הכרוניקה של גטו לודז' חלק ד

צימצום שטח הגטו - באופן כללי התפיסה הגרמנית הייתה לצמצם את שטחי הגטאות לאחר כל אקציה, גטו לודז' יוצא דופן בהיבט הזה היות ורומקובסקי דאג שבכל שטח שהתפנה, מסיבה כזו או אחרת, להקים רסורט נוסף. יחד עם זאת, בספטמבר 1942, לאחר ה"שפרה", נדרש רומקובסקי לצמצם את שטח הגטו באזור מרישין, בתחום הרחובות: פשמיסלובה, אמיליה פלטר ואוטילה. באזור שפונה הוקם מחנה הילדים הפולנים.
באפריל 1944 נדרש רומקובסקי להרוס את אחד מרובעי הגטו, מרחוב דרבנובסקה ועד רחוב פודז'צ'נה, נדרש למצוא מגורים חליפיים לכ-2000 איש.

העלמותו של דוד גרטלר - לאחר ה"שפרה", כשהחל מעמדו של רומקובסקי להיפגע, ניטלו מידיו שני תחומי מפתח בחיי הגטו. מדור האספקה נמסר לדוד גרטלר שהיה נאמן של הגסטאפו והאחריות על הרסורטים נמסרה לאהרן יעקבוביץ. מאותו יום, הסתובבו רומקובסקי ודוד גרטלר יחד בגטו כשהאחד מהווה ה"צל" של השני. דוד גרטלר נתפס על ידי תושבי הגטו כ"איש הטוב" מתוקף העובדה שהוא היה מתגבר, מעת לעת, את מנות המזון. ב-12 ביולי 1943 נקרא דוד גרטלר לליצמנשטאט ויותר הוא לא שב חזרה לגטו. בגטו פרצה בהלה, היכן דוד גרטלר? דוד גרטלר נאסר על ידי הגרמנים באשמת מעילה באמון, הוא הועבר לאינוברוצלב שבגרמניה ומשם, לאחר חקירה, לאושוויץ. העלמותו של דוד גרטלר העסיקה את כותב הכרוניקה מה-12 ביולי, היום בו הוא עזב את הגטו ומידי יום עד ה-24 בחודש.

ביבוב לוקח שליטה בגטו ויחסיו עם רומקובסקי - בספטמבר 1943 החל ביבוב לפעול מתוך תחומי הגטו ולהגביר את מעורבותו בנעשה בו. ביבוב הפקיע לעצמו שני חדרים בסמוך למשרדו של רומקובסקי. ב-15 בנובמבר החליט ביבוב לקחת את נושא התזונה לידיו והוא ביטל את חלוקת התלושים המיוחדים ואת ארוחות ההתאוששות, בכרוניקה נכתב "כוונתה (של ההודעה) ליטול מן הנשיא את סמכויותיו בכל שאלת הספקת המזון"[98] ביבוב הקים הנהלה חדשה לענייני מזון, היו חברים בה: קליגר, ריינגולד וד"ר מילר. למעשה ביבוב עשה כאן תרגיל של הפרד ומשול בהטילו את אשמת הרעב על רומקובסקי והמנגנון שלו וממנגד, הוא הציג את הכוונות הטובות של הגרמנים.
ב-16 ביוני 1944 התפרץ ביבוב לחדרו של רומקובסקי הסתער עליו והיכה אותו מכות נמרצות, ביבוב עצמו נפגע משמשת חלון אשר הוא עצמו ניפץ. ההשערה שהבסיס להפרצות היא הבטחתו של רומקובסקי לראש העיר לודז' 600 איש ככוח עבודה מבלי להתייעץ איתו. רומקובסקי אושפז בבית החולים שבגטו במשך עשרה ימים.

הגטו והמלחמה - החל מאמצע אוקטובר 1942 התבצעו בגטו הרבה אימוני הגנה אווירית. ב-21 ליוני 1944, בעוד הצבא האדום מתקרב ללודז', מדווח כותב הכרוניקה על להק גדול של כ-300 מטוסים שחלפו בשמי הגטו בדרכם מזרחה "לא הושלכו פצצות. בשעה 12:40 ניתן אות הרגעה."[99]

המעורבות הגרמנית בגטו
על פי הכרוניקה ניתן להתרשם מנוכחות ומוערבות רבה של הגרמנים בגטו. ב-10 במאי 1941 התקיים סיור עיתונאים בגטו במהלכו ביקרו העיתונאים במפעלי החייטות. חודש מאוחר יותר, ב-7 ביוני, הגיע הימלר לביקור בגטו, הוא קיבל סקירה על הגטו וביקר ברסורטים לחייטות. באותו חודש הגיע לגטו הגנרל שמירר שערך ביקורת במתקנים של שני בתי המרקחת המקומיים הגדולים ביותר, בבית החולים מס' 1 ובכיכר קוש'צלני. בשעת הביקורת ערך הגנרל שיחות מקצועיות עם מנהלי בתי המרקחת האלו. ב-8 ביולי ביקרה בגטו ועדה של חוקרי גזע, היא ביקרה באחד הרסורטים וביקשה נתונים על בתי החולים לחולי נפש.
ביוני 1942, ומיד אחרי וארשה, ערכו הגרמנים צילומי קולנוע במקומות העבודה ומחוצה להם, כמו כן הם תעדו טקס ברית מילה בבית החולים.
הגרמנים היו מעורבים באופן שוטף בכיבוי שרפות שפרצו לעיתים קרובות בגטו, הם היו מעורבים בתוכנית הגנה אזרחית של הגטו ובחקירת פשעים חמורים בגטו.
כמו בכל הגטאות, נאסר על הציבור החרדי לגדל זקנים וללכת עם קפוטות, כאשר הסתובב גרמנים בגטו נדרשו היהודים לקדמם בקידה ובקריאת הקשב כאשר נכנס גרמני לאחד הרסורטים.
הגרמנים הקימו בגטו מחלקת מדע, מנהל המחלקה היה הרב פרופ' הירשברג שהיה מומחה בתחום היהודות. המחלקה עסקה בהכנת מוצגים למוזיאון שהייתה כוונה שיוקם בעתיד ומטרתו להציג את אורח חייהם של יהודי מזרח אירופה. במחלקה פעלו סדנה ובה ציירים, פסלות וכוחות עזר שיצרו בובות ברמה אומנותית גבוהה של דמויות שונות מהעולם היהודי.
סיכום
הכרוניקה של גטו לודז' היא יצירה קבוצתית של מספר רושמים שעבדו בהרמוניה ושיתוף פעולה על אף הבדלי גיל, חינוך, מנטליות ועיסוק קודם. הכרוניקה היא למעשה "צילום" זמן אמת של הנעשה בגטו. בניגוד לספרי זכרונות שנכתבו לאחר המלחמה, לפנינו תעוד יום יומי על הנעשה בגטו מבלי שהכותבים יודעים מה ילד היום שלמחרת ובודאי את "סופו של הסיפור". למעשה רוב הדיווחים יבשים ומציגים עובדות ונתונים מספריים אולם אלו נותנים "צבע" למשמעות החיים בגטו.
כותבי הכרוניקה ניכנו בעין חדה, ברגישות, בבירקותיות ולא מעט ציניות, בנוסף לדיווחים היומיים הם כתבו רשימות וכתבות נרחבות בנושאים שאינם קשורים בתאריך נקוב ומהם ניתן ללמוד רבות ככלל על ההתנהגות האנושית בעת מצוקה ובפרט על הציבור היהודי, יחסי האנוש שהתהוו בתוכו, מה קבע שאדם אחד התהלך רעב פחות מרעהו, או גורש מוקדם או מאוחר יותר מחברו ועוד.
הדיווחים היומיים בצד הכתבות, משלימים אחד את השני ועושים את הכרוניקה למסמך כל כך נדיר ומיוחד.

מקורות
1. בן מנחם ורב (עורכים), כרוניקה של גטו לודז' כרכים א-ד, יד ושם, ירושלים, תשמ"ז.
2. אונגר מיכל, לודז' אחרון הגטאות בפולין, יד ושם, ירושלים, תשס"ה.
נספח א': נתונים סטטיסטיים על מספר תושבי הגטו ותמותה

הערה-ב-3 לינואר 1944 רומקובסקי נעצר ונחקר על הקצאת המזון לגטו. עקב הלשנה, נמצא שמאז ספטמבר 1942, קיבל הגטו כמות מזון הגדולה בכ-3000 מנות ממספר התושבים בפועל. כנראה שמספר תושבי הגטו, המדווח על ידי הכרוניקה מאז ספטמבר 1942 ועד לתיקונו ב-31 לינואר 1944, היה גדול בכ-3000 נפש ממספר התושבים האמיתי.
[1] כרוניקה של גטו לודז' כרך א' עמ' יז'
[2] מיכל אונגר, לודז' אחרון הגטאות בפולין, יד ושם, ירושלים תשס"ה, עמ' 100.
[3] כרוניקה של גטו לודז', כרך א', עמ' 1
[4] כרוניקה של גטו לודז', כרך א' עמ' 457
[5] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 46
[6] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 327
[7] אחד הביטויים של רעב הם פגיעה קשה במערכת החיסון התאית. על רקע הדיכוי החיסוני מופיעים זיהומים. הנפוץ שבזיהומים הוא זיהום ריאתי (דלקת ריאות). שחפת (סוג של דלקת ריאות) שהייתה רדומה בגוף האדם שנים רבות עלולה ל"התעורר" ולהתפרץ בחולים מורעבים. גורם נוסף שמוביל לשכיחות גבוהה של דלקת ריאות היא, פגיעה קשה ביכולת הבליעה וביכולת השיעול, עקב פירוק שרירים מסיבי וחולשה קיצונית ממנה סובלים המורעבים. כל זה מוביל ל"שאיפה" של חיידקים מחלל הפה לתוך הריאות שבהיעדר שיעול אפקטיבי מצטברים בריאות וגורמים לדלקות קשות.
[8] רעב מתמשך מביא לפרוק שריר הלב כך שמסתו קטנה ותפוקת הלב יורדת. עם התמשכות מצב הרעב, במיוחד בעת שמופיעה תחלואה נוספת, כגון זיהום, שמעמיסה את הלב, הלב כושל ולא מצליח לעמוד בדרישות והחולה נכנס למצב של "אי ספיקת לב"-דהיינו חוסר יכולת של הלב לספק את זרימת הדם לה זקוק הגוף.
[9] כרוניקה של גטו לודז', כרך ב', עמ' 242
[10] כרוניקה של גטו לודז', כרך ב', עמ'159
[11] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד', עמ' 337
[12] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד' , עמ' 323
[13] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד', עמ' 408.
[14] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד' עמ' 309.
[15] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד', עמ' 368.
[16] כרוניקה של גטו לודז', כרך ב', עמ' 87.
[17] כרוניקה של גטו לודז', כרך ב' עמ' 208.
[18] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 672.
[19] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 281
[20] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 337.
[21] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד', עמ' 41.
[22] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד', עמ' 62.
[23] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג', עמ' 12.
[24] כרוניקה של גטו לודז', כרך א', עמ' 46.
[25] כרוניקה של גטו לודז', כרך א', עמ' 426.
[26] כרוניקה של גטו לודז', כרך א', עמ' 322.
[27] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד', עמ' 379.
[28] כרוניקה של גטו לודז', כרך א', עמ' 485.
[29] כרוניקה של גטו לודז', כרך א', עמ' 405.
[30] כרוניקה של גטו לודז', כרך ב', עמ' 236-235.
[31] כרוניקה של גטו לודז', כרך ב', עמ' 368.
[32] כרוניקה של גטו לודז', כרך א', עמ' 307.
[33] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד' עמ' 430.
[34] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד', עמ' 418.
[35] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד', עמ' 134.
[36] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד', עמ' 334.
[37] כרוניקה של גטו לודז', כרך א', עמ' 261.
[38] כרוניקה של גטו לודז', כרך א', עמ' 363.
[39] כרוניקה של גטו לודז', כרך א' עמ' 406.
[40] כרוניקה של גטו לודז', כרך א', עמ' 414.
[41] כרוניקה של גטו לודז', כרך א', עמ' 431.
[42] כרוניקה של גטו לודז', כרך א', עמ' 451.
[43] כרוניקה של גטו לודז', כרך א', עמ' 474.
[44] כרוניקה של גטו לודז', כרך ב', עמ' 212.
[45] כרוניקה של גטו לודז', כרך ב', עמ' 222.
[46] כרוניקה של גטו לודז', כרך ב', עמ' 221.
[47] כרוניקה של גטו לודז', כרך ב', עמ' 223.
[48] כרוניקה של גטו לודז', כרך ב' עמ' 228-227.
[49] כרוניקה של גטו לודז', כרך ב' עמ' 236-235.
[50] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד' עמ' 163.
[51] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד' עמ' 169.
[52] כרוניקה של גטו לודז' כרך ד', עמ' 433.
[53] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד', עמ' 450.
[54] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד', עמ' 493.
[55] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד' עמ' 530.
[56] כרוניקה של גטו לודז', כרך א', עמ' 394.
[57] כרוניקה של גטו לודז', כרך א', עמ' 413.
[58] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד' עמ' 30.
[59] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד' עמ' 34.
[60] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג', עמ' 286.
[61] כרוניקה של גטו לודז', כרך א', עמ' 45.
[62] כרוניקה של גטו לודז', כרך א', עמ' 50.
[63] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 349.
[64] כרוניקה של גטו לודז', כרך א' עמ' 428.
[65] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 120.
[66] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 247.
[67] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 505.
[68] מיכל אונגר, לודז' אחרון הגטאות בפולין, יד ושם, ירושלים תשס"ה, עמ' 333.
[69] כרוניקה של גטו לודז', כרך א', עמ' 50-44.
[70] כרוניקה של גטו לודז', כרך א' עמ' 158.
[71] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג', עמ' 241.
[72] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 197.
[73] כרוניקה של גטו לודז', כרך ב' עמ' 372.
[74] כרוניקה של גטו לודז', כרך א' עמ' 319.
[75] כרוניקה של גטו לודז', כרך א', 486.
[76] כרוניקה של גטו לודז', כרך א' עמ' 538.
[77] כרוניקה של גטו לודז', כרך ב' עמ' 266.
[78] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 108.
[79] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד' עמ' 512.
[80] חיים וידבסקי, מהקבוצה הראשונה, מצא מסתור, אולם הגרמנים דרשו את הסגרתו. חיים וידבסקי העדיף להתאבד מאשר למסור את עצמו לידי הגרמנים וכך הוא עשה ב-9 ליוני 1944. במכתבים שהוא השאיר הוא ביקש מחבריו להעביר את עצמותיו ארצה לאחר סיום המלחמה. בקשתו התמלאה והוא נקבר בבית הקברות נחלת יצחק בתל אביב. כל העצורים בפרשת הרדיו הוצאו להורג על ידי הגסטאפו. שמותיהם מונצחים על גבי מצבתו של חיים וידבסקי בתל אביב.
[81] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 305.
[82] כרוניקה של גטו לודז', כרך ב' עמ' 38.
[83] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 702.
[84] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד' עמ' 55.
[85] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 590.
[86] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 598.
[87] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 299.
[88] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 231.
[89] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 232.
[90] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 373.
[91] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 430.
[92] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 408.
[93] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 757.
[94] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד' עמ' 52.
[95] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד' עמ' 213.
[96] כרוניקה של גטו לודז' כרך ד' עמ' 443-442.
[97] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד' עמ' 468.
[98] כרוניקה של גטו לודז', כרך ג' עמ' 679.
[99] כרוניקה של גטו לודז', כרך ד' עמ' 439.

מחנה מיידאנק על פי רוברט קובאלק

השם הרשמי של המחנה A.K Lublin , ייעודו המקורי היה מחנה עבודה ל-50,000 אסירים, מאוחר יותר לגרמנים היו תוכניות להגדיל את מחנה לתכולה של 250,000 אסירים. המחנה הוקם דרום מזרחית ללובלין, במרחק 2 ק"מ מהשכונות של העיר.

האסירים היו מגיעים לתחנת הרכבת של לובלין וממנה צועדים ברגל למחנה. מחנה מיידאנק היה מוקף גדר, רק מאמצע 1943 הייתה הגדר מחושמלת, רק בשעות הלילה. עד סתו 1942 היו במחנה רק גברים, רובם הגיעו מסלובקיה והפרוטקטורט, בעלי כושר עובדה, אשר הופרדו ממשפחותיהם שנשלחו למחנות אחרים. החל מנובמבר 1942 הגיעו גם נשים למיידאנק. רוב האסירים עסקו בבניית המחנה והאחרים בעבודות מחוץ למחנה.

בממוצע היו במחנה מיידאנק כ20,000 אסירים. באוגוסט 1943 היה מספר האסירים במחנה הגדול ביותר והגיע ל 23,000 מהם נפטרו כל חודש כ5%, שיא התמותה באוגוסט 1943 עקב מחסור במים.

כמו שנאמר, ייעודו הראשוני של המחנה היה מחנה עבודה וכזה הוא היה עד אוקטובר 1942. עד אז נרצחו אסירים במיידאנק בירי או במכות מקל. ביוני 1942 נבנה קרמטוריום לשרפת גופות בין "שדה-1" ל"שדה-2". בקרמטוריום היו שני תאי שריפה, כאשר תאי השריפה לא עמדו בקצב הנדרש נשרפו גופות באזור הנמצא מערבית למבנה תאי הגז (כיום נמצא באזור שרפת הגופות מבנה צהוב). מקום קבורה נוסף של גופות היה ביער Krepiec שנמצא במרחק 11 ק"מ מהמחנה, כיום יש במקום מצבת זיכרון קטנה. הקרמטוריום הראשון עבד עד לפתיחתו של הקרמטוריום החדש באוגוסט 1943. עדויות על הקרמטוריום הראשון יש מנשים שעבדו בבניין המכבסה שהיה בסמוך.

תחילת ההשמדה במיידאנק באוקטובר 1942, בין אוגוסט וספטמבר 1942 נבנו שלושה תאי גז לצורכי חיטוי, על פי החלטה של גלובוצניק הוסבו התאים לתאי השמדה בספטמבר 1942. את הסלקציות ביצעו בדרך כלל: מפקד המחנה, רופא המחנה, ד"ר מקס בלנקה (ד"ר בלנקה עבר מאוחר יותר למחנה פלאשוב והיה אחראי לאקצית הילדים) ואיש הס"ס טומאן. סלקציות בוצעו, מעת לעת, גם בבית החולים של המחנה, בית החולים היה בשלב הראשון ב"שדה-1" ומאוחר יותר עבר ל"שדה-5". את הסלקציות בבית החולים ביצע רופא המחנה והאחראי על בית החולים, הקאפו בנדן, אסיר פוליטי גרמני שהיה ידוע באכזריותו. בבית החולים שרתו גם רופאים יהודיים וגם הם נאלצו לקחת חלק בסלקציות.


מבנה המחנה

האסירים הגיעו למחנה דרך השביל האפור שהיה עשוי ממצבות שנופצו לרסיסים. הבית הלבן הוא המבנה היחיד שהיה במקום קודם בנית המחנה, הוא שימש למגורי רופא המחנה, טומאן, שהיה אחראי על אסירי המחנה, ואשתו (אנשי הס"ס גרו, עד 1943, בלובלין, משפחותיהם בעיירות הסמוכות. מ-1943 גרו אנשי הס"ס באזור המנהלתי של המחנה שנמצא באזור החניה ומבנה השרותים היום).

האסירים היו עוברים בשער המחנה ומגיעים לאזור שנקרא "גן השושנים" שנמצא מאחורי מבנה מקלחות הנשים, באזור זה בוצעה סלקציה בין נשים לגברים ובין המתאימים לעבודה והמיועדים להשמדה. גברים שיועדו לעבודה נשלחו למבנה "המקלחות והחיטוי" (זה שניתן לבקר בו היום). המבנה הכיל שלושה חדרים, הראשון להתפשטות וגזיזת שיער, השני מקלחות והשלישי "תא גז ניסיוני" שייעודו היה לחיטוי בגדים. את הבגדים חיטו באמצעות ציקלון B. אולם המקלחות היה משמש, מעת לעת, גם כאולם המתנה למיועדים לתאי הגז.

אמבטיית הבטון שנמצאת בחדר המקלחות הכילה תערובת של מים וליזול אליה הכניסו את האסירים כאשר איש ס"ס טובל אותם, כולל הראש, לשם חיטוי. נשים שיועדו לעבודה נשלחו למבנה המקביל. נשים לא עברו תהליך גזיזת שיער, למעט אלו שנשלחו להשמדה ששערן נגזז לאחר תהליך ההגזה. במבנה הנשים היו מספר תאים קטנים שנועדו לחיטוי בגדים.

תאי הגז היו בסמוך למבנה "המקלחות והחיטוי" אבל במנותק, מעל שני המבנים היה גגון אחד כדי להסוות את מה שנעשה. המבנה היה מוקף בגדר תיל בעלת שני פתחי כניסה ויציאה. אחד הפתחים היה בין המבנה ומגדל השמירה שעומד בכניסה למחנה, דרכו הוציאו את הגופות והטעינו אותן על קרוניות בשעות הבוקר המוקדמות. המבנה הכיל שלושה תאים, רק שנים היו פעילים, התא הקטן לא פעל עקב בעיות צנרת. תכולת שני התאים הייתה 500-400 איש. אופן ההשמדה היה באמצעות פחמן חד חמצני. אלו שיועדו להשמדה רוכזו בסמוך למבנה ושם הם גם התפשטו. הגזות בוצעו בלילות ולא בכל לילה, פרט לשבוע אחד במאי 1943 בו בוצעו הגזות בכל לילה. ההשמדה בתאי הגז הייתה סודית, ארבעה אנשי ס"ס היו אחראים לביצועה. בעת עומס, כמו במאי 1943, המתינו הנידונים למוות באזור שבן "שדה-4" ל"שדה-5".

ההשמדה באמצעות גז הופסקה בספטמבר 1943, בין החודשים ספטמבר ואוקטובר רצחו את אנשי הזונדרקומנדו, 11 עבדו בתאי הגז ו-30-40 בקרמטוריום. אנשי הזונדרקומדו במיידאנק היו יהודים ושבויים סובייטים.

במחנה היו שישה "שדות", "שדה-5" היה שדה של נשים ובו גם צריפים של נשים יהודיות. רק הנשים היהודיות עברו מעת לעת סלקציות. בשדה היו שלושה צריפים בהם שוכנו נשים יהודיות וילדיהם לפרק זמן של מספר שבועות עד להשמדתם. בשאר השדות התגוררו גברים מרחבי אירופה, יהודים ושאינם יהודים, האסירים היהודים התגוררו בצריפים נפרדים.

באוגוסט 1943 נפתח מבנה הקרמטוריום החדש שהכיל מספר חדרים, החדר הראשון לניתוח גופות לשם חיפוש חפצי ערך, תא גז שנועד לחיטוי בגדים, חדר לאחסנת גופות, כיום נמצא בו ארון הקבורה עם עצמות אדם, חדר בו אחסנו קוקס, חומר בו הבעירו את תנורי השריפה. במבנה הקרמטוריום היה חדר מגורים עבור מוספלד, מפקד הקרמטוריום ובו אמבטיה. (מוספלד היה ידוע כרוצח פתולוגי שרצח לשם הנאה). בחצר הקרמטוריום היו רוצחים, מעת לעת אנשים, כמו כן, היה במקום מכונה לריסוק עצמות. על המתרחש במבנה הקרמטוריום יש עדות של מומחה לארובות שהגיע למיידאנק ושהה בקרמטוריום במשך שבועיים לצורכי תיקון הארובה, אותו מומחה סיפר ששתי משפחות יהודיות שהתחזו לארים נרצחו בירי בחדר החיטוי, אלו בני האדם היחידים שנרצחו בתא הגז שבמבנה הקרמטוריום.

ערב שחרור המחנה על ידי הצבא האדום, שרפו הגרמנים מסמכים בקרמטוריום ואת מעטפת העץ של המבנה, כמו כן, נרצחו 900 אסירים ו-40 יהודים שהובאו מהזאמק בלובלין שם עבדו עבור הגסטאפו.


רצח ותמותה במחנה ההיסטוריה של הנתונים

אחת הבעיות בהערכת כמות הנרצחים במיידאנק היא חוסר בתיעוד, עד היום נמצאו בין 15%-20% מהמסמכים שנוגעים למחנה.

לאחר שחרור המחנה, ביולי 1944, העריכו הסובייטים את מספר הנרצחים בקצת מעל מיליון איש. על פי ממצאי ועדת חקירת פולנית מ-1946, הוערכו מספר הנרצחים ב-360,000 איש, מהם 120,000 יהודים. מחקר משנת 1991 קבע שבמיידאנק נרצחו 235,000 איש מתוך 300,000 אסירים שעברו במחנה. המחקר האחרון,שסוכם ב-2006, קובע שבמיידאנק נרצחו 78,000 איש מהם 60,000 יהודים (18,000 הנרצחים שאינם יהודים היו בעיקר פולנים וקבוצות קטנות של צרפתים, גרמנים ונורווגים). על פי מחקר זה עברו במחנה 120,000-150,000 אסירים, המספר אינו סופי.

אחת הבעיות בקביעת מספר האסירים המדויק היא שיטת מיספור האסירים, כשאסיר נרצח או נפטר היו נותנים את מספרו האישי לאסיר חדש, לא ברור כמה מקרים כאלו היו. מעריכים שבמצב המכסימלי היו יכולים להיות שלושה מחזורים של אותו מספר אסיר.

המידע על מספר הנרצחים מבוסס על פענוח מברקים גרמניים על ידי המודיעין הבריטי. המודיעין הבריטי עקב אחרי מברקים אלו עד ינואר 1943 והפסיק, כנראה עקב שינוי הקידוד של הגרמנים.

נמצא מברק מינואר 1943 בו מדווח הפלה על נתוני נרצחים בכל אחד ממחנות מבצע ריינהרד, על פי מברק זה נרצחו במיידאנק עד דצמבר 1942 24,000 איש. מינואר 1943 ועד מרץ אין נתונים על השמדה, באותה תקופה מעריכים את מספר היהודים במחנה בכמה מאות. במחנה היו יהודים מסלובקיה, גרמניה ויהודים מפולין, רוב האסירים באותם חודשים אינם יהודים. התמותה מבין אסירים אלו הייתה גבוהה עקב מגפת טיפוס, תנאי העבודה והחיים במחנה. קיים תיעוד על האסירים שהגיעו למיידאנק בין מרץ 1943 ויוני, (באותה תקופה הגיעו למחנה משלוחים גדולים של יהודים מגטו וארשה). ניתן לאמת את הנתונים היות וידוע מספר היהודים שעזבו את וארשה לאחר דיכוי המרד. מבין היהודים שנשלחו מוארשה כ-30%-40% נשלחו, ללא רישום, לתאי הגז, אימות על נתון זה נמצא במוזיאון השואה בוושינגטון, דיווח של איש ס"ס על מספר דומה. מבין כ-15,000 יהודי וארשה נשלחו לתאי הגז כ-5,000-6,000 איש.

באוגוסט 1943 חוסל גטו ביאליסטוק, לפני העמסת האנשים על הרכבות בוצעה סלקציה, נשים, ילדים וחסרי כושר עבודה הועמסו על קרונות נפרדים מאנשים בעלי כושר עבודה. הרכבת יצאה דרומה, הנשים, הילדים וחסרי כושר עבודה הורדו בטרבלינקה והאחרים המשיכו למיידאנק. מספר היורדים בטרבלינקה לא ברור ומכאן שגם לא ברור כמה הגיעו למיידאנק. כשהרכבת הגיעה ללובלין, בוצעה, על ידי כריסטיאן וירט, סלקציה נוספת, חלק מהאסירים נשלחו לטרבניקי, חלק לליפובה והשאר למיידאנק. סך הכל נרצחו 18,000 יהודים מינואר 1943 ועד אוגוסט באותה שנה.

מעריכים את מספר הנרצחים במבצע "חג הקציר", נובמבר 1943, ב-18,000. לאחר נובמבר לא היו עוד יהודים במיידאנק. בשנת 1944 נשלחו למיידאנק נכים ומוגבלים מרוונסברוק, בוכנוולד וזקסנהאוזן, היה זה למעשה המשכו של מבצע המתות החסד שהתחיל בגרמניה ונפסק עקב לחץ ציבורי באוגוסט 1941. סך כל הנרצחים היהודים בכל תקופת המחנה הוא 60,000, כ-30% מהם בתאי גז.


חפצים במיידאנק

במיידאנק אחסנו הגרמנים נעלים שרוכזו ממחנות: בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה ומאסירי מיידאנק, שאר החפצים רוכזו במחנות אחרים בסביבה. כשהצבא האדום שיחרר את מיידאנק נמצאו מעל מיליון נעלים ב"שדה-6". בתצוגה כיום נמצאים כ-50,000 נעלים.


המחנה לאחר שחרורו על ידי הצבא האדום

המחנה לא נפגע, למעט שני צריפים באזור המחסנים, בתהליך השחרור. בנובמבר 1944 הוכרז המחנה כמוזיאון. באזור המנהלתי של המחנה, שנבנה ב-1943, שוכנו אזרחים פולנים שחזרו משטחי ברה"מ. ב"שדות 1 ו-2" שוכנו חיילי הצבא הפולני. ב"שדה-3" גרו אנשי נ.ק.וו.ד ואסירים פוליטים פולנים. ב"שדה-4" התגוררו חיילי הצבא האדום, ב"שדה-5" שבויים גרמנים ופולקסדויטש. חלק מהצריפים נהרסו על ידי המשתכנים בהם ועל ידי אוכלוסיה מקומית. ב-1946 פונה המחנה מיושביו.



הנצחה
לאחר פינוי המחנה הרסו את מבני המחנה ושתלו בו חורשה, זו דרך הנצחה מקובלת על פי מסורת סלבית קדומה. בשנות ה-60 התפתח דיון ציבורי בפולין על דרך ההנצחה, הוחלט לעקור את החורשה ולהקים מחדש את "שדה-3", השדה הוקם מחדש ב-1967. מגדלי השמירה הקיימים היום, חלק שופצו וחלקם הוקמו מחדש. לגבי מבנה המקלחות והחיטוי, ב-1947, במהלך סופה, נהרס גג המבנה ואז החליטו לאחד את שני המבנים, (מבנה המקלחות והחיטוי ותאי הגז), ונבנה המעבר שקיים היום בין אולם החיטוי ותאי הגז.

הר האפר היה למעשה ההנצחה הראשונה, האפר ועצמות האדם שהיו פזורים במחנה בתוספת לאדמה רוכזו במקום על ידי תושבי לובלין. בהמשך נבנתה כיפת הבטון ועליה המשפט "גורלכם אזהרה לנו" שהוא קטע מיצירה של פניקובסקי, פולני ניצול מחנה שטוטהוף. המשכו של המשפט "זה לא אגדה". האנדרטה בכניסה למחנה מבטאת את חיי המחנה, אין משמעות לעיצוב ראש האנדרטה.

ארועי הנצחה-מאז 1946 השבוע השני של חודש ספטמבר הוא שבוע הזיכרון של מחנה מיידאנק, במהלכו נערכים טקסים ומפגשים עם ניצולים. בכל 3 לנובמבר, מבצע "חג הקציר", נערך במקום טקס אזכרה על ידי פולנים.

רשם אמיר השכל

אדם צ'רניאקוב

יומן גטו וארשא מאת אדם צ'רניאקוב
רקע על אדם צ'רניאקוב
1. נולד ב-1880 בוארשה. בוגר המחלקה לכימיה של הפוליטכניון בוארשה, השתלם בדרזדן כמנדס תעשייה.
2. צ'רניאקוב החל בפעילות ציבורית סמוך למלחמת העולם הראשונה כעסקן בין בעלי מלאכה והיה אחד האישים המרכזיים של ציבור בעלי המלאכה במשך כשלושים שנים.
3. במשך השנים שימש צ'רניאקוב גם כמורה בבתי ספר מקצועיים של הקהילה היהודית בוארשה.
4. צ'רניאקוב היה חבר אגודת המהנדסים היהודיים בוארשה, ארגון שנחשב בזמנו מעוז המתבוללים אולם הוא הצטרף למחנה היהודות הלאומית בגוש המיעוטים שקם כנגד המזימה הפולנית לדחוק את רגלי המיעוטים מן הזירה הפארלמנטרית.
5. בשנים 1934-1927 היה צ'רניאקוב חבר מועצת עיריית וארשה כנציג בעלי המלאכה ברשימת הגוש היהודי הלאומי והיה חבר בוועדה לפיתוח העיר. הוא נבחר לסינאט הפולני ב-1931 אולם באותה עת הסינאט והסיים פוזרו על ידי ממשלת פילסודסקי, עוד לפני שהם התכנסו לישיבתם הראשונה.
6. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה נתמנה צ'רניאקוב להנהלה הקרואה של הקהילה היהודית בוארשה כנציג בעלי המלאכה. הוא היה יו"ר מחלקת החינוך של הקהילה. (ב-1936 נערכו בחירות בקהילה היהודית בוארשה, תוצאות הבחירות לא היו לפי רוח הממשלה, על כן היא פיזרה את המועצה שנבחרה ומינתה את מאוריצי מייזל לראש הקהילה ולידו כמה עוזרים, ביניהם צ'רניאקוב)
7. ב-23 לספטמבר 1939, בימי המצור על וארשה, קיבל צ'רניאקוב מסטאז'ינסקי, ראש העיר וארשה, מינוי כיו"ר הקהילה לאחר שהיו"ר מאוריצי מייזל נמלט מוארשה מייד עם פרוץ המלחמה. כל משך כהונתו רשם צ'רניאקוב בפנקסים רשימות על מה שקורה בגטו. שמונה מתוך תשעה פנקסים נמצאו, הפנקס החסר הוא פנקס 5 שסוקר את הארועים בין ה-14.12.1940 וה-22.4.1941. על היומן כותב במבוא ד"ר יוסף קרמיש, ד"ר להיסטוריה מאוניברסיטת וארשה, ממקימי הוועדה ההיסטורית היהודית שקמה בפולין מיד לאחר סיום המלחמה ובהמשך היה מקים הארכיון ב"יד ושם", את הדברים הבאים: "עיקר ערכן של הרשימות הוא בדיוקן, העובדות הנמסרות בהן הן מדויקות, מגובשות, ובדרך כלל אין לערער עליהן. המחבר קובע תאריכים של ארועים שונים ומביא מספרים מדויקים."
8. בסוף המבוא כותב ד"ר קרמיש כי בכל תקופת כהונתו כיו"ר היודרנאט היה מוכן אצל צ'רניאקוב רעל ציאן-קאלי למקרה שיקבל פקודה הנוגדת את מצפונו. לפני שבלע את הרעל כתב צ'רניאקוב עוד שתי פתקאות, אחת להנהלת היודנראט והשנייה לאשתו. בפתקה הראשונה הודיע, שביקר אצלו באותו יום וורטהוף ובשיחה אתו נוכח לדעת שגם על הילדים חלה גזירת ה"גירוש" והרי אי אפשר לדרוש ממנו, מצ'רניאקוב, שימסור למוות ילדים חסרי מגן וישע. על כן הוא החליט להסתלק. הוא ביקש לא לראות בצעדו זה מעשה מוג לב. "אני רפה אונים-כתב-הלב מתפלץ בי מרוב צער ורחמים. איני יכול עוד לשאת את כל זה. מעשה שלי יוכיח לכולם את הדרך הנכונה לפעולה". (לגבי תוכנו של הפתק השני שנשלח לאשתו אין פרוט)
9. פולני מהחוגים הקאתוליים כתב על גורלו המר וסופו הטראגי של צ'רניאקוב: "רוחש אני כבוד למוות זו, כיוון שביקשו לעשותו כלי משחית לבני עמו, לא מצא בחוסר אוניו אלא מוצא אחד זה שיש בו משום כבוד וגאווה...הוא ודאי עשה רבות ביחוד בשדה הסעד לעניים ביותר, לפליטי ערים אחרות ובשטח הארגון. הן פעולתם של מוסדות ציבור בגטו היתה קודם כל מעשה ידיו הוא...כן נחוץ להודות כי אמיץ לב היה האיש. כמה פעמים הוכה וספג עלבונות ושודד, אבל כל עוד יכול, נשאר על משמרתו. מאליו מתבקש הדמיון בינו לבין איש, אשר בימי ספטמבר ההיסטוריים היה נשמת חייה של הבירה המעונה" (הכוונה לסטאז'ינסקי, שעמד בימי ספטמבר 1939 בראש הגנת הבירה).

דמותו של צ'רניאקוב כפי שמשתקפת מתוך יומנו
צ'רניאקוב מתעד את שעובר עליו החל מה-6 לספטמבר 1939 ועד רגע לפני התאבדותו ב-23 ביולי 1942 בתשעה פנקסים. רוב הדיווחים קצרים, אינפורמטיבים, מתארים את סדר יומו ומחשבותיו. צ'רניאקוב ממעט לתאר רגשות ולא ניתן למצוא בפנקסים שום רמז על מחשבות או כוונות להתאבדות. כמובן שיש מגבלות להתרשם מדמותו של אדם על פי רישומיו הסוביטקיביים, אולם העדויות הרבות על יושרו האישי ועל מהימנות הנתונים בפנקסים, כפי מעיד על כך ד"ר קרמיש שכתב את המבוא ליומן, מאפשרים לנו לשרטט קוים די ברורים לדמותו.
כדי להבין את הדמות ואת דרך תפקודה צריך להתחיל ברקע של האיש, קודם שמונה לראש היודנראט. צ'רניאקוב נולד למשפחה מהמעמד הבינוני וחונך ברוח התבוללות פולנית. ילדותו, כפי שהוא מתאר ברישומים, לא הייתה "סוגה בשושנים", בתשובה לשאלתו של גפנר, ראש מחלקת ההאספקה ביודנראט, מהיכן הוא לוקח "שיווי משקל וכיבוש היצר.", עונה צ'רניאקוב "אלה הן תוצאות ילדותי הקשה והתנאים בבית ההורים. למדתי שם לסבול" (8.7.40)
בחייו הבוגרים היה צ'רניאקוב מנהיג ציבור, מחנך ופעיל בקהילה אולם מעולם הוא לא היה דמות בולטת ומובילה. הוא מתמנה לתפקיד כברירת מחדל היות ומנהיג הקהילה היהודית של וארשה, מאוריצי מייזל, נטש את הקהילה וברח מזרחה. בין לילה הופך המנהיג האפור לראש מועצה, מנהיג ציבור, שמנה בתקופות השיא חצי מיליון תושבים שחיו בתנאים תת אנושיים של צפיפות, רעב ובעיות תברואה קשות, תחת משטר כיבוש אכזר.
צ'רניאקוב, "כבוגר" מלחמת העולם הראשונה, הכיר כבר בעבר משטר כיבוש גרמני וכמובן לא היה יכול לתאר לעצמו לאן יתגלגלו הדברים הפעם. המינוי לראש היודנראט, במציאות הקשה של הכיבוש, אינה על פי התוכניות האישיות של צ'רניאקוב כפי שהוא כותב ב-15.11.39, שבועיים לפני יום הולדתו ה-59, "בשעתו חילקתי לי את חיי לפי תכנית תיאורטית לשלושה חלקים: (א) לימודים ושעשועים (ב) מעשים (ג) התפייסות עם אלוהים וחיים עם עצמי. הגורל עשה לי והעביר קו ביטול על חשבוני. אני, שמעודי לא ניצלתי שום איש ולא חייתי על עבודת זולתי, משלם למן 1905 הוצאות מסחריות בעד אנשים שהם עשו את הדברים."
על פי הנחית הגרמנים מינה צ'רנאקוב מועצה של 24 חברים, חלקם אנשים שנכפו עליו, לדוגמא הד"ר אלפרד נוסיג ששיתף פעולה עם הגרמנים והוצא, מאוחר יותר, להורג על ידי המחתרת היהודית ומספר ממלאי תפקידים בכירים במשטרת הסדר. הפעולות הראשונות של צ'רניאקוב היו הקמת מנגנון תומך, בשיאו מנה מנגנון היודנראט כ-6000 עובדים, גיוס כספים כדי להפעיל את המנגנון ולתמוך בקהילה וניסיונות להתמודד עם בעית חטיפת יהודים לעבודות כפיה. צ'רניאקוב תומך ככל יכולתו במשפחות החטופים ושולח לעובדי הכפיה שנמצאו במחנות עבודה רחוקים, כסף, מזון ועזרה רפואית.
ב-26.1.40, כארבעה חודשים לאחר שמונה לתפקיד, מבין צ'רניאקוב שהוא קיבל על עצמו משימת בלתי אפשרית והוא מבקש להתפטר "שכן בתנאים בלתי נורמליים אלה אינני יכול להנהיג את הקהילה. בתשובה לכך נאמר לי שלא מייעצים לי לעשות כזאת". לצ'רניאקוב ניתנה הזדמנות נוספת למלט את נפשו, ב-12.2, מספר שבועות מאוחר יותר, מציעם לו רישיון עליה לארץ ישראל והוא מסרב.
צ'רניאקוב נידרש לנווט את דרכו בין פקודות הגרמנים, מועצת היודנראט ולחצי הציבור, מהיומן משתקפת, לא פעם, עמידה אמיצה מול הגרמנים שהוא משלם עליה, במקרים רבים בהשפלות ומאסרים. מנגד, התקשה צ'רניאקוב להפגין סמכותיות מול מועצת היודנראט והציבור. העומס המונח על כתפיו של האיש בשנות השישים של חייו נותן את אותותיו בבריאותו ובמצב רוחו. בפנקסים אזכורים רבים מאד על כאבי ראש ובעיות בריאותיות שונות. באשר למצבו המוראלי, ב-30.11.41, ביום הולדתו ה-61, באים פקידים לברך אותו, בתשובה עונה להם צ'רניאקוב "פעם שנייה אינני מקבל על עצמי להיוולד".
צ'רניאקוב איננו מנהיג טבעי, הוא איש בינוני, חסר כריזמה ועל כן הוא מתקשה להתמודד עם חברי מועצת היודנראט. מנגד, הוא מצטייר כמנהיג המונים, הוא איש "שטח", איש עבודה, הוא מבקר ברחובות, בבתי יתומים, בבתי ספר, בבתי החולים ובבתי הקברות. צ'רניאקוב היה מקבל, על פי דרישתו, כל שבוע את שמות הנפטרים של אותו שבוע, ב-31.8.41 הוא כותב "קיבלתי, כרגיל ביום שבת, שמות של נפטרים. עצבי נמתחים תמיד לפני קבלת הרשימה. אני עלול להיתקל בשמות שלא פיללתי להם." ב-14.10.41 מבקר צ'רניאקוב בבתי החולים "ביקרתי בבתי החולים. גוויות מתים במסדרונות. שלושה חולים במיטה אחת. סקרתי זה אחר זה את כל
האולמים של חולי הטיפוס, חולי דיזינטריה, אולמי כירורגיה וכו'. באחד האולמים הגשתי עזרה לאיש שירות הסדר, יעקב כ"ץ שהמבריחים רוצצו את גולגלתו."
ב-5.4.42 הוא מגיע לקבל את הפליטים שמגיעים לגטו ומעודד את רוחם "הייתי ברחוב לשנו בקאראנטינה לפליטים מברלין, ומפראנקפורט, מהאנובר, גלזנקירכן וכו'. חילקתי סוכריות בין הילדים. נאמתי לפני צעירים."
ברגעים הקשים, לקראת האקציה הגדולה, רואה עצמו צ'רניאקוב כמו רב חובל שספינתו טובעת " ב-8.7.42 הוא כותב "רבים מעלים נגדי טענות על שאני עורך שעשועים לילדים, פתיחות חגיגיות של גינות שמנגנת תזמורת וכו'. אני נזכר בסרט: אנייה טובעת ורב חובל-לשם עידוד רוחם של הנוסעים-מצווה לתזמורת הג'אז שתנגן. אני החלטתי לחקות את רב החובל הזה."
צ'רניאקוב מעודד את הציבור ברגעי משבר, ב-19.7.42 הוא כותב "בעיר בהלה בל תשוער. כהן, הלר, אהרליך מפיצים שמועות מחרידות. הדבר עושה רושם של איזו תעמולה מלאכותית. מי יתן והיה כך, מאידך מספרים על 40 קרונות מוכנים.....בגלל הבהלה עברתי היום בכל רובע. הייתי ב-3 גינות. אינני יודע, אם הצלחתי להרגיע את האוכלוסיה, אך עשיתי את שלי. את המשלחות המופיעות אצלי משתדל אני לעודד."
צ'רניאקוב מתגלה על פי רשימותיו כאיש מצפון, מנהיג שמקרין דוגמא אישית ואדם רגיש. בימים שמגיעות ידיעות על מצבם של עובדי הכפיה במחנות העבודה הוא אינו הולך לתיאטרון "לא יכולתי ללכת אל התיאטרון כי לא נאה הדבר נוכח מה שקורה במחנות." צ'רניאקוב נאלץ להעתיק את מקום מגוריו שלוש פעמים, כאשר מפנים את הבתים הבלתי זוגיים ברחוב אלקטורנא, נתנה לו פרבילגיה, מתוקף תפקידו, להשאר בדירתו והוא מסרב. ב-21.7.42 הופיעו אנשי משטרת הביטחון לבנין היודנראט וביקשו לעצור את חברי המועצה שנמצאו בבנין וכך כותב צ'רניאקוב "רציתי לצאת יחד עם הנאסרים. נאמר לי, שעלי להישאר במשרד."
התכונה המרשימה ביותר, כפי שמשתקפת מהרשימות, לדעתי, היא דאגה לפרט, יחס לעניים ולילדים. צ'רניאקוב מנסה, במספר הזדמנויות, להסיט משאבים מהעשירים לעניים אולם חברי המועצה מטרפדים את מאמציו, הנושא עולה לראשונה ב-16.6.41 כאשר הוא מבקש לקחת 30,000 כרטיסי לחם מן האמידים ולטובת העניים. וב-2.2.42 הוא מנסה שנית "אתמול נתכנסה המועצה הכלכלית. באה לביטוי מורת רוח בשל הקו החדש שברצוני להנהיגו, דהיינו ליטול אמצעים מן העשירים לשם כלכלת שכבת העוני." (כאן גם באה לידי ביטוי חולשתו מול חברי המועצה, חוסר יכולתו לשכנע אותם או באין ברירה לכפות עליהם החלטה).
הדאגה לילדים הייתה הנקודה הרגישה ביותר אצל צ'רניאקוב ובסבירות גבוהה הביאה אותו ידי החלטה על התאבדות. הוא פעל ללא לאות לשחרור ילדים מבריחים מהכלא. כוחות הסדר נדרשו להחרים מזון לטובת ילדים עניים כפי שהוא מדווח ב-20.4.42 "בעיר החרים שירות הסדר מעל הדוכנים במסעדות מאכלי מותרות. הם יחולקו בבתי היתומים ובנקודות של פליטים.", וב-22.5.42 "ציוויתי להחרים במסעדות מצרכי מותרות. את הסחורה חילקו בין ילדי בתי היתומים."
ב- 14.6.42 נפגש צ'רניאקוב עם ילדים שהיו כלואים בחדר מעצר לשיחה וכך הוא כותב על מה שרואות עיניו והוא חש "אלה הם שלדים חיים, מבין קבצני הרוחוב. כמה מהם ביקרו אצלי בקהילה, שוחחו עמי כמבוגרים-האזרחים בני שמונה. בושה להגיד, שזה זמן רב שלא בכיתי ככה. נתתי לכל אחד מהם טבלת שוקולדה. כן קיבלו כולם מרק. ארורים אלה ביננו, שאוכלים ושותים בעצמם ושוכחים את הילדים הללו.", זה אחד מפרצי הרגשות הבודדים שמופיעים בפנקסים. צ'רניאקוב פעל ללא לאות כדי שבגטו תהיה פינה ירוקה לילדים, זה התחיל במאבק להשאיר את גן קרשינסקי בתחומי הגטו וכשהתברר שהמאבק נכשל, בהקמת גינות לילדים. ב-12.7.42, ערב הגירוש, כשבגטו היו שמועות על גירוש המוני, צ'רניאקוב משתתף בחנוכת גינה לילדי הגטו, "ב-9:30 פתיחת גינה לילדי בית הספר בפינת הרחובות פראנצ'ישקאנסקא ונאלווקי. המוני אנשים ברחוב, על הגגות, הארובות, המרפסות. תזמורת, מקהלות, באלט."
נשאלת השאלה מה ידע צ'רניאקוב עד להתאבדותו? איזה תמונת עולם הייתה לו? מהרישומים בפינקסים מתברר שהייתה לו תמונה טובה על מה שקורה בחזית, ב-10 למאי 1940 הוא מדווח על כיבוש הולנד ובלגיה, ביוני אותה שנה הוא כותב על כיבוש צרפת ועל ממשלת פטן. ב-13 למאי 1941 הוא מדווח על טיסתו של הס לאנגליה וב-22 ליוני הוא מדווח על הפלישה הגרמנית לברה"מ. ב-30 ביוני הוא מדווח על כיבוש לבוב ובאותה הזדמנות מספר שאשתו בדיכאון מרוב דאגה לבנם, יאש, שהיה בלבוב. ב-18 למרץ 1942 כותב צ'רניאקוב על ידיעות מדאיגות מלבוב ולובלין. ביוני הוא מדווח על נפילת טוברוק. מפתיע שאין בפינקסים דיווחים על חלמנו, כידוע, הגיע ניצול מחלמנו לגטו וארשה ומסר דיווח על מה שקורה שם. כמו אין דיווחים בפנקסים על מה שקורה בוילנה וקובנה, גם משם הגיעו ידיעות לוארשה.
צ'רניאקוב, מתוקף תפקידו, הרבה לבוא במגע עם רשויות המשטרה הגרמנית והממונים מטעם המנגנון האזרחי, יכול להיות שבאמצעות המפגשים איתם הוא למד על ההתפתחויות בחזית. הוא מגיע מעת לעת לקרקוב ויש לו תמונה על מה שקורה בגטו קרקוב. הוא מספר על המפגשים עם רומקובסקי, שמגיע מספר פעמים לביקור בגטו וארשה ואינו חוסך את ביקורתו מהאיש " זהו בן אדם מתרברב, חכם בעיניו ושוטה" (17.6.41).
צ'רניאקוב מבקר קשות את גאנצוויך ומוסד ה"13", ביוני 41 ,כשהגרמנים מבקשים לפזר את ה"13", הוא מתנגד לשלבם כחטיבה המשטרת הסדר. אל אף שילוב מומרים ביודנראט, יחסו של צ'רניאקוב למומרים מעורב, עיקר ביקורתו כנגד המומרים "החדשים", אלו שהחליטו להמיר את דתם מתוך תקווה שזה מה שיציל אותם, הוא מכנה את מי שהמיר את דתו, בתוקף נסיבות המלחמה, "מומר לשעת חרום".
צ'רניאקוב האיש הפרטי, כפי שהוא משתף מרישומיו, הוא איש משכיל, איש ספר וחובב אמנות. על אף החיים הבלתי אפשריים בגטו הוא מקפיד לקרוא ספרות מגוונת, ספרות קלאסית בצד ספרות פולנית. קריאתו היא קריאה ביקורתית והוא אינו מהסס לבטא את דעותיו. צ'רניאקוב משתתף בארועי תרבות בגטו, קונצרטים, הצגות וכדומה.
החולשה העיקרית של צ'רניאקוב, כפי שאני מתרשם, היא שהוא נגרר במקום להוביל, אין לא אסטרטגיה מגובשת שלפיה הוא מבקש לנהל את הגטו, אין לו סדר יום, הוא נוטה לעסוק ב"כיבוי שרפות" ולמנוע מהגרמנים מלהתערב התערבות ישירה בענייני הגטו.( יכול להיות שלא הייתה לא אפשרות אחרת במציאות בנוצרה בגטו בסדר גודל של גטו וארשה.) באופן אישי אני נוטה לחשוב שזה נובע מאישיותו האפרורית.
סיכום
צ'רניאקוב, כפי שמשתף מהרישומים שהוא השאיר במהלך שנתיים ועשרה חודשים, הוא איש בינוני ואפור, אדם חסר מעוף וחזון. מנגד, מדובר באיש ישר והגון, אדם בעל ערכים ומצפון ששימש בהתנהגותו דוגמא לסביבה. צ'רניאקוב היה איש מופנם אבל רגיש, רגיש לאיש הפשוט, לעניים, לילדים ובעיקר ליתומים. צ'רניאקוב מילא את תפקידו במציאות בלתי אפשרית, העומס היום יומי נתן את אותותיו בבריאותו ובמצב רוחו עד שהוא נקלע למצב בלתי אפשרי, מבחינתו, והחליט להתאבד.
גם עמנואל ריגנבלום שלא חסך ביקורת מצ'רניאקוב כותב עליו לאחר התאבדותו "התאבדותו של צ'רניאקוב, מאוחר מדי, סימן לחולשה. חצוי בפנימיותו. חלש מכדי להתנגד, אבל אדם הגון". חיים קפלן כותב עליו "סופו מוכיח על תחלתו שעבד, עמל וטרח לשם העם, שחפץ בטובתו ובחזוק קיומו אף כי לא כל הנעשה בשמו היה ראוי לתהלה ולשבח". ההבדל שרינגבלום וקפלן, בעיקר כתבו, צ'רניאקוב היה צריך לקבל החלטות, לפעול ולעשות ואיך נאמר, מי שלא עושה לא טועה.



קיבץ וכתב אמיר השכל