תוכן עניינים
רקע
צרפת של שנות השלושים – מאפיינים
- משבר כלכלי
- אנטישמיות
- מדיניות פיוס
התגובה היהודית
מדיניות הממשלה הצרפתית בסוף שנות השלושים
הפלישה הגרמנית לצרפת
האווירה בצרפת מיד לאחר הכיבוש
חקיקה אנטי-יהודית
הכיבוש הגרמני
הכיבוש הגרמני והיהודים
- המחנות
- המעצרים ההמוניים באזור הכבוש
- הטלאי הצהוב בצרפת
- מחנה דראנסי
- השילוחים
- הגירוש מפריס ופרבריה
השינוי בדעת הקהל וכניסת גרמניה לאזור החופשי
המשך המצודים בתקופת רותקה
- הגירושים מהאזור החופשי
- השילוחים מדראנסי בתקופת רותקה
- פרשת 4,000 הילדים
- החיים בדראנסי בתקופת השילוחים
דראנסי בתקופת ברונר
- המצודים באזור הכיבוש האיטלקי לשעבר
- מחנות המסופחים
- השילוחים בתקופת ברונר
שחרור מחנה דראנסי
המחתרת הצרפתית
סיכום
מקורות
תולדות השואה בצרפת
רקע
ערב מלחמת העולם השנייה מנתה יהדות צרפת למעלה מ-300,000 נפש, שליש ילידי צרפת ושני שליש יהודים, שהיגרו לצרפת החל מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, בעיקר ממזרח אירופה ובשנות השלושים מגרמניה.
למעשה ניתן לחלק את הקהילה היהודית בצרפת לארבע קבוצות שונות:
בקבוצה הראשונה - יהודים ילידי צרפת. מה שאפיין קבוצה זו שהם לא ביקרו בבתי כנסת ולא הירבו להתעסק בענייני הקהילה היהודית. יהודים מקבוצה זו ייצגו את היהודים בפני הממשלה.
הקבוצה השנייה - כ-30,000 יהודים מהגרים מצפון אפריקה, שראו ביהודי צרפת את מנהיגיהם ומדריכיהם.
הקבוצה השלישית - כ-175,000 יהודים מהגרים ממזרח אירופה דוברי יידיש, רובם ממעמד הפועלים. כשני שליש מהמהגרים ממזרח אירופה התיישבו בפריס. עקב היחס המתנשא של היהודים המקומיים הקימו להם המהגרים ארגונים דתיים, תרבותיים, חברתיים ופוליטיים משלהם. המהגרים ממזרח אירופה היו מפולגים בינם לבין עצמם: דתיים וחילוניים, ציונים ואנטי ציוניים, סוציאליסטים, קומוניסטים וליברלים.
הקבוצה הרביעית - הייתה קבוצת פליטים, שהגיעה לצרפת באמצע שנות השלושים מגרמניה. רק ב-1933 הגיעו מגרמניה כ-26,000 פליטים יהודים. יש לציין שהמהגרים מגרמניה ראו את שהייתם בשלב זה כגלות זמנית בלבד (באותה עת מנתה אוכלוסית צרפת כ-40 מיליון נפש).
צרפת של שנות השלושים - מאפיינים
משבר כלכלי - שנות השלושים בצרפת היו שנים של משבר כלכלי חמור, שהגיע לשיאו בפרוץ המלחמה. עקב השפל הכלכלי הפכו המהגרים לבעיה חברתית וכלכלית והולידו שנאת זרים (בצרפת היה שיעור התושבים הזרים הגדול ביותר באירופה. בשנות השלושים נתנה צרפת מקלט לשלושה מיליון זרים - רוסים, איטלקים, ארמנים, פולנים, ספרדים וגרמנים).
אנטישמיות - ארגוני הימין הקיצוני שילבו בהפגנותיהם מרכיבים אנטישמיים. בחירתו של היהודי לאון בלום לראש ממשלת צרפת ב-1936 חיזקה את דמות הסטריאוטיפ היהודי כגורם שחותר תחת יסודות התרבות והיציבות הבורגנית. כאשר הרשל גרינשפן התנקש בחיי המזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בפריס ניצלה זו העיתונות המקומית ודרשה להגביל את ההגירה.
מדיניות של פיוס - המנהיגות הצרפתית מהמרכז והימין חששה באותה עת מהאיום הסוביטי יותר משחששה מן הנאצים וביקשה למנוע מלחמה נוספת על אדמת צרפת באמצעות מדיניות של פיוס.
התגובה היהודית
היה הבדל בדרך התגובה בין היהודים המקומיים ליהודים המהגרים.
היהודים המקומיים בחרו במדיניות של הרגעה ושקט פוליטי. היה זה רוטשילד שדחק ביהודים המהגרים להתבולל במהירות ולהימנע מכל פעילות פוליטית. הקונסיסטואר[1] התנגד לחרם על סחורות גרמניות ובחר בדרך של דיפלומטיה שקטה וזהירה.
המהגרים היהודים שהכירו את האנטישמיות היטב מארצות מוצאם והבינו את משמעותה, לא קיבלו את עמדת המקומיים וביקשו לפעול באמצעות מוסדותיהם, כדי לטפל במצבם המשפטי והכלכלי, שהיה בתהליך הדרדרות. המהגרים הקימו לעצמם את ה'פדרציה', כארגון מיצג, בעוד שהקומוניסטים הקימו לעצמם ארגון מתחרה בדמות 'החזית העממית היהודית'. ב-1938 הצליח, רוב יחסי של היהודים שחיו בצרפת, להקים לעצמו ארגון גג, שנקרא 'הליגה הבינלאומית נגד אנטישמיות', שהיה ארגון הגנה אקטיביסטי, שעמד בקשרים עם קהילת המקומיים וקהילת המהגרים. ערב המלחמה היו יהודי צרפת מותשים מהבחינה הפוליטית והרגשית, לא הייתה להם מנהיגות שיכלה לנסוך בהם ביטחון או לעורר מחויבות, הייתה זו למעשה קהילה מפורדת ומפולגת לגושים ומחנות שלא נתנו אמון זה בזה.
מדיניות הממשלה הצרפתית בסוף שנות השלושים
כמו שנאמר קודם, בשנות השלושים הרימה האנטישמיות ראש בצרפת מהסיבות הבאות: המצב הכלכלי ומינויה של ממשלה בראשות לאון בלום, גורמים בינלאומיים ובהם המשבר הכלכלי העולמי ועליית הנאצים לשלטון בגרמניה השכנה. מסקנת החוגים האנטישמים הייתה, שהיהודים מסכנים את הלאומיות הצרפתית. שנת 1938 הייתה נקודת מפנה במדיניותה של צרפת כלפי זרים, בעיקר זרים יהודים. על רקע זה התרבו הדרישות לחוקק חוקים נגד יהודים.
באפריל 1938 נחקק חוק, שנועד להגן על בעלי המלאכה הצרפתים מפני תחרות עם זרים ופגע בעיקר בחייטים יהודים, שהגיעו מהמזרח. ממשלת דלדיה נסוגה מעקרונות ההגירה, שהיו נהוגים בתקופת הרפובליקה השלישית וחוקקה חוקים, שהגבילו כניסת מהגרים חדשים לצרפת והגבילו את הזכויות של הזרים שכבר נמצאו בה.
בנובמבר 1938 פורסם צו שאיפשר לשלול את האזרחות הצרפתית ממי שכבר קיבל אותה. צו זה היה הבסיס להקמת מחנות מעצר בסמוך לגבול עם ספרד, שנועדו לקלוט פליטים רפובליקאים, שנהרו לצרפת מספרד. המצודים הראשונים אחר פליטים היו בספטמבר 1939 ובהם נעצרו כ-15 אלף גברים, רובם נתינים גרמנים ואוסטרים ביניהם מאות לוחמים אנטי נאצים שחיפשו מקלט בצרפת. המעצרים נעשו ללא משפט ולזמן בלתי מוגבל.
ערב הפלישה הגרמנית לצרפת היו בדרום צרפת 31 מחנות מעצר לזרים, הגדול בהם היה מחנה גורס, ובהם כ-40 אלף עצורים. מעריכים שלפחות 70% מעצורי המחנות היו יהודים. במחנות שררו תנאים קשים, צפיפות, רעב וקור ורבים מהפליטים חלו ומתו.
במאי 1940 גדל מספר היהודים הזרים בצרפת. עם פלישת הגרמנים לבלגיה, הולנד ולוקסנבורג ברחו מארצות אלו לצרפת כ-40 אלף יהודים, מכאן שהמספר המוערך של יהודים בצרפת בראשית הכיבוש הוא כ-350 אלף נפש.
הפלישה הגרמנית לצרפת
במאי 1940 פלשה גרמניה לצרפת, ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. צרפת נכנעה לגרמנים והסכם שביתת הנשק נחתם ב-22 ביוני. על פי הסכם שביתת הנשק חילקו הגרמנים את צרפת לחמישה אזורים. שני האזורים הצפוניים סופחו לממשל הצבאי הבלגי. אלזה ולורן סופחו לגרמניה. שני האזורים האחרים כללו את רוב שטחה של צרפת, האזור הכבוש שמרכזו הייתה פריס ובו שלטו הגרמנים מיוני 1940 ועד אוגוסט 1944 והאזור החופשי. מרכז השלטון של צרפת באזור החופשי היה וישי. הגבול בין האזור הכבוש והאזור החופשי נקרא "קו התיחום". האזור הכבוש כלל 49 מחוזות מתוך 87 בכל צרפת וחיו בו כ-23 מיליון תושבים. ממשלת וישי הוקמה ב-10 ביולי. פטן נבחר על ידי האסיפה הלאומית לראש המדינה, סגנו היה פייר לאוואל, שלמעשה היה ראש הממשלה. האסיפה הלאומית והסנאט בוישי נתנו לפטן וממשלתו סמכויות חרום כמעט בלתי מוגבלות והסמיכו אותו לחוקק חוקה חדשה למדינה.
האווירה בצרפת מיד לאחר הכיבוש
באותה עת הצרפתים רצו ממשלה, שתפעיל מחדש את כלכלת הארץ, ממשלה סמכותית בעלת חזות צבאית, א-פוליטית. בעיני הצרפתים הממשלה הקודמת נתפסה כזו, שהפסידה את המלחמה. הייתה תחושה של התמוטטות העולם הישן והמוכר ולידת עולם חדש ויעיל. הרפובליקה של האינטלקטואלים פינתה את מקומה למשטר של מנהיגים, של גנרלים ויותר מכל אדמירלים. העיתונות ביקרה את חוסר יכולתן של הדמוקרטיות להתגונן לעומת המדינות הפשיסטיות בעלות המשטרים הטוטליטריים, שהוכיחו את עוצמתן ויעילותן. התבוסה הולידה התגברות של שובניזם, מליטריזם ושנאת זרים. רוב הצרפתים חיפשו את הגורמים, שאפשר לתלות בהם את אשמת התבוסה והפנו אצבע מאשימה כלפי היהודים והקומוניסטים, מה גם שבעיני האנטישמים היה ליהודים דימוי של קומוניסטים. לא בכדי זכתה ממשלת פטן לתמיכה רחבה מהציבור הצרפתי. כ-90 אחוז מהצרפתים תמכו בפטן ב-1940.[2] פטן נתפס לא רק כמנהיג אלא כמשיח גואל. פולחן המרשל היה אלמנט המאפיין הבולט ביותר של המשטר בראשית דרכו והוא נהנה מפופולריות חסרת תקדים, מאמון מלא של הצבא, הכנסייה, האדמיניסטרציה והעלית הכלכלית. ממשלת צרפת האמינה בשלום הקרוב ובהגמוניה נאצית גרמנית באירופה ועל הנחות אלו היא בנתה את מדיניות החוץ והפנים שלה. ארבעים מדינות הכירו בממשלתו של פטן ובראשן ארה"ב ברה"מ, הכס הקדוש. באותם ימים נהוג היה לומר בצרפת ש"פטן הוא צרפת וצרפת היא פטן".
חקיקה אנטי יהודית
בהסכם שביתת הנשק נקבע, שחוקי ממשלת וישי יחולו על צרפת כולה, בתנאי שהם לא יהיו מנוגדים לצווי הממשל הגרמני באזור הכבוש. החקיקה הגרמנית חלה רק על האזור הכבוש. מיד עם הקמת ממשלת וישי היא פתחה בחקיקה אנטי יהודית וזו הלכה והחמירה וחלה גם על היהודים ילידי צרפת. ב-17 ביולי חוקקה הממשלה חוקים, שהגבילו את העיסוק במקצועות מסוימים, כמו חוק שהתיר הצטרפות לשירות הציבורי למי שנולד לאב צרפתי בלבד. ב-22 ביולי פורסם חוק, שהורה על הקמת ועדת לבדיקה חוזרת, שכל מי שהוענקה לו אזרחות מאוגוסט 1927. באחת איבדו את אזרחותם 15 אלף איש, מהם כ-6000 יהודים.
ב-3 באוקטובר פורסם "חוק מעמד היהודים", שהגדיר מיהו יהודי על פי קריטריון הגזע. החוק קבע, כי יהודי הוא כל מי ששלושה מסביו וסבותיו היו "בני הגזע היהודי" או כל מי "שהיו לו שני סבים בני הגזע היהודי והיה נשוי ליהודי". הכוונה מאחורי החוק הייתה לטהר את מנגנון המדינה, את מערכת החינוך, אמצעי התקשורת, הקולנוע, התיאטרון וקצונת הצבא מיהודים.
למחרת, ב-4 באוקטובר, פורסם "חוק הנתינים הזרים בני הגזע היהודי". החוק הסמיך את מושלי המחוזות לעצור יהודים זרים ב"מחנות מיוחדים". על פי החוק היו כל היהודים הזרים צפויים להיכלא במחנות מעצר, שהיו כבר קיימים, אלו שהיו כלואים בהם הפליטים מספרד.
ב-7 באוקטובר ביטלה ממשלת וישי את חוק כרמיה משנת 1870, שהעניק אזרחות צרפתית ליהודי אלז'יריה.
ב-18 באוקטובר פורסם הצו בעניין האריזציה של הרכוש היהודי באזור הכבוש. הצו הורה למנות נאמנים לניהול עסקי היהודים. באווירה של אהדה לפטן, מחד, והתגברות השנאה לזרים, מנגד, לא זו בלבד שהקהל לא יצאה נגד החוקים, אלא שצרפתים רבים אף הזדהו עמה.
הכיבוש הגרמני
ארבעה גורמים ייצגו את הכיבוש הגרמני בצרפת: המוסד הראשון מבחינת חשיבותו בנוכחות הגרמנית היה המפקדה של הצבא הגרמני בצרפת. הגורם השני, שנשא אופי פוליטי, התמקם בבנין השגרירות הגרמנית בראשות אוטו אבץ. המוסד השלישי היה הנציגות של המשרד לבטחון הרייך אותו ייצג הלמוט קנוכן וסגנו היה קורט לישקה. הדמות המרכזית במשרד זה היה קצין ס"ס צעיר, בן 27 באותם ימים, תיאודור דנקר, שהיה שליחו של אייכמן. המוסד הרביעי היה קומנדו רוזנברג, שהתמחה בשוד חפצי אומנות ורהיטים נדירים, בעיקר מיהודים.
באותם ימים ראשונים לכיבוש וחיפוש פתרון טריטוריאלי לבעית היהודים הציע משרד החוץ הגרמני לדרוש מצרפת את המושבה מדגסקר ולהעבירה לשלטון גרמני כדי לגרש לשם את יהודי אירופה. המִפקד הראשון באזור הכבוש בוצע בין ה-3 וה-19 באוקטובר 1940. בפריס וסביבתה נמנו 85,664 יהודים צרפתים ו-64,070 יהודים זרים, בסך הכל 149,734 נפש. במִפקד, שנערך ב-1941, ירד מספרם בכעשרת אלפים. באזורים הצפוניים של צרפת נמנו כ-20 אלף יהודים[3]. באזור הדרומי של צרפת היו כ-140 אלף יהודים מתוכם כ-40 אלף היו כלואים במחנות בסוף 1940.
הכיבוש הגרמני והיהודים
ב-1941 החלו הגרמנים להפעיל לחץ על ממשלת וישי בעניין היהודים. תוכניתו של דנקר הייתה לשכנע את הצרפתים להקים רשות מרכזית לטיפול ביהודים, כדי לאחד את הגופים, שהיו אמונים על המדיניות האנטי יהודית. דנקר פנה לצרפתים מכיוון שחשש, שאם הגרמנים יפעלו כנגד היהודים זה עלול לעורר רגשות אנטי גרמניים בקרב האוכלוסיה הצרפתית. כוחות השיטור הגרמניים בצרפת היו מועטים, על כן היו הגרמנים נאלצים להעזר בשלטון המקומי. להפתעתם של הגרמנים, הצרפתים נענו לאתגר, ב-29 במרס 1941 הוקם "הקומיסריאט הכללי לענייני יהודים", שהיה כפוף למשרד הפנים של ממשלת וישי.
תפקידי הקומיסריאט היו לדאוג לביצוע התקנות בעניין היהודים, להציע הצעות חקיקה נוספות, לנקוט פעולות משטרתיות כדי להוציא את היהודים מהחיים הכלכליים והחברתיים, לפקח על אריזצית הרכוש היהודי ולברר ערעורים של מי שנחשב יהודי על פי חוק מעמד היהודים. לקומיסריאט הייתה משטרה מיוחדת, "המשטרה לענייני היהודים". שלטונות גרמניה הסתייעו בה במצודים ובפעילות במחנות המעצר.
הקומיסריאט הכללי יזם חקיקה, שהיו בה ארבעה יסודות מרכזיים:
- חוק חדש, שקבע אמות מידה חדשות כדי לקבוע מיהו יהודי והרחיב את סמכותם של מושלי המחוזות והתיר להם לאסור יהודים ולכלוא אותם ב"מחנות מיוחדים".
- עריכת מִפקד של יהודים בכל צרפת.
- הרחבת תכנית האריזציה לשני חלקי צרפת
- הקמת אוז'יף שהיה "הארגון הכללי של יהודי צרפת", ארגון זה נועד לייצג את יהודי צרפת בפני הרשויות הציבוריות. כל היהודים חויבו להשתייך לאוז'יף וכל הארגונים היהודיים האחרים פוזרו. בראש האוז'יף עמדה מועצה של 18 חברים, כולם יהודים בעלי אזרחות צרפתית, תשעה מהאזור הכבוש ותשעה מהאזור החופשי.
ב-12 במאי 1941 החל לפעול 'המכון לחקר השאלות היהודיות'. קבוצת פקחים מיוחדים, שנשאה תעודות זהות לאלה של המשטרה הלאומית עם התוספת 'אגף מיוחד של משטרת המכון לשאלות יהודיות', רדפה, עצרה ושלחה את היהודים לזרועות הגסטאפו. על המכון לחקר השאלות היהודיות הוטל, בין השאר, לארגן את התערוכה היהודי וצרפת בספטמבר 1941. בתערוכה הוקרנו סרטים, נישאו הרצאות על תורת הגזע ועל הסכנה היהודית. המכון גם הוציא עיתון, שיועד לקהל הרחב.
שירות המידע של המכון לחקר השאלות היהודיות הכין חומר תיעוד, שהופץ בקרב עיתונאים רבים שהשתמשו בו. החומר כלל מיגוון רחב של מקורות אנטישמיים או כאלה שניתן לנצלם לצורכי תעמולה אנטישמית. רוב התיעוד, שהופץ על ידי המכון, היה דמיוני ומשולל כל בסיס עובדתי. למעשה בשנת 1941 היו בידי שלטונות גרמניה האמצעים לביצוע מעצרים המוניים באזור הכבוש: חקיקה, גוף צרפתי רשמי אנטי יהודי, הקומיסריאט הכללי, ונכונות לשיתוף פעולה של המשטרה הצרפתית.
המחנות
הפרק הקשה והאכזרי במדיניות האנטי יהודית של ראשית הכיבוש קשור למחנות הריכוז הצרפתיים. במשך תקופת המלחמה היו 26 מחנות באזור הכבוש ו-15 באזור החופשי. עד קיץ 1941 היו כל הכלואים באזור החופשי. חלק מהמחנות הוקמו בשנת 1939 באזור הקרוב לגבול עם ספרד, ופליטים מלוחמי הרפובליקה היו ראשוני הכלואים בהם.
היהודים הראשונים שנכלאו בצרפת היו עוד בתקופת המשטר הרפובליקאי, עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939. גברים, אזרחי מדינות אויב, נקראו להתייצב בנקודות איסוף, שם הובאו לפני ועדת מיון שהחליטה על גורלם.
ב-14 ביוני 1940 נדרשו כל אלו, שהיו 'אזרחים גרמנים' וזרים חסרי אזרחות שהם ממוצא גרמני, גם הם להתייצב. ב-22 באוקטובר נוספו לאוכלוסית המחנות 6,538 יהודים שגורשו מהרייך. כ-2500 מהם נכלאו בגורס (מספר הכלואים בגורס הגיע לשיא בנובמבר 1940 ועמד על כ-13 אלף אסירים, 95% מהם יהודים).
בסוף 1940 ותחילת 1941 היו כלואים במחנות כ-40 אלף יהודים וכ-35 אלף גברים יהודים היו מגויסים ביחידות של 'עובדים זרים' - מתוך קצת פחות מ-200 אלף יהודים חסרי אזרחות צרפתית. על שומרי המחנות נאסר השימוש בנשק נגד אסירים, אולם התזונה והתנאים הסניטריים היו גרועים. רוב היהודים במחנות היו כאלו, שברחו מאזור פריס ויהודים שברחו לצרפת מבלגיה ומהולנד.
במחצית 1941 רוב היהודים במחנות באזור החופשי היו יהודים מגרמניה ואוסטריה. היות והספרדים היו ותיקי המחנות הם, במקרים רבים, היו אחראים על הניהול הפנימי של המחנות.
המעצרים ההמוניים באזור הכבוש
ההבחנה בין יהודים צרפתים ויהודים זרים הייתה אחת מאבני היסוד של מדיניות ממשלת וישי, שהבחינה בין שלוש קבוצות של יהודים בצרפת: יהודים שחיו בצרפת דורי דורות, יהודים שבאו לצרפת אחרי הקמת הרפובליקה השלישית ויהודים זרים, לרבות מי שקיבלו אזרחות אחרי 1919.
בשלבים הראשונים של הפתרון הסופי בצרפת נאלצו הגרמנים לקבל את העיקרון הזה, על כן היו היהודים הזרים באזור הכבוש היו היעד הראשון למעצרים ההמוניים. לקראת תחילת המעצרים החלו הגרמנים להקים מחנות מעצר לקליטת העצורים. הגרמנים היו סבורים, שכדי לא להרגיז את דעת הקהל בצרפת, מוטב שניהול מחנות העצורים יהיה בידי משטרת צרפת. נציגו של שר הפנים בממשלת וישי נתן את הסכמתו לכך.
גל המעצרים הראשון היה ב-14 במאי 1941. משטרת פריס עצרה 3,733 יהודים זרים, רובם ממוצא פולני. העצורים נשלחו למחנות פיתוויה ובון לה רולנד, כ-100 ק"מ מדרום לפריס, ונוהלו על ידי משטרת צרפת.
הגל השני של המעצרים נערך ב-20 באוגוסט 1941 ונעצרו בו גברים יהודים, זרים בגילאי 55-18, רובם מהרובע האחד עשרה של פריס. המעצרים בוצעו על ידי שוטרים צרפתים על פי רשימות, שהוכנו מראש. השוטרים עברו מבית לבית ועצרו את האנשים. באותו יום נפתח מחנה דראנסי, שנועד לקלוט את העצורים.
המאסרים והקמת המחנות לא עוררו את התנגדות הרשויות הצרפתיות. צרפתים וגרמנים כאחד, ראו בפעילות חבלנית יהודית נגד הגרמנים כעילה מספקת למעצרים והקמת מחנה דראנסי. ביום למחרת נעצרו 52 עורכי דין יהודים, כולם יהודים צרפתים, רובם בעלי מוניטין, שהיו מעורבים בפעילות ציבורית. עורכי דין אלו נחשבו מסוכנים עקב מעמדם החברתי והחשש שהם יפריעו לגרמנים במימוש המדיניות האנטי יהודית. כ-4,500 יהודים נעצרו במצוד אוגוסט 1941, רובם יהודים זרים, כולם נשלחו למחנה דראנסי.
ב-12 בדצמבר נאסרו בפריס 743 יהודים, רובם יהודים צרפתים ומיעוטם יהודים, שהתאזרחו שנים רבות קודם. רבים מהם היו רופאים, מרצים באוניברסיטאות, מהנדסים, סופרים ועורכי דין. אחד הבולטים בהם היה רנה בלום, אחיו של ליאון בלום. מבין הנעצרים היו ששוחררו עקב בעיות בריאות והאחרים הועברו לדראנסי ומילאו תפקיד חשוב בחיי המחנה, חלקם אף נימנה עם הסגל היהודי של המחנה.
הטלאי הצהוב בצרפת
נקודת המפנה ביחסי ממשלת וישי ומשטר הכיבוש הגרמני היתה ביוני 1942, כאשר הגרמנים דרשו שיהודים בשני האזורים, ישאו את הטלאי הצהוב. ראש ממשלת צרפת האדמירל דרלאן דחה את הדרישה. הייתה זו הפעם הראשונה, שדרישה גרמנית נתקלה בסירוב החלטי. טענתו של דרלאן הייתה, שסימן חיצוני מסוג זה עלול להתגרות בדעת הקהל והדבר עלול לעורר סימפטיה כלפי היהודים. ב-7 ביוני נכפה הטלאי הצהוב על האזור הכבוש ותגובות הציבור לכך הוכיחו שדרלאן צדק. צרפתים רבים נשאו טלאים צהובים מתוך ידידות והזדהות.
מחנה דראנסי
תולדות המחנה מתחלקים לשלוש תקופות, על פי תקופות כהונתם של אנשי הס"ס ששלטו על הענייני היהודים: דנקר, רוטקה וברונר.
עד בואו של ברונר היו הניהול היום-יומי והשמירה בפיקוח המשטרה הצרפתית. המחנה כלל מבני מגורים, שהוקמו זמן קצר טרם פרוץ המלחמה, במטרה לשמש משפחות שוטרים, אך בנייתם לא הושלמה. בקיץ וסתו 1940 כלאו בהם הגרמנים שבויי מלחמה צרפתים ואנגלים. המבנים שכנו בלב ליבה של דראנסי, עיירה שמנתה 12 אלף תושבים, כ-16 ק"מ מצפון מזרח לפריס.
שלושה מבנים שיצרו צורת "חית", היו במחנה, כל מבנה בעל ארבע קומות. בתווך הייתה חצר שאורכה 200 מטר ורוחבה 40 מטר.
המבנים הוקפו גדר תיל דוקרנית כפולה בגובה 3 מטרים. בין הגדרות היה שביל פטרול לשומרי המחנה. בכל אחת מפינות המחנה הוצב מגדל שמירה שהיה מאוכלס בשומרים חמושים. בקצה החצר היה מבנה ובו בתי שימוש שנקראו בפי העצירים "הטירות האדומות" בשל רעפיו האדומים. מתקני מקלחות היו שניים בלבד, והעצירים יכלו להתרחץ רק אחת לשבועיים. בשנתיים הראשונות לקיומו היה הניהול הישיר של המחנה נתון בידי משטרת צרפת בפיקוח גרמני. תפקידי השמירה הפנימית והחיצונית במחנה הוטלו על יחידת ז'נדרמריה צרפתית. דנקר היה זה שעיצב את דפוסי החיים במחנה והוא זה שחיבר את תקנות המחנה. בעיקרון המשמעת במחנה הייתה נוקשה, העצירים נותקו מהעולם החיצוני, אי אפשר היה לבקרם והם היו חסרי פעילות ותעסוקה.
רוב העצירים הגיעו לדראנסי כמעט חסרי כול. הם נדחסו 60-50 איש לחדרים, שברובם לא היו מיטות. רוב העצירים נאלצו לשכב על רצפת הבטון החשופה עקב מחסור במזרונים ומחצלות. עד דצמבר 1941 לא היה חשמל בחדרי העצירים, אולם, המחסור במזון היה הקשה מכול. עיסוקם העיקרי של העצירים היה בחיפוש מזון בכל מחיר ובכל מקום. בתוך חודשיים הידרדר מצבם הבריאותי של כ-1,500 מעצירי המחנה. כבר בתחילת נובמבר נראו רבים מהעצירים כשלדים מהלכים. ב-81 הימים הראשונים מתו במחנה כ-60 איש, פרצה מגפת דיזינטריה והיה חשש ממגפת טיפוס.[4] בשל תנאי הרעב התפתח במחנה שוק שחור, שפגם בתחושת הסולידריות של העצירים.
בנובמבר שוחררו כ-800 עצירים, שמצבם הבריאותי היה קשה, ולשאר העצירים ניתנה רשות לקבל פעם בשבוע חבילת מזון. בעקבות צעד זה חל שיפור מסוים במצב התזונה של העצירים.
במחנה הייתה מרפאה, שעבדו בה 26 רופאים, מבין הרופאים היהודים העצורים במחנה. הרופא הראשי היה ד"ר סמואל שטיינברג.
יחידת הז'נדרמריה, שהופקדה על המשמעת במחנה, נקטה שיטות ענישה אכזריות בהן: מכות, גילוח שיער וכליאה בבית הסוהר, ששכן במרתפי המחנה.
פעמיים ביום נערכו במחנה מִפקדים. קרובי משפחה של העצירים ניסו להגיע למחנה והם היו עומדים בסמוך לגדרות ומנסים לצפות ביקיריהן בחצר. איתות מורס, באמצעות מראה מהבתים הסמוכים למחנה, היה אחת השיטות להעברת מידע לקרובי משפחה.
קבוצה קטנה של עצירים קיבלה סמכויות וטובות הנאה, מתוך מטרה לחסוך בכוח אדם לניהול המחנה וכדי לפגוע בסולידריות בין העצירים. חברי הסגל היהודי היו נבחרים מבין היהודים הצרפתים או אלו שבנות זוגם היו לא-יהודיות. לכל אסיר במחנה היה כרטיס אישי ובו נתונים אישיים. ממרס 1942, כאשר החלו השילוחים לאושוויץ, היה לנתונים אלו השפעה על הרכב המשלוחים. כאשר היו פוגעים בחיילים גרמניים הייתה מפקדה הגרמנית באזור הכבוש מוציאה להורג בני ערובה.
בשלב הראשון היה במחנה דראנסי מאגר של בני ערובה. ב-14 בדצמבר נלקחו 44 עצירים, כולם פעילים בארגונים קומוניסטים, לבית הסוהר בפריס והוצאו להורג.
בסוף דצמבר 1941 שהו במחנה 3,146 עצירים, 989 מהם מהגרים מפולין, 565 יהודים, שהתאזרחו בצרפת, והשאר מטורקיה, ברה"מ, רומניה, הונגריה ויהודים צרפתים. מבין עצירי המחנה 1,257 שרתו בצבא הצרפתי.[5]
שתי הקבוצות הבולטות במחנה היו יהודים צרפתים ויהודים זרים מאירופה. המתיחות והעוינות ששררו בין שתי הקבוצות לפני המלחמה לא פגו במחנה. היהודים הזרים לא שלטו היטב בשפה והיה קשה לגשר על פערי התרבות והמנטליות.
השילוחים
במקביל להכנות למצודים בפריס בשנת 1941 פתחו הגרמנים בהכנות לשילוח העצורים לאושוויץ. ההחלטות על שילוחים מזרחה התקבלו על ידי היטלר באוקטובר 1941, ולמעשה התאום הסופי בוצע בועידת ואנזה ב-20 בינואר 1942.
משהוחל בשילוח יהודי צרפת מזרחה היה מחנה דראנסי למחנה מעבר אל אושוויץ. האיש, שעיצב את שיטת השילוחים מצרפת, היה דנקר ובתקופתו היו שלושה שילוחים מדראנסי לאושוויץ, ב-27 במרס, ב-5 ביוני וב-22 ביוני 1942.
את הקריטריונים לרשימות השילוחים קבעו הגרמנים, ובשלב זה הם החליטו, מתוך התחשבות במשטר וישי, לשחרר מהשילוחים את הקבוצות הבאות: יהודים צרפתים, אזרחי מדינות ידידות (כגון: איטליה, ספרד וטורקיה), ותיקי לוחמים, חולים, עצירים, שבני זוגם "ארים" וחברי הסגל היהודי.
לפני כל שילוח היה דנקר מוסר לשלטונות המחנה את המכסה המדויקת ועל צוות העצירים היהודים, שעבד במשרד מצבת המחנה, הוטלה החובה לבחור את הנשלחים. היעד האמיתי של השילוחים לא היה ידוע לעצירי המחנה. נאמר להם שהם נשלחים למחנות עבודה במזרח אירופה. מכסת השילוחים הייתה, בדרך כלל, כ-1000 איש.
למחרת קריאת שמות הנשלחים היו ספרים, מעצירי המחנה, גוזזים את השער, הזקן והשפמים של הנשלחים. יומיים לפני השילוח היה נערך חיפוש על היוצאים על ידי צוות של מפקחי המשטרה לענייני היהודים. ביום השילוח היו מסיעים את האנשים באוטובוסים של חברה צרפתית לתחנת הרכבת לה בורז'ה-דראנסי.
דפוס שילוחים זה נשמר ללא שינויים משמעותיים כל שלוש שנות קיומו של המחנה. המשלוח הראשון, שיצא כאמור מדראנסי ב-27 במרס, כלל 500 עצירים. בדרך עברה הרכבת במחנה קומפין, שם צורפו אליה עוד 612 עצירים.
השילוח השני יצא ממחנה קומפין ב-5 ביוני 1942 ובו 1000 גברים, 751 מהם היו עצירי דראנסי שהועברו לקומפין ב-29 באפריל באותה שנה.
השילוח השלישי יצא מדראנסי ב-22 ביוני 1942 ובו 934 גברים ו-66 נשים, שנעצרו בשל הפרת צווים גרמניים באזור הכבוש. זאת הייתה הפעם הראשונה שנשים הובאו למחנה וצורפו למשלוחים.[6]
ב-11 ביוני 1942 נקרא דנקר, יחד עם הנציגים לענייני היהודים בבלגיה והולנד, לישיבה במשרדו של אייכמן, כדי לדון בתוכנית הגירושים ממערב אירופה בשנת 1942. על פי הצעתו של דנקר הוסכם לגרש 100,000 יהודים מצרפת, 15,000 יהודים מהולנד ו-10,000 יהודים מבלגיה. מספר המגורשים מצרפת לא היה ריאלי ודנקר נאלץ להכין תכנית חדשה ומפורטת יותר לגירוש 40,000 יהודים במשך שלושה חודשים, מהם 15,000 מפריס. דנקר עמד על כך, שלפחות 40% מהמגורשים יהיו בעלי אזרחות צרפתית, והציע כפשרה שהם יוכלו להיות יהודים שהתאזרחו לאחר מלחמת העולם.
בספטמבר הודח דנקר מתפקידו בשל יחסיו הגרועים עם קנוכן, ראש משטרת הביטחון של הרייך בפריס. את דנקר החליף היינץ רותקה כמפקח על מחנה דראנסי.
הגירושים מפריס ופרבריה
ביוני ויולי 1942 הוחלט על שיתוף פעולה בין המשטרה הגרמנית ובין משטרת וישי, ונקבע, שהמאבק נגד היהודים יהיה אחד הביטויים החשובים לשיתוף פעולה זה. הוחלט לאסור את כל היהודים הזרים בשני חלקי צרפת. הגרמנים הבטיחו לא לעצור יהודים צרפתיים. ביולי 1942 נערכו מספר ישיבות ממשלה ומועצת שרי וישי החליטה, שהיהודים הצרפתים ייהנו מחסות הממשלה ואילו הזרים ימסרו לידי הגרמנים.
פריס ופרבריה היו היעד הראשון למעצר היהודים הזרים. ב-7 ביולי נערכה ישיבת תאום בין דנקר ונציגי משטרת פריס. בישיבה הוצגה תכנית המבצע, שנקרא "המצוד הגדול של יהודי פריס". דנקר קבע, שיש לעצור 22 אלף יהודים זרים, שהם אזרחי פולין, גרמניה, ברה"מ וצ'כוסלובקיה. גברים ונשים, שאין להם ילדים צעירים מגיל 16, נועדו להישלח לדראנסי, ואילו משפחות היו אמורות להתרכז במרכזי איסוף ומשם להעבירן, תחילה לאיצטדיון החורף, וממנו למחנות פיתוויה ובון לה רולנד.
תאריכי המצוד נקבעו ל-16 ול-17 ביולי 1942. הוחלט, שאת המעצרים יבצעו אנשי משטרת צרפת ואת העברת העצורים למחנות תאבטח הז'נדרמריה הצרפתית.
ב-16 ביולי, בארבע לפנות בוקר, החל המצוד הגדול של יהודי פריס. על פי דו"ח של משטרת צרפת נשלחו בשני ימי המצוד 1,989 גברים ו-3,003 נשים, סך הכל 4,992 יהודים לדראנסי.
המשפחות נשלחו לאיצטדיון החורף. 8,160 נפש שהו באיצטדיון כשבוע ימים בלי מתקני רחצה ושרותים. העצורים סבלו מרעב וחום נורא. מה-19 עד ה-22 ביולי פונו המשפחות אל מחנות פיתוויה ובון לה רולנד בקצב של 2000 איש ליום ומשם, לאחר שההורים הופרדו מהילדים, נשלחו ההורים ישירות לאושוויץ.
במצוד יולי נעצרו 12,884 יהודים.[7] הגרמנים לא היו מרוצים מהתוצאות מאחר והמכסה שהם הגדירו לעצמם הייתה 22 אלף.
מחאות רבות על מעצר המשפחות נשמעו בעיקר מפי ראשי הכנסיה בצרפת. לאחר המצוד הגדול הפך דראנסי למחנה האיסוף המרכזי ליהודי צרפת לקראת שילוחם לאושוויץ.
בחודשים ספטמבר ועד נובמבר 1942 נמשכו המצודים בפריס ופרבריה אחרי יהודים, בעלי אזרחות של רומניה, בלגיה, הולנד, הולגריה ויוון. כל מי שנתפס נשלח למחנה דראנסי.
השינוי בדעת הקהל וכניסת גרמניה לאזור החופשי
בין אוקטובר 1942 ופברואר 1943 חל בצרפת תהליך של שינוי. התערבות פומבית של שני הארכיבישופים ושני בישופים (באזור החופשי לא הייתה התיחסות פומבית לארועים) היכתה גלים בדעת הקהל וגם בממשלה. למין חודשים אלו הפכו דעת הקהל והתייחסות הכנסיה לגורם פוליטי חשוב. גורמים נוספים היו התקדמות המלחמה, הדרדרות המצב הכלכלי ובעיקר המחסור במזון, אשר גררו גישה עוינת כלפי הכובשים.
גורם נוסף, שהביא לשינוי גישה כלפי הגרמנים, היה גיוס קבוצות ראשונות במסגרת 'שירות עבודת כפייה' ושליחתן לגרמניה. התוצאה הייתה הצטרפות המונית למחתרת.
ב-8 בנובמבר 1942 פלשו בעלות הברית לצפון אפריקה, בתגובה לפלישה הצבא הגרמני ב-11 בנובמבר לאזור החופשי, ותפסו את רוב אזורי הדרום, כמעט ללא התנגדות. האיטלקים התמקמו באזור הדרום מזרחי של צרפת. על אף השתלטות גרמניה על אזור הדרום, הפקידוּת הצרפתית נשארה על כנה, אולם לידם הוצבו קציני קישור. האגף היחיד שהחל לפעול מייד היה של פיקוד הס"ס והמשטרה, שפתח בפעילות אנטי יהודית.
בעוד שבאזור הכיבוש הגרמני ניתן היה לחוש בהחמרה, באזור הכיבוש האיטלקי חלה התפתחות הפוכה. בין נובמבר 1942 וספטמבר 1943 הפך אזור זה למקום מקלט ליהודים. ההנחיות על הגנת היהודים ניתנו ממשלת איטליה, ובעיקר משר החוץ האיטלקי, שעשה זאת בעקבות דיווחים שהגיעו לרומא על השמדה שיטתית של יהודים המגורשים מגרמניה, וממערב אירופה.
המשך המצודים בתקופת רותקה
על אף השינוי בדעת הקהל המצודים אחרי יהודים נמשכו. החל מספטמבר הוביל את המבצעים רותקה, מחליפו של דנקר. ב-9 בפברואר 1943 הורה רותקה למשטרת פריס להיערך למצוד שמטרתו לעצור 6,638 יהודים זרים בעיר ו-679 בפרברי פריס. ב-10 בפברואר פשטו כ-1,500 שוטרים וז'נדרמים צרפתים על פריס ופרבריה ועצרו 2060 יהודים, שנשלחו לדראנסי, רבים מהם זקנים, שהוצאו מבתי חולים ובתי אבות. שוב לא עמדו הגרמנים ומשטרת צרפת ביעד שהגדירו לעצמם, הפעם היות ורבים מהיהודים ירדו למתחרת.
הגירושים מהאזור החופשי
במשא ומתן בין ממשלת צרפת וראשי הס"ס, שהתקיים בפריס בקיץ 1942, סוכם לעצור ולגרש את היהודים הזרים השוהים באזור החופשי. כבר בראשית המשא ומתן נקבע, שמחנה דראנסי יהיה מחנה מעבר, ממנו ישולחו יהודי האזור החופשי למזרח. ממשלת וישי התחייבה למסור לגרמנים 30 אלף יהודים זרים. ממשלת צרפת אף החליטה לשלול את האזרחות מהיהודים הזרים שהתאזרחו.
לפי התכנית היו אמורים להישלח תחילה היהודים, עצורי מחנות המעצר בוישי, כדי לפנות אותם ולהכשירם לקלוט את יהודי האזור החופשי קודם שיגורם לדראנסי. רוב המשלוחים לדראנסי מקרב מפוני מחנות המעצר בוישי היו מבוגרים, היות והשלטונות הסכימו, שילדים בגילאים 18-5 לא ישולחו אם הוריהם יסכימו להפרד מהם.
המצודים באזור החופשי החלו ב-26 באוגוסט 1942. במשך יומיים נעצרו כ-6,600 יהודים, שנכלאו במחנות המעצר שפונו מיושביהם ומשם גורשו לדראנסי.
עד 5 בספטמבר 1942 נשלחו מהאזור החופשי לדראנסי 10,522 יהודים ב-13 משלוחים, 3,920 היו עצורים במחנות וישי והשאר נתפסו במצודים.
עד מרס 1943 הובאו לדראנסי מהאזור החופשי כ-13 אלף יהודים.[8]
בנוסף למחאת הכנסיה החלה מחאה בקרב אישי ציבור ידועים נגד הגירושים.
יושב ראש הסנאט, ז'ול ז'אננה ויושב ראש בית הנבחרים וראש הממשלה לשעבר, אדואר אריו, שלחו מכתב הפגנתי לרב הראשי של צרפת, שפורסם גם בעיתונות המחתרתית ובו נכתב: "הרגש, שאנו חשים בפני הצעדים שננקטו לאחרונה באזור החופשי כמו באזור הכיבוש נגד היהודים שגורשו מארצותיהם ואשר מצאו מחסה אצלנו, ובפני הברבריות של הטיפול שקיבלו ילדיהם, הוא רגש של זוועה"[9] .
המפקד הצבאי של אזור ליון, שקיבל פקודה לספק חיילים כדי לשמור על הסדר בעת הטענתם של 650 יהודים, מהעיר סירב לבצע את המשימה ומייד הוצא לגימלאות.
נשאלת השאלה איזה מידע היה בצרפת לגבי גורל המגורשים או לגבי מה שקורה בפולין?
במשדר צרפת החופשית מה-1 ביולי 1942 דווח על 700 אלף יהודים פולנים, שנטבחו, והוזכרו תאי גז.
בדצמבר 1942 נחתמה הצהרה של 11 ממשלות, בהן ממשלת צרפת החופשית, שבה נאמר, שהיטלר בתהליך מימוש כוונתו להשמיד את עם היהודי באירופה.
ההשמדת היהודים בפולין פורסמה גם בעיתונות המחתרתית, בפעם הראשונה ביולי 1942.
מרבית הידיעות על רצח יהודים במזרח אירופה פורסמו בעיתוני התנועה נגד הגזענות, שקראה לאוכלוסיה להתנגד לגירושים ולסייע ליהודים הנרדפים. יחד עם זאת, היה פער גדול בין פרסום המחאות על מצודי היהודים והמידע על הפתרון הסופי.
בקיץ 1943 הצליחו, כנראה, שני יהודים מבין המגורשים מניס לברוח מאושוויץ ולחזור לעיר חזרה דרך גרמניה, הולנד ובלגיה. הם סיפרו על מה שקורה באושוויץ, אולם לא רצו להאמין להם.
מהתמונה הכוללת ניתן לומר שהמשמעות האמיתית של המדיניות הגרמנית לא הובנה על ידי מנהיגי הקונסיסטואר, אוזי"ף ועורכי העיתונים של המחתרת, לא עקב חוסר מידע, אלא משום שלא היה ניתן להשוות מידע זה לשום תקדים מוכר.
השילוחים מדראנסי בתקופתו של רותקה
בתקופת רותקה, מיולי 1942 ועד יולי 1943, לא השתנה ניהול מחנה דראנסי שינוי מהותי. אוכלוסית העצורים כללה בשלב זה נשים, ילדים וזקנים. מספר השילוחים מהמחנה מזרחה גדל באופן משמעותי.
בתקופת רותקה נעשה מחנה דראנסי מרכז איסוף והשילוח כמעט היחיד של יהודי צרפת למרכזי ההשמדה שבפולין. שלושת המחנות האחרים בסביבה נסגרו או שינו את יעודם.
מבין 40 משלוחים שיצאו בתקופת רותקה הגיעו 36 לאושוויץ, שניים למיידאנק ושניים לסוביבור. כנראה שהסיבה שארבעת השילוחים, שלא הגיעו לאושוויץ, היא עומס באושוויץ.
על אף שהגרמנים הוסיפו לכבד את דרישת ממשלת צרפת לא לעצור ולגרש יהודים צרפתים, ניסו כבר בתקופת רותקה לכלול בשילוחים גם יהודים כאלה.
ב-13 בפברואר 1943 יצא מדראנסי משלוח של אלף יהודים צרפתים, לטענת הגרמנים, כגמול על רצח קצינים גרמנים בפריס.
כעקרון כל משלוח מדראנסי הכיל אלף איש, כאשר לא היו מספיק יהודים זרים, השלימו את המכסה ביהודים צרפתים.
פרשת 4000 הילדים
בארבעת השילוחים ממחנות פיתוויה ובון לה רולנד בין ה-31 ביולי ו-7 באוגוסט 1942 נשלחו הורים ללא ילדיהם. הפרידות מהילדים היו קורעות לב. בפיתוויה ובון לה רולנד נשארו 4000 ילדים וקבוצת נשים, שהשלטונות השאירו כדי לטפל בהם.
באוגוסט 1942 הועברו הילדים לדראנסי בחמש קבוצות. רוב הילדים היו בגילאי שנתיים ועד 12 שנים. החל מ-17 באוגוסט ועד 26 באוגוסט נשלחו הילדים לאושוויץ בקבוצות של 700 עד 800 ילדים ועמם כ-200 נשים.
מבין 4000 הילדים ניצלו חמישה או שישה בלבד. שילוח הילדים בוצע ביוזמת ממשלת צרפת ובביצוע משטרת צרפת.
החיים בדראנסי בתקופת השילוחים
משהחלו המעצרים של היהודים הזרים בצרפת בקיץ 1942 הוחמרו התנאים במחנה. אלפי עצורים נקלטו במחנה ושילוחים רבים יצאו ממנו מזרחה. בגלל השילוחים הרבים התחלפה האוכלוסיה בקצב מהיר מאד. רוב העצורים שהו במחנה תקופה קצרה. הצפיפות גברה ומספר העצורים הגיע גם ל-6,000 נפש.
הצפיפות ומחסור בחומרי ניקוי הרעו את תנאי התברואה. שיעור ההתאבדויות עלה מאד. בחודשים יולי עד ספטמבר 1942 התאבדו במחנה כ-40 איש. בלילות שלפני יציאת השילוחים עלה מספר המתאבדים. הרוב השליכו את עצמם מהקומה הרביעית של מבני המחנה.
קרן האור בחיי המחנה היו "ידידי היהודים", עובדות צרפתיות של הצלב האדום, שהתנדבו לעבוד במחנה.
בחודשים יוני עד אוגוסט 1942 שלחו הגרמנים לדראנסי עשרות צרפתים, לא יהודים, רובם צעירים שענדו טלאי צהוב כאות הזדהות עם היהודים. עד דצמבר 1942 עברו דרך דראנסי 39,411 יהודים מהם שוחררו 2,459 איש[10] .
בספטמבר 1942 הוקמה במחנה יחידת שרותי סדר של עצירים. ביחידה היו 24 עצירים רובם קציני צבא לשעבר. היחידה הייתה ממונה על אבטחת הסדר בחצר, סיוע לעצורים חדשים שהגיעו למחנה, מניעת גניבות, מלחמה בשוק שחור והשגחה כל כללי המוסר בין גברים ונשים. יחידת הסדר לא השתתפה בהכנות לשילוחים. גם בתקופת רותקה היו חבר הסגל היהודי מבין היהודים הצרפתים והם היו משוחררים מהשילוחים.
בשל החלוקה לרוב גדול, שנועד להשלח מזרחה, ומיעוט, שהיה משוחרר מהשילוחים, נוצר קונפליקט בלתי נמנע בין העצירים.
באביב 1943 כשהחל מספר המגורשים בדראנסי לרדת ואוכלוסית המחנה קטנה החליטו הגרמנים לצרף למשלוחים גם יהודים צרפתים.
לסיכום ניתן לומר שתקופת רותקה מיולי 1942 ועד יולי 1943 הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי המחנה בשל צפיפות, תנאי תברואה קשים, שילוחים תכופים, שילוחי ילדים וריבוי מתאבדים. בסוף התקופה הוחל בביטול חסינותם של היהודים הצרפתים מפני השילוחים.
דראנסי בתקופת ברונר (יולי 1943 ועד אוגוסט 1944)
באביב 1943 חלה האטה גדולה במספר השילוחים מדראנסי בגלל צמצום המעצרים. הקשיים במעצרים התעוררו דווקא כשהשלטונות הגרמניים החליטו להרחיב אותם ולכלול גם את כל היהודים הצרפתים. נכונות ממשלת צרפת לשתף פעולה במעצרים פחתה. פטן ולאוואל סרבו לבטל את אזרחותם של יהודים שהתאזרחו בשנות העשרים וראשית השלושים. האיטלקים התנגדו למעצרי יהודים באזור שבשליטתם. השינוי בעמדת ממשלת וישי נבע, כנראה, מהערכה, שגרמניה תובס במלחמה ומהבטחת ארה"ב להחזיר לצרפת את מושבותיה בצפון אפריקה.
כדי להתמודד עם הקשיים בהרחבת המעצרים והשילוחים החליטו הגרמנים להעביר את מחנה דראנסי לשליטה ישירה של הס"ס. בהנחיית הימלר מונה רס"ן ברונר לפקד על המחנה. ברונר זכה במינוי עקב קשריו הטובים עם אייכמן ובשל הניסיון שצבר בשילוח יהודי וינה וסלוניקי. ב-2 ביולי 1943 קיבל ברונר את הפיקוד על מחנה דראנסי והצוות הצרפתי נדרש לעזוב את המחנה, למעט יחידת הז'נדרמריה, שהוסיפה לשמור חיצונית על המחנה.
ברונר בא לדראנסי עם צוות מצומם של שלושה אנשי ס"ס. מטרת השלטונות הגרמניים בפריס הייתה להחיש את מעצרם של כל היהודים בצרפת ולגרשם לדראנסי. על פי הערכתם נותרו בפריס כ-60 אלף יהודים. ברונר דרש שהאוז'יף יתחייב להסגיר את בני משפחות העצירים במחנה דראנסי בנימוק של "איחוד משפחות". האוז'יף התנגד ואחדים מחבריו נעצרו ונשלחו לדראנסי.
עצירים במחנה נאלצו, תחת איומים ומכות, למסור את כתובות בני משפחותיהם שנשארו בפריס, ובמקביל בחרו אנשי הס"ס עצירים שנקראו "שליחים", שנדרשו לצאת לפריס כדי לעצור יהודים על פי רשימות ולהביאם למחנה.
באוגוסט 1943 היו 24 שליחים. בתקופתו של ברונר גורשו לדראנסי כ-24 אלף יהודים.
המצודים באזור הכיבוש האיטלקי לשעבר
ב-3 בספטמבר 1943 חתמה איטליה על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית. בעקבות ההסכם החליטה גרמניה להשתלט על אזורי הכיבוש האיטלקי בצרפת. באזור הכיבוש האיטלקי חיו כ-30 אלף יהודים, מחציתם יהודים צרפתים. בשלב זה הפסיקו הגרמנים לעשות הבחנה בין יהודים צרפתים ליהודים זרים.
ברונר שהה בניס מה-6 ועד ה-14 בדצמבר, ובעזרת צוות של שלושה עשר אנשי ס"ס ומשתפי פעולה צרפתים הוא ארגן בעצמו את המעצרים והגירושים לדראנסי.
עד תום תקופת הכיבוש נעצרו וגורשו לדראנסי כ-3000 יהודים.
בתקופתו של ברונר חולקו העצירים לשש קטגוריות:
- יהודים למחצה ומי שבני זוגם ארים,
- עצירים שיועדו להשלח למזרח וזכו לכינוי "פועלי המזרח",
- אנשי סגל ומשפחותיהם,
- אזרחים של מדינות נטראליות,
- נשות שבויי מלחמה וילדיהן,
- קבוצת ממתינים, עצירים, שבני משפחותיהם עדיין היו חופשיים ונתונים למעקב של ברונר.
ביולי ואוגוסט 1943 נשלחו כ-300 גברים לעבודות, שהיו קשורות לבניית החומה האטלנטית, כמו כן נשלחו גברים ונשים לעבודה במחנות שהיו בפריס.
על פי החלטתו של ברונר, אנשי הסגל, שמנו 300-150 איש, נהנו מחסינות בפני השילוחים וזכו לזכויות יתר נוספות, שנועדו לשבור את הסולידריות בין העצירים ולהניע את הסגל לשתף פעולה עם הגרמנים.
כל אותה עת מנה צוות אנשי הס"ס במחנה אנשים בודדים, ולפעמים לא עלה על שלושה איש. בנוסף לצוות הגרמני הייתה יחידה של הז'נדרמריה הצרפתית, ששמרה על המחנה עד לשיחרורו.
ברונר ואנשיו הפעילו אלימות רבה נגד העצירים, אולם בניגוד למשטר הטרור והעינויים, השתפרו, באופן יחסי, תנאי החיים במחנה והעצירים זכו למזון, ציוד, נוספו מקלחות ושירותים והשתפר מצב הציוד הרפואי במרפאה.
מאחר ולא עלה בידי ברונר להרחיב את היקף המעצרים ירדה הצפיפות במחנה ומאחר והיהודים הצרפתים לא היו משוחררים עוד מהשילוחים פג המתח בין היהודים הצרפתים והזרים.
מחנות מסופחים
בתקופת קיומו של מחנה דראנסי היו בפריס חמישה מרכזים, שנחשבו מחנות מסופחים: בית חולים ובית אבות, בניהול קרן רוטשילד ומחנות אוסטרליץ, לוויטן ובסנו, שהיו מרכזים לטיפול ברכוש היהודי השדוד. בשלושת המחנות הועסקו כ-700 עצירים מדראנסי. כשהתחילו בעלות הברית להתקרב לפריס, הוחזרו עצירי המחנות המסופחים לדראנסי.
השילוחים בתקופת ברונר
השילוחים בתקופת ברונר היו מסודרים ומאורגנים. בוטל החיפוש על היוצאים וננקטו שיטות מתוחכמות יותר של הטעיית היוצאים. ברונר יצר את המונח "קיבוץ משפחות", שמשמעותו איחוד משפחות. עצירים נדרשו להפקיד את כספם לפני היציאה והובטח להם, שכאשר יגיעו לפולין הם יקבלו סכום שווה ערך בזלוטי.
השירות הסוציאלי חילק לעצירים לפני השילוח שמיכות, בגדים וכלי מיטה (הייתה זו עוד דרך להעביר ציוד בדרך עקיפה מצרפת לגרמניה).
מתחילת פיקודו על המחנה ביולי 1943 ועד סוף 1943 הוציא ברונר מדראנסי שמונה שילוחים.
בשנת 1944 יצאו מצרפת 14 שילוחים של יהודים, 13 מדראנסי ואחד ישירות מהעיר ליון.
במאי 1944 יצאו מדראנסי שלושה שילוחים. הללו לא נשלחו למחנה השמדה אלא ל"פורט התשיעי" שליד קובנה. מחציתם הושארו במקום ונרצחו שם, השאר נרצחו לאחר שהועברו לרואל שבאסטוניה.
השילוח האחרון מדראנסי היה ב-31 ביולי 1944, אשר כלל 1,300 איש ובהם 400 ילדים, מהם 258 ילדים, שנעצרו ממוסדות ילדים של אוז'יף בין ה-21 ל-25 ביולי.
בסך הכל יצאו מדראנסי מ-2 ביולי 1943 ועד 31 יולי 1944 20 משלוחים ובהם 22,453 יהודים[11].
שחרור מחנה דראנסי
בראשית אוגוסט היו בדראנסי כ-1,500 עצירים. ב-16 באוגוסט בשעות הערב נראו סימנים ראשונים, שהגרמנים מתכוונים לעזוב את המחנה. למחרת עזבו הגרמנים ברכבת את דראנסי, כשהם לקחו איתם 51 עצירים, בהם חברי מחתרות. ב-25 באוגוסט הגיעה הרכבת לבוכנוולד. כ-30 עצירים הצליחו לברוח מהרכבת בעודה על אדמת צרפת והשאר ניספו.
ב-18 באוגוסט החל שחרור עצירי דראנסי. בשלוש שנות קיומו של מחנה דראנסי, מ-20 באוגוסט 1941 ועד ל-17 באוגוסט 1944, גורשו אליו כ-70 אלף יהודים. כ-65 אלף מהם שולחו למזרח, בעיקר לאושוויץ, בכל התקופה הזאת לא ידעו האנשים מהו יעד השילוח.
חוסר הידיעה נבע מארבעה גורמים:
- הריחוק הגיאוגרפי של צרפת ממוקדי ההשמדה,
- המחשבה של העצירים שהגרמנים זקוקים לידים עובדות,
- הדחקה
- מדיניות ההטעיה של הגרמנים[12].
המחתרת הצרפתית
קבוצות קטנות של מחתרת פטריוטית היו כבר קימות בצרפת בסוף 1940, אולם רק ב-1943 החלה תנועת ההתנגדות להפוך לתנועה משמעותית. ארבעה שלבים מציינים את התרחבות המחתרת הצרפתית:
- כניסת הקומוניסטים,
- הקשרים הישירים עם תנועת צרפת החופשית בלונדון,
- כיבוש האזור הדרומי של צרפת
- הנהגת שירות עבודת הכפייה בראשית 1943, שהיה הגורם החשוב והמכריע להתרחבותה של תנועת ההתנגדות.
הפלישה הגרמנית לברה"מ הייתה הגורם, שהביא לירידת הקומוניסטים הצרפתים למחתרת, ועיקר פעילותם הייתה התנקשות באנשי צבא גרמנים. בין הקומוניסטים היו גם יהודים.
ז'אן מולן שב מלונדון בשליחותו של דה-גול, שביקש לאחד את קבוצות ההתנגדות המפוזרות לגוף אחד. במרס 1943 הוקם הגוף המאחד הראשון "תנועות ההתנגדות המאוחדות".
עם כיבוש החלק הדרומי על ידי הגרמנים איבד ממשל וישי את זכות קיומו בעיני רבים. השינוי המכריע נבע מחוק גיוס שירות עבודת הכפייה בגרמניה מספטמבר 1942. המגויסים הראשונים נשלחו לגרמניה בפברואר 1943. מאותו שלב ביקשו צעירים רבים לברוח משירות הכפייה ובזכותם הלכה המחתרת הצרפתית והפכה לתנועה המונית.
בהתארגנות ובהתרחבות תנועת ההתנגדות היה משקל בולט ליהודים, צרפתים וזרים, הרבה מעבר למשקלם היחסי באוכלוסיה. הארגונים היהודים גם פתחו בפעילות מחתרתית, שבעיקרה עסקה בהפקת תעודות מזויפות, הצלת ילדים, הברחת גבולות ועוד.
אחד הארגונים היהודים שפעלו במחתרת היה "הצבא היהודי". בינואר 1942 פורסם המאניפסט, שהיווה בסיס לתכנית הפעולה של "הצבא היהודי". הארגון הגדיר את תפקידו "למנוע את ההשמדה וההתאבדות של עמנו". מטרה נוספת הייתה "המדינה היהודית בארץ ישראל וארץ ישראל למדינה יהודית".
הארגון הגדיר לעצמו שלושה שלבים בפעילותו:
הראשון - התרכזות בעזרה לכלואים ולמהגרים הפליטים בדרום.
השני - הכנת יחידה לוחמת,
והשלישי - הקמת מדינה יהודית.
"הצבא היהודי" פעל למעשה כמו תנועות הנוער הציוניות באותה תקופה. מקורותיו הפיננסים היו הג'וינט ו"ועד ההצלה" מארץ ישראל.
ביוני 1944 הפכה המחתרת של "הצבא היהודי" ל"ארגון היהודי הלוחם". אופי הארגון השתנה והלכה וגברה בו המגמה של מסגרות לחימה טקטיות.
הארגון היהודי הלוחם ביצע סך הכל 1,925 פעולות בכללן 750 פעולות חבלה בתשתית מסילות ברזל, פגיעה בבתי חרושת שיצרו לטובת מאמץ המלחמה הגרמני, פיצוץ גשרים ופגיעה ב-152 אנשי מליציה של האויב. הארגון ביצע 175 פעולות מבצעיות נגד הגרמנים במהלכן נהרגו 1,085 חיילי אויב[13].
סיכום
מתוך 350,000-320,000 יהודים, שהיו בצרפת ב-1940, נספו כ-80,000 נפש.
רצף הארועים בצרפת במהלך מלחמת העולם השנייה מעלה שלוש שאלות עיקריות: - מדוע לא הצליחו הגרמנים להגשים את התכנית לרצח כל יהודי צרפת?
- מה הייתה התרומה הצרפתית לטבח, כמו גם להצלה?
- מה עשו היהודים כדי להציל את עצמם?
למעשה עד סוף 1942 נראה היה, שגרמניה לא תתקשה להגשים את מטרותיה. יהודי צרפת סומנו, הופרדו, נושלו מנכסיהם, נעצרו ונכלאו במחנות. בשלב זה ההתנגדות היהודית הייתה בלתי מאורגנת. כמחצית מכלל הקורבנות נשלחו עד שלהי קיץ 1942 למזרח, אולם כבר אז היו מספר גורמים שהגבילו את ביצוע הפתרון הסופי: היעדר התלהבות עממית, חוסר תמיכה נוצרית בגזענות, יהודים רבים הצליחו להסתתר והקומיסריה הייתה בלתי יעילה.
החל מ-1943 הגבילו את ביצוע הפתרון הסופי שני גורמים: הוורמאכט, שהיה הנציג העיקרי של השלטון הגרמני בצרפת, לא שולב בביצוע המעצרים ולגרמניה היו בצרפת איטנרסים, שהוכחו כחשובים יותר ממימוש הפתרון הסופי - התמיכה הכלכלית במוצרים ובכוח אדם. אי אפשר להסביר אחרת את הויתורים של הגרמנים בעימותים עם ממשלת וישי.
באשר לצרפתים, מרביתם התעניינו מעט מאד ביהודים אם, בכלל. ניתן להסביר את כישלון הפתרון הסופי בצרפת בחולשה יחסית של הפשיזם והאנטישמיות הגזעית בשנות השלושים בצרפת. בשלב הראשון דעת הקהל הייתה פאסיבית בכל מה שקשור לטיפול של ממשלת וישי ביהודים. החל מקיץ 1942 החלה דעת הקהל להיות מרכיב שהביא לצימצום הקורבנות בהפעילה לחץ על ממשלת וישי וסוכניה. בנוסף לדעת הקהל, אחרי 1942 ניצלו אלפי יהודים הודות לעזרתם של לא יהודים.
באשר לתפקיד היהודים, רמת ההתבוללות של היהודים הצרפתים הייתה כזאת, שלא ניתן להגדיר את המיעוט היהודי בצרפת של ראשית המלחמה כקהילה כמו זו לדוגמא של פולין. במהלך שנות הכיבוש חל שינוי והיהודים, שחשו כצרפתים בראשית הכיבוש, הגיבו יותר כיהודים בסופו. האוז'יף, שהיה אמור להיות "היודנראט", של יהודי צרפת מעולם לא הפך לנציגות אמיתית של היהודים. היוזמות להתנגדות יהודית היו בעיקר מצד אלו, שהיו בסכנה גדולה יותר - המהגרים היהודים ותנועות הנוער.
תפקידם של הקומוניסטים היהודים בהצלת ילדים היה משמעותי באזור הכבוש ובאזור החופשי כאחד. על אף שהההתנגדות היהודית לא הייתה מעולם מאוחדת היא עסקה, בראש ובראשונה, בהצלה ובעיקר בהצלת ילדים.
גושי יהדות צרפת שהיו שסועים ועוינים זה את זה ערב המלחמה התקרבו במידת מה לקראת סופה.
לסיום ניתן לומר, שאובדנה של רבע מיהדות צרפת נובע מהביצוע הגרמני ומשיתוף פעולה צרפתי. מנגד, הישרדותם של שלושה רבעים מהקהילה נובע מחוסר יעילות הרודפים ומפעולות ההצלה.
לחץ של דעת הקהל, התערבות פומבית של אנשי כמורה בכירים והתחמקות של הממשל החל מסוף 1942 צמצמו את מספר הקורבנות. התגובה היהודית, שהייתה בלתי יעילה בתחילת הכיבוש, הצליחה יותר בשלבים מאוחרים יותר, כשהיא מנצלת אהדה של האוכלוסיה כדי לארגן פעולות הצלה מוצלחות יחסית, בהשוואה לארצות אירופה האחרות.
מבין 80 אלף היהודים שגורשו למחנות שבו לבתיהם כ-3,500 איש בלבד. הקהילה היהודית בפריס, שהייתה ערב המלחמה הקהילה הגדולה ביותר, ספגה פגיעה קשה עקב אובדן של למעלה מ-60 אלף מבניה.
מצבת הזכרון בדראנסי כיום
מקורות:
1. אשר כהן, תולדות השואה צרפת, ירושלים תשנ"ו
2. מרים ברגמן, דראנסי, אוניברסיטת תל-אביב תשנ"ח
[1] איגוד הקהילות היהודיות שהוקם על ידי נפוליאון ב-1808. בראש הארגון עמדו יהודים צרפתים. מאז הקמתו נחשב הקונסיסטואר לארגון הייצוג הרשמי של יהודי צרפת.
[2] אשר כהן, תולדות השואה צרפת, עמ' 55
[3] אשר כהן, תולדות השואה צרפת, עמ' 71
[4] מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 66
[5] מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 83
[6] מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 92-91
[7] מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 101
[8] מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 109
[9] אשר כהן, תולדות השואה צרפת, עמ' 330
[10] מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 128
[11] מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 181
[12] מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 184
[13] אשר כהן, תולדות השואה צרפת, עמ' 494
רקע
צרפת של שנות השלושים – מאפיינים
- משבר כלכלי
- אנטישמיות
- מדיניות פיוס
התגובה היהודית
מדיניות הממשלה הצרפתית בסוף שנות השלושים
הפלישה הגרמנית לצרפת
האווירה בצרפת מיד לאחר הכיבוש
חקיקה אנטי-יהודית
הכיבוש הגרמני
הכיבוש הגרמני והיהודים
- המחנות
- המעצרים ההמוניים באזור הכבוש
- הטלאי הצהוב בצרפת
- מחנה דראנסי
- השילוחים
- הגירוש מפריס ופרבריה
השינוי בדעת הקהל וכניסת גרמניה לאזור החופשי
המשך המצודים בתקופת רותקה
- הגירושים מהאזור החופשי
- השילוחים מדראנסי בתקופת רותקה
- פרשת 4,000 הילדים
- החיים בדראנסי בתקופת השילוחים
דראנסי בתקופת ברונר
- המצודים באזור הכיבוש האיטלקי לשעבר
- מחנות המסופחים
- השילוחים בתקופת ברונר
שחרור מחנה דראנסי
המחתרת הצרפתית
סיכום
מקורות
תולדות השואה בצרפת
רקע
ערב מלחמת העולם השנייה מנתה יהדות צרפת למעלה מ-300,000 נפש, שליש ילידי צרפת ושני שליש יהודים, שהיגרו לצרפת החל מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, בעיקר ממזרח אירופה ובשנות השלושים מגרמניה.
למעשה ניתן לחלק את הקהילה היהודית בצרפת לארבע קבוצות שונות:
בקבוצה הראשונה - יהודים ילידי צרפת. מה שאפיין קבוצה זו שהם לא ביקרו בבתי כנסת ולא הירבו להתעסק בענייני הקהילה היהודית. יהודים מקבוצה זו ייצגו את היהודים בפני הממשלה.
הקבוצה השנייה - כ-30,000 יהודים מהגרים מצפון אפריקה, שראו ביהודי צרפת את מנהיגיהם ומדריכיהם.
הקבוצה השלישית - כ-175,000 יהודים מהגרים ממזרח אירופה דוברי יידיש, רובם ממעמד הפועלים. כשני שליש מהמהגרים ממזרח אירופה התיישבו בפריס. עקב היחס המתנשא של היהודים המקומיים הקימו להם המהגרים ארגונים דתיים, תרבותיים, חברתיים ופוליטיים משלהם. המהגרים ממזרח אירופה היו מפולגים בינם לבין עצמם: דתיים וחילוניים, ציונים ואנטי ציוניים, סוציאליסטים, קומוניסטים וליברלים.
הקבוצה הרביעית - הייתה קבוצת פליטים, שהגיעה לצרפת באמצע שנות השלושים מגרמניה. רק ב-1933 הגיעו מגרמניה כ-26,000 פליטים יהודים. יש לציין שהמהגרים מגרמניה ראו את שהייתם בשלב זה כגלות זמנית בלבד (באותה עת מנתה אוכלוסית צרפת כ-40 מיליון נפש).
צרפת של שנות השלושים - מאפיינים
משבר כלכלי - שנות השלושים בצרפת היו שנים של משבר כלכלי חמור, שהגיע לשיאו בפרוץ המלחמה. עקב השפל הכלכלי הפכו המהגרים לבעיה חברתית וכלכלית והולידו שנאת זרים (בצרפת היה שיעור התושבים הזרים הגדול ביותר באירופה. בשנות השלושים נתנה צרפת מקלט לשלושה מיליון זרים - רוסים, איטלקים, ארמנים, פולנים, ספרדים וגרמנים).
אנטישמיות - ארגוני הימין הקיצוני שילבו בהפגנותיהם מרכיבים אנטישמיים. בחירתו של היהודי לאון בלום לראש ממשלת צרפת ב-1936 חיזקה את דמות הסטריאוטיפ היהודי כגורם שחותר תחת יסודות התרבות והיציבות הבורגנית. כאשר הרשל גרינשפן התנקש בחיי המזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בפריס ניצלה זו העיתונות המקומית ודרשה להגביל את ההגירה.
מדיניות של פיוס - המנהיגות הצרפתית מהמרכז והימין חששה באותה עת מהאיום הסוביטי יותר משחששה מן הנאצים וביקשה למנוע מלחמה נוספת על אדמת צרפת באמצעות מדיניות של פיוס.
התגובה היהודית
היה הבדל בדרך התגובה בין היהודים המקומיים ליהודים המהגרים.
היהודים המקומיים בחרו במדיניות של הרגעה ושקט פוליטי. היה זה רוטשילד שדחק ביהודים המהגרים להתבולל במהירות ולהימנע מכל פעילות פוליטית. הקונסיסטואר[1] התנגד לחרם על סחורות גרמניות ובחר בדרך של דיפלומטיה שקטה וזהירה.
המהגרים היהודים שהכירו את האנטישמיות היטב מארצות מוצאם והבינו את משמעותה, לא קיבלו את עמדת המקומיים וביקשו לפעול באמצעות מוסדותיהם, כדי לטפל במצבם המשפטי והכלכלי, שהיה בתהליך הדרדרות. המהגרים הקימו לעצמם את ה'פדרציה', כארגון מיצג, בעוד שהקומוניסטים הקימו לעצמם ארגון מתחרה בדמות 'החזית העממית היהודית'. ב-1938 הצליח, רוב יחסי של היהודים שחיו בצרפת, להקים לעצמו ארגון גג, שנקרא 'הליגה הבינלאומית נגד אנטישמיות', שהיה ארגון הגנה אקטיביסטי, שעמד בקשרים עם קהילת המקומיים וקהילת המהגרים. ערב המלחמה היו יהודי צרפת מותשים מהבחינה הפוליטית והרגשית, לא הייתה להם מנהיגות שיכלה לנסוך בהם ביטחון או לעורר מחויבות, הייתה זו למעשה קהילה מפורדת ומפולגת לגושים ומחנות שלא נתנו אמון זה בזה.
מדיניות הממשלה הצרפתית בסוף שנות השלושים
כמו שנאמר קודם, בשנות השלושים הרימה האנטישמיות ראש בצרפת מהסיבות הבאות: המצב הכלכלי ומינויה של ממשלה בראשות לאון בלום, גורמים בינלאומיים ובהם המשבר הכלכלי העולמי ועליית הנאצים לשלטון בגרמניה השכנה. מסקנת החוגים האנטישמים הייתה, שהיהודים מסכנים את הלאומיות הצרפתית. שנת 1938 הייתה נקודת מפנה במדיניותה של צרפת כלפי זרים, בעיקר זרים יהודים. על רקע זה התרבו הדרישות לחוקק חוקים נגד יהודים.
באפריל 1938 נחקק חוק, שנועד להגן על בעלי המלאכה הצרפתים מפני תחרות עם זרים ופגע בעיקר בחייטים יהודים, שהגיעו מהמזרח. ממשלת דלדיה נסוגה מעקרונות ההגירה, שהיו נהוגים בתקופת הרפובליקה השלישית וחוקקה חוקים, שהגבילו כניסת מהגרים חדשים לצרפת והגבילו את הזכויות של הזרים שכבר נמצאו בה.
בנובמבר 1938 פורסם צו שאיפשר לשלול את האזרחות הצרפתית ממי שכבר קיבל אותה. צו זה היה הבסיס להקמת מחנות מעצר בסמוך לגבול עם ספרד, שנועדו לקלוט פליטים רפובליקאים, שנהרו לצרפת מספרד. המצודים הראשונים אחר פליטים היו בספטמבר 1939 ובהם נעצרו כ-15 אלף גברים, רובם נתינים גרמנים ואוסטרים ביניהם מאות לוחמים אנטי נאצים שחיפשו מקלט בצרפת. המעצרים נעשו ללא משפט ולזמן בלתי מוגבל.
ערב הפלישה הגרמנית לצרפת היו בדרום צרפת 31 מחנות מעצר לזרים, הגדול בהם היה מחנה גורס, ובהם כ-40 אלף עצורים. מעריכים שלפחות 70% מעצורי המחנות היו יהודים. במחנות שררו תנאים קשים, צפיפות, רעב וקור ורבים מהפליטים חלו ומתו.
במאי 1940 גדל מספר היהודים הזרים בצרפת. עם פלישת הגרמנים לבלגיה, הולנד ולוקסנבורג ברחו מארצות אלו לצרפת כ-40 אלף יהודים, מכאן שהמספר המוערך של יהודים בצרפת בראשית הכיבוש הוא כ-350 אלף נפש.
הפלישה הגרמנית לצרפת
במאי 1940 פלשה גרמניה לצרפת, ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. צרפת נכנעה לגרמנים והסכם שביתת הנשק נחתם ב-22 ביוני. על פי הסכם שביתת הנשק חילקו הגרמנים את צרפת לחמישה אזורים. שני האזורים הצפוניים סופחו לממשל הצבאי הבלגי. אלזה ולורן סופחו לגרמניה. שני האזורים האחרים כללו את רוב שטחה של צרפת, האזור הכבוש שמרכזו הייתה פריס ובו שלטו הגרמנים מיוני 1940 ועד אוגוסט 1944 והאזור החופשי. מרכז השלטון של צרפת באזור החופשי היה וישי. הגבול בין האזור הכבוש והאזור החופשי נקרא "קו התיחום". האזור הכבוש כלל 49 מחוזות מתוך 87 בכל צרפת וחיו בו כ-23 מיליון תושבים. ממשלת וישי הוקמה ב-10 ביולי. פטן נבחר על ידי האסיפה הלאומית לראש המדינה, סגנו היה פייר לאוואל, שלמעשה היה ראש הממשלה. האסיפה הלאומית והסנאט בוישי נתנו לפטן וממשלתו סמכויות חרום כמעט בלתי מוגבלות והסמיכו אותו לחוקק חוקה חדשה למדינה.
האווירה בצרפת מיד לאחר הכיבוש
באותה עת הצרפתים רצו ממשלה, שתפעיל מחדש את כלכלת הארץ, ממשלה סמכותית בעלת חזות צבאית, א-פוליטית. בעיני הצרפתים הממשלה הקודמת נתפסה כזו, שהפסידה את המלחמה. הייתה תחושה של התמוטטות העולם הישן והמוכר ולידת עולם חדש ויעיל. הרפובליקה של האינטלקטואלים פינתה את מקומה למשטר של מנהיגים, של גנרלים ויותר מכל אדמירלים. העיתונות ביקרה את חוסר יכולתן של הדמוקרטיות להתגונן לעומת המדינות הפשיסטיות בעלות המשטרים הטוטליטריים, שהוכיחו את עוצמתן ויעילותן. התבוסה הולידה התגברות של שובניזם, מליטריזם ושנאת זרים. רוב הצרפתים חיפשו את הגורמים, שאפשר לתלות בהם את אשמת התבוסה והפנו אצבע מאשימה כלפי היהודים והקומוניסטים, מה גם שבעיני האנטישמים היה ליהודים דימוי של קומוניסטים. לא בכדי זכתה ממשלת פטן לתמיכה רחבה מהציבור הצרפתי. כ-90 אחוז מהצרפתים תמכו בפטן ב-1940.[2] פטן נתפס לא רק כמנהיג אלא כמשיח גואל. פולחן המרשל היה אלמנט המאפיין הבולט ביותר של המשטר בראשית דרכו והוא נהנה מפופולריות חסרת תקדים, מאמון מלא של הצבא, הכנסייה, האדמיניסטרציה והעלית הכלכלית. ממשלת צרפת האמינה בשלום הקרוב ובהגמוניה נאצית גרמנית באירופה ועל הנחות אלו היא בנתה את מדיניות החוץ והפנים שלה. ארבעים מדינות הכירו בממשלתו של פטן ובראשן ארה"ב ברה"מ, הכס הקדוש. באותם ימים נהוג היה לומר בצרפת ש"פטן הוא צרפת וצרפת היא פטן".
חקיקה אנטי יהודית
בהסכם שביתת הנשק נקבע, שחוקי ממשלת וישי יחולו על צרפת כולה, בתנאי שהם לא יהיו מנוגדים לצווי הממשל הגרמני באזור הכבוש. החקיקה הגרמנית חלה רק על האזור הכבוש. מיד עם הקמת ממשלת וישי היא פתחה בחקיקה אנטי יהודית וזו הלכה והחמירה וחלה גם על היהודים ילידי צרפת. ב-17 ביולי חוקקה הממשלה חוקים, שהגבילו את העיסוק במקצועות מסוימים, כמו חוק שהתיר הצטרפות לשירות הציבורי למי שנולד לאב צרפתי בלבד. ב-22 ביולי פורסם חוק, שהורה על הקמת ועדת לבדיקה חוזרת, שכל מי שהוענקה לו אזרחות מאוגוסט 1927. באחת איבדו את אזרחותם 15 אלף איש, מהם כ-6000 יהודים.
ב-3 באוקטובר פורסם "חוק מעמד היהודים", שהגדיר מיהו יהודי על פי קריטריון הגזע. החוק קבע, כי יהודי הוא כל מי ששלושה מסביו וסבותיו היו "בני הגזע היהודי" או כל מי "שהיו לו שני סבים בני הגזע היהודי והיה נשוי ליהודי". הכוונה מאחורי החוק הייתה לטהר את מנגנון המדינה, את מערכת החינוך, אמצעי התקשורת, הקולנוע, התיאטרון וקצונת הצבא מיהודים.
למחרת, ב-4 באוקטובר, פורסם "חוק הנתינים הזרים בני הגזע היהודי". החוק הסמיך את מושלי המחוזות לעצור יהודים זרים ב"מחנות מיוחדים". על פי החוק היו כל היהודים הזרים צפויים להיכלא במחנות מעצר, שהיו כבר קיימים, אלו שהיו כלואים בהם הפליטים מספרד.
ב-7 באוקטובר ביטלה ממשלת וישי את חוק כרמיה משנת 1870, שהעניק אזרחות צרפתית ליהודי אלז'יריה.
ב-18 באוקטובר פורסם הצו בעניין האריזציה של הרכוש היהודי באזור הכבוש. הצו הורה למנות נאמנים לניהול עסקי היהודים. באווירה של אהדה לפטן, מחד, והתגברות השנאה לזרים, מנגד, לא זו בלבד שהקהל לא יצאה נגד החוקים, אלא שצרפתים רבים אף הזדהו עמה.
הכיבוש הגרמני
ארבעה גורמים ייצגו את הכיבוש הגרמני בצרפת: המוסד הראשון מבחינת חשיבותו בנוכחות הגרמנית היה המפקדה של הצבא הגרמני בצרפת. הגורם השני, שנשא אופי פוליטי, התמקם בבנין השגרירות הגרמנית בראשות אוטו אבץ. המוסד השלישי היה הנציגות של המשרד לבטחון הרייך אותו ייצג הלמוט קנוכן וסגנו היה קורט לישקה. הדמות המרכזית במשרד זה היה קצין ס"ס צעיר, בן 27 באותם ימים, תיאודור דנקר, שהיה שליחו של אייכמן. המוסד הרביעי היה קומנדו רוזנברג, שהתמחה בשוד חפצי אומנות ורהיטים נדירים, בעיקר מיהודים.
באותם ימים ראשונים לכיבוש וחיפוש פתרון טריטוריאלי לבעית היהודים הציע משרד החוץ הגרמני לדרוש מצרפת את המושבה מדגסקר ולהעבירה לשלטון גרמני כדי לגרש לשם את יהודי אירופה. המִפקד הראשון באזור הכבוש בוצע בין ה-3 וה-19 באוקטובר 1940. בפריס וסביבתה נמנו 85,664 יהודים צרפתים ו-64,070 יהודים זרים, בסך הכל 149,734 נפש. במִפקד, שנערך ב-1941, ירד מספרם בכעשרת אלפים. באזורים הצפוניים של צרפת נמנו כ-20 אלף יהודים[3]. באזור הדרומי של צרפת היו כ-140 אלף יהודים מתוכם כ-40 אלף היו כלואים במחנות בסוף 1940.
הכיבוש הגרמני והיהודים
ב-1941 החלו הגרמנים להפעיל לחץ על ממשלת וישי בעניין היהודים. תוכניתו של דנקר הייתה לשכנע את הצרפתים להקים רשות מרכזית לטיפול ביהודים, כדי לאחד את הגופים, שהיו אמונים על המדיניות האנטי יהודית. דנקר פנה לצרפתים מכיוון שחשש, שאם הגרמנים יפעלו כנגד היהודים זה עלול לעורר רגשות אנטי גרמניים בקרב האוכלוסיה הצרפתית. כוחות השיטור הגרמניים בצרפת היו מועטים, על כן היו הגרמנים נאלצים להעזר בשלטון המקומי. להפתעתם של הגרמנים, הצרפתים נענו לאתגר, ב-29 במרס 1941 הוקם "הקומיסריאט הכללי לענייני יהודים", שהיה כפוף למשרד הפנים של ממשלת וישי.
תפקידי הקומיסריאט היו לדאוג לביצוע התקנות בעניין היהודים, להציע הצעות חקיקה נוספות, לנקוט פעולות משטרתיות כדי להוציא את היהודים מהחיים הכלכליים והחברתיים, לפקח על אריזצית הרכוש היהודי ולברר ערעורים של מי שנחשב יהודי על פי חוק מעמד היהודים. לקומיסריאט הייתה משטרה מיוחדת, "המשטרה לענייני היהודים". שלטונות גרמניה הסתייעו בה במצודים ובפעילות במחנות המעצר.
הקומיסריאט הכללי יזם חקיקה, שהיו בה ארבעה יסודות מרכזיים:
- חוק חדש, שקבע אמות מידה חדשות כדי לקבוע מיהו יהודי והרחיב את סמכותם של מושלי המחוזות והתיר להם לאסור יהודים ולכלוא אותם ב"מחנות מיוחדים".
- עריכת מִפקד של יהודים בכל צרפת.
- הרחבת תכנית האריזציה לשני חלקי צרפת
- הקמת אוז'יף שהיה "הארגון הכללי של יהודי צרפת", ארגון זה נועד לייצג את יהודי צרפת בפני הרשויות הציבוריות. כל היהודים חויבו להשתייך לאוז'יף וכל הארגונים היהודיים האחרים פוזרו. בראש האוז'יף עמדה מועצה של 18 חברים, כולם יהודים בעלי אזרחות צרפתית, תשעה מהאזור הכבוש ותשעה מהאזור החופשי.
ב-12 במאי 1941 החל לפעול 'המכון לחקר השאלות היהודיות'. קבוצת פקחים מיוחדים, שנשאה תעודות זהות לאלה של המשטרה הלאומית עם התוספת 'אגף מיוחד של משטרת המכון לשאלות יהודיות', רדפה, עצרה ושלחה את היהודים לזרועות הגסטאפו. על המכון לחקר השאלות היהודיות הוטל, בין השאר, לארגן את התערוכה היהודי וצרפת בספטמבר 1941. בתערוכה הוקרנו סרטים, נישאו הרצאות על תורת הגזע ועל הסכנה היהודית. המכון גם הוציא עיתון, שיועד לקהל הרחב.
שירות המידע של המכון לחקר השאלות היהודיות הכין חומר תיעוד, שהופץ בקרב עיתונאים רבים שהשתמשו בו. החומר כלל מיגוון רחב של מקורות אנטישמיים או כאלה שניתן לנצלם לצורכי תעמולה אנטישמית. רוב התיעוד, שהופץ על ידי המכון, היה דמיוני ומשולל כל בסיס עובדתי. למעשה בשנת 1941 היו בידי שלטונות גרמניה האמצעים לביצוע מעצרים המוניים באזור הכבוש: חקיקה, גוף צרפתי רשמי אנטי יהודי, הקומיסריאט הכללי, ונכונות לשיתוף פעולה של המשטרה הצרפתית.
המחנות
הפרק הקשה והאכזרי במדיניות האנטי יהודית של ראשית הכיבוש קשור למחנות הריכוז הצרפתיים. במשך תקופת המלחמה היו 26 מחנות באזור הכבוש ו-15 באזור החופשי. עד קיץ 1941 היו כל הכלואים באזור החופשי. חלק מהמחנות הוקמו בשנת 1939 באזור הקרוב לגבול עם ספרד, ופליטים מלוחמי הרפובליקה היו ראשוני הכלואים בהם.
היהודים הראשונים שנכלאו בצרפת היו עוד בתקופת המשטר הרפובליקאי, עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939. גברים, אזרחי מדינות אויב, נקראו להתייצב בנקודות איסוף, שם הובאו לפני ועדת מיון שהחליטה על גורלם.
ב-14 ביוני 1940 נדרשו כל אלו, שהיו 'אזרחים גרמנים' וזרים חסרי אזרחות שהם ממוצא גרמני, גם הם להתייצב. ב-22 באוקטובר נוספו לאוכלוסית המחנות 6,538 יהודים שגורשו מהרייך. כ-2500 מהם נכלאו בגורס (מספר הכלואים בגורס הגיע לשיא בנובמבר 1940 ועמד על כ-13 אלף אסירים, 95% מהם יהודים).
בסוף 1940 ותחילת 1941 היו כלואים במחנות כ-40 אלף יהודים וכ-35 אלף גברים יהודים היו מגויסים ביחידות של 'עובדים זרים' - מתוך קצת פחות מ-200 אלף יהודים חסרי אזרחות צרפתית. על שומרי המחנות נאסר השימוש בנשק נגד אסירים, אולם התזונה והתנאים הסניטריים היו גרועים. רוב היהודים במחנות היו כאלו, שברחו מאזור פריס ויהודים שברחו לצרפת מבלגיה ומהולנד.
במחצית 1941 רוב היהודים במחנות באזור החופשי היו יהודים מגרמניה ואוסטריה. היות והספרדים היו ותיקי המחנות הם, במקרים רבים, היו אחראים על הניהול הפנימי של המחנות.
המעצרים ההמוניים באזור הכבוש
ההבחנה בין יהודים צרפתים ויהודים זרים הייתה אחת מאבני היסוד של מדיניות ממשלת וישי, שהבחינה בין שלוש קבוצות של יהודים בצרפת: יהודים שחיו בצרפת דורי דורות, יהודים שבאו לצרפת אחרי הקמת הרפובליקה השלישית ויהודים זרים, לרבות מי שקיבלו אזרחות אחרי 1919.
בשלבים הראשונים של הפתרון הסופי בצרפת נאלצו הגרמנים לקבל את העיקרון הזה, על כן היו היהודים הזרים באזור הכבוש היו היעד הראשון למעצרים ההמוניים. לקראת תחילת המעצרים החלו הגרמנים להקים מחנות מעצר לקליטת העצורים. הגרמנים היו סבורים, שכדי לא להרגיז את דעת הקהל בצרפת, מוטב שניהול מחנות העצורים יהיה בידי משטרת צרפת. נציגו של שר הפנים בממשלת וישי נתן את הסכמתו לכך.
גל המעצרים הראשון היה ב-14 במאי 1941. משטרת פריס עצרה 3,733 יהודים זרים, רובם ממוצא פולני. העצורים נשלחו למחנות פיתוויה ובון לה רולנד, כ-100 ק"מ מדרום לפריס, ונוהלו על ידי משטרת צרפת.
הגל השני של המעצרים נערך ב-20 באוגוסט 1941 ונעצרו בו גברים יהודים, זרים בגילאי 55-18, רובם מהרובע האחד עשרה של פריס. המעצרים בוצעו על ידי שוטרים צרפתים על פי רשימות, שהוכנו מראש. השוטרים עברו מבית לבית ועצרו את האנשים. באותו יום נפתח מחנה דראנסי, שנועד לקלוט את העצורים.
המאסרים והקמת המחנות לא עוררו את התנגדות הרשויות הצרפתיות. צרפתים וגרמנים כאחד, ראו בפעילות חבלנית יהודית נגד הגרמנים כעילה מספקת למעצרים והקמת מחנה דראנסי. ביום למחרת נעצרו 52 עורכי דין יהודים, כולם יהודים צרפתים, רובם בעלי מוניטין, שהיו מעורבים בפעילות ציבורית. עורכי דין אלו נחשבו מסוכנים עקב מעמדם החברתי והחשש שהם יפריעו לגרמנים במימוש המדיניות האנטי יהודית. כ-4,500 יהודים נעצרו במצוד אוגוסט 1941, רובם יהודים זרים, כולם נשלחו למחנה דראנסי.
ב-12 בדצמבר נאסרו בפריס 743 יהודים, רובם יהודים צרפתים ומיעוטם יהודים, שהתאזרחו שנים רבות קודם. רבים מהם היו רופאים, מרצים באוניברסיטאות, מהנדסים, סופרים ועורכי דין. אחד הבולטים בהם היה רנה בלום, אחיו של ליאון בלום. מבין הנעצרים היו ששוחררו עקב בעיות בריאות והאחרים הועברו לדראנסי ומילאו תפקיד חשוב בחיי המחנה, חלקם אף נימנה עם הסגל היהודי של המחנה.
הטלאי הצהוב בצרפת
נקודת המפנה ביחסי ממשלת וישי ומשטר הכיבוש הגרמני היתה ביוני 1942, כאשר הגרמנים דרשו שיהודים בשני האזורים, ישאו את הטלאי הצהוב. ראש ממשלת צרפת האדמירל דרלאן דחה את הדרישה. הייתה זו הפעם הראשונה, שדרישה גרמנית נתקלה בסירוב החלטי. טענתו של דרלאן הייתה, שסימן חיצוני מסוג זה עלול להתגרות בדעת הקהל והדבר עלול לעורר סימפטיה כלפי היהודים. ב-7 ביוני נכפה הטלאי הצהוב על האזור הכבוש ותגובות הציבור לכך הוכיחו שדרלאן צדק. צרפתים רבים נשאו טלאים צהובים מתוך ידידות והזדהות.
מחנה דראנסי
תולדות המחנה מתחלקים לשלוש תקופות, על פי תקופות כהונתם של אנשי הס"ס ששלטו על הענייני היהודים: דנקר, רוטקה וברונר.
עד בואו של ברונר היו הניהול היום-יומי והשמירה בפיקוח המשטרה הצרפתית. המחנה כלל מבני מגורים, שהוקמו זמן קצר טרם פרוץ המלחמה, במטרה לשמש משפחות שוטרים, אך בנייתם לא הושלמה. בקיץ וסתו 1940 כלאו בהם הגרמנים שבויי מלחמה צרפתים ואנגלים. המבנים שכנו בלב ליבה של דראנסי, עיירה שמנתה 12 אלף תושבים, כ-16 ק"מ מצפון מזרח לפריס.
שלושה מבנים שיצרו צורת "חית", היו במחנה, כל מבנה בעל ארבע קומות. בתווך הייתה חצר שאורכה 200 מטר ורוחבה 40 מטר.
המבנים הוקפו גדר תיל דוקרנית כפולה בגובה 3 מטרים. בין הגדרות היה שביל פטרול לשומרי המחנה. בכל אחת מפינות המחנה הוצב מגדל שמירה שהיה מאוכלס בשומרים חמושים. בקצה החצר היה מבנה ובו בתי שימוש שנקראו בפי העצירים "הטירות האדומות" בשל רעפיו האדומים. מתקני מקלחות היו שניים בלבד, והעצירים יכלו להתרחץ רק אחת לשבועיים. בשנתיים הראשונות לקיומו היה הניהול הישיר של המחנה נתון בידי משטרת צרפת בפיקוח גרמני. תפקידי השמירה הפנימית והחיצונית במחנה הוטלו על יחידת ז'נדרמריה צרפתית. דנקר היה זה שעיצב את דפוסי החיים במחנה והוא זה שחיבר את תקנות המחנה. בעיקרון המשמעת במחנה הייתה נוקשה, העצירים נותקו מהעולם החיצוני, אי אפשר היה לבקרם והם היו חסרי פעילות ותעסוקה.
רוב העצירים הגיעו לדראנסי כמעט חסרי כול. הם נדחסו 60-50 איש לחדרים, שברובם לא היו מיטות. רוב העצירים נאלצו לשכב על רצפת הבטון החשופה עקב מחסור במזרונים ומחצלות. עד דצמבר 1941 לא היה חשמל בחדרי העצירים, אולם, המחסור במזון היה הקשה מכול. עיסוקם העיקרי של העצירים היה בחיפוש מזון בכל מחיר ובכל מקום. בתוך חודשיים הידרדר מצבם הבריאותי של כ-1,500 מעצירי המחנה. כבר בתחילת נובמבר נראו רבים מהעצירים כשלדים מהלכים. ב-81 הימים הראשונים מתו במחנה כ-60 איש, פרצה מגפת דיזינטריה והיה חשש ממגפת טיפוס.[4] בשל תנאי הרעב התפתח במחנה שוק שחור, שפגם בתחושת הסולידריות של העצירים.
בנובמבר שוחררו כ-800 עצירים, שמצבם הבריאותי היה קשה, ולשאר העצירים ניתנה רשות לקבל פעם בשבוע חבילת מזון. בעקבות צעד זה חל שיפור מסוים במצב התזונה של העצירים.
במחנה הייתה מרפאה, שעבדו בה 26 רופאים, מבין הרופאים היהודים העצורים במחנה. הרופא הראשי היה ד"ר סמואל שטיינברג.
יחידת הז'נדרמריה, שהופקדה על המשמעת במחנה, נקטה שיטות ענישה אכזריות בהן: מכות, גילוח שיער וכליאה בבית הסוהר, ששכן במרתפי המחנה.
פעמיים ביום נערכו במחנה מִפקדים. קרובי משפחה של העצירים ניסו להגיע למחנה והם היו עומדים בסמוך לגדרות ומנסים לצפות ביקיריהן בחצר. איתות מורס, באמצעות מראה מהבתים הסמוכים למחנה, היה אחת השיטות להעברת מידע לקרובי משפחה.
קבוצה קטנה של עצירים קיבלה סמכויות וטובות הנאה, מתוך מטרה לחסוך בכוח אדם לניהול המחנה וכדי לפגוע בסולידריות בין העצירים. חברי הסגל היהודי היו נבחרים מבין היהודים הצרפתים או אלו שבנות זוגם היו לא-יהודיות. לכל אסיר במחנה היה כרטיס אישי ובו נתונים אישיים. ממרס 1942, כאשר החלו השילוחים לאושוויץ, היה לנתונים אלו השפעה על הרכב המשלוחים. כאשר היו פוגעים בחיילים גרמניים הייתה מפקדה הגרמנית באזור הכבוש מוציאה להורג בני ערובה.
בשלב הראשון היה במחנה דראנסי מאגר של בני ערובה. ב-14 בדצמבר נלקחו 44 עצירים, כולם פעילים בארגונים קומוניסטים, לבית הסוהר בפריס והוצאו להורג.
בסוף דצמבר 1941 שהו במחנה 3,146 עצירים, 989 מהם מהגרים מפולין, 565 יהודים, שהתאזרחו בצרפת, והשאר מטורקיה, ברה"מ, רומניה, הונגריה ויהודים צרפתים. מבין עצירי המחנה 1,257 שרתו בצבא הצרפתי.[5]
שתי הקבוצות הבולטות במחנה היו יהודים צרפתים ויהודים זרים מאירופה. המתיחות והעוינות ששררו בין שתי הקבוצות לפני המלחמה לא פגו במחנה. היהודים הזרים לא שלטו היטב בשפה והיה קשה לגשר על פערי התרבות והמנטליות.
השילוחים
במקביל להכנות למצודים בפריס בשנת 1941 פתחו הגרמנים בהכנות לשילוח העצורים לאושוויץ. ההחלטות על שילוחים מזרחה התקבלו על ידי היטלר באוקטובר 1941, ולמעשה התאום הסופי בוצע בועידת ואנזה ב-20 בינואר 1942.
משהוחל בשילוח יהודי צרפת מזרחה היה מחנה דראנסי למחנה מעבר אל אושוויץ. האיש, שעיצב את שיטת השילוחים מצרפת, היה דנקר ובתקופתו היו שלושה שילוחים מדראנסי לאושוויץ, ב-27 במרס, ב-5 ביוני וב-22 ביוני 1942.
את הקריטריונים לרשימות השילוחים קבעו הגרמנים, ובשלב זה הם החליטו, מתוך התחשבות במשטר וישי, לשחרר מהשילוחים את הקבוצות הבאות: יהודים צרפתים, אזרחי מדינות ידידות (כגון: איטליה, ספרד וטורקיה), ותיקי לוחמים, חולים, עצירים, שבני זוגם "ארים" וחברי הסגל היהודי.
לפני כל שילוח היה דנקר מוסר לשלטונות המחנה את המכסה המדויקת ועל צוות העצירים היהודים, שעבד במשרד מצבת המחנה, הוטלה החובה לבחור את הנשלחים. היעד האמיתי של השילוחים לא היה ידוע לעצירי המחנה. נאמר להם שהם נשלחים למחנות עבודה במזרח אירופה. מכסת השילוחים הייתה, בדרך כלל, כ-1000 איש.
למחרת קריאת שמות הנשלחים היו ספרים, מעצירי המחנה, גוזזים את השער, הזקן והשפמים של הנשלחים. יומיים לפני השילוח היה נערך חיפוש על היוצאים על ידי צוות של מפקחי המשטרה לענייני היהודים. ביום השילוח היו מסיעים את האנשים באוטובוסים של חברה צרפתית לתחנת הרכבת לה בורז'ה-דראנסי.
דפוס שילוחים זה נשמר ללא שינויים משמעותיים כל שלוש שנות קיומו של המחנה. המשלוח הראשון, שיצא כאמור מדראנסי ב-27 במרס, כלל 500 עצירים. בדרך עברה הרכבת במחנה קומפין, שם צורפו אליה עוד 612 עצירים.
השילוח השני יצא ממחנה קומפין ב-5 ביוני 1942 ובו 1000 גברים, 751 מהם היו עצירי דראנסי שהועברו לקומפין ב-29 באפריל באותה שנה.
השילוח השלישי יצא מדראנסי ב-22 ביוני 1942 ובו 934 גברים ו-66 נשים, שנעצרו בשל הפרת צווים גרמניים באזור הכבוש. זאת הייתה הפעם הראשונה שנשים הובאו למחנה וצורפו למשלוחים.[6]
ב-11 ביוני 1942 נקרא דנקר, יחד עם הנציגים לענייני היהודים בבלגיה והולנד, לישיבה במשרדו של אייכמן, כדי לדון בתוכנית הגירושים ממערב אירופה בשנת 1942. על פי הצעתו של דנקר הוסכם לגרש 100,000 יהודים מצרפת, 15,000 יהודים מהולנד ו-10,000 יהודים מבלגיה. מספר המגורשים מצרפת לא היה ריאלי ודנקר נאלץ להכין תכנית חדשה ומפורטת יותר לגירוש 40,000 יהודים במשך שלושה חודשים, מהם 15,000 מפריס. דנקר עמד על כך, שלפחות 40% מהמגורשים יהיו בעלי אזרחות צרפתית, והציע כפשרה שהם יוכלו להיות יהודים שהתאזרחו לאחר מלחמת העולם.
בספטמבר הודח דנקר מתפקידו בשל יחסיו הגרועים עם קנוכן, ראש משטרת הביטחון של הרייך בפריס. את דנקר החליף היינץ רותקה כמפקח על מחנה דראנסי.
הגירושים מפריס ופרבריה
ביוני ויולי 1942 הוחלט על שיתוף פעולה בין המשטרה הגרמנית ובין משטרת וישי, ונקבע, שהמאבק נגד היהודים יהיה אחד הביטויים החשובים לשיתוף פעולה זה. הוחלט לאסור את כל היהודים הזרים בשני חלקי צרפת. הגרמנים הבטיחו לא לעצור יהודים צרפתיים. ביולי 1942 נערכו מספר ישיבות ממשלה ומועצת שרי וישי החליטה, שהיהודים הצרפתים ייהנו מחסות הממשלה ואילו הזרים ימסרו לידי הגרמנים.
פריס ופרבריה היו היעד הראשון למעצר היהודים הזרים. ב-7 ביולי נערכה ישיבת תאום בין דנקר ונציגי משטרת פריס. בישיבה הוצגה תכנית המבצע, שנקרא "המצוד הגדול של יהודי פריס". דנקר קבע, שיש לעצור 22 אלף יהודים זרים, שהם אזרחי פולין, גרמניה, ברה"מ וצ'כוסלובקיה. גברים ונשים, שאין להם ילדים צעירים מגיל 16, נועדו להישלח לדראנסי, ואילו משפחות היו אמורות להתרכז במרכזי איסוף ומשם להעבירן, תחילה לאיצטדיון החורף, וממנו למחנות פיתוויה ובון לה רולנד.
תאריכי המצוד נקבעו ל-16 ול-17 ביולי 1942. הוחלט, שאת המעצרים יבצעו אנשי משטרת צרפת ואת העברת העצורים למחנות תאבטח הז'נדרמריה הצרפתית.
ב-16 ביולי, בארבע לפנות בוקר, החל המצוד הגדול של יהודי פריס. על פי דו"ח של משטרת צרפת נשלחו בשני ימי המצוד 1,989 גברים ו-3,003 נשים, סך הכל 4,992 יהודים לדראנסי.
המשפחות נשלחו לאיצטדיון החורף. 8,160 נפש שהו באיצטדיון כשבוע ימים בלי מתקני רחצה ושרותים. העצורים סבלו מרעב וחום נורא. מה-19 עד ה-22 ביולי פונו המשפחות אל מחנות פיתוויה ובון לה רולנד בקצב של 2000 איש ליום ומשם, לאחר שההורים הופרדו מהילדים, נשלחו ההורים ישירות לאושוויץ.
במצוד יולי נעצרו 12,884 יהודים.[7] הגרמנים לא היו מרוצים מהתוצאות מאחר והמכסה שהם הגדירו לעצמם הייתה 22 אלף.
מחאות רבות על מעצר המשפחות נשמעו בעיקר מפי ראשי הכנסיה בצרפת. לאחר המצוד הגדול הפך דראנסי למחנה האיסוף המרכזי ליהודי צרפת לקראת שילוחם לאושוויץ.
בחודשים ספטמבר ועד נובמבר 1942 נמשכו המצודים בפריס ופרבריה אחרי יהודים, בעלי אזרחות של רומניה, בלגיה, הולנד, הולגריה ויוון. כל מי שנתפס נשלח למחנה דראנסי.
השינוי בדעת הקהל וכניסת גרמניה לאזור החופשי
בין אוקטובר 1942 ופברואר 1943 חל בצרפת תהליך של שינוי. התערבות פומבית של שני הארכיבישופים ושני בישופים (באזור החופשי לא הייתה התיחסות פומבית לארועים) היכתה גלים בדעת הקהל וגם בממשלה. למין חודשים אלו הפכו דעת הקהל והתייחסות הכנסיה לגורם פוליטי חשוב. גורמים נוספים היו התקדמות המלחמה, הדרדרות המצב הכלכלי ובעיקר המחסור במזון, אשר גררו גישה עוינת כלפי הכובשים.
גורם נוסף, שהביא לשינוי גישה כלפי הגרמנים, היה גיוס קבוצות ראשונות במסגרת 'שירות עבודת כפייה' ושליחתן לגרמניה. התוצאה הייתה הצטרפות המונית למחתרת.
ב-8 בנובמבר 1942 פלשו בעלות הברית לצפון אפריקה, בתגובה לפלישה הצבא הגרמני ב-11 בנובמבר לאזור החופשי, ותפסו את רוב אזורי הדרום, כמעט ללא התנגדות. האיטלקים התמקמו באזור הדרום מזרחי של צרפת. על אף השתלטות גרמניה על אזור הדרום, הפקידוּת הצרפתית נשארה על כנה, אולם לידם הוצבו קציני קישור. האגף היחיד שהחל לפעול מייד היה של פיקוד הס"ס והמשטרה, שפתח בפעילות אנטי יהודית.
בעוד שבאזור הכיבוש הגרמני ניתן היה לחוש בהחמרה, באזור הכיבוש האיטלקי חלה התפתחות הפוכה. בין נובמבר 1942 וספטמבר 1943 הפך אזור זה למקום מקלט ליהודים. ההנחיות על הגנת היהודים ניתנו ממשלת איטליה, ובעיקר משר החוץ האיטלקי, שעשה זאת בעקבות דיווחים שהגיעו לרומא על השמדה שיטתית של יהודים המגורשים מגרמניה, וממערב אירופה.
המשך המצודים בתקופת רותקה
על אף השינוי בדעת הקהל המצודים אחרי יהודים נמשכו. החל מספטמבר הוביל את המבצעים רותקה, מחליפו של דנקר. ב-9 בפברואר 1943 הורה רותקה למשטרת פריס להיערך למצוד שמטרתו לעצור 6,638 יהודים זרים בעיר ו-679 בפרברי פריס. ב-10 בפברואר פשטו כ-1,500 שוטרים וז'נדרמים צרפתים על פריס ופרבריה ועצרו 2060 יהודים, שנשלחו לדראנסי, רבים מהם זקנים, שהוצאו מבתי חולים ובתי אבות. שוב לא עמדו הגרמנים ומשטרת צרפת ביעד שהגדירו לעצמם, הפעם היות ורבים מהיהודים ירדו למתחרת.
הגירושים מהאזור החופשי
במשא ומתן בין ממשלת צרפת וראשי הס"ס, שהתקיים בפריס בקיץ 1942, סוכם לעצור ולגרש את היהודים הזרים השוהים באזור החופשי. כבר בראשית המשא ומתן נקבע, שמחנה דראנסי יהיה מחנה מעבר, ממנו ישולחו יהודי האזור החופשי למזרח. ממשלת וישי התחייבה למסור לגרמנים 30 אלף יהודים זרים. ממשלת צרפת אף החליטה לשלול את האזרחות מהיהודים הזרים שהתאזרחו.
לפי התכנית היו אמורים להישלח תחילה היהודים, עצורי מחנות המעצר בוישי, כדי לפנות אותם ולהכשירם לקלוט את יהודי האזור החופשי קודם שיגורם לדראנסי. רוב המשלוחים לדראנסי מקרב מפוני מחנות המעצר בוישי היו מבוגרים, היות והשלטונות הסכימו, שילדים בגילאים 18-5 לא ישולחו אם הוריהם יסכימו להפרד מהם.
המצודים באזור החופשי החלו ב-26 באוגוסט 1942. במשך יומיים נעצרו כ-6,600 יהודים, שנכלאו במחנות המעצר שפונו מיושביהם ומשם גורשו לדראנסי.
עד 5 בספטמבר 1942 נשלחו מהאזור החופשי לדראנסי 10,522 יהודים ב-13 משלוחים, 3,920 היו עצורים במחנות וישי והשאר נתפסו במצודים.
עד מרס 1943 הובאו לדראנסי מהאזור החופשי כ-13 אלף יהודים.[8]
בנוסף למחאת הכנסיה החלה מחאה בקרב אישי ציבור ידועים נגד הגירושים.
יושב ראש הסנאט, ז'ול ז'אננה ויושב ראש בית הנבחרים וראש הממשלה לשעבר, אדואר אריו, שלחו מכתב הפגנתי לרב הראשי של צרפת, שפורסם גם בעיתונות המחתרתית ובו נכתב: "הרגש, שאנו חשים בפני הצעדים שננקטו לאחרונה באזור החופשי כמו באזור הכיבוש נגד היהודים שגורשו מארצותיהם ואשר מצאו מחסה אצלנו, ובפני הברבריות של הטיפול שקיבלו ילדיהם, הוא רגש של זוועה"[9] .
המפקד הצבאי של אזור ליון, שקיבל פקודה לספק חיילים כדי לשמור על הסדר בעת הטענתם של 650 יהודים, מהעיר סירב לבצע את המשימה ומייד הוצא לגימלאות.
נשאלת השאלה איזה מידע היה בצרפת לגבי גורל המגורשים או לגבי מה שקורה בפולין?
במשדר צרפת החופשית מה-1 ביולי 1942 דווח על 700 אלף יהודים פולנים, שנטבחו, והוזכרו תאי גז.
בדצמבר 1942 נחתמה הצהרה של 11 ממשלות, בהן ממשלת צרפת החופשית, שבה נאמר, שהיטלר בתהליך מימוש כוונתו להשמיד את עם היהודי באירופה.
ההשמדת היהודים בפולין פורסמה גם בעיתונות המחתרתית, בפעם הראשונה ביולי 1942.
מרבית הידיעות על רצח יהודים במזרח אירופה פורסמו בעיתוני התנועה נגד הגזענות, שקראה לאוכלוסיה להתנגד לגירושים ולסייע ליהודים הנרדפים. יחד עם זאת, היה פער גדול בין פרסום המחאות על מצודי היהודים והמידע על הפתרון הסופי.
בקיץ 1943 הצליחו, כנראה, שני יהודים מבין המגורשים מניס לברוח מאושוויץ ולחזור לעיר חזרה דרך גרמניה, הולנד ובלגיה. הם סיפרו על מה שקורה באושוויץ, אולם לא רצו להאמין להם.
מהתמונה הכוללת ניתן לומר שהמשמעות האמיתית של המדיניות הגרמנית לא הובנה על ידי מנהיגי הקונסיסטואר, אוזי"ף ועורכי העיתונים של המחתרת, לא עקב חוסר מידע, אלא משום שלא היה ניתן להשוות מידע זה לשום תקדים מוכר.
השילוחים מדראנסי בתקופתו של רותקה
בתקופת רותקה, מיולי 1942 ועד יולי 1943, לא השתנה ניהול מחנה דראנסי שינוי מהותי. אוכלוסית העצורים כללה בשלב זה נשים, ילדים וזקנים. מספר השילוחים מהמחנה מזרחה גדל באופן משמעותי.
בתקופת רותקה נעשה מחנה דראנסי מרכז איסוף והשילוח כמעט היחיד של יהודי צרפת למרכזי ההשמדה שבפולין. שלושת המחנות האחרים בסביבה נסגרו או שינו את יעודם.
מבין 40 משלוחים שיצאו בתקופת רותקה הגיעו 36 לאושוויץ, שניים למיידאנק ושניים לסוביבור. כנראה שהסיבה שארבעת השילוחים, שלא הגיעו לאושוויץ, היא עומס באושוויץ.
על אף שהגרמנים הוסיפו לכבד את דרישת ממשלת צרפת לא לעצור ולגרש יהודים צרפתים, ניסו כבר בתקופת רותקה לכלול בשילוחים גם יהודים כאלה.
ב-13 בפברואר 1943 יצא מדראנסי משלוח של אלף יהודים צרפתים, לטענת הגרמנים, כגמול על רצח קצינים גרמנים בפריס.
כעקרון כל משלוח מדראנסי הכיל אלף איש, כאשר לא היו מספיק יהודים זרים, השלימו את המכסה ביהודים צרפתים.
פרשת 4000 הילדים
בארבעת השילוחים ממחנות פיתוויה ובון לה רולנד בין ה-31 ביולי ו-7 באוגוסט 1942 נשלחו הורים ללא ילדיהם. הפרידות מהילדים היו קורעות לב. בפיתוויה ובון לה רולנד נשארו 4000 ילדים וקבוצת נשים, שהשלטונות השאירו כדי לטפל בהם.
באוגוסט 1942 הועברו הילדים לדראנסי בחמש קבוצות. רוב הילדים היו בגילאי שנתיים ועד 12 שנים. החל מ-17 באוגוסט ועד 26 באוגוסט נשלחו הילדים לאושוויץ בקבוצות של 700 עד 800 ילדים ועמם כ-200 נשים.
מבין 4000 הילדים ניצלו חמישה או שישה בלבד. שילוח הילדים בוצע ביוזמת ממשלת צרפת ובביצוע משטרת צרפת.
החיים בדראנסי בתקופת השילוחים
משהחלו המעצרים של היהודים הזרים בצרפת בקיץ 1942 הוחמרו התנאים במחנה. אלפי עצורים נקלטו במחנה ושילוחים רבים יצאו ממנו מזרחה. בגלל השילוחים הרבים התחלפה האוכלוסיה בקצב מהיר מאד. רוב העצורים שהו במחנה תקופה קצרה. הצפיפות גברה ומספר העצורים הגיע גם ל-6,000 נפש.
הצפיפות ומחסור בחומרי ניקוי הרעו את תנאי התברואה. שיעור ההתאבדויות עלה מאד. בחודשים יולי עד ספטמבר 1942 התאבדו במחנה כ-40 איש. בלילות שלפני יציאת השילוחים עלה מספר המתאבדים. הרוב השליכו את עצמם מהקומה הרביעית של מבני המחנה.
קרן האור בחיי המחנה היו "ידידי היהודים", עובדות צרפתיות של הצלב האדום, שהתנדבו לעבוד במחנה.
בחודשים יוני עד אוגוסט 1942 שלחו הגרמנים לדראנסי עשרות צרפתים, לא יהודים, רובם צעירים שענדו טלאי צהוב כאות הזדהות עם היהודים. עד דצמבר 1942 עברו דרך דראנסי 39,411 יהודים מהם שוחררו 2,459 איש[10] .
בספטמבר 1942 הוקמה במחנה יחידת שרותי סדר של עצירים. ביחידה היו 24 עצירים רובם קציני צבא לשעבר. היחידה הייתה ממונה על אבטחת הסדר בחצר, סיוע לעצורים חדשים שהגיעו למחנה, מניעת גניבות, מלחמה בשוק שחור והשגחה כל כללי המוסר בין גברים ונשים. יחידת הסדר לא השתתפה בהכנות לשילוחים. גם בתקופת רותקה היו חבר הסגל היהודי מבין היהודים הצרפתים והם היו משוחררים מהשילוחים.
בשל החלוקה לרוב גדול, שנועד להשלח מזרחה, ומיעוט, שהיה משוחרר מהשילוחים, נוצר קונפליקט בלתי נמנע בין העצירים.
באביב 1943 כשהחל מספר המגורשים בדראנסי לרדת ואוכלוסית המחנה קטנה החליטו הגרמנים לצרף למשלוחים גם יהודים צרפתים.
לסיכום ניתן לומר שתקופת רותקה מיולי 1942 ועד יולי 1943 הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי המחנה בשל צפיפות, תנאי תברואה קשים, שילוחים תכופים, שילוחי ילדים וריבוי מתאבדים. בסוף התקופה הוחל בביטול חסינותם של היהודים הצרפתים מפני השילוחים.
דראנסי בתקופת ברונר (יולי 1943 ועד אוגוסט 1944)
באביב 1943 חלה האטה גדולה במספר השילוחים מדראנסי בגלל צמצום המעצרים. הקשיים במעצרים התעוררו דווקא כשהשלטונות הגרמניים החליטו להרחיב אותם ולכלול גם את כל היהודים הצרפתים. נכונות ממשלת צרפת לשתף פעולה במעצרים פחתה. פטן ולאוואל סרבו לבטל את אזרחותם של יהודים שהתאזרחו בשנות העשרים וראשית השלושים. האיטלקים התנגדו למעצרי יהודים באזור שבשליטתם. השינוי בעמדת ממשלת וישי נבע, כנראה, מהערכה, שגרמניה תובס במלחמה ומהבטחת ארה"ב להחזיר לצרפת את מושבותיה בצפון אפריקה.
כדי להתמודד עם הקשיים בהרחבת המעצרים והשילוחים החליטו הגרמנים להעביר את מחנה דראנסי לשליטה ישירה של הס"ס. בהנחיית הימלר מונה רס"ן ברונר לפקד על המחנה. ברונר זכה במינוי עקב קשריו הטובים עם אייכמן ובשל הניסיון שצבר בשילוח יהודי וינה וסלוניקי. ב-2 ביולי 1943 קיבל ברונר את הפיקוד על מחנה דראנסי והצוות הצרפתי נדרש לעזוב את המחנה, למעט יחידת הז'נדרמריה, שהוסיפה לשמור חיצונית על המחנה.
ברונר בא לדראנסי עם צוות מצומם של שלושה אנשי ס"ס. מטרת השלטונות הגרמניים בפריס הייתה להחיש את מעצרם של כל היהודים בצרפת ולגרשם לדראנסי. על פי הערכתם נותרו בפריס כ-60 אלף יהודים. ברונר דרש שהאוז'יף יתחייב להסגיר את בני משפחות העצירים במחנה דראנסי בנימוק של "איחוד משפחות". האוז'יף התנגד ואחדים מחבריו נעצרו ונשלחו לדראנסי.
עצירים במחנה נאלצו, תחת איומים ומכות, למסור את כתובות בני משפחותיהם שנשארו בפריס, ובמקביל בחרו אנשי הס"ס עצירים שנקראו "שליחים", שנדרשו לצאת לפריס כדי לעצור יהודים על פי רשימות ולהביאם למחנה.
באוגוסט 1943 היו 24 שליחים. בתקופתו של ברונר גורשו לדראנסי כ-24 אלף יהודים.
המצודים באזור הכיבוש האיטלקי לשעבר
ב-3 בספטמבר 1943 חתמה איטליה על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית. בעקבות ההסכם החליטה גרמניה להשתלט על אזורי הכיבוש האיטלקי בצרפת. באזור הכיבוש האיטלקי חיו כ-30 אלף יהודים, מחציתם יהודים צרפתים. בשלב זה הפסיקו הגרמנים לעשות הבחנה בין יהודים צרפתים ליהודים זרים.
ברונר שהה בניס מה-6 ועד ה-14 בדצמבר, ובעזרת צוות של שלושה עשר אנשי ס"ס ומשתפי פעולה צרפתים הוא ארגן בעצמו את המעצרים והגירושים לדראנסי.
עד תום תקופת הכיבוש נעצרו וגורשו לדראנסי כ-3000 יהודים.
בתקופתו של ברונר חולקו העצירים לשש קטגוריות:
- יהודים למחצה ומי שבני זוגם ארים,
- עצירים שיועדו להשלח למזרח וזכו לכינוי "פועלי המזרח",
- אנשי סגל ומשפחותיהם,
- אזרחים של מדינות נטראליות,
- נשות שבויי מלחמה וילדיהן,
- קבוצת ממתינים, עצירים, שבני משפחותיהם עדיין היו חופשיים ונתונים למעקב של ברונר.
ביולי ואוגוסט 1943 נשלחו כ-300 גברים לעבודות, שהיו קשורות לבניית החומה האטלנטית, כמו כן נשלחו גברים ונשים לעבודה במחנות שהיו בפריס.
על פי החלטתו של ברונר, אנשי הסגל, שמנו 300-150 איש, נהנו מחסינות בפני השילוחים וזכו לזכויות יתר נוספות, שנועדו לשבור את הסולידריות בין העצירים ולהניע את הסגל לשתף פעולה עם הגרמנים.
כל אותה עת מנה צוות אנשי הס"ס במחנה אנשים בודדים, ולפעמים לא עלה על שלושה איש. בנוסף לצוות הגרמני הייתה יחידה של הז'נדרמריה הצרפתית, ששמרה על המחנה עד לשיחרורו.
ברונר ואנשיו הפעילו אלימות רבה נגד העצירים, אולם בניגוד למשטר הטרור והעינויים, השתפרו, באופן יחסי, תנאי החיים במחנה והעצירים זכו למזון, ציוד, נוספו מקלחות ושירותים והשתפר מצב הציוד הרפואי במרפאה.
מאחר ולא עלה בידי ברונר להרחיב את היקף המעצרים ירדה הצפיפות במחנה ומאחר והיהודים הצרפתים לא היו משוחררים עוד מהשילוחים פג המתח בין היהודים הצרפתים והזרים.
מחנות מסופחים
בתקופת קיומו של מחנה דראנסי היו בפריס חמישה מרכזים, שנחשבו מחנות מסופחים: בית חולים ובית אבות, בניהול קרן רוטשילד ומחנות אוסטרליץ, לוויטן ובסנו, שהיו מרכזים לטיפול ברכוש היהודי השדוד. בשלושת המחנות הועסקו כ-700 עצירים מדראנסי. כשהתחילו בעלות הברית להתקרב לפריס, הוחזרו עצירי המחנות המסופחים לדראנסי.
השילוחים בתקופת ברונר
השילוחים בתקופת ברונר היו מסודרים ומאורגנים. בוטל החיפוש על היוצאים וננקטו שיטות מתוחכמות יותר של הטעיית היוצאים. ברונר יצר את המונח "קיבוץ משפחות", שמשמעותו איחוד משפחות. עצירים נדרשו להפקיד את כספם לפני היציאה והובטח להם, שכאשר יגיעו לפולין הם יקבלו סכום שווה ערך בזלוטי.
השירות הסוציאלי חילק לעצירים לפני השילוח שמיכות, בגדים וכלי מיטה (הייתה זו עוד דרך להעביר ציוד בדרך עקיפה מצרפת לגרמניה).
מתחילת פיקודו על המחנה ביולי 1943 ועד סוף 1943 הוציא ברונר מדראנסי שמונה שילוחים.
בשנת 1944 יצאו מצרפת 14 שילוחים של יהודים, 13 מדראנסי ואחד ישירות מהעיר ליון.
במאי 1944 יצאו מדראנסי שלושה שילוחים. הללו לא נשלחו למחנה השמדה אלא ל"פורט התשיעי" שליד קובנה. מחציתם הושארו במקום ונרצחו שם, השאר נרצחו לאחר שהועברו לרואל שבאסטוניה.
השילוח האחרון מדראנסי היה ב-31 ביולי 1944, אשר כלל 1,300 איש ובהם 400 ילדים, מהם 258 ילדים, שנעצרו ממוסדות ילדים של אוז'יף בין ה-21 ל-25 ביולי.
בסך הכל יצאו מדראנסי מ-2 ביולי 1943 ועד 31 יולי 1944 20 משלוחים ובהם 22,453 יהודים[11].
שחרור מחנה דראנסי
בראשית אוגוסט היו בדראנסי כ-1,500 עצירים. ב-16 באוגוסט בשעות הערב נראו סימנים ראשונים, שהגרמנים מתכוונים לעזוב את המחנה. למחרת עזבו הגרמנים ברכבת את דראנסי, כשהם לקחו איתם 51 עצירים, בהם חברי מחתרות. ב-25 באוגוסט הגיעה הרכבת לבוכנוולד. כ-30 עצירים הצליחו לברוח מהרכבת בעודה על אדמת צרפת והשאר ניספו.
ב-18 באוגוסט החל שחרור עצירי דראנסי. בשלוש שנות קיומו של מחנה דראנסי, מ-20 באוגוסט 1941 ועד ל-17 באוגוסט 1944, גורשו אליו כ-70 אלף יהודים. כ-65 אלף מהם שולחו למזרח, בעיקר לאושוויץ, בכל התקופה הזאת לא ידעו האנשים מהו יעד השילוח.
חוסר הידיעה נבע מארבעה גורמים:
- הריחוק הגיאוגרפי של צרפת ממוקדי ההשמדה,
- המחשבה של העצירים שהגרמנים זקוקים לידים עובדות,
- הדחקה
- מדיניות ההטעיה של הגרמנים[12].
המחתרת הצרפתית
קבוצות קטנות של מחתרת פטריוטית היו כבר קימות בצרפת בסוף 1940, אולם רק ב-1943 החלה תנועת ההתנגדות להפוך לתנועה משמעותית. ארבעה שלבים מציינים את התרחבות המחתרת הצרפתית:
- כניסת הקומוניסטים,
- הקשרים הישירים עם תנועת צרפת החופשית בלונדון,
- כיבוש האזור הדרומי של צרפת
- הנהגת שירות עבודת הכפייה בראשית 1943, שהיה הגורם החשוב והמכריע להתרחבותה של תנועת ההתנגדות.
הפלישה הגרמנית לברה"מ הייתה הגורם, שהביא לירידת הקומוניסטים הצרפתים למחתרת, ועיקר פעילותם הייתה התנקשות באנשי צבא גרמנים. בין הקומוניסטים היו גם יהודים.
ז'אן מולן שב מלונדון בשליחותו של דה-גול, שביקש לאחד את קבוצות ההתנגדות המפוזרות לגוף אחד. במרס 1943 הוקם הגוף המאחד הראשון "תנועות ההתנגדות המאוחדות".
עם כיבוש החלק הדרומי על ידי הגרמנים איבד ממשל וישי את זכות קיומו בעיני רבים. השינוי המכריע נבע מחוק גיוס שירות עבודת הכפייה בגרמניה מספטמבר 1942. המגויסים הראשונים נשלחו לגרמניה בפברואר 1943. מאותו שלב ביקשו צעירים רבים לברוח משירות הכפייה ובזכותם הלכה המחתרת הצרפתית והפכה לתנועה המונית.
בהתארגנות ובהתרחבות תנועת ההתנגדות היה משקל בולט ליהודים, צרפתים וזרים, הרבה מעבר למשקלם היחסי באוכלוסיה. הארגונים היהודים גם פתחו בפעילות מחתרתית, שבעיקרה עסקה בהפקת תעודות מזויפות, הצלת ילדים, הברחת גבולות ועוד.
אחד הארגונים היהודים שפעלו במחתרת היה "הצבא היהודי". בינואר 1942 פורסם המאניפסט, שהיווה בסיס לתכנית הפעולה של "הצבא היהודי". הארגון הגדיר את תפקידו "למנוע את ההשמדה וההתאבדות של עמנו". מטרה נוספת הייתה "המדינה היהודית בארץ ישראל וארץ ישראל למדינה יהודית".
הארגון הגדיר לעצמו שלושה שלבים בפעילותו:
הראשון - התרכזות בעזרה לכלואים ולמהגרים הפליטים בדרום.
השני - הכנת יחידה לוחמת,
והשלישי - הקמת מדינה יהודית.
"הצבא היהודי" פעל למעשה כמו תנועות הנוער הציוניות באותה תקופה. מקורותיו הפיננסים היו הג'וינט ו"ועד ההצלה" מארץ ישראל.
ביוני 1944 הפכה המחתרת של "הצבא היהודי" ל"ארגון היהודי הלוחם". אופי הארגון השתנה והלכה וגברה בו המגמה של מסגרות לחימה טקטיות.
הארגון היהודי הלוחם ביצע סך הכל 1,925 פעולות בכללן 750 פעולות חבלה בתשתית מסילות ברזל, פגיעה בבתי חרושת שיצרו לטובת מאמץ המלחמה הגרמני, פיצוץ גשרים ופגיעה ב-152 אנשי מליציה של האויב. הארגון ביצע 175 פעולות מבצעיות נגד הגרמנים במהלכן נהרגו 1,085 חיילי אויב[13].
סיכום
מתוך 350,000-320,000 יהודים, שהיו בצרפת ב-1940, נספו כ-80,000 נפש.
רצף הארועים בצרפת במהלך מלחמת העולם השנייה מעלה שלוש שאלות עיקריות: - מדוע לא הצליחו הגרמנים להגשים את התכנית לרצח כל יהודי צרפת?
- מה הייתה התרומה הצרפתית לטבח, כמו גם להצלה?
- מה עשו היהודים כדי להציל את עצמם?
למעשה עד סוף 1942 נראה היה, שגרמניה לא תתקשה להגשים את מטרותיה. יהודי צרפת סומנו, הופרדו, נושלו מנכסיהם, נעצרו ונכלאו במחנות. בשלב זה ההתנגדות היהודית הייתה בלתי מאורגנת. כמחצית מכלל הקורבנות נשלחו עד שלהי קיץ 1942 למזרח, אולם כבר אז היו מספר גורמים שהגבילו את ביצוע הפתרון הסופי: היעדר התלהבות עממית, חוסר תמיכה נוצרית בגזענות, יהודים רבים הצליחו להסתתר והקומיסריה הייתה בלתי יעילה.
החל מ-1943 הגבילו את ביצוע הפתרון הסופי שני גורמים: הוורמאכט, שהיה הנציג העיקרי של השלטון הגרמני בצרפת, לא שולב בביצוע המעצרים ולגרמניה היו בצרפת איטנרסים, שהוכחו כחשובים יותר ממימוש הפתרון הסופי - התמיכה הכלכלית במוצרים ובכוח אדם. אי אפשר להסביר אחרת את הויתורים של הגרמנים בעימותים עם ממשלת וישי.
באשר לצרפתים, מרביתם התעניינו מעט מאד ביהודים אם, בכלל. ניתן להסביר את כישלון הפתרון הסופי בצרפת בחולשה יחסית של הפשיזם והאנטישמיות הגזעית בשנות השלושים בצרפת. בשלב הראשון דעת הקהל הייתה פאסיבית בכל מה שקשור לטיפול של ממשלת וישי ביהודים. החל מקיץ 1942 החלה דעת הקהל להיות מרכיב שהביא לצימצום הקורבנות בהפעילה לחץ על ממשלת וישי וסוכניה. בנוסף לדעת הקהל, אחרי 1942 ניצלו אלפי יהודים הודות לעזרתם של לא יהודים.
באשר לתפקיד היהודים, רמת ההתבוללות של היהודים הצרפתים הייתה כזאת, שלא ניתן להגדיר את המיעוט היהודי בצרפת של ראשית המלחמה כקהילה כמו זו לדוגמא של פולין. במהלך שנות הכיבוש חל שינוי והיהודים, שחשו כצרפתים בראשית הכיבוש, הגיבו יותר כיהודים בסופו. האוז'יף, שהיה אמור להיות "היודנראט", של יהודי צרפת מעולם לא הפך לנציגות אמיתית של היהודים. היוזמות להתנגדות יהודית היו בעיקר מצד אלו, שהיו בסכנה גדולה יותר - המהגרים היהודים ותנועות הנוער.
תפקידם של הקומוניסטים היהודים בהצלת ילדים היה משמעותי באזור הכבוש ובאזור החופשי כאחד. על אף שהההתנגדות היהודית לא הייתה מעולם מאוחדת היא עסקה, בראש ובראשונה, בהצלה ובעיקר בהצלת ילדים.
גושי יהדות צרפת שהיו שסועים ועוינים זה את זה ערב המלחמה התקרבו במידת מה לקראת סופה.
לסיום ניתן לומר, שאובדנה של רבע מיהדות צרפת נובע מהביצוע הגרמני ומשיתוף פעולה צרפתי. מנגד, הישרדותם של שלושה רבעים מהקהילה נובע מחוסר יעילות הרודפים ומפעולות ההצלה.
לחץ של דעת הקהל, התערבות פומבית של אנשי כמורה בכירים והתחמקות של הממשל החל מסוף 1942 צמצמו את מספר הקורבנות. התגובה היהודית, שהייתה בלתי יעילה בתחילת הכיבוש, הצליחה יותר בשלבים מאוחרים יותר, כשהיא מנצלת אהדה של האוכלוסיה כדי לארגן פעולות הצלה מוצלחות יחסית, בהשוואה לארצות אירופה האחרות.
מבין 80 אלף היהודים שגורשו למחנות שבו לבתיהם כ-3,500 איש בלבד. הקהילה היהודית בפריס, שהייתה ערב המלחמה הקהילה הגדולה ביותר, ספגה פגיעה קשה עקב אובדן של למעלה מ-60 אלף מבניה.
מצבת הזכרון בדראנסי כיום
מקורות:
1. אשר כהן, תולדות השואה צרפת, ירושלים תשנ"ו
2. מרים ברגמן, דראנסי, אוניברסיטת תל-אביב תשנ"ח
[1] איגוד הקהילות היהודיות שהוקם על ידי נפוליאון ב-1808. בראש הארגון עמדו יהודים צרפתים. מאז הקמתו נחשב הקונסיסטואר לארגון הייצוג הרשמי של יהודי צרפת.
[2] אשר כהן, תולדות השואה צרפת, עמ' 55
[3] אשר כהן, תולדות השואה צרפת, עמ' 71
[4] מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 66
[5] מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 83
[6] מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 92-91
[7] מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 101
[8] מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 109
[9] אשר כהן, תולדות השואה צרפת, עמ' 330
[10] מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 128
[11] מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 181
[12] מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 184
[13] אשר כהן, תולדות השואה צרפת, עמ' 494
