האצ"י.
ביום האחרון לאקציה, ב-21 לינואר 1943, נשא פרנקל נאום נוסף במפקדת האצ"י: (עמ' 183-181)
"חברים, מעת לעת המנהיגות קוראת לכם כדי לתת לכם השראה לקראת המאבק שמחכה לנו. אנו נמשיך לומר לכם שהגרמנים לא ינצחו במלחמה, עמנו ישרוד למרות שנגזר דיננו שלנו. היום אני רוצה להתנצל על הפסימיות שלי, טעיתי, גורלנו לא נחרץ. חברים, מוות אינו דבר חדש או דבר שקורה רק ליהודים בגטו וארשה. אין דבר חדש במוות, המוות קיים, סלחו לי על הפרדוקס אולם מוות קיים מאז שהחיים נולדו. אפילו מוות בתאי הגז נוסה על ידי הגרמנים הברברים לפני תחילת המלחמה. הדבר היחיד שיוצא דופן במצבנו הוא שנולדנו יהודים ושהכריזו עלינו גזר דין מוות. אין צורך, למי שאינו יהודי, לקבל רשות להרוג יהודי. זה נעשה תחת פסק דין כללי . רצח יהודי הוא דבר שאנשים מתוגמלים עליו. אבל, האם זו הסיבה מדוע עלינו לצאת לקרב עם תחושה שנגזר דיננו? בודאי שלא. הפסימיות שאנחנו, מנהיגי האצ"י, נושאים בליבנו היא שאנו מיעוט חסר משמעות, נלך לאיבוד בין מיליוני היהודים שנרצחו. רוצחנו יסיימו באופן עלוב וישלמו את המחיר עבור הפשעים שלהם אבל, אנחנו לא נזכה לראות את זה. פה ושם אחד או שניים יחיו כדי לראות את תבוסת הגרמנים. הפסימיות שלנו נובעת היות ואיננו מאמינים שאנו ניצג בעתיד את הרוח היהודית. הפסימיות שלנו נובעת היות ואנו מאמינים שאפילו הקרב הסופי שלנו, שעומד להתרחש בקרוב, לא יוזכר לעולם ובמהרה ישכח.
כן חברים, טעיתי ואני מתנצל בשמי ובשם כל המנהיגות על היותנו כל כך פסימיים. בשבוע האחרון הרבה השתנה בעולם שסגור עבורנו. גרמניה נוצחה בצפון אפריקה. בזמן האקציה הגדולה לא שמנו לב לעולם החיצוני, צבאו של היטלר הגיע קרוב לתעלת סואץ, הבריטים החלו לבצע סידורי חרום למקרה שהגרמנים יגיעו לקהיר. אינני צריך לומר לכם מה עלול להיות אם הגרמנים היו מגיעים לתל אביב וירושלים, עכשיו הגרמנים נסוגים מצפון אפריקה. דבר דומה קורה בחזית הרוסית. זה ענין של ימים לפני שהיטלר יובס בסטלינגרד. על פי הרדיו האנגלי מאות אלפים נפלו לידי הצבא הסוביטי, הם מכותרים ומנותקים מקוי האספקה. עשרות אלפים קפאו למוות, אין להם לבוש חורף, לא אוכל, לא תרופות וסלחו לי על מה שאני עומד לומר, כמונו, גורלם נחרץ. אני בטוח שנחיה מספיק כדי לשמוע על התבוסה הגרמנית בסטלינגרד. ארבעת הימים האחרונים הראו לנו שאנו לא נשכחנו, הלחימה שלנו כאשר יוודע עליה וללא קשר כמה קצרה תהיה, לא תשכח! אנחנו נירשם בדפי ההסטוריה היהודית! ילדים בעתיד, על אדמת ארץ ישראל, ילמדו עלינו ואנו נהיה עבורם דוגמא לאומץ. אתם תראו, אולי זה הגיע במאוחר אבל, היהודים בגטו החליטו להתנגד לגירוש, אפילו אלו ללא נשק וללא אירגון אינם חוששים להתנגד. הרוצחים ערניים לזה. הגרמנים חוששים. היום הם יניחו לנו אולם, הם מכינים את עצמם לגמור אותנו. ברור שנלחם כשנשק בידנו ורובינו יפלו. אולם, נמשיך לחיות בחיים ובליבות הדורות הבאים ובדפי ההיסטוריה.
חברים, אנחנו נמות טרם זמננו אולם לא נחרץ גורלנו. נמשיך לחיות כל עוד ההיסטוריה היהודית קיימת".
לקראת פרוץ המרד דוד לנדאו עבר לתצפית ברחוב מורנובסקה 17 שהיה הבנין הגבוה ברחוב ממנו ניתן היה לראות מה מתרחש מעבר לחומה. בקבוצה שלו היו 120 לוחמים, למעשה ביום הראשון הם לא היו מעורבים בלחימה. היום השני ללחימה היה שייך לאצ"י.
הבנין ברחוב מורנובסקה 17 היה בגובה ארבע קומות וניתן היה לצפות ממנו על מעבר לחומה, הבית היה מוכר לו היות והוא היה בית הוריו. אחת הסיבות לבחירת הבית הייתה היות והוא רצה להניף את הדגלים על בית הוריו "לא יכולתי לבצע את המשימה ביום הראשון היות והיה חסר דגל פולני." דוד החליט להניף את הדגל היהודי בתום היום הראשון אם הדגל הפולני לא יגיע עד אז. בבוקר של היום השני ללחימה הגיע ילד והביא את הדגל הפולני, הוא הציע לו לתלות את הדגל, ילד זה היה ג'ק אייזנר.
תאור המרד
הניצוץ הראשון של הקרב היה שייך לצעירי השומר הצעיר. היום השני החל ביריות לעבר הדגלים, הקרב הגדול החל בשעות אחר הצהרים המוקדמות. לנדאו מציין שהם קיבלו עזרה משתי המחתרות הפולניות אולם עזרה זניחה. ביום השלישי הם קיבלו פקודה להתפנות.
במהלך הלחימה דוד לנדאו היה לבוש בבגדי איש ס.ס ובאחת ההזדמנויות הוא נדרש, על ידי פרנקל, לצאת מהבניין ולהכניס לתוך מלכודת שני קצינים גרמנים.
במשך שלושת ימי הלחימה הראשונים רוח הלחימה הלכה וגברה, השינוי החל ביום הרביעי או חמישי כאשר הגרמנים הפסיקו להכנס לגטו בכוחות גדולים והחלו בהרס ברוטלי של הגטו.
הקרב הפתוח נגד הגרמנים הגיע לסיום בקרב שהתרחש במורנובסקה ב-25 או ב-26 לאפריל, יום של קרבות משעות הבוקר עד שעות אחר הצהרים המאוחרות. במהלך היום האצ"י איבד הרבה לוחמים, בסוף היום נמסר להם שבוצעו הסידורים לפינוי הלוחמים לצד הארי דרך תעלות הביוב כדי להצטרף לפרטיזנים הפולנים ביערות. ניתנה להם האפשרות לבחור האם להצטרף לקבוצה שיוצאת מהגטו או להשאר בגטו. לכל אחד ניתנה האפשרות להחליט על דרכו. רק שלושה או ארבעה בחרו לצאת מהגטו, השאר נשארו. נמסר להם לא להכנס לקרב עם הגרמנים אלא אם הם יקלעו אליו בחוסר ברירה.
לנדאו בחר להשאר בגטו, בעוד כ-50 איש עשו הכנות ליציאה מהגטו ביום המחרת.
לנדאו נתפס בגטו ונשלח לאומשלגפלץ ומשם ברכבת לטרבלינקה. כ-20 ק"מ מטרבלינקה הוא ברח מהרכבת עם עוד שני יהודים וחזר לוארשה. בוארשה הוא פגש את אישתו והם הסתתרו אצל משפחה פולנית עד פרוץ המרד הפולני. לנדאו לקח חלק במרד הפולני ולאחר שהוא הסתיים הוא בחר להמשיך ולהסתתר בעיר ההרוסה עד לכניסת הצבא האדום.
מפגש עם אנילביץ'
הרבה לפני פרוץ המרד לנדאו רכש בצד הארי אקדח בלגי. יומיים לפני פרוץ המרד הוא נשאל על ידי מישהו האם הוא מעונין לפגוש את מרדכי אנילביץ'. "הייתי מופתע מההצעה הלא שיגרתית ונענתי בחיוב." תוך כדי שיחה עם אנילביץ' וקצת לפני הפרידה, אנילביץ' פנה אליו ואמר שהוא שמע שיש לו אקדח בלגי, אנילביץ' הראה לו את האקדח הפשוט שלו וביקש להתחלף, דוד נענה בחיוב.

התקציר נכתב על ידי אמיר השכל

מקורות
ספרים
1. אוירבך רחל, מרד גטו וארשה, הוצאת "המנורה" תל אביב תשכ"ג-1963
2. אייזנר ג'ק, אוד מוצל מאש, ידיעות אחרנות הוצאת עידנים, ירושלים, 1982
3. ברמן אדולף אברהם, במקום אשר יעד לי הגורל, בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח
4. גוטמן ישראל, יהודי וארשה 1943-1939 גיטו, מחתרת, מרד יד ושם האוניברסיטה העברית בירושלים, הוצאת ספריית הפועלים, תל אביב 1977
5. גראייק, שלום-סטיפן,"שלושה ימי קרב" הוצאת מערכות, תשל"ג-אוקטובר 1972.
6. ואלבסקי רישארד, יורק, הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ וספרית הפועלים, תשל"ו-1976
7. וודובינסקי דוד, אנחנו לא נושענו, יד ושם, ירושלים, 1986
8. לוי אריה שריד, במבחן הענות והפדות כרך א'-בנתיב היסורים והמרי, הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', תשנ"ז
9. צוקרמן יצחק, שבע השנים ההן, הוצאת הקיבוץ המאוחד בית לוחמי הגטאות, 1990
10. קרמיש יוסף, גיטו וארשה בעיני האויב, יד ושם, ירושלים, תשכ"ו
11. קרקובסקי שמואל, לחימה יהודית בפולין נגד הנאצים, יד ושם המכון ליהדות זמננו האוינברסיטה העברית בירושלים, הוצאת ספרית הפועלים, תל אביב 1977
12. רינגבלום עמנואל, כתבים אחרונים יחסי פולנים-יהודים, יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון, ירושלים, תשנ"ד
13. Landau.J.David. Caged The Landau Manuscript, National Library of Australia, 1999
מאמרים
1. אשכולי חוה, הגנה עצמית יהודית בפולין ערב המלחמה, לחימה יהודית בשואה דפים לחקר תקופת השואה יב', תשנ"ה, עמ' 87-63
2. בן אריה, פוליטיקה ומרד-גטו וארשה, לחימה יהודית בשואה דפים לחקר תקופת השואה יב' תשנ"ה עמ' 120-97
3. הלמן יהודה, על גורלם של שרידי הלוחמים של ה"איגוד הצבאי והיהודי בווארשה (מבוא ותעודה), דפים לחקר תקופת השואה ה' אוניברסיטת חיפה תשמ"ז, עמ' 317-307
4. הלפרין אדם, חלקה של בית"ר במרד גטו וארשה, שואת יהודי אירופה רקע-קורות-משמעות, יד ושם, ירושלים, תשל"ג עמ' 417-411
5. לפידות יהודה, האצ"ל בפולין, ירושלים, תשס"ב, דעת אתר לימודי יהדות ורוח
6. פלדמן ענת, תנועת בית"ר 1933-1923 דרכה, פעולותיה, מתנגדיה, פרסומים מוזיאון הלוחמים והפרטיזאנים, תל אביב, טבת, תשמ"ח, דצמבר 1987/שנה כ"ב כרך ז' מס' 2 (62) עמ' 21-11
7. קרמיש יוסף, "המרי והמרד בגיטו", אנציקלופדיה של גלויות כרך ראשון וארשה בעריכת יצחק גרינבוים הוצאת חברת אנציקלופדיה של גלויות בע"מ ירושלים-תל אביב, ניסן תשי"ג אפריל 1953, עמ' 800-733
8. רמבה א. התנועה הרביזיוניסטית (הצה"ר) וההסתדרות הציונית החדשה, אנציקלופדיה של גלויות, כרך ששי וארשה חלק ב' בעריכת יצחק גרינבוים, הוצאת חברת "אנציקלופדיה של גלויות" בע"מ ירושלים-תל אביב מארס 1959 עמ' 213-186

קורצ'אק האיש והמחנך כפי שהוא משתקף מרשימותיו בגטו

4.5.08

קורצ'אק האיש והמחנך כפי שהוא משתקף מרשימותיו בגטו
כתב אמיר השכל
על הרשימות
החל מה-15 למאי 1942 ועד ה-4 לאוגוסט באותה שנה כתב יאנוש קורצ'אק רשימות בהן הוא תעד את ארועי היום ומחשבותיו. (קורצ'אק חשב על כתיבת יומן שנים רבות עוד לפני פרוץ המלחמה אולם עקב עיסוקיו הרבים הרעיון לא הגיע לכדי מימוש.)
נשאלת השאלה למה רק אז החל בכתיבת הרשימות? על כך יש רק השערות. למעשה ידיעות ראשונות על השמדה הגיעו לגטו וארשה כבר בסוף 1941 אולם כידוע, ידיעות לחוד והפנמה לחוד. בלילה שבין ה-17 ל-18 לאפריל 1942 רצחו הגרמנים 48 מתושבי הגטו, בהם עסקנים ודמויות מרכזיות מחיי הגטו, ארוע זה היה ארוע משמעותי שפיזר, במידה מסוימת, את האשליות והאווירה בגטו השתנתה מקצה לקצה. כנראה שבעקבות ארוע זה החליט קורצ'אק שאי אפשר יותר לדחות את הכתיבה, אולם, כמו שנאמר, זו השערה בלבד.
קורצ'אק היה רושם את רשימותיו בכתב יד ועובד המשרד שלו, הנריק עזרילביץ, היה מעתיק אותן במכונת כתיבה. העותק היחיד הועבר, על פי בקשתו של קורצ'אק, לעוזרו וידידו איגור נברלי, ימים אחדים לאחר שקורצ'אק ויתומיו שולחו מהגטו אל מותם בטרבלינקה. נברלי העביר את הרשימות למשמרת למארינה פאלסקה, ידידתו של קורצ'אק ומנהלת בית היתומים הפולני "ביתנו", שביקשה להסתיר אותן בקיר בעליית הגג של המוסד. לאחר המלחמה הוצאו הרשימות מן מהמסתור ומאחר ומארינה פאלסקה כבר לא הייתה בחיים הן נמסרו ליושב ראש "אגודת הפועלים למען הילד" שבית היתומים עבר לבעלותה. יושב הראש החזיר את הרשימות לנברלי לאחר שהאחרון שוחרר ממחנה הריכוז. היומן הוצא לאור ב-1958
רקע
ארבע השנים שקדמו לפרוץ המלחמה היו שנות משבר קשות בחייו של קורצ'אק שעסק עד אז במגוון של נושאים: ניהול שני בתי יתומים, כתיבה ספרותית ועיתונאית, הרצאות והוראה בנושאי חינוך, עריכת עיתון ילדים. במחצית השנייה של שנות השלושים צומצמה עשייתו והשפעתו, הוא סולק מהרדיו הפולני ואולץ להתפטר מניהול בית היתומים הפולני. שני ארועים אלו נגרמו, כנראה, בשל יהדותו, למרות, שחילוקי דעות בנוגע לדרך ניהול בית היתומים הפולני התגלו כבר קודם לכן עם מארינה פאלסקה, המנהלת הפולניה. בנוסף, נגרמה לו עוגמת נפש רבה מיחסם המנוקר של השכנים הפולנים, עקב אנטישמיות חריפה בפולין, לילדי בית היתומים ברחוב קרוכמאלנה 92. באותה תקופה וכנראה בהשפעת ביקורו השני בארץ ישראל ב-1936 החל קורצ'אק מהדק את קשריו עם תנועות הנוער החלוציות, הוא לקח חלק בסמינרים שלהם בנושאי חינוך. ערב המלחמה שיתף קורצ'אק את יצחק גרינבוים במחשבותיו להעלות לארץ ישראל ולהשתכן באחד הקיבוצים.
פרוץ המלחמה
עם ההכרזה על הגיוס בפולין התייצב קורצ'אק, בן ה-61, בלשכת הגיוס כשהוא לבוש במדי הרב-סרן שלו. בספטמבר 1939 ניתן היה לשמוע שוב את קולו המוכר והשקט ברדיו הפולני כשהפעם הוא מדבר על כבודה של פולין, על משמעות של גבורה ואהבת מולדת והמלצות כיצד לנהוג עם ילדים בעת מלחמה.
לאחר כניעת פולין ומתוך הבנת המצב חזר קורצ'אק לפעילותו האינטנסיבית בבית היתומים ובינואר 1940 כבר מנה בית היתומים 150 ילדים וילדות. עול הפעלתו של המוסד, על כל המשמעויות הנגזרות מכך, נפל על כתפיו של קורצ'אק וסטאפה וילצ'ינסקה שהייתה יד ימינו. קורצ'אק כיתת רגליו באותם ימים אצל נדבנים פולנים, יהודים אמידים שהיו עוד באותה תקופה בוארשה ואצל אדם צ'רניאקוב.

[1] לקורצ'אק היו קשרים טובים שבאו לידי ביטוי בסיוע כלכלי עם אברהם גפנר, מנהל מחלקת האספקה של היודנראט.
בנובמבר 1939 הוציאו השלטונות הגרמנים צו שחייב כל יהודי לענוד סרט לבן עם מגן דוד כחול, קורצ'אק היה אחד הבודדים שלא קיים צו זה. בנוסף, הוא סירב לפשוט את מדי הקצין שלו והסיר מהם את סימני הדרגות. התיחסותו של קורצ'אק לצו הגרמני ולכיבוש הגרמני באו לידי ביטוי במשפטים הבאים: "אני מקבל רק חוקי טבע והאלוהים ולא חוקי-אדם" ו"בשבילי לא קיים כיבוש גרמני. אני קצין פולני והנני גאה על כך". בתגובה על גזירת ההשפלה החליט קורצ'אק לעצב דגל חדש לבית היתומים, דגל בצבע ירוק. מצידו האחד של הדגל נרקמה פריחה של עץ הערמון ומצידו השני מגן-דוד, גאוות הסמל היהודי.
ביוני 1940 התעקש קורצ'אק להוציא את יתומיו, בדגש על הצעירים והחלשים, לקייטנה כמו שעשה בשנים שלפני המלחמה.
סגירת הגטו
עקב הפער בין כמות היהודים שהוכנסו לגטו וגודלו לא נמצא פתרון לשיכונם של מספר מוסדות ציבור בגטו, אחד מהם היה בית היתומים של קורצ'אק. קורצ'אק פנה בכתב ב-30 לאוקטובר 1940 וביקש להשאיר את בית היתומים במקומו. סטאפה, שהייתה יותר מציאותית מקורצ'אק, הסתפקה בבבקשת דחיה של מספר חודשים ואמנם הושגה דחייה של שבועיים, עד ה-30 לנובמבר. בית היתומים החדש הוקם ברחוב חלודנה 33. הגרמנים פיקחו על העברת רכוש בית היתומים למיקומו החדש בגטו וביקשו להחרים, בהזדמנות זו, את מלאי תפוחי האדמה שהיה עיקר מזונם של הילדים, קורצ'אק הלך לבית העירייה במדיו, ללא הסרט וצו ההחרמה בוטל אולם, קורצ'אק נאסר והועבר לפאוויאק.
הבניין ברחוב כלודנה 33 היה בסך הכל גדול ומרווח ונתן מענה סביר לבית היתומים המוגדל. לאחר תקופת התאקלמות קצרה חזרה הפעילות בבית היתומים לשיגרה. מערכת היחסים בבית היתומים, על אף המצוקה בגטו והשפעתה על קוד ההתנהגות הבין-אישית, הייתה מבוססת על דרך ארץ, כבוד הדדי וסובלנות. בשלושת החודשים הראשונים של 1941 נפל כל עומס הארגון מחדש וניהול בית היתומים על כתפיה של סטאפה, כמו שקרה בעבר עת שירת קורצ'אק במלחמת העולם הראשונה.
בסוף חורף 1941 שוחרר קורצ'אק מהפאוויאק תמורת תשלום כופר. קורצ'אק חזר מהכלא עמוס רשמים מהמפגש עם העולם התחתון, הוא היה גאה שעמד בכבוד בכל מטלות הכלא ובמהלך התקופה לא נפל ולו פעם אחת למשכב. מנגד, יש עדויות שהוא נראה עייף ומדוכא במבטו אולם הוא עשה הכל כדי להסתיר את האמת.
קורצ'אק חזר לפעילות מהר, הילדים חשו שוב בפעילותו אולם השתדלו שלא להטרידו. כרגיל, אספקת מזון הייתה נושא מרכזי בטיפולו של קורצ'אק, במצוקתו הוא היה גם מגיע ללאשנו 13, לגאנצוויך וחבורת משתפי הפעולה. בימי שבת, בשעות הבוקר, הייתה מתקיימת פגישת מחנכים וצוות מפעילי בית היתומים. את הישיבה ניהל קורצ'אק כשאחד הנושאים שעמד על הפרק היה מלאי המזון. קורצ'אק תבע ונאבק ביודנראט כדי לקבל חבילות מזון שנשלחו לגטו לאנשים שנמלטו בראשית המלחמה מזרחה לברה"מ והצליח. ילדים שהיו להם משפחות בגטו נהגו לצאת לבקר את משפחותיהם ביום שבת, אחרי הצהרים, מתוך הבנת חשיבות הקשר בין הילד ומשפחתו. קורצ'אק חשש שיציאה מבית היתומים עלולה לחשוף את הילדים למחלות והמגפות שהשתוללו בגטו והוא, באופן אישי, בדק את הילדים עם חזרתם. באותה עת, שבית היתומים התרוקן במקצת, יצאה סטאפה לפגוש ילדים, בוגרי המוסד ולעקוב אחרי מהלך חייהם בגטו. כשהיה צורך, סטאפה ידעה לעזור, לתווך ולפתור בעיות. היות ומערכת החינוך לא פעלה בגטו הקים קורצ'אק בית ספר פנימי בבית היתומים כשעדיפות ניתנה ללמוד קריאה, כתיבה וחשבון. למחנכים המתלמדים ולחניכים הבוגרים ניתנו, מעת לעת, הרצאות בנושאי היסטוריה, חברה וספרות על ידי טובי המרצים שהיו בגטו. בנוסף, התקיימו בבית היתומים פעולות תרבות שכללו, קונצרטים, הצגות והופעות שונות.
שפתו של קורצ'אק ברוב שנות חייו הייתה פולנית, הוא לא שלט בשפת היידיש שהייתה השפה השגורה בפי רוב היהודים בפולין. בשנות השלושים כאשר קורצ'אק יצא לביקוריו בארץ ישראל הוא החל בלימוד העברית ומאוחר יותר אף למד יידיש. באחת הישיבות בבית היתומים שבגטו התפתח ויכוח בין מצדדי הפולנית ובין מצדדי היידיש על אופי הפעילות התרבותית בבית היתומים, קורצ'אק הכריע, להפתעת המשתתפים, בעד היידיש-"השפה שבה מדברים המוני העם בגטו ואתה הם מתים".
קורצ'אק שגילה את יהדותו בגיל חמש ולא היה איש דתי, השקיע מאמצים רבים בארגון תפילות הימים הנוראים של שנת 1941, קורצ'אק עצמו היה שקוע בתפילה כשהוא אוחז בידיו מחזור בתרגום פולני. במהלך הימים הנוראים קורצ'אק נשא דברים שעיקרם, הרעיון, שהאדם יסודו בעפר וסופו בעפר וככל שיסורי האדם גוברים כך גדל גם רצון החיים שלו.
ב-26 לאוקטובר 1941, לרגל צימצום הגטו, הועבר בית היתומים מרחוב כלודנה 33 לבית שנמצא בין הרחובות שיינה 16 לרחוב שליסקה 9 (רחובות מקבילים), הפעם היה זה בית שלא תאם את צרכי בית היתומים ובנוסף, צימצום הגטו היה אות מבשר רעות.
קורצ'אק לא הסתפק בניהול בית היתומים, ברחוב דזיאלנה 39 היה בית אסופים, בבית חיו ילדים אסופים, רובם בגיל רך. מצבו של הבית הלך והידרדר והילדים החוסים בו התהלכו או שכבו במיטותיהם יחפים ורעבים, רבים מהם היו על סף מוות. בגטו לא נמצא איש שהיה מוכן לקחת את הבית והטיפול בילדים תחת חסותו. בפברואר 1942 הגיש קורצ'אק ליודנראט בקשה, בצרוף תולדות חיים, כדי להתקבל כמחנך בבית זה, בקשתו התקבלה.
ב-15 ליולי 1942, שבוע לפני תחילת הגירוש הגדול מהגטו, התקיימה ההצגה האחרונה בבית היתומים, הייתה זו הצגה בשם "הדואר" שעסקה בנער חולה שמרותק למיטתו במצוות הרופא. העיסוק היחיד של הנער הוא תצפית מחלון על הנעשה ברחוב. הנער כמה לצאת החוצה אל הטבע, הייתה זו מאין אלגוריה על חיי הילדים בגטו שהיה מוקף וסגור בחומה. כשנשאל קורצ'אק מדוע הוא בחר במחזה הזה ענה כי רצה שהילדים ילמדו לקבל בשלווה את פני מלאך המוות.
כמה מילים על סטאפה
בעוד קורצ'אק היה איש ההגות והחזון הייתה סטאפה אשת התכנון והביצוע. סטאפה העשירה את העשיה החינוכית והפכה את הרעיונות החינוכיים של קורצ'אק למציאות. סטאפה ידעה למזג אהבה ללא תנאי לילדים ובמקביל, דרשה מהם לעמוד בחובות בית היתומים, סדר ומשמעת. סטאפה הייתה אחראית על השגרה, ידה הייתה בכל והילדים היו פונים אליה בכל נושא וענין. היכולת שלה להיות תמיד במקום ובזמן נסכה ביטחון בלב הילדים.
סטאפה הייתה בשנות השלושים בשלושה ביקורים בארץ ישראל, ביקורה השני, במחצית השנייה של שנות השלושים, חיזק את את זיקתה לארץ והיא חשבה ברצינות על עליה. הביקור השלשי היה מתוך מטרה להשתקע והיא שהתה למעלה משנה וחצי בקיבוץ עין-חרוד שם עסקה בחינוך ילדים. באפריל 1939 חזרה סטאפה לוארשה כדי להאיץ את עליתו של קורצ'אק לארץ ישראל אולם המצב הפוליטי והחשש מפרוץ מלחמה השאיר אותה בבית היתומים לצידו של קורצ'אק. ב-2 לאפריל 1940 היא כותבת לחברתה פייגה ליפשיץ מעין חרוד "יקירתי, אנו בריאים. אני עובדת קצת בבית היתומים ואילו קורצ'אק הרבה. לא באתי, כיון שאין אני רוצה לנסוע בלי הילדים."[2]
הגירוש
הקורבנות הראשונים לגירוש היו ילדי הרחוב, חרף ניסיונותיהם למצוא מקומות מסתור, "נצודו" הילדים ברחובות הגטו ונשלחו לאומשלאגפלאץ. גירוש מוסדות הילדים החל בראשית אוגוסט 1942 ואחד הראשונים היה בית היתומים של קורצ'אק. בגטו התפתח ויכוח האם נכון, מבחינה ציבורית, שקורצ'אק ואיתו עשרות מחנכים, ילכו עם ילדיהם אל מותם או יישארו בחיים ויוכלו להמשיך לשרת את הציבור.
גירוש בית היתומים התרחש ביום רביעי, ה-5 לאוגוסט, היום ה-15 לגירוש וחמישה ימים לפני גמר חיסול הגטו הקטן. בחיבור "חורבן וארשה" שנכתב במהלך ימי הגירוש ומיוחס לסופר יהושע פרלה יש תאור, נוגע ללב, של מסע בית היתומים לאומשלאגפלאץ ":
....דבר נפלא התרחש: מאתים ילדים לא צעקו. מאתים הנפשות הטהורות, שנדונו למוות, לא בכו. איש מהם לא נמלט, איש מהם לא הסתתר, הם רק התרפקו כסנוניות חולות על מורם ומחנכם, על אביהם ואחיהם, על יאנוש קורצ'אק, שיגן עליהם וישמרם.....יאנוש קורצ'אק, ללא כובע, חגור חגורת עור, נעול מגפיים, כפוף ושחוח, מחזיק בידו של ילד וצועד קדימה. אחריו צועדות אחיות אחדות בסינרים לבנים ואחריהן מאתים ילדים לבושים בגדים נקיים ומסודרים, מובלים אל העקדה....הילדים מוקפים מכל הצדדים שוטרים גרמנים, אוקראינים והפעם גם יהודים. השוטרים דופקים בהם במגלביהם ויורים ללא הפסק מאקדחיהם....אבני הרחוב בכו למראה תהלוכה זו."[3]
על ההצעה הגרמנית לקורצ'אק להציל את חייו יש כמה גירסאות, האחת אומרת שבתוך המהומה פילס קצין ס"ס את דרכו בתוך ההמון והגיש לקורצ'אק מכתב שתוכנו לא ידוע אך מעריכים שהייתה בו הצעה לחזור לביתו. גירסה אחרת טוענת שכשהילדים היו כבר בתוך הקרונות ניגש קצין גרמני לקורצ'אק ואישר לו לצאת מהקרון אולם הוא דחה את ההצעה.
דמותו של קורצ'אק כפי שמשתקפת מהרשימות שכתב בגטו
בעת כתיבת הרשימות היה קורצ'אק בין 63 או 64[4] . קורצ'אק של מאי 1942 הוא איש פסימי, בודד, מצבו הגופני והמוראלי ירוד, קורצ'אק עייף הוא מרגיש שמצבו הגופני משפיע על יכולתו להזיז ולקדם דברים וזה מאכזב אותו, זה אינו קורצ'אק של העבר שהיה מסוגל להזיז הרים וגבעות:
"אחר כך עייפות בלבד, אחר כך רק צעד-צעד, בעקשנות, בכיוון שנבחר תחילה, וכבר בדרך נוחה יותר, בהתלהבות שפחתה, מתוך הכרה מכאיבה שלא כך, כי פחות מדי, כי בבדידות קשה לאין-ערוך יותר, כי גובר והולך רק לובן השיער, כי מתרבים הקמטים במצח שהיה חלק ועזפני, כי העיניים כבר כהו, והדם האט זרימתו, ובדי-עמל נושאות אותך הרגליים.
וכי מה?-הזיקנה.
האחד מתנגד ומגביר קצב, שואף כמימים ימימה, רוצה אפילו מהר יותר וחזק יותר, כדי להספיק. הריהו משלה את עצמו, מתגונן, מתקומם ומתחבט. האחר מתחיל, תוך השלמה נוגה, לא רק לוותר, אלא אף לסגת.
"איני יכול עוד.-שוב איני רוצה אפילו לנסות!-לא כדאי. כבר איני מבין.-אילו השיבו לי את אפרן של השנים שעלו באש, את האנרגיה שנתבזבזה בתעיה, את התנופה הפזרנית של הכוחות שהיו..."[5]
מנגד, המציאות חזקה יותר ומחייבת אותו לעשות כל שניתן לגייס כסף ומזון ליתומיו, קורצ'אק מפגין נחישות ועקשנות ואינו בוחל כמעט בשום דבר, הוא פונה למיוחסים ולאלו שעוד הפרוטה מצויה בכיסם, הוא פונה לעולם התחתון, הוא מפעיל לחץ על חברי היודנראט, לפעמים אף בצורה בוטה. מי שמצליחה לפשר ולהשיג דברים היא סטאפה, אנשי היודנראט מעידים שנוח להם היה יותר המגע עם סטאפה שגילתה בכל משא ומתן יותר מתינות בדרישותיה.
קורצ'אק עקשן ולפעמים מתקשה לקרוא נכון את המציאות, כשסוגרים את הגטו ובשלב הראשון אין מקום למספר מוסדות ציבוריים ובהם בית היתומים הוא מבקש להשאיר את בית היתומים במקומו. סטאפה, שהייתה ראלית יותר, מסתפקת בדחיה עד האביב ומקבלת דחייה של שבועיים. עקשנותו שלא ללכת עם הסרט הלבן עם מגן הדוד הכחול עולה לו במאסר ולבית היתומים באבדן המנהיג והאב הרוחני.
קורצ'אק עוסק רבות ברשימותיו בנושא המוות והתאבדות. מוות וסוגית מחלות הנפש מלוות אותו מצעירותו, מאז מותו של אביו:
"בהיותי בן שבע-עשרה התחלתי אפילו לכתוב סיפור התאבדות. הגיבור החל שונא את החיים מפחד הטירוף.
אימת מוות פחדתי מפני בית חולי-רוח, שבו אושפז אבי כמה פעמים.ובכן בנו של מטורף אני. ובכן עול התורשה רובץ עלי. כבר חלפו עשרות שנים, ואילו מחשבה זו מענה אותי תקופות תקופות."[6]
יום לפני תחילת הגירוש הגדול מגטו וארשה כותב קורצ'אק:
"רוצה הייתי למות בהכרה, מתוך צלילות. איני יודע מה הייתי אומר לילדים לפרידה. שואף הייתי לומר להם, כי ניתנה להם חירות גמורה בבחירת הדרך."[7] בשעת המבחן קורצ'אק לא נתן להם את אפשרות הבחירה, האם נכון עשה? "יורק", דוד פלונסקי, מעריץ גדול של קורצ'אק, שאת עדותו שמעתי באוקטובר 2004 אינו סולח לו שלא שיתף את ילדיו בגורל הצפוי להם ונתן להם את אפשרות הבחירה, "ולו היה ניצל ילד אחד?" אמר יורק ולא יסף.
האפשרות להתאבד והדרך לממש אותה מלוות את קורצ'אק כל חייו:
"שנים על שנים שמרתי כספית דוכלורית וגלולות מורפיום בירכתי המגירה. לקחתי אותן עמי רק בלכתי לקבר אמי בבית העלמין. מאז פרצה המלחמה נשאתי את הגלולות בכיס ומענין הדבר, כי בשעת החיפוש בבית הסוהר השאירו אותן בידי.
אין לך התרחשות (הרפתקה) מאוסה יותר מהתאבדות שנכשלה. תוכנית כזאת חייבת להבשיל עד תום, כדי שההוצאה-לפועל תבטיח לחלוטין את ההצלחה. אם חזרתי ודחיתי בלי הרף את תוכניתי, שחושבה עד אחרון פרטיה, הרי זה מפני שתמיד, ברגע האחרון, צף ועלה חלום חדש כלשהו, אשר נבצר ממני לנטשו ללא עיבוד."[8]
בחלק השני של הרשימות יש פרק שעוסק באותאנאזיה, הפרק נכתב ביולי 1942 כאשר תחושת הבטן של קורצ'אק, כנראה, רמזה לו שהסוף קרב וכך כותב קורצ'אק: "הזכות להרוג מתוך רחמים שמורה לאיש האוהב ומתייסר-כאשר גם הוא אינו רוצה להישאר בחיים. וכך יהיה בעוד שנים מעטות.
.....כאשר הצעתי לאחותי, לאחר שובה מפאריס, התאבדות משותפת, לא היה בכך משום מחשבה או פרוגרמה של פשיטת רגל, נהפוך הוא. צר היה לי המקום בעולם ובחיים.
...בשעות מצוקה, כששקלתי את התוכנית להמית (להרדים) את העוללים והזקנים בגיטו היהודי שנדון להשמדה, תפסתי את המעשה כרצח לגבי החולים והתשושים וכרצח מהמארב לגבי התמימים."[9]
אל אף המצוקה בגטו קורצ'אק אינו מפסיק לחלום, במאי 1942 כאשר בגטו יש ידיעות על השמדה והחשש שחיסול הגטו הולך ומתקרב כותב קורצ'ק ברשימותיו: "יהיו, אם כן, בידי אמצעים לא-מוגבלים, ואני מפרסם תחרות על בנין בית-יתומים גדול בהרי הלבנון, בקרבת כפר-גלעדי.
יהיו שם חדרי-אוכל וחדר שינה קסרקטיניים גדולים. יהיו גם "בתי מתבודדים" קטנים. על גבי גג שטוח יהיה לי חדר אחד לא-גדול וקירותיו שקופים, כדי שלא אפסיד אפילו זריחה או שקיעה אחת, וכדי שאוכל, בשעת כתיבה בלילה, להציץ מפעם לפעם בכוכבים.
ארץ ישראל הצעירה טורחת בנאמנות ובידיעה רבה לבוא לכלל הבנה עם האדמה. אך יגיע תורם של השמים. שאם לא כן, הרי כאן אי-הבנה ומשגה."[10]
על אף מצבו הגופני והנפשי של קורצ'אק והמצוקה הגדולה שסובבת אותו הוא ממשיך להיות איש של מצפון, מוסר ודוגמא אישית. קורצ'אק מספר שכשהיה בעבר בחארבין הוא נסע בריקשה, אולם כשהוא חזר לוארשה הוא סירב להשתמש בריקשה מחשש להכביד על נושאיה. עתה בגטו הוא מעדיף להשתמש בריקשה והוא מסביר זאת:
"צריך לתת להם פרנסה. מוטב שאשב בריקשה אני, משישבו שני ספסרים כבדי משקל, המוסיפים גם צרור.
רגע מאוס, כשאני בוחר את הבריאים, החזקים יותר (אם ממהר אני) ומשלם חמישים אגורות יותר מהשכר שנקבו."[11]
מצפונו של קורצ'אק מעיק עליו על שזנח את מקצוע הרפואה וכך הוא כותב:
"הלא השבע השנים הראשונות שימשתי רופא בית צנוע בבית חולים. כל השנים שחלפו מאז מלווה אותי הרגשה המאוסה, כי ערקתי. בגדתי בילד החולה, ברפואה ובבית החולים. "[12]
ובאשר לדוגמא אישית, בבית היתומים לא היו מנהלים ופועלים, כולם, כולל קורצ'אק, עסקו בכל סוגי המלאכות, קורצ'אק מתיחס לסוגיה בפרק שכותרתו "מדוע אני אוסף כלים?" וכך הוא עונה על השאלה:
"כשאני אוסף בעצם ידי, רואה אני את הצלחות הפקועות, את הכפות המכופפות את הקעריות השרוטות. ...לפעמים אעיף עין כיצד מחלקים את התוספות, או אראה מי יושב ליד מי ואהרהר לי על דא ועל הא." אבל זה לא העיקר בעיניו, העיקר הוא: "נאבק אני כי בבית היתומים לא נדע עבודה עדינה או גסה, חכמה או טיפשית, נקיה או מלוכלכת-עבודה לעלמות חמודות ולאספסוף פשוט. לא יהיו בבית היתומים עובדי-גוף בלבד ועובדי רוח בלבד."[13]
בחרתי לסיים בפילוספית החיים של קורצ'אק כפי שאני מבין אותה מרשימותיו: "איני קיים כדי שיאהבוני ויוקירו אותי, אלא כדי שאפעל אני ואוהב. אין הסביבה חייבת לעזור לי, אלא אני חייב לדאוג לעולם, לאדם."[14]


העבודה נכתבה על פי הספר יאנוש קורצ'אק מן הגטו (1942-1939) כתב יאנוש קורצ'אק-ההערות לספר נכתבו על ידי יצחק פרליס.
[1] ביומנו של צ'רניאקוב מתועדים ארבעה ביקורים של קורצ'אק לפני הקמת הגטו.
[2] יאנוש קורצ'אק, מן הגטו, עמ' 33.
[3] שם, עמ' 67.
[4] קורצ'אק עצמו לא ידע את שנת לידתו המדויקת היות וכפי שהוא מעיד ברשימות אביו לא טרח שנים להכין לו תעודת לידה, "אמא כינתה את מעשהו הזנחה נפשעת : כעורך דין חייב היה אבי לא לדחות את הכנת תעודת הלידה." עמ' 160.
[5] שם, עמ' 75.
[6] שם, עמ' 151.
[7] שם, עמ' 161.
[8] שם, עמ' 103.
[9] שם, עמ' 149.
[10] שם, עמ' 88.
[11] שם, עמ' 107.
[12] שם, עמ' 105.
[13] שם, עמ' 166.
[14] שם, עמ' 133.