Thursday, June 14, 2007

הכרוניקה של גטו לודז' חלק ב

פליטים ושילוחים
אחד הגורמים שהשפיעו רבות על אורח החיים בגטו, על מצב הרוח והמורל בו הוא הגעה של פליטים מעיירות הסביבה וממרכז אירופה והשילוחים ממנו. המשלוח הראשון של פליטים הגיע לגטו ב-26 בספטמבר 1941 מהעיירה וולוצלווק שסופחה לרייך בסוף 1939. הפליטים שוכנו זמנית בבתים במרישין ובבית הסוהר, אשר התרוקן בתקופת החגים. הפליטים קיבלו אוכל חינם מהקהילה ונשלחו לבית המרחץ. ההשפעות המיידיות של קליטת הפליטים היו הפסקת לימודים כדי לשכן את חלקם בבתי הספר.
בנובמבר 1941 הגיע לגטו משלוח של 5007 צוענים אשר שוכנו באזור נפרד, רומקובסקי נדרש לדאוג לאספקת מזון והגשת עזרה רפואית. כל נסיון לשלב את הצוענים בעבודה ברסורטים נכשל. מצב התברואה במחנה הצוענים היה בכי רע ומגפת טיפוס שפרצה בו הפילה חללים רבים שנקברו בבית הקברות היהודי בחלקה נפרדת. מדצמבר 1941 ועד ינואר 1942 גורשו הצוענים אל מותם במחנה חלמנו.
עד נובמבר 1941 הגיעו לגטו כ-20 אלף פליטים ממערב אירופה, רובם מבוגרים, לטובתם נפתח מושב זקנים בגטו. פליטי המערב היו מבוגרים ובעלי השכלה גבוהה, ניתן היה להבחין בהבדלים בין הפליטים השונים שהגיעו מהמערב, כותב הכרוניקה מציין לטובה את הפליטים שהגיעו מפראג: "פלוגת עבודה מיוחדת מהווים במרישין יהודים צ'כים, אשר הגיעו לאחרונה..... הפלוגה מורכבת רוב רובה מאנשים בעלי השכלה גבוהה, אשר במרצם ובגישתם הנלהבת לעבודה רכשו לעצמם הערכה מלאה מצד הנהלת מחלקת הפחם. דוגמה זו מוכיחה את נכונות קביעתו של כב' הנשיא, שיוצאי פראג מגלים רצון כן לעבודה מועילה למען הכלל. למרבה הצער-כפי שקבע כב' הנשיא - לא ניתן לומר זאת על רוב הבאים מערים אחרות."
[37]
הפליטים שהגיעו ממערב אירופה הרגישו זרות מוחלטת. חסרה להם לשון משותפת עם תושבי הגטו, רוב הפליטים לא שלטו ביידיש, אולם הבעיה העיקרית הייתה הבדלי גישה, מנהגים, מנטליות וקשיי הסתגלות לכללי החיים בגטו. רוב הפליטים היו חילוניים, מקצתם מתבוללים ואף מומרים, בעוד שהאוכלוסיה המקומית באה מרקע דתי מסורתי. על אף הבדלי המנטליות השתלבו אחדים במנגנון הגטו. מאה גברים, קצינים לשעבר בצבאות גרמניה, אוסטריה, וצ'כיה התקבלו למשטרת הסדר, שבעה משפטנים, עורכי דין לשעבר מגרמניה, וינה ופראג התקבלו לעבודה בבית המשפט, ארבעה רבנים מגרמניה התמנו למועצת הרבנות. התמותה בקרב הפליטים ממערב אירופה הייתה גבוהה עקב זיקנה ומחלות לב והיא הייתה כפולה מזו של תושבי הגטו בין החודשים נובמבר 1941 ומאי 1942 .
עקב הגעת הפליטים בחודשים האחרונים של שנת 1941 מדווח כותב הכרוניקה שבתאריך 1 בדצמבר הגיע מספר תושבי הגטו להיקף הגבוה ביותר והוא עומד על 163,623 נפש. על אף גידול אוכלוסית הגטו לא הגדילו הגרמנים את מכסות המזון לגטו והתוצאה הייתה החרפה ברעב. הפליטים, בהשוואה לתושבי הגטו שהיו מורגלים כבר לרעב, סבלו קשות ממנות המזון הדלות ורבים מהם נפטרו.
ב-16 בדצמבר 1941 דרשו הגרמנים מרומקובסקי ש-20 אלף מתושבי הגטו יעזבו אותו. (ב-8 בדצמבר 1941 החל לעבוד מחנה חלמנו.) רומקובסקי הצליח, בדרכי שכנוע ובקשה, לרכך את רוע הגזרה ולהפחית את מספר המגורשים עד מחצית וביקש שהוא יקבע על מי לעזוב את הגטו. הסברה בגטו הייתה שהמגורשים יופנו לעיירות קטנות בשטחי הגנרל-גוברנמנט. רומקובסקי הקים ועדה שכללה את: עו"ד נפתלין, מנהל מחלקת מרשם התושבים, רוזנבלט, מפקד משטרת הסדר, עו"ד יעקובסון, יו"ר בית המשפט, הרצברג, מפקד הכלא ומנהל שכונת מרישין, בלמר, ראש לשכת החקירות וגרינברג, מנהל מדור הענישה המינהלית. תפקיד הועדה היה להמליץ על המגורשים. החלטות הועדה היו לגרש 2000 נפש מפליטי וולוצלבק, שהגיעו זה מקרוב, ו"מי שקרואים 'האלמנטי הבלתי-רצוי מבחינת טובת כלל תושבי הגטו' ובשורה הראשונה 'בעלי פסקי דין' ומשפחותיהם. (יש לראות ההחלטה על רקע פשיעה, גוברת והולכת, מאז הקמת הגטו). הכוונה הייתה שהועדה תקבע את העקרונות מבלי שהיא תכנס לשמות המגורשים. הידיעה על הגירוש הצפוי גרמה לאווירה של דכאון בגטו.
בינואר 1942 גורשו מהגטו 10,003 נפש ב-14 משלוחים. בטקס שנערך, לרגל מלאות שנה לרסורט לייצור שמלות ולבנים, ב-17 בחודש, התייחס רומקובסקי בנאומו למגורשים ואמר: "הועדתי למשלוח אותו פלג, אשר היווה מורסה מוגלתית בגטו. פעמים רבות הוטחו טענות, שההברחה לגטו אינה פוסקת. את העובדות לא ניתן היה להכחיש, ולא יכולתי להתגונן בפניהן. כאשר אני משלח היום מהגטו כנופיה של ספסרים ורמאים שונים, הרני עושה זאת מתוך אמונה מלאה, שאותם אנשים ראויים לגורלם."
[38]
בפברואר 1942 גורשו 10,000 יהודים נוספים מגטו לודז' ובמרס עוד 24,687 יהודים נוספים. בשני גירושים אלו שולחו מהגטו 'בעלי פסקי דין' אשר עדיין נשארו בגטו, מקבלי קצבאות סעד, כאלה שעבדו אולם קיבלו בעבר קצבאות סעד, יהודים שנרשמו בבתי משפט, בלשכת החקירות או במדור לענישה מנהלתית. בגטו הייתה חרדה גדולה. עקב גירוש יסודות פליליים התוצאות לא אחרו להגיע: "במשך חודש מרס, עת נמשך הגירוש, הורגש ברישומי הפלילים בגטו יובש כמעט מוחלט."
[39] אולם, מיד עם הפסקת הגירוש נרשמה שוב עליה במספר הגנבות.
באפריל 1942 יאוש בגטו, הגירוש לא נפסק, מרוב יאוש אנשים מתיצבים מרצונם לגירוש מתוך תקוה שבמקום אחר יהיה טוב יותר, עדיף לעשות זאת מוקדם מאשר מאוחר. בגטו כבר אדישות למראה המגורשים: "אם לפני זמן מה עוררה שיירה של זקנים וטף בלויים ובעלי פנים של בר מינן, רושם מחריד על העוברים ושבים, הרי העין התרגלה כבר עכשיו לעגלות החולפות, כשהן עמוסות שרידי אדם חיים למחצה. עטויי סחבות, כמעט בלתי נראים, שוכבים הם ללא ניע על העגלות. המבט ללא מבע מופנה כלפי השמיים, פנים חיוורים ללא טיפת דם, מהם בוקעת כעין טענה אילמת אך נוראה כלפי אלה, אשר עדיין נותרו ובחוסר בטחון משרכים רגליהם בגטו."
[40]
עד אמצע אפריל גורשו מהגטו 43,500 איש ובכך נוצרו תנאי תברואה טובים יותר, הגרמנים היו מעונינים לצמצם את שטח הגטו, רומקובסקי שכנע אותם לא לעשות כן ובמקום הבתים שהתפנו להקים רסורטים נוספים. הקולקטיבים בהם איחסנו את הפליטים חוסלו והם הועברו לחלק מדירות המגורשים. הפניקה בגטו גדולה כאשר ב-19 באפריל מתפרסם כרוז המנחה על בדיקה רפואית לכל האוכלוסיה שאינה עובדת מגיל 10 ומעלה. "ממש קשה לתאר במסגרת דין וחשבון יבש של הכרוניקה את המצב שהשתרר בגטו בקשר עם הכרוז דלעיל. בקצרה אפשר רק לקבוע, שאימת הפורענות התלויה באוויר, השתלטה על כולם."
[41] הסוחרים סוגרים את החנויות, תורים של אלפים לפני מחלקת העבודות הציבוריות כדי לקבל עבודה. כל מי שמגיע לבדיקה רפואית מקבל ארוחה חינם, יש שמגיעים פעם נוספת לבדיקה כדי לזכות במנה נוספת. חלק מהאנשים מתחבאים, נערכים אחריהם חיפוש והם מובאים לבית הסוהר המרכזי.
בכרוז מה-5 במאי הודיע רומקובסקי על גירוש יהודי גרמניה, למעט, בעלי אות צלב ברזל ועיטורים עבור פצעי קרב וכן העובדים. בגטו שמועות שמפקירים את יהודי המערב. חלק מהאנשים לא הביאו איתם את התעודות. מנגד, מצין הכותב, מפליא הדבר כמה רבים היהודים בעלי העיטורים. יש מהפליטים הגרמנים שהחליטו לוותר על זכותם להשאר ולא לגלות את העיטורים שברשותם, חלקם שהיו בעבר יהודים עמידים, עשו זאת היות ובגטו הם נאלצו לעבוד בעבודות כפים כולל בעבודות פינוי אשפה וצואה "למעלה מחמישה חודשי רעב וצינה על גבי רצפה חשופה אינם מעודדים אותם כלל וכלל למאבק על קיום כגון זה בגטו. בכל מקום אחר בו יימצאו-כך הם טוענים-הרי גרוע יותר לא יהיה, ולכן ברצון יעזבו את מקום מושבם הנוכחי."
[42]
על השינוי שעובר אדם בגטו במשך שישה חודשים, כפי שבא לידי ביטוי על הפליטים מגרמניה, נכתב בכרוניקה: "רק חצי שנה חלפה מזמן בואם לגטו. אז השתרכו טורים ארוכים של אנשים לרוב לבושים חגיגית, אשר חזותם החיצונית היתה כה שונה על רקע דלותנו המקומית. ניקרו על עיננינו חליפות ספורטיביות מהודרות, נעלים משובחות, פרוות ומעילי-נשים בגוונים שונים. התקבל לעתים רושם,כאילו אנשים אלה הגיעו לבילויי חופשה, או מוטב לומר ספורט-חורף, כי רובם היו לבושים בחליפות גלישה. חזותם של האנשים האלה לא העידה על מלחמה, והעובדה כי בימי קרה חזקה טיילו לפני שערי הטרנספורטים שלהם ובחוצות העיר אפילו ללא מעיל העידה בבירור כי שכבת שומן הגנה עליהם היטב מפני הקור.... המאורעות התגלגלו מהר יותר מן הזמן, באנשים חלו שינויים בולטים לעין תחילה חיצוניים, אחר כך פיסיים ולבסוף,אם לא נעלמו לחלוטין, נעו כצללים בחוצות הגטו... לפת וסלק אשר כה סלדו מהם תחילה, קנו עכשיו בכסף יקר, ואותו מרק שבזו לו, הפך לפסגת חלומותיהם. עתה הם השתרכו בחוצות העיר, כפי שעשו זאת קודם אחרים, עם ספל קשור או עם סירית ושנוררו קצת מרק אצל אנשים אחרים. ... והרי חצי-שנה בלבד, רק שישה חודשים, אשר היו עבורם כנצח! תמורה כזאת אצל חלק מהם לא היה אפשר להעלות אפילו בחלום...צללים שלדים נפוחי פנים וגפיים, בלויים ומדולדלים, יצאו עכשיו להמשך הנדודים, והפעם אסור היה להם ליטול אפילו תרמיל. כל מה שהזכיר זוהר אירופי נשלל מהם ונותר רק היהודי , הנודד הנצחי...תחושת אותו יום ו' הראשון בגטו לא הטעתה אותם..."
[43]
בין ה-4 ל-15 במאי גורשו מהגטו 10,915 פליטים מהמערב. מתוך 20,000 פליטים שהגיעו בנובמבר 1941 נשארו בגטו, לאחר שישה חודשים, 6310, כ-4000 נפטרו שהם כ- 25% מהפליטים. נכון ליוני 1942 גורשו מגטו לודז' 55,000 נפש.
מאמצע מאי ועד ספטמבר 1942 ,במקביל לגירושים, הגיעו פליטים נוספים לגטו לודז', רובם מגורשים מערי השדה כמו: פביאניצה, בז'זיני, אוזורקוב, קליש, קוז'מינק, בלחטוב, סך הכל 14,350 נפש. תנועת בני אדם, פליטים שמגיעים לגטו ומגורשים שעוזבים אותו, יצרה אי ביטחון, ב-30 באוגוסט 42 נכתב בכרוניקה: "תנועה מתמדת זו של אוכלוסין יוצרת אי ביטחון גדול, מערערת את החיים הנורמליים ומשפיעה באורח שלילי מאד לא רק על ההרגשתה העצמית של האוכלוסיה (זו אינה מובאת כיום בחשבון כלל!), אלא מטביעה את רישומה הקשה על הייצור בסדנאות העבודה. כיום כ-75 אחוז מהאוכלוסיית הגטו עובד, וחי מהיום למחר, אך עושה כל זאת למען אותה אשליה של שקט, המופר דרך קבע, הן על ידי הגירושים והן על ידי שמועות מתמידות על הגירוש.
הפתעות לא פחותות בעיית הספקת המזון לגטו."
[44] (הגרמנים ערערו את שיווי המשקל של האוכלוסיה מחד באמצעות הכנסת פליטים וגירוש, ומאידך באמצעות ערפל על כמות המזון המסופקת).
ה"שפרה" (Gehsperre) שפרושהו עוצר או איסור יציאה לרחובות בגרמנית, הוא ארוע מכונן בגטו לודז', על אותם ימים נוראים נכתב: "פרק הזמן מ-5 ל-12 לספטמבר 1942 ייחרת לעד בזכרון אצל אותו חלק מהאוכלוסיית הגטו אשר המזל יאיר לו פנים והוא יזכה לראות בסיומה של המלחמה. שבוע אחד, 8 ימים, אשר דמו לנצח!"
[45]
תחילתו של ה"שפרה" בדרישת הגרמנים למסור להם את כל החולים המאושפזים בבתי החולים שבגטו: "הטרגדיה של החולים ובני-משפחותיהם אינה ניתנת לתיאור. לפלוני אח, לאלמוני אחות, לזה אב ולזאת אם, בן-דוד, דודה! כל אחד הניח מישהו. מחזות אימים כאלה לא נראו בשיא הגירושים, לא נשמע כה הרבה בכי ויללות. פה ושם ניצבת קבוצה קטנה של נשים מתיפחות, ילדים וגברים אובדי עצות, אשר נקרעו מיקיריהם באורח כה מזעזע."
[46] רבים נמלטו מבתי החולים אולם הגרמנים דרשו להסגיר אותם. ניתנה הוראה למשטרת הסדר להביא את הנמלטים או לאסור את משפחותיהם, משטרת הסדר הביאה יותר מ-200 איש, חלקם, שהיו עודפים, שוחררו.
ב-4 בספטמבר הודיע רומקובסקי, בנאום לתושבי הגטו, כי הגרמנים תובעים גירוש של 20 אלף יהודים מהגטו, בוגרים מעל גיל 65 וילדים מתחת לגיל 10. כדי להוציא לפועל את מבצע הגירוש הוכרז עוצר על הגטו עד להודעה חדשה וכך אספו את המגורשים: "גוש בתים אחד לאחר השני הוקף על-ידי המשטרה היהודית ולפי הסדר היה נכנס לכל בית נציג השלטון (הגסטאפו), כשהוא מוקף בנחיל שלם של משטרה וכבאים יהודים. על-ידי יריה ניתן האות להתכנסות ואחרי כן הוזעקו כל הדיירים של אותו בית לחצר וסודרו בשני טורים, כשנציג השלטון עורך את הבדיקה. בינתיים ערכה המשטרה היהודית חיפושים בדירות והוציאה מהן את המסתתרים ואת החולים. מבצע זה ארך בבתים הקטנים יותר לעתים רק דקות אחדות. בצד אחד רוכזו הנדונים לגירוש ואילו בצד השני אלה, אשר נועדו להישאר. המועמדים לגירוש נשלחו בעגלות לנקודות ריכוז."
[47] עוד מוסיף הכותב שכדי לעודד את המשטרה היהודית ואת הכבאים לעריכה קפדנית של האקציה הובטחה להם חסינות למשפחתם הקרובה.
מלחמת הקיום וההישרדות בגטו הרעב היו, כנראה, חזקים מכל דבר. על אף הארועים הקשים והטרגדיות האישיות במהלך גירוש ספטמבר החיים חזרו במהרה לשגרה, על תופעת האדישות כותב ב-14 בספטמבר יוסף זלקוביץ, אחד מרושמי הכרוניקה: "בשולי המאורעות האחרונים מן הדין להדגיש יחס תמוה של האוכלוסייה לאשר קרה. אין כל ספק שהזעזוע היה נורא ועמוק, ואף על פי כן-שלא לדבר על אלה, אשר נפגעו במישרין וחזרו מיד לשגרה-אפשר לתמוה לאדישותם של אלה, אשר מסביבתם הקרובה ביותר נלקחו אנשים יקרים וקרובים. נראה היה, כי מאורעות הימים האחרונים ישרו לזמן ממושך אבל בקרב כל אוכלוסיית הגטו, והנה אך תמה הפעולה, ואפילו עוד במהלך הגירוש עצמו, הייתה אוכלוסייה שרויה בדאגותיה היומיומיות בהשגת לחם, מנות המזון וכו, ולעתים קרובות עברה לסדר היום על אסון אישי ישיר.
האם זו קהות חושים, אדישות, או איזו שהיא תופעה חולנית, המבטאת בהיעדר תגובה נפשית? לאחר אובדן האנשים הקרובים ביותר אין הבריות מדברים אלא על מזון, על תפוחי-אדמה, על מרקים וכו'! קשה להבין כל אלה! האם זה העדר יחס של אהבה לאנשים הקרובים ביותר? אי-פה אי-שם, כמובן, מתייפחת אם בקרן-זווית על גורל ילד או ילדים שגורשו, אך בדרך כלל הלך-הרוח של הגטו אינו משקף את הפורענות הנוראה, שהתרגשה עליו בשבוע האחרון. עגום, אך אמת לאמיתה!"
[48] אותנו, הקוראים, זה עשוי ללמד משהו על טבעו של האדם בעת מצוקה.
במהלך "השפרה" גורשו מהגטו 15,685 בני אדם, כשליש מהם היו ילדים. בעיקבות הגירוש נשארו בגטו כ-1500 ילדים יתומים, רומקובסקי קרא לתושבי הגטו לאמץ ילדים אלו, לתמוך בהם ולהעניק להם חום. כותב הכרוניקה מטיל ספק ביכולם של הנשארים בגטו, למעט יוצאים מהכלל, להפגין סולידריות כלפי הילדים היתומים "כאן בגטו, לאחר 3 שנות מלחמה, נמחק מהמילון-עם יוצאים מהכלל מועטים-המושג 'משפחה' ואם היו עדיין אי-אלה אשליות בנדון, הרי לאחר הגירוש הן נגוזו ואינן. הייתה זו תקופה נוראה, נראו מחזות זוועה, בהם ילדים נותקו בכוח מאמותיהם ולהיפך, ובכל זאת בלט שוויון-נפש מסוים מיד לאחר מעשה וביתר-שאת יומיים לאחריו. שוויון נפש זה של ההמונים, אותו מעבר בלתי-אמצעי לעיסוקי יום-יום רגילים, אותו טמטום המחשבה-אם ניתן לכנות כך את התופעה-כל זה מעיד על קהות חושים, אשר אין לתארה ועל שיתוקו המוחלט של מנגנון החשיבה הנורמלי. היו כמובן ונשארו חריגים, אולם הם אכן נשארו יוצאי דופן. הרוב עבר לסדר-היום על האסון. ולאחר 3 שנות מלחמה אין בקהות זו שום פליאה וקשה לטעון כנגד האנשים על שיוויון-נפש מסוים לגורל אחיהם, אולם קשה לא לשים לב לכך, כאשר הדבר הוא כה בולט.
על כן, האם בשעה שבה ידעו אנשים לעבור באותה אדישות על פני אסון יקיריהם, בשעה שבמקום משפחות קיימים רק 'קולקטיבים לדיור משפחתי', שם כל מצרכי המזון נשקלים ומתחלקים בין החברים, שם כרקע למריבות ולסכסוכים משפחתיים בלתי-פוסקים משמש צמצום מנתו של החלש על-ידי החזק ממנו במשפחה-האם בתנאים אלה ניתן לדבר על אותו חום משפחתי, אשר כב' הנשיא מבקש למצוא?"
[49] למעשה עד מרס 1943 לא היו כניסות או יציאות מסיביות של אנשים לגטו לודז'.
ב-15 במרס הגיעו לגטו 850 איש ממחנה פוזנן "סטאדיון". הכוונה הייתה לצרף אליהם 150 איש נוספים, מבין תושבי הגטו, ולגרש יחד כ-1000 נפש. ב-25 במרס בוצע מצוד אחר אנשים ללא תעודות עבודה, בגטו נוצרה פאניקה. ב-30 בחודש היו שמועות על סלקציה מתוכננת בבית החולים, מאושפזים רבים ברחו מבית החולים. משטרת הסדר אספה כ-90 חולים שהועברו לבית הסוהר, בשעות אחר הצהרים גורשו 945 נפש מהגטו. היה זה המשלוח האחרון לחלמנו לאחריו חוסל המחנה על מתקניו, מבנה הטירה פוצץ וגדרות המחנה פורקו. המחנה חידש את פעילותו באביב 1944 לקראת חיסול הגטו.

תחילת הסוף, גירושים למחנות העבודה בצ'נסטוכובה ובסקרז'יסקי קמייננה
ב-8.2.1944 הגיעה דרישה לשלוח מחוץ לגטו 1500 פועלים. היה קושי לאסוף את מכסת האנשים ואז חסמו לנבחרים לגירוש את כרטיסי המזון, להם למשפחותיהם. חלק מהאנשים התייצבו היות והרעב הכריע אותם. דירות של אנשים שהסתתרו נחתמו על ידי המדור המיוחד. ב-17 לחודש הועלתה הכמות ל-1600. כדי לתפוס את המתחמקים מהגירוש הוכרז עוצר ב-20 בחודש. כותב הכרוניקה מטיל ספק ביכולתה של משטרת הסדר למצוא את המסתתרים: "היא (המשטרה) בעלת קשרים אישיים עם רבים מבין המסתתרים ולבסוף היא כה מושחתת, שיש לצפות לתוצאות תוך ספקנות רבה."
[50] על הסגר על המסתתרים נכתב: "הסגר רעב בעיר הרעב. הרי זה רעב בדרגתו העליונה."[51] כמות המגורשים הועלתה בתחילת מרס עד ל-1710 נפשות. ב-4 במרס נשלחו 750 האנשים הראשונים, שישה ימים מאוחר יותר נשלחו עוד 850 נפשות.
ב-16.3.1944 נשלחו 60 איש נוספים מהגטו, יש לשער כי 60 המגורשים נשלחו כדי להכשיר את מחנה חלמנו מחדש לקראת חיסולו של גטו לודז'.

חיסול הגטו - ההנחיות הראשונות על גירוש צפוי ניתנו לרומקובסקי ב-15 ביוני 1944. גם הפעם הקים רומקובסקי ועדת גירושים שתפקידה היה לארגן את הגירוש ולדון בערעורים. בשלב מסוים נדרשו מנהלי הרסורטים להעמיד לגירוש אחוז מסוים מצוותם, על כך נכתב בכרוניקה "מנהלי בתי החרושת, אשר גורל בני האדם מסור בידיהם, משתמשים בסמכותם בהתאם לרמתם המוסרית. ...מגלים גישה אחראית במקרים בודדים בלבד. הם מוסרים שמות אנשים משני סוגים: כאלה אשר ידוע מראש, שלא יוכלו לעזור לעצמם, משום שאין להם כל קשרים או שהקשרים חלשים מדי, וגם כאלה, אשר ברור, שיעלה בידם לעזור לעצמם בצורה כלשהי, כגון נשים של בעלי שררה למיניהם, קרוביהם של אנשי משטרת הסדר או המדור המיוחד, דהיינו אנשים העומדים בקשרים עם בעלי משרות בכירות בגטו."
[52]
ב-23.6.1944 יצא משלוח ראשון של 562 אנשים. הקרונות שהעבירו את האנשים חזרו מהר לתחנת השילוחים, מכאן שבגטו הסיקו שהטרנספורט עשה דרך קצרה והחרדה החלה פושטת בגטו. מפתק שנמצא באחד הקרונות נלמד שהרכבת הגיעה עד קוטנו ושם הועברו האנשים לרכבת נוסעים.
[53]
בין ה-26 ביוני ועד לצהרי ה-15 ביולי נשלחו מהגטו כ-7500 יהודים ואז ניתנה הוראה להפסיק את המישלוחים. התגובה בגטו שמחה ואושר, על אלו שזכו להחלץ מהגירוש נכתב "איש גטו דומה לחתול, הוא נוחת תמיד על רגליו, שוב יתחיל הכל מחדש."
[54] בגטו נשארו בנקודת זמן זו 68,700 איש.
יומיים לאחר תום השילוחים, ב-17 ביולי, דרש ביבוב להגיש לו סקירה סטטיסטית על אוכלוסית הגטו, ערוכה לפי גיל ומין, דרישה זו גרמה שוב לבהלה חדשה, ניחושים וספקולציות.
כותבי הכרוניקה מסיימים את הכתיבה ב-30 ביולי, יום ראשון בשבוע, בסקירה האחרונה נרשם "גם יום א' זה עבר בשקט רב.
הנשיא קיים התיעצויות שונות. אולם בסך הכל שוררים בגטו שקט וסדר. רח' זגיירסקה לבש פנים חדשות. התנועה ערה באופן יוצא מהכלל. ניתן לראות שאט-אט מגיעה המלחמה לליצמנשטאט. בסקרנות מביט איש הגטו על המכוניות האצות עם כלי-נשק מסוגים שונים. אולם העניין החשוב ביותר למענו הוא בכל זאת עדיין: 'מה יש לאכול?'"
[55]
בדיעבד, אנו יודעים היום שהשקט לא האריך ימים בגטו, באחד באוגוסט נקראו רומקובסקי, קליגר ויעקובוביץ לביבוב שהודיע להם שעקב התקרבות הצבא האדום לעיר יש לפנות את תושבי הגטו לגרמניה. מה-3 באוגוסט ועד ל-30 בחודש גורשו יהודי גטו לודז', למעט שלוש קבוצות של יהודים, לאושוויץ, רובם נשלחו ישר לתאי הגז.

כלכלת הגטו
אחת הדרכים לסחוט את יהודי הגטו הייתה הדפסת "כסף גטו", יהודי גטו לודז' נדרשו להמיר את הכסף שהיה ברשותם לכסף הגטו, על פי שער המרה שנקבע על ידי הגרמנים. כסף הגטו היה האמצעי הכספי היחיד התקף בגטו. מטרה נוספת לכסף הגטו הייתה למנוע כל אפשרות של הברחה שכן לכסף הגטו לא היה כל ערך מחוץ לגבולותיו.
כסף הגטו הודפס בבית דפוס מחוץ לגטו בפיקוח גרמני. החל מדצמבר 1942 ניתנה הרשות לרומקובסקי להטביע מטבעות שהיו עשויים ממגנזיום ואלומיניום במפעלי המתכת של הגטו. הפיקוח על מחזור הכסף היה על ידי רומקובסקי. המסחר ודרכי התשלום בין הגטו והעולם החיצוני התבצע בצורה שהיהודים ביקשו סחורות ואלו סופקו להם בתמורה לרייכסמארקים, מטבע חוץ, זהב, כסף סחורות ושירותי עבודה.
מהמתואר לעיל, ניתן להבין שכלכלת הגטו הייתה למעשה משק סגור. באופן עקרוני תושבי הגטו קיבלו מזון על פי תלושים, שאר המסחר נעשה באמצעות כסף הגטו או על ידי סחר חליפין.
היות והקצאת המזון הייתה תמיד בחוסר, התפתח בגטו "שוק שחור" של מזון ומצרכים בסיסיים. כיצד מושפעים מחירי המזון בשוק השחור? עקב מדיניות ההרעבה של הגרמנים, אנשים חיפשו כל דבר שיכול לספק את רעבונם וכך לדוגמא, כאשר גדלה הספקת הירקות, ירד מחיר הלחם.
חלק בלתי נפרד ממקורות התזונה בגטו היו החלקות החקלאיות, בתקופה שהחלקות הניבו יבולים ירדו מחירי הירקות ב"שוק השחור".
גורם נוסף שהשפיע על המחירים ב"שוק השחור" הוא הגעת פליטים או גירושים. בנובמבר 1941 כשהגיעו הפליטים מגרמניה מכרו האחרונים רכוש ובתמורה רכשו מזון, הדבר גרם למחסור במצרכי מזון ועליית מחירים. מנגד, לשוק הגיעו בגדים ונעלים שמכרו הפליטים, עקב גידול בעצה, ירד מחירם של אותם פריטים בשוק השחור. בדצמבר 1941 קיבלו הפליטים מגרמניה המחאות כסף והתוצאה הייתה עליית מחירים של מוצרי מזון היות וכמות המזון בגטו הייתה נתונה וקבועה.
מבצעי הגירוש גם הם השפיעו באופן דרמתי על רמת המחירים בגטו: "השתוללות המחירים הייתה קשורה בקשר הדוק עם מבצע הגירוש. המגורשים התפטרו מכל רכושם ונהגו לקנות מזון לדרך בתקווה שיצליחו להעביר מצרכים אלה."
[56]
ב-1 באפריל 1942 כותב מחבר הכרוניקה שהבעיה נובעת מחוסר ערכו של ה"רומקים" (כסף הגטו) מחוץ לגטו. "לו הייתה הקהילה יכולה להחליף ליוצאים את ה'רומקים' במארקים גרמניים, היה הדבר פותר את הבעיה. במקום מצרכי מזון היו האנשים לוקחים עמם כסף, הביקוש למזון לא היה קיים, המחירים חייבים היו לרדת והחיים היו שוב מתייצבים איכשהו."
[57]

סחר חליפין - במאי 1942, עקב עליית מחירים יוצאת דופן, סרבו בעלי המלאכה בגטו לקבל תמורה כספית עבור עבודתם אלה רק מוצרים בתמורה.
בינואר 1944 עקב רעב וחוסר בתפוחי אדמה עלה ק"ג תפוחי אדמה ב"שוק השחור" יותר מהשכר החודשי הממוצע בגטו "בן תמותה רגיל אין ביכולתו לקנות לעצמו פת לחם"
[58] עקב המחירים ב"שוק השחור" "הסחורה אינה נקנית אלא מוחלפת! המחיר ושטרי הכסף אינם אלא אמצעי עזר לשם הקלת תהליך החליפין."[59]
כדי "להניע" את כלכלת הגטו וכדי לשלם לעובדים את שכרם נדרשה מחלקת הכספים והמשק לספוג כסף מהציבור, הדרך לעשות זאת הייתה באמצעות מכירת טבק, שהיה משווק בלעדית על ידי מנגנון הגטו, מכירת חשמל וגז ופתיחת קו חשמליות למרישין שם היו מרוכזים רסורטים רבים. על מכירת הטבק על ידי מחלקת הטבק נכתב בכרוניקה "הודות לסוגים הקלוקלים הפכה מחלקה זו למכשיר פיסקאלי חשוב וזאת לרעת האוכלוסייה, המפסידה בדרך זו את ממונה ואת בריאותה גם יחד."
[60]
מרגע שרוב בני המשפחה היו מגויסים לעבודה גדלו אמצעי התשלום שבידי הציבור ונוצר לחץ אינפלציוני, הדרך לספוג כסף מהציבור ולהשפיע על רמת המחירים הייתה בשינוי מחירי הסיגריות, העלאת תעריפי החשמל והגז.
בפברואר 1944 סבלה קופת המנגנון מחוסר מזומנים, בעקבות זאת תשלומי השכר של הפקידים שולמו בפיגור. הכנסות מנגנון הגטו היו בשיעור של שליש מההוצאות. מכירת סיגריות ומספר מוצרי מזון לא הצליחו לאזן את התקציב. כדי לשמור על נזילות הקופה היה חייב הקופאי הראשי של הגטו לדאוג באופן קבוע לתוספת שטרות ומטבעות חדשים. שטרות היו מנפיקים מחוץ לגטו, רק באישור הגרמנים ואילו הנפקת מטבעות הייתה לתלויה במלאי הפח.

עבודה כהצלה
רומקובסקי, בחושיו החדים, האמין שאם הוא יצליח להפוך את הגטו למרכז יצור משמעותי עבור הגרמנים זה יבטיח את קיום הגטו וחיי תושביו. בנאומו של רומקובסקי מה-1 בפברואר 1941 הוא אומר את הדברים הבאים: "נטלתי על עצמי את התפקיד להנהיג חיים נורמליים בכל מחיר. המטרה תושג קודם כל על ידי תעסוקה מלאה. על כן סיסמתי העיקרית הייתה לספק עבודה למספר גדול ככל האפשר של אנשים."
[61] בסוף הנאום, חוזר רומקובסקי ואומר: "רק דבר אחד עשוי להציל אותנו: הצטרפות משותפת לחיים יצרניים במלוא מובן המלה, באווירה של שקט מוחלט. עבודה מאומצת ונאמנה ושקט-זהו צו השעה."[62] סיסמתו של רומקובסקי לכל אורך חיי הגטו היא "העבודה היא תמרור דרכנו".
מימוש החזון של רומקובסקי התאפשר בזכות שני גורמים עיקריים, הנס ביבוב, איש עסקים גרמני, שהיה לו אינטרס אישי, עשיית רווחים. והעובדה שלודז' הייתה עיר תעשייתית ולקהילה היהודית הייתה תרומה מרכזית בהתפתחותה, הן על ידי בעלי הון ואנשי עסקים יהודים ובעיקר בזכות הפרולטריון היהודי שהיה רוב הציבור היהודי בלודז'.
ערב פרוץ המלחמה נמצאו רוב בתי החרושת היהודיים מחוץ לגבולות הגטו, אף על פי כן, עלה בידיו של רומקובסקי להקים, בפרק זמן קצר יחסית, מפעלי יצור ורסורטים, ליצור מגוון רחב של מוצרים. בפברואר 1941 עבדו ברסורטים שבגטו כ-10,000 פועלים, כ-1000 פועלים בלתי מקצועיים עבדו בעבודות ציבוריות וכ-1,600 איש יצאו לעבודות מחוץ לגטו. חלק בלתי נפרד ממה שנתפס בעיניו כעבודה היה המנגנון הפקידותי של היודנראט ובמפעלים שהלך וגדל במשך הזמן, על המנגנון ארחיב בהמשך.
בשנת 1941 בגטו מפעלים ובתי מלאכה שמיצרים מגוון רחב של מוצרים: מוצרי חייטות, מפעל לכסיות ולגרביים, סדנה לנגרות, בית מלאכה לכובעים, בית מלאכה לפרווה, בית חרושת למעילי גומי, בית מלאכה לנעליים, בית חרושת ללבנים, בית מלאכה לשמיכות, בית מלאכה לנעלי בית מלבד, מרפדייה, בית חרושת לטקסטיל, מחלקת סריגים, בית מלאכה לעיבוד עורות, בית מלאכה לנעליים מסחבות, בית חרושת לטריקו, מפעל מתכת ועוד.
על הקפי היצור ניתן ללמוד מהדוגמא הבאה, ב-18.12.41 הגיעה הזמנה ל-10 אלפים מעילי פרווה עבור הצבא הגרמני, להספקה בתוך 10 ימים, ההזמנה בוצעה עוד לפני תום המועד כשהיצור מתבצע יומם ולילה. בסוף חודש דצמבר 1941 נוסף ענף יצור חדש לגטו, קרמיקה. במהלך שנת 1942 קמו: בית מלאכה גדול של שענים וצורפים ולידו מפעל מעולה לתכשיטנות, בית מלאכה לסנדלי בד קלועים מסמרטוטים, מחלקה ליצור מכשירים ומרכזיות טלפון, רסורט לתיקון רצועות מנוע ורצועות תמסורת, בית מלאכה ליצור אהילים אמנותיים וצעצועי ילדים ובית חרושת למיטריות .
לאחר גירוש מרס 1942 רומקובסקי החליט להגביר את היצור בגטו, במקום להחזיר את הילדים ללימודים, לאחר שבתי הספר פונו מהפליטים, הוא החליט לבנות בהם רסורטים וסדנאות עבודה, היה בכוונתו להגיע ל-80 אלף עובדים.
הרצון למצוא לכל איש בגטו תעסוקה גרם להקמת מספר "מפעלים יצירתיים" כמו מפעל ליישור מסמרים לאחר שימושם ביצור נעלים, במפעל זה הועסקו בדרך כלל נשות הסנדלרים, מפעל למיון וניצול פסולת: "מה שבעבר לא נגעה בו יד אדם ואף פושט יד לא אבה לקבלו כנדבה, מה ששום צועני לא הסכים לגנוב, משמש כרכוש בעל ערך, כחומר גלם לבדי-אופנה נאים.... 1,800 איש, המועסקים במפעל למיון ולניצול הפסולת, מספקים תעסוקה ל-11,460 עובדים." מה התהליך שעוברת הפסולת? "הסמרטוטים מופנים תחילת למחלקת הטקסטיל, שם הם מעובדים במכונות לצמר גפן, למוך –ביטנה, לסיבים וחוטים. סחבות מסוימות נשלחות למצבעה, שם צובעים אותן בהתאם ליעודן. בכך מסתיים שלב העיבוד הראשוני. עכשיו מועבר החומר למחסן מרכזי למיחזור, בו מועסקים 200 איש. המחסן המרכזי מייצר בבתי המלאכה שבפיקוחו קונפקציה, כגון שמלות, חליפות, בגדים למבוגרים וילדים. נוסף לכך קיימת כאן תעשיית נעלי בית, שמלות וחצאיות, דרדסים, נעלי-ילדים, נעלי לבד, אנפילאות וקבקבי-עץ. גפות-הבד לקבקבי העץ מוצאן מתרמילי גב ישנים שנפרמו. מדור מיוחד ברסורט העור והרצענות מייצר סוליות לנעלי בית."
[63]
בעקבות גיוס כל כוח האדם של הגטו לעבודה, כולל אמהות של קטינים, מתעוררת בעית הטיפול הסוציאלי בילד. "בתנאים אלה, עניין ההשגחה על הילד, אשר תגן על הילדים ועל הנוער מפני ההידרדרות הצפויה בשל העדר עינם הפקוחה של ההורים-זו בעיה דחופה יותר מן הלימודים. הידרדרותו של הנוער החלה לתת את אותותיה בגטו"
[64] הפתרון לבעיה, שיפור הטיפול והפיקוח על הילדים במרישין, יש נסיון להתאים את תוכנית הלימודים לצרכי השעה ולתת עדיפות ללימודי הטבע ובמיוחד מקצועות כגון עיבוד-אדמה ומדידת-שטח.
בעיה נוספת היא הזנחת הדירות, רומקובסקי מקים לשכה מיוחדת לשירות בית. "כל עקרת בית אשר עבודתה מנתקת אותה מן הטיפול בדירה תוכל ליהנות משירותיה החד פעמיים או העונתיים של הלשכה." ניהול משקי הבית כשמספר בני הבית המועסקים גדל והולך נעשה קשה יותר ויותר.
במאי 1942 יש ירידה בתפוקה מהסיבות הבאות: אנשים באפיסת כוחות עקב מצב תזונה ירוד, קבלת אנשים לא מיומנים לעבודה כדרך להציל אותם מפני גירוש ומוטיבציה נמוכה עקב השכר הזעום.
ביוני 1942 ומרגע שחוסלו הגטאות באזור הייתה עליה בכמות ההזמנות לציוד צבאי, בשלב זה כבר היו 70,000 נפש משולבים במעגל העבודה מתוך 100,000 תושבי הגטו. גם ילדים שולבו בעבודה, בשלב הראשון ילדים עבדו חמש שעות ושאר זמנם הוקדש ללימוד. בסוף יוני כ-10,000 בני נוער, בגילאים 17-10 הועסקו ברסורטים כשוליות, חודש מאוחר יותר עלה מספר הנערים המועסקים ל-13,000.
השינוי בגטו, בכל מה שקשור בתעסוקה, דרמטי, בספטמבר 1940 נמצאו 80% מכלל האוכלוסיה במצב של אבטלה, ביולי 1942 הועסקו למעלה מ-70% מתושבי הגטו, חודש מאוחר יותר כבר הגיע מספר המועסקים ל-80,000 נפש.
החל ממרס 1943 ניתן לראות עליה במעורבות של ביבוב בנעשה בתחומי הגטו. ביבוב הנחה שכל הפקידים מתחת גיל 40 יעברו ליצור. ב-13 במרס אמר רומקובסקי בנאום: "הייתה לנו פעם-כך אמר-אוטונומיה. אולם צעד אחר צעד קוצצה אוטונומיה זו והיום נותרו ממנה שרידים עלובים בלבד."
[65]
עם הגדלת היצור בגטו נוספו מוצרים חדשים למגוון הקיים, יוצרו קסדות צבאיות, מזרוני קש, לוחות כבושים חסיני אש ומוגנים נגד רקבון, מבודדים מפני קור לצורכי בניה, מנורות רדיו עבור חברת טלפונקן, וגלגלי מטוסים.
בגטו הרעב הוקם רסורט לניצול פסולת-את הקמח המטואטא מנפים ומיצרים ממנו דבק איכותי. מיצרים דבק מקליפות תפוחי אדמה שנטחנות במטחנות בשר מהן מפרדים עמילן. מהשאריות שאוספים משקי סוכר מיצרים כוהל ממנו מפיקים ליקר משובח. מעצמות מיצרים תבלינים למרק.
[66]
הגטו גילה מידה יוצאת דופן של גמישות ביצור, שהיה ביקוש למוצר מסוים וירידה בביקוש למוצרים אחרים בוצעה הסטט כוח אדם מרסורט אחד למשנהו או החלפת פסי יצור, לדוגמא, בית החרושת למגבעות עבר הסבה, עקב ירידה בהזמנות, והחל לייצר פרחים מלאכותיים ומגבעות קטנות לילדים.
בכל אותה תקופה התקיימו קורסי הכשרה מקצועיים לנערים ובסיומם בחינות הסמכה. אי אפשר שלא להתרשם מהמקצועיות וההתיחסות הרצינית, על אף תנאי החיים הבלתי אפשריים. לדוגמא, באוגוסט 1943 נערכו בחינות סיום לנערים שהשתתפו בקורס נגרים שנמשך חצי שנה. הבחינות נערכו במקצועות הבאים: תורת העץ, נגרות מעשית ועיונית, שיטות ושלבי עבודה, תמרוט, הדבקה ותורת החומרים המתאימים, תורת הלבידים, ציפוי בלכה, תורת כלי-עבודה, מכונאות כללית ומכונות נגרות, שרטוט טכני, תחשיבים מקצועיים ולימודי יסוד. הקורסים הנ"ל היו למעשה תחליף לבתי הספר שנסגרו.
[67]
לסיכום, בספטמבר 1940 היו בגטו לודז' 11 רסורטים בהם הועסקו כ-10,000 עובדים , בתרשים של מוסדות הגטו מאוגוסט 1943 מופיעים 117 מקומות עבודה יצרניים, מתוכם 95 רסורטים. בינואר 1944 היה המספר הכללי של העובדים בגטו 74,143 מתוך אוכלוסיה שמנתה כ-83,000 , כ-90% מאוכלוסית הגטו עבדו.
[68]

No comments: