tag:blogger.com,1999:blog-61725081380790553002011-05-02T12:40:00.159-07:00haskel amir אמיר השכלhttp://www.blogger.com/profile/00074364089802940801noreply@blogger.comBlogger131100tag:blogger.com,1999:blog-6172508138079055300.post-3650096345466615192009-01-02T04:59:00.000-08:002009-01-02T06:12:19.306-08:00<div dir="rtl" align="right"><br /></div><div dir="rtl" align="right"><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">טוביה ביילסקי - מופת של מנהיגות<br />כתב: אמיר השכל<br />ערכה: נאוה רון<br /><br /><strong>פתיחה</strong><br />באמצע חודש יולי 1944, נכנסה שיירה של 1,140 יהודים בראשותם של שלושת האחים ביילסקי: טוביה, עשהאל וזוס, לעיירה נובוגרודק שבביילורוסיה</span><span style="font-family:arial;">[1]</span><span style="font-family:arial;">. היו אלו יהודים שברחו מגטאות נובוגרודק, לידה ועיירות נוספות בסביבה והצטרפו לקבוצת פרטיזנים יהודים בראשותו של טוביה ביילסקי.<br />במשך כשנתיים אסף טוביה ביילסקי כל יהודי שהצליח להגיע ליער מתוך מטרה להציל את כל מי שניתן. היה זה המבצע הגדול ביותר של הצלת יהודים על ידי יהודים בימי מלחמת העולם השנייה.<br />מבצע זה לא היה אפשרי ללא מנהיגות יוצאת דופן של טוביה ביילסקי. </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"></div></span><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5286687546129817778" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 288px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/SV4WUCmMoLI/AAAAAAAAAK8/2Ydd8hrthcw/s400/%D7%9E%D7%A4%D7%94.jpg" border="0" /><br /><br />מטרתו של מאמר זה לספר את סיפור מחנה המשפחות, תוך הדגשת תכונות בולטות במנהיגותו של טוביה ביילסקי.<br /><br /><br /><strong>תולדות חייו של טוביה ביילסקי</strong><br />טוביה ביילסקי נולד בסטנקייביצ'ה שבמערב ביילורוסיה. הכפר היה ממוקם בין שני ישובים גדולים יותר, לידה ונובוגרודק. בתחילת המאה הייתה משפחת ביילסקי אחת משש המשפחות שהתגוררו בסטנקייביצ'ה, היא הייתה המשפחה היהודית היחידה. למשפחה הייתה טחנת קמח, חלקת אדמה ובעלי חיים.<br />להורים, דוד וביילה, היו תריסר ילדים: עשרה בנים ושתי בנות. טוביה, שנולד<br />ב-1906, היה הבן השלישי, אחיו עשהאל היה צעיר ממנו בשנתיים וזוס בשש שנים.<br />משפחת ביילסקי הייתה ענייה אולם לא סבלה מרעב ולא ראתה את עצמה כנצרכת.<br />בבית שמרו על כשרות ועל החגים. בשבתות וחגים המשפחה שבתה ממלאכה. נאמנות למשפחה וקבלת מרות היו שני דפוסי חיים מקודשים בבית והאב היה הסמכות העליונה בבית. עסקיו של האב דרשו מהמשפחה קשר הדוק עם השכנים הגויים ובהיותו מודע לבידוד ולאלימות כנגד יהודים פיתח האב טבע פייסני ותמיד העדיף שלום ופשרה על פני עימותים.<br />טוביה סיים את לימודיו בגיל 13 אבל הוא מצא דרכים אחרות להמשיך וללמוד. במלחמת העולם הראשונה, כשהגרמנים כבשו את האזור, הוא למד מהם גרמנית.<br />בשנות העשרים יצא האח הבכור לנסות את מזלו באמריקה וכעבור זמן קצר הלך בעקבותיו אח אחר וכך ירש טוביה את מעמד הבכורה. בשנת 1927 גויס טוביה לצבא הפולני והיה לצלף מצטיין. תפקודו של טוביה היה כה טוב שהוא התמנה לאמן מתגייסים חדשים.<br />מטבעו היה טוביה אינטליגנטי וסקרן והיה לו כשרון ללמוד שפות. נוסף על יידיש דיבר טוביה פולנית, ביילורוסית ורוסית, כמו כן הוא ידע היטב גרמנית.<br />טוביה לא היה יהודי אדוק אולם הוא הזדהה עם המסורת ונהנה מלימודי תנ"ך ממנו הוא ידע לצטט קטעים שלמים.<br />מתוקף היכרותו עם מצבה הכלכלי של משפחתו חיפש לעצמו טוביה אישה מבית מבוסס וב-1929 הוא נשא לאישה את רבקה, בת למשפחה נכבדה בעיירה סמוכה, בעלת חנות כל-בו ובית גדול. הכלה נחשב לבתולה זקנה, קשישה מבעלה, מכוערת אבל נבונה ומשכילה. בניגוד לאשתו היה טוביה גבה קומה, רחב כתפיים. גברים ונשים התקשו לעמוד בפניו. טוביה היה מבלה בזמנו הפנוי עם הפולנים והביילורוסים במשחקי קלפים, שחמט וויכוחים פוליטיים ויצא לו מוניטין של אדם שכדאי לשוחח אתו. טוביה ניחן בכריזמה, בתחכום ובסקרנות, אשר הסוו את מוצאו הפשוט.<br /><br />לאחר שטוביה עזב את הבית עברה הבכורה לאחיו עשהאל, שהיה איש גלוי לב, הגון, נאמן ומסור לחבריו. שלא כמו טוביה, התקשה עשהאל להתבטא, הוא נעדר סקרנות אינטלקטואלית. אהבתו לעם היהודי הייתה גדולה. חייו של עשהאל התמקדו במשפחתו, הוא היה איש עמל. זוס היה היה צעיר מעשהאל בארבע שנים. זוס היה גבר גבה קומה, מטופח ונשים חיזרו אחריו, לימים הוא נשא לאישה את צירל, בת נובוגרודק.<br /><br /><strong>האחים ביילסקי</strong><br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5286687177982765442" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 202px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/SV4V-nJGaYI/AAAAAAAAAK0/KubBwt1vsrc/s400/bielski.JPG" border="0" /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/SV4U5FhLi0I/AAAAAAAAAKc/g4rgHGPrIMo/s1600-h/%D7%91%D7%99%D7%99%D7%9C%D7%A1%D7%A7%D7%99-%D7%A2%D7%A9%D7%94%D7%90%D7%9C.jpg"></a><br /><br /><br /><object width="425" height="344"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/oIO8OI0JP50&hl=en&fs=1"></param><param name="allowFullScreen" value="true"></param><param name="allowscriptaccess" value="always"></param><embed src="http://www.youtube.com/v/oIO8OI0JP50&hl=en&fs=1" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="425" height="344"></embed></object><br /><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><strong>פרוץ המלחמה</strong><br />עם פרוץ המלחמה כבש הצבא האדום את אזור מזרח פולין, טוביה הוגדר על ידי השלטון החדש כ"קפיטליסט בורגני" ובטרם תשיג אותו יד השלטונות הוא ברח ללידה. בלידה פגש טוביה את סוניה, אשה נאה בשנות ה-30 לחייה. טוביה נפרד מאשתו ונשא את סוניה לאישה.<br />עם הפלישה הגרמנית לברה"מ חזרו טוביה ואשתו לבית הוריו שבסטנקייביצ'ה, שנחשב למקום מקלט בטוח באותם ימים. כשהחל טרור גרמני החליטה משפחת ביילסקי לא להיכנע וכשהגרמנים הקימו גטו נמנו האחים ביילסקי עם אנשי המיעוט שסירבו להיכלא בגטו. זמן קצר לאחר הקמת גטו נובוגרודק, ב-7 בדצמבר 1941, בוצעה אקציה שבמהלכה נרצחו 4,000 יהודים. בין הנספים היו ההורים ביילסקי, רבקה, אשתו הראשונה של טוביה, צירל, אשתו של זוס והתינוקת שלהם. ארוע זה היה נקודת מפנה בחיי האחים. בשלב הראשון חיפשו האחים נשק, טוביה קיבל אקדח במתנה מאיכר ביילורוסי עשיר ועשהאל השיג תת-מקלע מאיכר ביילורוסי.</span></div><span style="font-family:arial;"><div dir="rtl" align="right"><br /><strong>הבריחה ליערות</strong><br />ב-5 ביולי 1941 הייתה בלידה הוצאה להורג קולקטיבית ראשונה של יהודים. האחים הבינו, כי זה "המבוא" להשמדה והחליטו לברוח ליערות. בשלב הראשון הסתתרו טוביה ואשתו אצל ידיד, איכר ביילורוסי. הראשון שיצא ליער היה עשהאל. במרס 1942 כבר הצטרפו תשעה אנשים אל עשהאל, שמצא מקום מסתור ביער סמוך לנובוגרודק. עשהאל ואנשיו, שהיו זקוקים לאוכל, היו פורצים לחוות ודורשים מזון באיומי נשק. הסכנות ביער אילצו אותם לחפש שיתוף פעולה עם הפרטיזנים. עשהאל ואנשיו החלו בגישושים, במהלכם הם הבינו, שהפתרון המועדף עליהם הוא הקמת קבוצה יהודית, שלאנשיה צרכים דומים לאלו של הפרטיזנים. כוחה של קבוצה כזאת וסיכוייה לשרוד יהיו תלויים בגודלה, בארגונה ובכלי הנשק שלה. עקרון נוסף, שהיה ברור לעשהאל ואנשיו, הוא עקרון הניידות. הם הבינו, שכושר הישרדות הקבוצה תלוי בניידותה.<br />בסוף מרס 1942 כבר גדלה קבוצתו של עשהאל לשלושה עשר חברים, כאשר הגברים בחבורה עסקו בהשגת מזון והנשים בהכנת הארוחות. באמצע מאי 1942 הגיעה למחנה של עשהאל הקבוצה הראשונה בראשות אחיו טוביה. בשלב זה המשיכה קבוצת הנמלטים המורחבת להתנהג על פי דפוסים שקבע עשהאל. עשהאל הוסיף לשמש כראש הקבוצה אולם הוא היה פתוח לקבל את דעותיו של אחיו הגדול, טוביה. הבעיה הייתה שלקבוצה היה מעט נשק ומספר גדול יחסית של מבוגרים ונשים, אי לכך, הציע טוביה לעשות מאמצים להשיג נשק ולצרף לשורותיהם צעירים אחדים מגטו נובוגרודק. הפתרון היה לשלוח שליח לגטו ולחפש מתנדבים חדשים. הבעיה הייתה כיצד יאתרו, הנמלטים מהגטו, את הקבוצה של עשהאל וטוביה והפתרון לכך היה בהקמת תחנת ביניים מחוץ לגטו, בביתו של אדם מהימן, שהנמלטים מהגטו יוכלו לשהות אצלו עד שאנשי ביילסקי יוכלו לאסוף אותם.<br />בקיץ 1942 התגנב שליח של קבוצת ביילסקי לגטו וביקש מקרוב משפחה של ביילסקי לארגן קבוצת בחורים, רצוי נושאי נשק, ולהצטרף אליהם ליער. נמצאו שבעה גברים, אולם לאיש מהם לא היה נשק. בהדרכת השליח הגיעה הקבוצה ליער והקבוצה של ביילסקי גדלה ל-30 איש. בשלב זה הגיעו האחים להבנה, כי הגיעה השעה להפוך את קבוצתם ליחידה פרטיזנית רשמית, אוטריאד ברוסית.<br />הם החליטו לקרוא ליחידה אוטריאד ז'וקוב על שמו של הגנרל ז'וקוב, מפקד החזית הסובייטית המערבית. לאחר זמן ניתן לקבוצה שם רשמי אחר ובאופן לא רשמי הם נודעו מאותו יום כאוטריאד ביילסקי.<br /><br /><br /><strong>טוביה לוקח פיקוד</strong><br />עם הקמת היחידה מונה טוביה למפקד האוטריאד. הוא היה הממונה על ניהול היחידה ועיצוב מדיניות הביטחון שלה. עשהאל היה לסגנו והאחראי לשגרת חיי היחידה וללוחמיה. זוס התמנה לקצין המודיעין, פסח פרידברג, אחד מהשבעה שהגיעו מגטו נובוגרודק, התמנה לקצין האפסנאות ולזר מלבין התמנה לראש המטה. מלבין היה בן למשפחה אמידה, משכיל, ששלט בפולנית ורוסית. למלבין הייתה הכשרה צבאית, אותה רכש בעת ששירת בצבא הפולני במשך שנים אחדות. במשך הזמן יזם מלבין מערכת פקודות קבע, שהביאו סדר ויציבות לאוטריאד. עם הזמן סמך טוביה יותר ויותר על עצותיו של מלבין ועל כשרונותיו.<br />כמפקד היה טוביה מנהיג תקיף. רק הוא מינה אנשים לתפקידים. רעיה קפלינסקי, מזכירתו של טוביה באוטריאד, מסרה בעדותה את הדברים הבאים על מנהיגותו של טוביה: "טוביה ידע לחלק פקודות. הוא גם ידע להיות דיפלומט, לטפל באנשים ביד חזקה ובעדינות. הוא היה אומר להם בפשטות: אם אתם רוצים לחיות, לכו אחרי ועשו מה שאני אומר. אם אינכם רוצים, לכו לאן שאתם רוצים ועזבו אותי. אם אתם נשארים אתי אתם חייבים לציית לי."</span></div><span style="font-family:arial;">[2]</span><span style="font-family:arial;"><br />פנחס בולדו, פרטיזן באוטריאד, טוען שטוביה היה יותר מתוחכם, עשהאל וזוס דמו לאיכרים. טוביה עלה על שניהם מבחינה אינטלקטואלית, הוא היה מסוגל להפשטה, היה בעל רעיונות וידע להחליט החלטות. שני אחיו רק ביצעו את פקודותיו. טוביה היה איש כריזמתי, נאה, שופע גבריות וכשהוא רכב על סוס הוא נראה בכל הדרו. טוביה ידע לשמור על דיסטנס בינו לבין האחרים. הם רחשו לו כבוד.<br />אברהם וינר, שזכה לעבוד במחיצתו של טוביה, מספר, שטוביה כמנהיג "היה מלא על גדותיו כאב לאומי ואהבה לאומית ליהודים. להצלתם הוא הקדיש את נשמתו, את מוחו ואת כל מאודו. באפשרות שניתנה לו להציל אותם ראה זכות גדולה. הוא היה אסיר תודה על כך שהיה יכול לעשות זאת."</span><span style="font-family:arial;">[3]</span><span style="font-family:arial;"><br /></span><br /><span style="font-family:arial;"><br /><strong>טוביה כמעצב הייעוד והחזון של האוטריאד</strong><br />מאז נעשה טוביה מפקד האוטריאד הייתה מטרתו המוצהרת והעקבית להגדיל את היחידה. הוא נימק זאת בכך, שהתרחבות תחזק אותה ותתרום להמשך קיומה.<br />מתוך נסיונו בצבא הפולני דרש טוביה, שהאוטוריאד יאורגן כמו ארגון צבאי. הוא האמין, שכדי לשרוד, על הקבוצה לפעול כישות מלוכדת. כל אחד חייב לציית לפקודות, בין אם הוא מסכים להן ובין אם לאו. אין מקום למתנגדים.<br />ככל שגברו הקשיים בהבטחת אספקה, גברה הנטיה לחלק את המחנה לקבוצות מצומצמות נפרדות. היו חברים שביקשו לנצל את העדיפות שהייתה להם כבעלי נשק או את ניסיונם או את קשריהם עם אוכלוסיה מקומית. הם ביקשו להיפטר מ"חסרי התועלת", בעוד טוביה נקט עמדה ברורה נגד. הוא הבין את צורכי השעה. טוביה דרש בתוקף לקלוט כל יהודי, שהגיע למחנה, בין אם היה לו נשק ובין אם לאו, בין אם הוא היה מסוגל להילחם ובין אם לאו. החזון וייעוד האוטריאד, כפי שהגדיר טוביה, היה שהצלת נפשות חשובה מכל דבר אחר. הוא חזר ואמר, שמוטב להציל נפש אחת מישראל מלהרוג עשרים גרמנים.<br />ידוע שבין אנשי הקבוצה הייתה התנגדות לתפיסתו העקרונית של טוביה. ההתנגדות נבעה משתי סיבות עיקריות: הגדלת מספרם של ילדים ונשים עלולה הייתה להקשות על ניידות היחידה ובכך לסכן את כולם, והקושי להשיג מזון לכל כך הרבה פיות.<br />בשנת 1987, שבועיים לפני מותו של טוביה ביילסקי, הוא סיפר על מטרותיו בתקופת המלחמה: "זה היה פשוט. הגרמנים תפסו את אבי, את אמי ואת שני אחי. הם לקחו אותם לגטו ומשם למוות. האויב לא עשה הבחנות. לקחו כל מי שנפל לידם ורצחו אותו. אם כך, האם פרוש הדבר שעלי לחקות אותם, פשוט להרוג כמו גרמנים, מי שלא היו? זה לא הועיל. זה היה חסר היגיון בעיני. אני רציתי להציל, לא להרוג...נוכחתי לדעת שהיהודים לא מקשיבים זה לזה. הם מסוכסכים, בלתי מרוסנים. לי הם הקשיבו, אותי כיבדו. לכן הייתי חייב להציל אותם."</span><span style="font-family:arial;">[4]</span><span style="font-family:arial;"><br />מתוך נאמנות לתפיסת העולם, כי צריך לעשות כל דבר כדי להציל כמה שיותר יהודים, נשלחו שליחים של האוטריאד לגטו נובוגרודק כדי לקרוא ליהודי הגטו להצטרף אליהם. בחורף 1943 מנה אוטריאד ביילסקי כבר 200 נפש, רבים מהם היו קשישים, נשים וילדים.<br /><br /><br /><strong>יכולת ניהול מו"מ, שיתוף פעולה והבנת הצרכים</strong><br />בקיץ 1942 נודע לטוביה, שאוטריאד רוסי שבראשו עמד ויקטור פנצ'נקוב, החליט לחסל את אוטריאד ביילסקי, היות שהם האשימו את היהודים במעשי שוד. טוביה פנה לחברו, איכר ביילורוסי, שהיה גם חברו של ויקטור פנצ'נקוב, וביקש ממנו לקבוע לו פגישה משותפת. טוביה דחה את ההאשמות כנגד האוטריאד שלו והציע, שבמידה והדבר יוכח כטעות הם ישתפו פעולה. פנצ'נקוב הסכים. השניים סיכמו, שבמשך מספר ימים יימנעו שני האוטריאדים מללכת לכפר, שהאשים את היהודים בשוד, ולאחר מכן הם יפנו, יחד, אל אחד האיכרים, שהרבה להתלונן. בלילה שנקבע התדפק ויקטור על חלון בקתה וביקש לחם. האיכר ענה, כי אין לו לחם וטען, שאתמול היהודים שדדו ממנו את כל מה שהיה לו. היות וטוביה ופנצ'נקוב סכמו יחד שלא להכנס לכפר במשך מספר ימים ידע האחרון, שהיהודים לא היו שם וכי הכפרי משקר.<br />מאותו יום החלה ידידות בין שני המפקדים והם המשיכו לשתף פעולה. הידיעה על שיתוף הפעולה עשתה לה כנפיים וסייעה למתן גושפנקה לקבוצת ביילסקי והקלה בעקיפין על חיי הנמלטים מהגטאות.<br />על אף שתהילה צבאית לא עניינה את טוביה, מטרותיו היו לשמור על חיי אנשיו ולהביא כמה שיותר יהודים לאוטריאד. הוא נאלץ לשתף פעולה במלחמתם של הפרטיזנים בגרמנים. המבצעים המשותפים עם הרוסים התחילו ברבע האחרון של שנת 1942 ונמשכו עד למחצית השנייה של שנת 1943. יחד עם זאת, העביר טוביה מסר סמוי לאנשיו: "אל תמהרו להילחם ולמות. נשארנו מעטים כל כך, אנחנו צריכים להציל נפשות. חשוב יותר להציל יהודים מלהרוג גרמנים."</span><span style="font-family:arial;">[5]</span><span style="font-family:arial;"><br /><br /><strong>היכולת לבצע שינויים אירגוניים והתאמה למצב בשטח</strong><br />שיתוף הפעולה בין טוביה ופנצ'נקוב הביא לגידולו של האוטריאד של ביילסקי בעיקר בקשישים, נשים וילדים. התוצאה הייתה צמצום ניידותו של האוטריאד. טוביה קיווה, שפיצול אנשיו ליחידות משנה, מתואמות ביניהן, ישפר את כושר הניידות. הוא הקים יחידות בנות 25-20 איש.<br />החלוקה התבססה, בדרך כלל, על קשרי משפחה וחברות. בכל אחת מהקבוצות היו חייבים להיות צעירים נושאי נשק, קשישים, נשים וילדים. הרכב הקבוצה נקבע בידי מפקד. לכל קבוצה היה מפקד ובעלי תפקידים מיוחדים.<br />טוביה עמד על כך, שהגנת היחידה והאספקה יהיו בידים שונות. הוא חשב שההפרדה בין התפקידים הבסיסיים האלה תמנע שימוש לרעה בכוח. לכל יחידה היה שטח מוגדר ולכל אחת היה מטבח עצמאי. דוד בישול ומצרכי מזון הוקצבו לכל קבוצה בנפרד.<br />באוקטובר 1942 הוקם מחנה לאוטריאד ביילסקי והוא מנה אז 200 נפש, בשני יערות סמוכים זה לזה, פרלאז וזאביילובו.<br /><strong>משפחות במחנה ביילסקי</strong><br /><br /><br /><br /></span></span><span style="font-family:arial;"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5286685486597941986" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 226px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/SV4UcKPiKuI/AAAAAAAAAKM/H4tOLIPhOVI/s320/%D7%91%D7%99%D7%99%D7%9C%D7%A1%D7%A7%D7%99-%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%95%D7%AA.jpg" border="0" /><br /><strong>הגרמנים מסמנים את טוביה כמטרה</strong><br />היבול של קציר 1942 היה מבורך. על פי החוק הגרמני נדרש כל איכר למסור חלק מסוים מיבולו לשלטונות. טוביה וויקטור החליטו לשתף פעולה ולהעלות באש יבול, שהיה מיועד לגרמנים, וכך היה. לגרמנים נודע, שהאוטריאד של ביילסקי היה מעורה בהצתות והם היו נחושים לחסל את שלושת האחים ובמיוחד את טוביה. באחד הימים, במהלך פשיטה גרמנית, נהרגו תשעה מחברי האוטריאד ובהם אשתו האהובה של טוביה. טוביה שקע בדכאון, עזב לתקופת מה את האוטריאד וחזר מאוחר יותר ולקח לו לבת זוג נערה צעירה בשם לילקה. הנישואים של השניים נמשכו יותר מארבעים שנה, למרות חולשתו של טוביה לבנות המין היפה.<br /><br /><strong>מיסוד פעילות הפרטיזנים ביערות והשתלבותו של אוטריאד ביילסקי</strong><br />בפברואר 1943, מיד לאחר תבוסת הגרמנים בסטלינגרד, שהייתה לנקודת מפנה במערכה בבריה"מ, ביקש סטלין למסד את פעילות הפרטיזנים ביערות. קבוצה של עשרים איש הוצנחה במערב ביילורוסיה ובהם סיניצ'קין, שביקש ללכד את קבוצות הפרטיזנים לכוח לוחם יעיל יותר.<br />מפקדי היחידות ובהם טוביה הוזמנו לפגישה עם סיניצ'קין. עם סיניצ'קין הגיע גם מאיור גנרל וסילי צ'רנישב, שכינויו המחתרתי היה "גנרל פלטון", שהתמנה לפקד על הפרטיזנים הסובייטים בחבל ברנוביץ. פלטון הגיע כדי לארגן מחדש את הפלוגות השונות ולאחדן בחטיבות שתפעלנה מתוך תאום ביניהן ועל פי תוכנית אחת. טוביה התרשם מאד מהשינויים ומהסדר המופתי ששרר. סיניצ'קין גילה עניין מיוחד באוטריאד ביילסקי וסיפח אותו לחטיבה שבפיקודו.<br />השתתפותו של אוטריאד ביילסקי במבצעים נגד הגרמנים תרם לשיפור תדמיתו והוא הוכר כאוטריאד לוחם. נוסף על כך, אנשיו של טוביה, שהכירו היטב את האזור, היו מורי דרך לפרטיזנים אחרים. באותה עת היה פרוס המחנה של טוביה ביילסקי על פני שטח של למעלה מעשרה קילומטרים רבועים.<br /><br /><strong>טוביה כמפשר ומגשר<br /></strong>טוביה היה מבקר דרך קבע במחנות המשנה של האוטריאד. התברר לו, שבואו תרם לצמצום המתחים. בביקוריו הוא טיפל בהאשמות על אפליה וחוסר הגינות מצד מפקדים מסוימים, הוא הקשיב בסבלנות לדוברים ויישר הדורים. טוביה גילה רגישות מיוחדת לאוכלוסיות החלשות באוטריאד. הוא נהג לבקר בכל אחת מן השוחות, התעניין בשלומם ורווחתם של היושבים והפגין דאגה מיוחדת לילדים. הנאמנות הייתה הגמול, שהוא קיבל, בתמורה על תשומת ליבו, והיא סייעה לו לשלוט ביתר תקיפות באוטריאד.<br /><br /><strong>טוביה כמקבל החלטות</strong><br />טוביה היה מנהיג חזק וסמכותי. הוא זה שקיבל את כל ההחלטות המכריעות, אולם קדמה לכך התייעצות עם שני אחיו, עשהאל וזוס ועם מלבין, ראש המטה שלו.<br /><br /><strong>העברת המחנה ליער נליבוקי<br /></strong>לטוביה הייתה יכולת מדהימה "לקרוא" את כוונות הגרמנים צעד אחד קדימה. במחצית 1943 היה ברור לטוביה, שהתקפה מאסיבית גרמנית עומדת בפתח. לאחר התייעצויות נרחבות הוא החליט להעביר את המחנה ליער נליבוקי, יער עבות וסבוך ובו הרבה ביצות טובעניות וחלקים של קרקע, שרגל אדם לא דרכה בהם. באותה תקופה מנה המחנה כבר 700 נפש ויער נליבוקי הבטיח למחנה בהיקף כזה מחסה ומסתור. בהתאם לנוהל הקבוע חילק טוביה את האוטריאד שלו לקבוצות קטנות יותר לקראת המסע.<br />לכל אחת מהן נספחו עגלות ובהן חפצים חיוניים מעטים: כלי בישול, אתים, כיסויים ומצרכי מזון. רוב האנשים נאלצו ללכת ברגל, ללכת בלילה ולנוח ביום. המחנה נאלץ לנוע בדרכי עקיפין, כולל חציית שני נהרות, ולכן התארך המסע בהרבה. ההליכה ברגל נמשכה שבועות אחדים. לא כולם נשמעו לטוביה ואחדים הלכו לאיבוד בדרך. היו אנשים שלא עמדו בקצב. האתגרים שעמדו בפני טוביה היו עצומים כולל מו"מ עם שומרים רוסים, שמנעו מהם להכנס ליער. מיד עם הגיע האוטריאד ליעד התחיל טוביה בארגון מורי דרך, שיישלחו לגטו לידה להביא עוד אנשים ותרופות.<br /><br /><strong>שיתוף פעולה עם יחידות הפרטיזנים</strong><br />כמו רוב המנהיגים הכריזמטיים היה טוביה ספונטני. כדי להציל יהודים הוא ניצל קשרים אישיים, השתמש בדיפלומטיה ופעל נגד ההשפעות השליליות של האנטישמיות ביחידות פרטיזניות אחרות.<br />הוא הציע ליחידות פרטזניות שכנות שרותים שונים שתמורתם היה מקבל האוטריאד מזון. במחנה ביילסקי הייתה מאפיה, שאפתה כמויות גדולות של לחם. פרטיזנים מיחידות אחרות היו קונים את הלחם ומשלמים תמורתו בחיטה. אחד מאנשיו של טוביה היה מסגר מוכשר, שתיקן כלי נשק וייצר חלקי חילוף. פרטיזן אחר במחנה ביילסקי הקים סדנה לפרזול פרסות סוסים. ביער חסרו תמיד רופאים ומחנה ביילסקי העניק ברצון את שרותי הצוות הרפואי שלו.<br />ביער נליבוקי נדרשה כל יחידת פרטיזנים להעמיד חלק מכוחה תחת פיקודה של המפקדה הכללית. אנשים אלה היו אמורים להשתתף במבצעים משותפים. מאה לוחמים נשלחו מטעם אוטריאד ביילסקי. על הלוחמים הוטל לפזר מוקשים בדרכי מעבר של גרמנים, להניח מארבים משני צדי המקום הממוקש ולתקוף את הגרמנים שהצליחו להנצל מהתפוצצות המוקשים.<br /><br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5286685196994492466" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 173px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/SV4ULTYsODI/AAAAAAAAAKE/vrmC6qEJk7I/s320/%D7%91%D7%99%D7%99%D7%9C%D7%A1%D7%A7%D7%99-%D7%A4%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A0%D7%99%D7%9D.jpg" border="0" /><br /><br /><strong>פרטיזנים מיחידת ביילסקי ביערות נליבוקי, 1943</strong><br /><strong>הקמת הקהילה ביער<br /></strong>בסוף אוגוסט 1943, עם גמר המצוד הגרמני, ניגשו ראשי הפרטיזנים הסובייטים לארגן מחדש את יחידות הפרטיזנים מתוך כוונה להשיג שליטה טובה יותר על הקבוצות השונות. במסגרת רה-ארגון זה סופח אוטריאד ביילסקי לחטיבת קירוב. כוונת מפקד החטיבה הייתה למנות לאוטריאד ביילסקי סגן מפקד וראש מטה סובייטי. טוביה ניהל מו"מ עם מפקד החטיבה ובסופו של דבר חולק האוטריאד לשניים: ליחידה לוחמת וליחידת שרותים שאינה לוחמת. טוביה היה למפקד יחידת המשפחות, שהתמקמה ביער נליבוקי, לייזר מלבין היה לראש המטה, פסח פרידברג היה לקצין האפסנאות וסולומון וולקוביסקי לראש היחידה המיוחדת. היחידה נקראה באופן רשמי פלוגת קלינין, על שמו של נשיא הסובייט העליון של בריה"מ, בפועל נקראה היחידה אוטריאד ביילסקי.<br />בראש היחידה הלוחמת, אוטריאד אורדז'וניקיזה, עמדו מפקד וקומיסר סובייטי. זוס היה סגן המפקד וקצין המודיעין. היחידה מנתה 180 לוחמים מקבוצת ביילסקי. באופן יוצא מהכלל הורשו הנשים להצטרף לבעלים שלהן. בשלב זה, לאחר שהגרמנים עזבו את יער נליבוקי, היה היער שוב למשכנה של מפקדת הפרטיזנים והגנרל פלטון בראשה.<br /><br /><strong>אוטריאד ביילסקי במתכונת המחודשת<br /></strong>טוביה היה מאלתר, ובהתמדה הוא הסתגל לנסיבות המשתנות. הוא חילק את אנשיו לקבוצות ולקבוצות משנה ולכל אחת היה תפקיד משלה: קבוצה אחת הייתה אחראית על איסוף מזון ומצרכים שונים, קבוצה זו הייתה מסתובבת בכפרים ובעיירות הנטושים ומביאה משם חומרי בניין, תנורים, דודי חימום, חביות, כלי מטבח מסוגים שונים ועוד. הייתה קבוצה שחרשה את השדות, אספה תפוחי אדמה, חיפשה מצרכי מזון ודאגה לאחסנתם. קבוצה אחרת עסקה בהקמת מגורים במחנה. עד ימי הכיבוש האחרונים הייתה קבוצה של סיירים, שתפקידם היה איסוף מידע, חיפוש פליטים יהודים והבאתם למחנה.<br />"זיימלאנקה" - מחפורת ששימשה למגורי פרטיזנים ביער </span><br /><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><br /></div></span><strong><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5286684362694381554" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 243px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/SV4TavYCz_I/AAAAAAAAAJ8/Mt9xKKFQ-iQ/s320/%D7%91%D7%99%D7%99%D7%9C%D7%A1%D7%A7%D7%99-%D7%96%D7%99%D7%99%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%A0%D7%A7%D7%94+%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%A8+%D7%A8%D7%95%D7%93%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%99.jpg" border="0" /><span style="font-family:arial;">טוביה כמפקד<br /></span></strong><span style="font-family:arial;">טוביה היה קרוב לדמות האידאלית של מנהיג כריזמטי. הוא ניחן בכישרון סמוי, שמשך בני אדם לציית לפקודותיו. הוא היה דיפלומט מחונן. את טוביה העריצו ונשמעו לו בזכות הכריזמה המיוחדת שלו ולא בזכות קשרים אישיים. לתכונותיו המיוחדות של טוביה יש לצרף את יכולתו להתפשר. ברוח פשרנית זאת הוא קיבל לאוטריאד קומיסר פוליטי, שנשלח על ידי הגנרל פלטון. סמכותו של טוביה הייתה מוחלטת, אלא אם כן הוא עצמו ביקש לשתף אחרים בהחלטותיו. הוא היה מוקף אנשים שהכיר היטב, רובם היו קרובים משפחה וחברים. טוביה היה מודע למגבלותיהם ולפעמים קיבל החלטות בניגוד לעמדתם. טוביה דרש נאמנות מוחלטת. הוא חשש מנזק של אופוזיציה פנימית. הוא היה בטוח בצורך לחסל אנשים, שקראו תגר על מנהיגותו. הם נראו לו מסוכנים, לא פחות, מאויבים מבחוץ והוא לא היסס לעשות זאת כשנדרש.<br /><br /><strong>המבנה החברתי של האוטריאד</strong><br />כשלושה רבעים מאוטריאד ביילסקי היו קשישים, נשים וילדים. קבוצת הצעירים, נושאי נשק מנתה בין עשרים לשלושים אחוזים. רוב חברי האוטריאד היו בעלי השכלה עממית ורק מיעוטם היו מקרב המעמד הבינוני או הגבוה. למן תחילת הכיבוש הייתה העילית החברתית היהודית, בעיקר גברים, היעד של מדיניות ההשמדה הגרמנית, רק מעטים הצליחו לברוח. אלו ששרדו התקשו להסתגל לחיים ביער. לבני מעמד הפועלים הייתה תושייה רבה ונכונות לחיים מחוץ לערים. ביער השתנה מעמדם והם נעשו לעילית החברתית החדשה. ביער הצטמצמו החיים לצרכים הבסיסיים. חוסן גופני, היכולת להסתגל לחיים בחוץ ותעוזה היו התכונות החשובות.<br />כמו בכל הקבוצות, גם כאן דורגו אנשים לפי חשיבותם. העילית הייתה האחים ביילסקי, נשותיהם, קרוביהם וחבריהם. עם הדרג העליון נמנו גם עובדים במפקדה. הבאים אחריהם ברמת החשיבות היו צעירים נושאי נשק, אחריהם בעלי המלאכה והאומנים. רוב הציבור, שהיה חסר מקצוע ונשק, נמצא בתחתית הסולם החברתי. אשר למעמד האינטליגנציה, באוטריאד ביילסקי, מעידה צילה סביצקי, שלפני המלחמה נמנתה עם המשכילים: "האינטליגנציה הייתה בשפל המדרגה, היינו מדוכאים. לא היינו שווים הרבה, לעגו לנו , לא התאמנו לחיים מסוג זה. לא היה לנו נסיון עם סוסים, שום נסיון.<br />האחרים, והם הרוב, היו חסרי השכלה אך קרובים לאדמה...לא היה לי הרבה מהמשותף איתם. באמת לא הכרתי אותם. רציתי להתקרב אליהם, אבל הם לא רצו בנו. עבדתי כל הזמן כדי שלא ילעגו לי"[6]<br />בסתו 1943</span><span style="font-family:arial;"> התמקד אוטריאד ביילסקי בהקמת קהילה נודדת פחות ויציבה יותר. ואמנם הוא התארגן כעיירה לכל דבר, שהיו בה בתי מלאכה רבים ושונים.<br />כמו בקבוצות אחרות, גם באוטריאד ביילסקי היו לוותיקים, ראשוני המצטרפים, זכויות יתר לעומת החדשים. מקום המוצא ומועד ההצטרפות השפיעו על המעמד החברתי והדבר בא לידי ביטוי באורח החיים. אלו שהיו שייכים לעילית רכבו על סוסים, היו לבושים במעיל עור, מכנסי רכיבה ואקדח. הבגדים והנשק היו סמלי המעמד שלהם. אנשי היחידות הלוחמות, שהיו אחראים על ביטחון המחנה, דורגו במקום השני. בתי המלאכה והאנשים הקשורים בהם היו חלק חשוב באוטריאד. לעבודת החייטים הייתה חשיבות רבה עקב בלאי מואץ של הביגוד. הם קיבלו הזמנות מיחידות מרוחקות. גם לסנדלרים הייתה עבודה רבה. רבים מאלו שהגיעו למחנה היו יחפים. בין המפעלים, שדובר בשבחו, היה מפעל נקניקים. אחת הביקתות שימשה למספרה. אנשים, שעסקו רק בעבודת כפיים לא מקצועית, כמו תורני מטבח, חוטבי עצים, רפתנים ואורוותנים, נחשבו לרובד הנמוך ביותר במחנה.<br />בין הלוחמים הפרטיזנים היוו הנשים כשניים עד חמישה אחוזים. נשים עסקו בעיקר בתצפיות ואיסוף חומר מודיעיני. היות והמדיניות של טוביה הייתה לקלוט כל יהודי, גבר, אישה או ילד, עמד שעור הנשים באוטריאד ביילסקי על כעשרים אחוז.<br /><br /><strong>סופו של האוטריאד<br /></strong>ביולי 1944 הגיע הצבא האדום לאוטריאד ביילסקי. באותו יום הגיעה פקודה רשמית והנחיה, כי ביום המחרת על אוטריאד ביילסקי לפנות את בסיסו ביער נליבוקי וללכת לנובוגרודק. 1,140 איש יצאו לדרך בהליכה מסודרת (שנתיים אחר כך נקב טוביה במספר 1,230 שככל הנראה כלל גם יהודים שעזבו לפני שהמספר הרשמי נמסר לסובייטים).</span><span style="font-family:arial;">[7]</span><span style="font-family:arial;"> משני עברי הקהל צעדו לוחמים, שתפקידם היה להגן על השיירה מפני התקפת פתע של האויב. במהלך המצעד לנובוגרודק ניסה אחד האנשים לקרוא תגר על מנהיגותו של טוביה. לאחר שכל נסיונותיו להניא את האיש ממעשיו נכשלו ירה טוביה באיש. היה זה אחרון קרבנות היער. באחוזה בסמוך לנובוגרודק קיים האוטריאד של טוביה ביילסקי את המסדר הרשמי האחרון. טוביה פנה לקהל בדברים קצרים ומסר לכל אחד מהאנשים תעודה. עם סיום הטקס חדל אוטריאד ביילסקי להתקיים.<br />שלושת האחים התיישבו בלידה. כל אחד מהם קיבל משרה בממשל הסובייטי המקומי. טוביה קיבל עבודה בתחנת-כוח והיה אחראי על חידוש זרם החשמל ללידה ההרוסה. זוס מונה למפקח על אספקת בשר ותבואה לצבא ועשהאל עזר בארגון קפיטריה לפרטיזנים וחיילים, שנשארו בשטח. רוב ממלאי התפקידים האחרים ביחידה קיבלו תפקידים בשיקום האזור.<br />בספטמבר 1944 הגיעו טוביה ולייזר מלבין, ראש המטה שלו, למינסק למסור דו"ח על מה שקרה בזמן המלחמה. בדו"ח העריך טוביה, כי 60 ילדים עברו את השנים ביער, 200 איש עבדו בבתי המלאכה, עשרים אחוז מאנשי המחנה היו נשים. בתחום הפעילות הצבאי הרסו כוחותיו של ביילסקי: 34 קרונות רכבת, 18 גשרים ושמונה בנייני אספקה גרמניים. במהלך הפעילות הפרטיזנית נהרגו 261 חיילי אויב. טוביה העריך, שכ-50 מאנשי האוטריאד נהרגו בזמן השהייה ביער.<br />בדו"ח של פלוגת אורדז'וניקדזה, שבה היה זוס סגן המפקד, דווח על פעילות צבאית בין סתיו 1943 ועד קיץ 1944 כדלהלן: הריגת 120 חיילי אויב, השמדת שני קטרים, 23 קרונות רכבת, 32 עמודי טלגרף וארבעה גשרים.</span><span style="font-family:arial;">[8]</span><span style="font-family:arial;"><br />טוביה, זוס ונשותיהם רצו לעזוב את בריה"מ ולהגיע לארץ ישראל. האח עשהאל גוייס לצבא האדום ונהרג ב-7 בפברואר 1945 במריינבורג.<br />בדצמבר 1944 עזבו טוביה, זוס ומשפחותיהם את בריה"מ והגיעו לוילנה ומשם, תוך מספר ימים, לדרום מערב פולין. לאחר מספר ימים בפולין הם המשיכו להונגריה וממנה לבוקרשט, רומניה. לאחר שישה חודשי המתנה ברומניה הם עלו על ספינה שהגיעה לחיפה באוקטובר 1945 והשתקעו בחולון.<br />אחרי הכרזת העצמאות במאי 1948, עם פרוץ מלחמת השחרור, התנדבו טוביה, זוס ואהרון, האח הצעיר, לשירות צבאי.<br />חיה, אשתו של עשהאל, שהייתה בהריון עם גיוסו של בעלה לצבא האדום, עלתה, לאחר נפילתו, לארץ ישראל וכאן נולדה בתה עשהאלה.<br />טוביה לא הצליח להשתלב בארץ. לא הייתה לו השכלה פורמלית, הוא לא היה מזוהה פוליטית ולא היו לו "מרפקים". בקשתו של טוביה לקבל רישיון למונית נענתה, אולם אנשיו נדהמו כשראו את המנהיג הנערץ יורד לדרגת נהג מונית. טוביה וזוס התקשו להיקלט בארץ והם ומשפחותיהם ירדו לארה"ב, שם התגורר אחד האחים שלהם שהיה תעשיין עשיר. גם בארה"ב לא הצליח טוביה לשקם את עצמו והוא נפטר ב-1987 בגיל 81. שנה לאחר פטירתו הוצאה גופתו מבית הקברות בלונג איילנד ונטמנה בהר המנוחות בירושלים בטקס צבאי מלא.<br />על פי אומדנים, מצאו את מותם כ-55 איש באוטריאד ביילסקי מהם: ארבעה אנשים הוצאו להורג בפקודת הגופים המוסמכים באוטריאד, אחד התאבד ואחד טבע. מדובר, אם כן, בשיעור שחיקה הקטן מחמישה אחוזים. שיעור השחיקה הממוצע ביחידות הפרטיזנים השונות עמד על כ-40% . מקור אחר מעריך, ששליש מהפרטיזנים היהודים, ששירתו באוטריאדים הסובייטים נספו. מחקר אחר על פרטיזנים יהודים בליטא מעריך את אבידות הפרטיזנים היהודים ב-55%. אין ספק, שההישג של טוביה ביילסקי בהצלת יהודים היה יוצא דופן.</span><span style="font-family:arial;">[9]</span><span style="font-family:arial;"><br /><br /><strong>טוביה ביילסקי כמנהיג</strong><br />על מנהיגות והתכונות המצופות ממנהיג נכתבו עשרות ספרים ומאות מאמרים. המכנה המשותף של כל הגדרות "המנהיגות" הוא: היכולת להניע ציבור אנשים, לאורך זמן, לפעול יחד אל מטרה משותפת. מנהיגות=חזון+כוח מניע+השראה.<br />ממנהיג נדרשות היכולות הבאות:<br />1. להגדיר באופן ברור ומוחשי את המטרה המשותפת, שאליה הוא מנהיג.<br /><br />2. יכולת לראות מצבים בראיה כוללת, לצפות את ההתפתחויות של ארועים קדימה, להיות יוזם ולא מגיב.<br /><br />3. היכולת לבטא במעשיו ובהתנהגותו את הערכים, שבהתאם להם הוא מצפה ממונהגיו לפעול.<br /><br />4. היכולת לשקול בצורה נכונה ומאוזנת שיקולים שכלתניים אל מול שיקולים רגשיים בעת קבלת החלטות.<br /><br />5. יכולת להסתגל במהירות לשינוי על כל המורכבות והקושי הכרוכים בכך.<br /><br />6. הבנה והבחנה באופן הפעולה של בני אדם במצבים מורכבים ומאתגרים והתחשבות בצרכים של מונהגיו כבני אדם.<br /><br />7. היכולת לקבל החלטות קשות המכילות גורם של סיכון ונכונות ליטול סיכונים מחושבים.<br /><br />8. יכולת לעצב ולהפעיל את הארגון, להאציל סמכויות מבלי להפחית מאחריותו לתוצאות.<br />לטוביה ביילסקי היה כל מה שנדרש ממנהיג, ובראש ובראשונה הבנת המטרה. למרות האינסטינקט הטבעי של נקם בגין רצח הוריו ובני משפחתו, הוא הבין, כי חשוב יותר להציל יהודים מאשר להרוג גרמנים.<br />טוביה קרא את התמונה בשטח והבין, בשלב מוקדם מאד, שהגטו הוא מלכודת מוות, אי לכך הוא סירב להיכנס לגטו. טוביה הבין, בשלב מוקדם מאד, מה מטרת הגרמנים ועשה כל שביכולתו לחלץ את מירב האנשים מהגטו. טוביה האמין, שסיכויי ההישרדות קשורים באופן ישיר בהתרחבות הקבוצה, שהוא עמד בראשה, ללא קשר לגילם וניסיונם של היהודים שהגיעו ליער. הוא לא הפלה בין יהודי ליהודי, בין זקנים לצעירים, בין חלשים לחזקים.<br />טוביה היווה דוגמא אישית בהתנהגותו. הוא יצא בראש אנשיו לפעילות מבצעית, הוא היה מעורב בפעילות השוטפת של המחנה והיה קשוב לאנשיו, בדגש לאוכלוסיות החלשות שבמחנה. במהלך הנדידה בין היערות, כשהאנשים היו תשושים ועייפים, הוא היה עובר ומעודד את החלשים ומבקש לגלות סבלנות ואיפוק.<br />טוביה היה קשוב לממלאי התפקידים הבכירים באוטריאד אולם את ההחלטות הגורליות והמשמעותיות היה מקבל באופן עצמאי. הוא הבין, שכדי לשרוד, חייבת להיות משמעת נוקשה במחנה ולפעמים, כשהוא נדרש להתמודד עם מורדים, הוא לא בחל בשימוש בכוח וגזר גם גזרי דין מוות.<br />טוביה היה דיפלומט. היו לו כישורים לנהל משא ומתן עם עמיתיו הפרטיזנים הרוסים. הוא ידע מתי לעמוד על דעתו ומתי נכון לסגת ולוותר. הופעתו של טוביה בפני הרוסים השאירה רושם עצום. הוא ידע לדבר איתם וכשצריך גם להרים את הקול. אם המצב היה מחייב, הוא היה נוקט כלפי חוץ לשון של איש מפלגה, המדבר בשם המפלגה הקומוניסטית והרעיון הקומוניסטי, ואף את שמו של סטלין ידע לשלב בדבריו. לטוביה הייתה השפעה מאגית. הוא דיבר רוסית רהוטה ועסיסית וידע לתבל אותה בקללות ובגידופים, בעת הצורך. אולם אם המצב חייב, הוא ידע גם לדבר בנחת ולהשמיע טענות הגיוניות ומוסריות.<br /><br />יכולותיו יוצאות הדופן של טוביה ביילסקי נעוצות לדעתי במספר גורמים:<br />1. ילדות - משפחת ביילסקי הייתה משפחה של איכרים, משפחה יהודית בודדה שחיה בין כפריים פולנים. המשפחה נאלצה להילחם על קיומה ולשמור על זכויותיה ורכושה. עובדת היותם בריאים, נאים ובני חורין הפריכה את הדעות הקדומות של שכניהם ביחס ליהודים.<br /><br />זוס ביילסקי מספר על החיים בכפר: "גדלנו בין האיכרים, הכרנו אותם. ידענו להילחם. אבי היה איש שקט, עדין. אמא גם הייתה חברותית.. .אבא נהג לומר, שכלפי בני-אדם טובים אנחנו צריכים להתנהג יפה ובהגינות, אבל לבני אדם רעים אנחנו צריכים להחזיר כגמולם.. .לנו לא יכלו להציק. מעולם לא פחדנו. כזאת הייתה המשפחה שלנו".</span><span style="font-family:arial;">[10]</span><span style="font-family:arial;"> ילדי משפחת בייסקי גדלו על בסיס שני ערכים: נאמנות למשפחה וקבלת מרות. האב היה הסמכות העליונה בבית. בני המשפחה נחשפו לתרבויות הסביבה: ביילורוסית, גרמנית, רוסית ופולנית. היו להם יחסים טובים עם לקוחות מגוונים, בעיקר ביילורוסים, פולנים, קומץ יהודים ורוסים.<br />2. שרות צבאי - טוביה, כמו שאר אחיו, שירת בצבא הפולני והצטיין בו. טוביה לא היה מוכן לקבל הערות אנטישמיות וסירב לעבור על כך לסדר היום. התנהגות כזו מצד חייל יהודי לא הייתה שיגרתית. בצבא נפתחה בפני טוביה הזדמנות לפתח את אישיותו. מטבעו היה טוביה אינטליגנטי, סקרן ובעל כישרון ללימוד שפות.<br />3. כריזמה</span><span style="font-family:arial;">[11]</span><span style="font-family:arial;"> - טוביה היה גבה קומה, רחב כתפיים, פנים מלאות הבעה, אף ישר וחטוב, עיניים כחולות ופה בעל תווים ברורים. גברים נשבו ברוחו החופשית, העוצמה ששידר ודריכותו. בעיני נשים הוא נחשב כגבר, שאין לעמוד בפניו.<br />4. יכולות אישיות - על אף מוצאו הפשוט והשכלתו הבסיסית היה טוביה איש מתוחכם, צמא ללמוד ולהרחיב דעת. הוא שידר תחושה של חוכמה, וכל מי שפגש בו, חש שמדובר באיש שנועד לגדולות. לטוביה הייתה יכולת שכנוע. הוא האמין בדרכו והעניק לזולת תחושה של רוגע וביטחון, בזמנים רגועים וקשים כאחד.<br /><br />לסיכום - אישיותו של טוביה הייתה רבת סתירות. אחרי שנזף באלו שהעזו להתנגד לו הוא היה מסוגל לפרוץ בבכי כשדיבר על אכזריות הגרמנים. היו בו אכזריות לצד רכות, כריזמה לצד בוטות, תבונה ומזג חם, ומעל לכל, הוא היה מסור לחזון שלו ונחוש בדעתו.<br />נפוליון אמר "מנהיג הינו סוכן של תקווה" - כזה היה טוביה ביילסקי.<br /><br /><strong>מקורות<br /></strong>1. משה ביירך, המבול והקשת, תל-אביב, 2002<br />2. פיטר דאפי, האחים בילסקי, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2006.<br />3. נחמה טק, משפחת אנשי היער, יד ושם, ירושלים, תשנ"ז<br />4. מאיר לירז, מנהיגות בפעולה, הוצאת לירז, 1999<br />5. ליזה אטינגר (סלונימציק), מגטו לידה-לפארטיזאנים של בילסקי, בתוך ילקוט מורשה חוברת ל"ז סיון תשמ"ד יוני 1984<br /><br /></span><span style="font-family:arial;">[1]</span><span style="font-family:arial;"> פיטר דאפי, האחים בילסקי, עמ' 241<br /></span><span style="font-family:arial;">[2]</span><span style="font-family:arial;"> נחמה טק, משפחת אנשי היער, עמ' 49<br /></span><span style="font-family:arial;">[3]</span><span style="font-family:arial;"> נחמה טק, משפחת אנשי היער עמ' 52<br /></span><span style="font-family:arial;">[4]</span><span style="font-family:arial;"> נחמה טק, משפחת אנשי היער, עמ' 52<br /></span><span style="font-family:arial;">[5]</span><span style="font-family:arial;"> נחמה טק, משפחת אנשי היער, עמ' 89<br /></span><span style="font-family:arial;">[6]</span><span style="font-family:arial;"> נחמה טק, משפחת אנשי היער, עמ' 157<br /></span><span style="font-family:arial;">[7]</span><span style="font-family:arial;"> פיטר דאפי, האחים בילסקי, עמ' 241<br /></span><span style="font-family:arial;">[8]</span><span style="font-family:arial;"> פיטר דאפי, האחים בילסקי, עמ' 246<br /></span><span style="font-family:arial;">[9]</span><span style="font-family:arial;"> נחמה טק, משפחת אנשי היער, עמ' 232-231<br /></span><span style="font-family:arial;">[10]</span><span style="font-family:arial;"> נחמה טק, משפחת אנשי היער, עמ' 6<br /></span><span style="font-family:arial;">[11]</span><span style="font-family:arial;"> מקור המילה כריזמה ביוונית ומשמעותה מתת אל. בדרך כלל משתמשים במילה זו כדי לתאר את יכולתו של אדם שיש בו שאר רוח ומנהיגות, יכולת להקסים אנשים ולהשפיע עליהם. אדם כריזמתי מקרין תכונות הנהגה. אדם כזה עשוי להיות רהוט בלשונו ובעל ידע נרחב המסוגל להלהיב את הציבור בדבריו או בעל הופעה מרשימה, קסם אישי ובטחון עצמי. תכונות ההנהגה שמקרין אדם כריזמתי גורמות לאנשים אחרים לקבל את סמכותו. הכריזמה מובילה לכך שהאדם המציית מוותר מיוזמתו על קביעת דפוסי התנהגותו ומאמץ את החלטותיו של בעל הכריזמה. (המקור ויקיפדיה ) </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div dir="rtl" align="right"></div><br /><br /><iframe marginwidth="0" marginheight="0" src="http://maps.google.com/maps/ms?msa=0&amp;msid=117015658492287340427.0004573a836632dd9918a&amp;hl=en&amp;ie=UTF8&amp;s=AARTsJrHvrSlTgr5h2XNLEcg8Wuz83B7vg&amp;ll=53.612062,25.9552&amp;spn=1.140602,2.334595&amp;t=p&amp;z=8&amp;output=embed" frameborder="0" width="425" scrolling="no" height="350"></iframe><br /><small><a style="COLOR: #0000ff; TEXT-ALIGN: left" href="http://maps.google.com/maps/ms?msa=0&amp;msid=117015658492287340427.0004573a836632dd9918a&amp;hl=en&amp;ie=UTF8&amp;ll=53.612062,25.9552&amp;spn=1.140602,2.334595&amp;t=p&amp;z=8&amp;source=embed">View Larger Map</a></small><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6172508138079055300-365009634546661519?l=ahaskel.blogspot.com' alt='' /></div>haskel amir אמיר השכלhttp://www.blogger.com/profile/00074364089802940801noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6172508138079055300.post-78068787306553403852008-08-14T01:56:00.000-07:002008-08-14T02:04:16.279-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">27.7.08<br />אצ"י במרד גטו וארשה-כתב אמיר השכל<br /><strong>פתיחה<br /></strong>מרד גטו וארשה הוא ארוע מכונן בתולדות ההתנגדות היהודית בתקופת מלחמת העולם השנייה. היה זה מאבק, חסר סיכוי, של מעטים כנגד גרמניה הנאצית מתוך מטרה למות בכבוד או כפי שנאמר "לרשום שלוש שורות בהיסטוריה."<br />במרד לקחו חלק שלוש קבוצות: הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) שכלל את תנועות הנוער הציוניות, הבונד וקומוניסטים. הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) שכלל גרעין מרכזי של אנשי בית"ר, תנועת הנוער של הרוויזיוניסטים, ועוד בלתי מזוהים וקבוצות "פראים", אנשים שלא הזדהו או לא התקבלו על ידי אחד משני הארגונים המובילים.<br />סיפור המרד, כפי שסופר בארץ, לאחר סיום המלחמה על ידי ניצולי אי"ל בראשותם של אנטק צוקרמן וציביה לובטין, הפך במהרה למיתוס לאומי. בעוד ששמות מנהיגי אי"ל בראשותו של מרדכי אנילביץ' הוזכרו והונצחו בכל פינה, קולם ושמותיהם של מנהיגי ולוחמי האצ"י במרד לא הוזכר ולא נשמע. יש לציין שכמות השורדים מהאצ"י הייתה קטנה ובדרך כלל היו אלו לוחמים ולא מדרג המנהיגים. כמו כן, לא נמצא תעוד מקיף ומספק כדי לשפוך אור על סיפורו של האצ"י, הקמתו, פעילותו ערב המרד, חלקו במרד ועוד.<br />הספר הראשון שפורסם על האצ"י היה "מצדה של וארשה" שנכתב על ידי חיים לזר ליטאי, איש בית"ר ופרטיזן במלחמת העולם השנייה. לזר ואשתו חיה ביקרו בפולין בשנות ה-60 כדי להתחקות אחרי עקבותיו של האצ"י והספר הוא תוצר של עבודתם. ספרו של חיים לזר נתפס כספר "מטעם" והוא לא התקבל על ידי ההיסטוריונים שחוקרים את התקופה.<br />הספר "בחזרה לגיטו וארשה-התקוממות האיגוד הצבאי היהודי" שפורסם ב-2004 ונכתב על יד מריאן אפלבאום, קרוב משפחתו של דוד אפלבאום, מבוסס בעיקרו על מחקריו ועדותו של הפולני תדיאוש בדארצ'יק שיש ספק באמינות דבריו. הערה ברוח זו מופיעה בפתיחת הספר.<br />בעבודתי זאת ביקשתי לנסות ולתאר את האצ"י ופעילותו על פי עדויות של אנשי האצ"י ששרדו: דוד וודובינסקי, יו"ר והמנהיג הפוליטי של האצ"י, דוד לנדאו וג'ק אייזנר שהיו לוחמים באצ"י ועל בסיס עובדות ונתונים שניתן למצוא בספרי זכרונות או במחקרים של אנשים שהיו באי"ל.<br />לדעתי, כדי להבין את התגבשותו של האצ"י החל מראשית דרכו ואת מרקם היחסים בין אי"ל ואצ"י יש להתחיל בשנות העשרים עם הקמתן של תנועת בית"ר, התנועה הרוויזיוניסטית והקמת "ברית החייל" בשנות השלושים.<br /><strong>ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר)</strong><br />ב-18 לינואר 1923 התפטר זאב ז'בוטינסקי מהנהלה הציונית ומההסתדרות הציונית, היה זה על רקע דחית הצעתו להגיב בצעדים חד משמעיים נגד המדיניות האנטי ציונית של בריטניה.<br />התביעה הראשונה שהציג ז'בוטינסקי לממשלת בריטניה הייתה חידוש הגדודים העיבריים בארץ ישראל. מתנגדיו טענו שהוא מיליטריסט, מילת גנאי באותם ימים של פאציפיזם באירופה.<br />ז'בוטינסקי טען פעמים רבות שאין להסתפק ב"הגנה" שבמחתרת. היות ומעצם אופיה מורכבת המחתרת מאנשים המקדישים את עצמם באופן חלקי לעיסוק הצבאי ומסיבות הרתעתיות, כדי למנוע מלחמה, חשוב להקים כוח צבאי ממוסד למען יראו ויראו.<br />כמסקנה, דרש ז'בוטינסקי את המיליטאריזציה של הנוער היהודי, את הפיכת ההכשרה הצבאית בארץ ובגולה לחלק בלתי נפרד של התוכנית החינוכית הלאומית.<br />לאחר הפרישה פירסם ז'בוטינסקי את עמדותיו בנושאי חברה, כלכלה וביטחון בעיתון הציוני "ראזסוויט" ומהר מאד קנה לעצמו אוהדים רבים במזרח פולין, רוסיה וארץ ישראל.<br />באוקטובר 1924 הודיע ז'בוטינסקי שבכוונתו לפתוח בפריס מטה שירכז את פעולות קבוצות האופוזיציה בציונות, הועידה הראשונה של הקבוצה התכנסה בפריס באפריל 1925 ובה התקבלה הצעתו של ז'בוטינסקי כי שאיפת הציונות להקים קהילה יהודית בארץ ישראל משתי גדות הירדן. הועידה החליטה כי הגוף החדש יקרא "ברית הציונים הרוויזיוניסטים" (שמו של הגוף נובע מהדרישה לרוויזיה, בחינה מחדש, של מדיניותו הפייסנית של חיים ויצמן, יו"ר ההנהלה הציונית, כלפי ממשלת בריטניה בכל מה שנוגע למנדט הבריטי בארץ ישראל.)<br />בקונגרס ה-14 שנערך בוינה ב-1925 שימש ז'בוטינסקי ציר יחיד של התנועה הרוויזיוניסטית, בקונגרס ה-15 כבר היו לרוויזיוניסטים 10 צירים. בקונגרס ה-17 שנערך ב-1931 בבאזל היו לרוויזיוניסטים 52 צירים, מתוך 254. היות ובקונגרס זה לא התקבל ניסוח המטרה הסופית של הציונות כפי שהעלתה הצה"ר פרשו ז'בוטינסקי ושאר הנציגים הרוויזיוניסטים מהקונגרס.<br />מכאן ועד לקונגרס ה-18, שנתיים מאוחר יותר באוגוסט 1933, נפתחה מלחמת חורמה בין תנועת הפועלים בראשותו של דוד בן גוריון ותנועתו של זאב ז'בוטינסקי. שיאו של המאבק היה במהלך הקונגרס, בן גוריון שראה חשיבות גדולה לניצחון הקואליציה שלו הרחיק לכת ואמר, באחד הדיונים, כי העליה היהודית מגרמניה הנאצית חשובה פחות בעוד שז'בוטינקי קרא לאואקואציה (פינוי) כל יהודי אירופה והבאתם לארץ ישראל. בן גוריון השתמש בכל אמצעי במלחמתו ברוויזיוניסטים, כולל ביטויים כמו: "מנובלים", "שיקוצים", "מזוהמים" והשואות בין היטלר וז'בוטינסקי.<br /><strong>ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור (בית"ר)</strong><br />תנועת בית"ר נוסדה ב-27.12.1923 בריגה שבלטביה, שנתיים לפני הקמת תנועת האם הצה"ר שנוסדה ב-1925. היה זה בהשפעת ביקורו של זאב ז'בוטינסקי בריגה בנובמבר אותה שנה. במהלך הביקור העביר ז'בוטינסקי סדרת הרצאות בהן פרט את השקפתו בנוגע לחינוך להכשרה צבאית שתשתלב עם הקמת יחידות הגנה יהודיות בארץ ישראל.<br />עיקרי האידאולגיה של תנועת בית"ר עוצבו על פי משנתו של ז'בוטינסקי, חלק בלתי נפרד מרוח התנועה היו מיתוסים מהעבר כמו: גבורה יהודית מימי בית ראשון ושני, החשמונאים, בר כוכבא, מחתרת ניל"י, ארוע תל חי, דמותו של טרומפלדור ועולי הגרדום.<br />ז'בוטינבקי ביקש לעצב דמות חדשה של יהודי, איש בעל יכולת צבאית, אמיץ לב. ז'בוטינסקי סלד מדמותו של היהודי הגלותי. תנועת בית"ר ביקשה לממש את חזונו של ז'בוטינסקי והיא הייתה היחידה שסיגלה לעצמה את הרוח הצבאית הלכה למעשה, הביטוי לכך היה שבחלק מסניפי התנועה שרר אופי צבאי למחצה. אחד המוסדות הבולטים בתנועה היה בית הספר למדריכים שעסק בהכשרה צבאית. בעזרתם של שלטונות הצבא הפולני התקיימו כמעט בכל אחד מקיני התנועה קורסים לאימון בנשק חם. דוגמא נוספת לשיתוף פעולה צבאי בין בית"ר והצבא הפולני הייתה בהשתתפות גדודי התנועות הרוויזיוניסטיות במצעד צבאי לציון חגיגות חירות פולין ב-1935. צבא פולין נתן נשק לחברי בית"ר שעלו ארצה בעליה בלתי חוקית, גדודי בית"ר שהגיעו בסוף שנות ה-30 לארץ ישראל היו חמושים בנשקם האישי.<br />חשוב להדגיש שההכשרה הצבאית הייתה אבן יסוד בבית"ר, מ-1934 אורגנו "פלוגות שירות צבאי", שנועדו לשמש גוף קבוע של הבית"רים הבוגרים. בפלוגות אלו היה כל בית"רי אמור לשרת תשעה חודשים. אף הפיקוד העליון של בית"ר ופלוגות ההכשרה עברו הכשרה הגנתית. בסוף 1934 עמדו לרשות בית"ר 250 פלוגות שירות צבאי ובהן כ-3000 איש. ערב מלחמת העולם השנייה מנתה תנועת בית"ר בפולין כ-70,000 חניכים והייתה לאחת מתנועות הנוער הגדולות.<br /><strong>ברית החייל</strong><br />שורשיה של תנועת ברית החייל גם הם בפולין והיא נולדה מהצה"ר. בעקבות עליתו של היטלר לשלטון בגרמניה הוחלט, על פי הצעתו של ז'בוטינסקי, לארגן מסגרת מיוחדת של אנשים בעלי ניסיון ושירות צבאיים ואנשים המוכשרים לשירות צבאי. ביוזמתם של שלמה ווליצ'קר וד"ר סטריקובסקי הוקמה בפברואר 1933 מפקדה לאירגון "התאגדות של יהודים חיילים לשעבר ורוויזיוניסטים". מפקדה זו ניגשה לפעולה אירגונית גדולה בפולין ולקריאתה נענו מערים שונות שבהן נוסדו "חוגים" של חיילים משוחררים. בחודשים מרס-אפריל 1933 הוקמו כמאה סניפים של ה"ברית" ברחבי פולין ובארצות אירופה הסמוכות. באוקטובר 1933 התקיים בוארשה הכינוס הראשון של "ברית החייל" בראשותו של ז'בוטינסקי בהשתתפות אלפי קצינים וחיילים מכל רחבי פולין. בסניפים הוקמו קורסים למדריכים ולמקצועות צבאיים, נוצרו מוסדות כלכליים ונפתחו מועדונים.<br /><strong>האצ"ל בפולין</strong><br />תוכנית האווקואציה של ז'בוטינסקי מחד, ומאידך, רצונה של פולין לצמצם את נוכחותו של המיעוט היהודי בפולין יצרה תשתית לשיתוף פעולה. ז'בוטינסקי קיים ב-1936 מספר פגישות עם בכירי הממשל הפולני ואלו הבטיחו שיפעלו במוסדות חבר הלאומים לפתיחת שערי ארץ ישראל לעליה המונית. במקביל לפגישותו של ז'בוטינסקי עם ראשי הממשל הפולני הגיע בנובמבר 1937 לוארשה אברהם שטרן, חבר מפקדת האצ"ל. שטרן נפגש עם פקידים ממשלה בכירים שהבטיחו לו להעמיד לרשות האצ"ל נשק ותחמושת, חלק בחינם והשאר ייפרע במזומנים או בתשלומים נוחים. ביוני 1938 נחתם הסכם בין ממשלת פולין והאצ"ל לפיו מתחייב האצ"ל לזרז את ארגונם של מחנות אימונים לצעירים מגויסי האצ"ל בפולין ואת עליתם ארצה. על פי ההסכם, ממשלת פולין, המעוניינת בהגירת יהודים משטחה, תעזור לאצ"ל במתן נשק ובמקומות לאימונים, ואף תשתדל במידה שהתנאים המדיניים יאפשרו לה, ללחוץ על ממשלת בריטניה להתיר כניסת יהודי פולין לארץ ישראל. בפגישות שקיים שטרן ביולי 1938 עם גורמים במשרד החוץ הפולני, הוצע שהצבא הפולני יארגן מחנה מיוחד לאימונים עבור מפקדיו הבכירים של האצ"ל. קורס קצינים ל-25 מפקדים בכירים של האצ"ל שבאו במיוחד מהארץ התקיים באנדריכוב שבהרי הקרפטים, הקורס בהדרכת קצינים פולנים נמשך ארבעה חודשים.<br />בסיום קורס הקצינים רמז שטרן על תוכנית פלישה לארץ ישראל באמצעות 40,000 לוחמים, מצוידים במיטב הנשק שיפליגו בעשרות אוניות. הפלישה תתואם עם האצ"ל בארץ, שישתלט על החופים ויאפשר את עלייתם של הלוחמים. כדי לבצע תוכנית זו הוחל באימונים אינטנסיביים של לוחמים ומפקדים במסגרת "תאים חשאיים" בפולין, ליטה ולטביה.<br />התא הראשון הוקם עוד בשנת 1935 בקן בית"ר בהורוכוב (פלך ווהלין). באופן ספונטני צצו תאים דומים גם במקומות אחרים בפלך ווהלין ואף נוצר קשר בין התאים השונים. בחופשת הקיץ של שנת 1937 אורגן קורס ארצי מרכזי למדריכי בית"ר בעיר לודז'.<br />הפעילות של אצ"ל בפולין באופן עצמאי וללא תאום עם תנועת בית"ר יצר חיכוך בין שתי האירגונים, חילוקי הדעות נסבו על שאלת ההכשרה הצבאית. האצ"ל תבע למקד את הפעילות התנועתית בהכשרה צבאית ולמסד אותו (את האצ"ל) כגוף עצמאי למען יוכלו העולים להצטרף לשרות אצ"ל בארץ ואילו הנהגת בית"ר טענה כי די בפעילות ההכנה הצבאית במסגרת התנועה ואין צורך בקיום מסגרת נפרדת למטרה זו. אצ"ל הואשם ברצון להשתלט על בית"ר וז'בוטינסקי נדרש כדי לתווך בין שני האירגונים.<br />לסיכום הפרק ובהתיחס למערכת היחסים בין תנועות הפועלים הציוניות והתנועה הרוויזיוניסטית, אופיה של תנועת בית"ר, הקמת ברית החייל ופעילות אצ"ל על אדמת פולין אני ארצה לטעון את הטענות הבאות:<br />1. האיבה והמשקעים בין תנועות הפועלים הציוניות בראשות בן גוריון והתנועה הרוויזיוניסטית בראשותו של זאב ז'בוטינסקי בשנות השלושים לא תרמו, מאוחר יותר, לשיתוף פעולה בין הצדדים.<br />2. תפיסת העולם והערכות של התנועה הרוויזיוניסטית, תנועת בית"ר, ברית החייל ופעילות אצ"ל בפולין הכינו אותם מנטלית לקראת המאבק בגרמניה הנאצית.<br /><strong>הקמת הארגון<br /></strong>קצינים יהודים בצבא הפולני שנלחמו על הגנת פולין בספטמבר 1939 הצטרפו לאחר כניעת פולין למחתרת הלאומית הפולנית. בשטח בית החולים למחלות מדבקות ע"ש סטאניסלאב הקדוש ברחוב וולסקה 37 בוארשה קם אחד האירגונים המחתרתיים הפולנים הראשונים בראשו עמד סרן במילואים הנריק איוונסקי שכינויו המחתרתי היה "ביסטרי". על פי עדותו עסק האירגון בהסתרת אנשים, במיוחד יהודים, שנשקפה סכנה לחייהם, העברת יהודים למזרח, ייצור וקניית נשק ותחמושת, הפצת עלונים, אימון והדרכה צבאית. ארגון זה הפך ברבות הימים למה שנקרא "גייס ביטחון", ה-K.B . משנת 1942 היה הארגון בפיקוח ארמיה קריובה ומ-1943 היה חלק ממנה. ה-K.B סייע גם למחתרת הצבאית היהודית. ארגון נוסף שעזר למחתרת היהודית היה ה-PLAN (פעולה פולנית עממית לעצמאות) שהייתה לו זיקה למפלגה הדמוקרטית הפולנית.<br />בשלהי נובמבר 1939 פנו כמה קציני מילואים פולנים ממוצא יהודי וביקשו להצטרף למחתרת הפולנית היות שהגרמנים הורו לקצינים הפולנים להתייצב כדי להעבירם למחנות שבויים לקצינים. הפונים היו ארבעה קצינים בדרגות סגן וסגן משנה והם: דוד אפלבאום, הנריך ליפשיץ, קלמן מנדלסון וביאלוסקורה, חברי "ברית החייל". איוונסקי הכיר את דוד אפלבאום מלחימה משותפת בתקופת המצור על וארשה. איוונסקי סיפק לכל אחד מהקצינים אקדח והטיל עליהם לארגן תא מחתרת יהודי שהלך וגדל. בסוף דצמבר 1939 הושבעו 39 יהודים שבועת אמונים צבאית, היה זה הארגון המחתרתי היהודי הראשון בוארשה, יש לציין שהיה זה אירגון מחתרת ללא זהות פוליטית (הדגשה שלי). האירגון הלך והתרחב ובאביב נקרא בשם ז'.ז.וו (Z.Z.W).<br />פרופ' ישראל גוטמן גם הוא מאשר שההתקשרויות שקיימו אנשי הז'.ז.וו עם קצינים פולנים ובמיוחד עם אנשי ק.ב (K.B), התבססו על היכרויות ממושכות שתחילתן כנראה בהתארגנות משותפת בראשית המלחמה עוד לפני הקמת הגטו. הודות לקשרים אלו הצליח הז'.ז.וו לרכז ברשותו בהמשך ארסנל גדול יחסית של נשק אייכותי.<br />עד הכניסה לגטו הייתה הפעילות באצ"י מצומצמת, המפקד היה דוד אפלבאום שזכה להכרה מצד הפולנים והיהודים כאחד. עם הכניסה לגטו מנה אצ"י כ-100 איש כמעט כולם בעלי הכשרה צבאית בצבא פולין. גם לאחר סגירת הגטו נמשכו הקשרים בין האצ"י והמחתרת הפולנית, קשרים שבאו לידי ביטוי באספקת נשק והברחת מזון. בשלב זה כנראה הוקמה מפקדה שבראשה עמדו: פאוול פרנקל כמפקד, דוד אפלבאום וליאון רודאל.<br /><br /><br /><strong>היציאה להרוביישוב<br /></strong>בשנה הראשונה להקמתו של גיטו וארשה אירגנה תנועת בית"ר פלוגות מיוחדות שהועברו להרוביישוב כדי להינצל מהגירושים ההמוניים שהסתמנו באופק. במשך תקופה קצרה התרכזו בעיירה זו מאות מאנשי בית"ר, הבית"רים עבדו במהלך היום באחוזות בסביבה ובלילות היו מתאמנים בהפעלת נשק. לקראת חסול הקהילה היהודית של הרוביישוב קראו אנשי בית"ר ליהודים לברוח מהעיר אולם לשוא. הבית"רים עזבו את העיירה וברחו ליערות בסביבה. הבורחים ליערות סבלו ממחסור במזון ונשק. לגרמנים נודע על הבורחים ליער והם צרו עליהם. אנשי בית"ר ניסו לפרוץ את המצור אולם רבים נפלו ובודדים הצליחו לחזור חזרה לגיטו וארשה. עם חזרתם של שרידי בית"ר לגיטו וארשה בסוף יוני 1942 הוחלט להפוך את התנועה לאירגון מחתרתי לוחם אשר נקרא אצ"י. בראש הארגון עמד פאוול פרנקל ולידו מפקדה מורכבת מ: נתן שולץ, ס. הוניגשפרונג, אריה רודאל, אליהו אלברשטיין, יצחק ביאלאבסקי. נציגי האירגון בועד הלאומי המחתרתי של גיטו וארשה היו: ד"ר דוד וודובינסקי וד"ר מיכאל סטריקובסקי.<br />אם כן מתי הוקם האצ"י?<br />יש הטוענים שהארגון הוקם בסוף דצמבר 1939 ויש הטוענים שהארגון הוקם בנובמבר דצמבר 1942 התשובה, לדעתי, מורכבת משתי הטענות, הבסיס לאירגון היה התארגנותם של יהודים ששרתו בצבא הפולני ויצרו קשרים עם קצינים פולנים כפי שתואר קודם. בשלב זה, על אף שחלק מהקצינים היו רוויזיוניסטים בהשקפת עולמם, לא הייתה המחתרת מזוהה עם הרוויזיוניסטים ובית"ר, הזיהוי הסופי היה בנובמבר או דצמבר 1942 לאחר חזרתם של שרידי בית"ר מהרוביישוב וכישלון המגעים עם אי"ל.<br />מדוע נכשלו המגעים לאיחוד אי"ל ואצ"י?<br />על כך תשובות רבות, לוי אריה שריד בספרו "במבחן הענות והפדות" כותב על כך: "אין ספק כי המניעים לכך היו ספיחי הניגודים האידאולוגיים, ובמידה לא פחותה מאלה גם ענייני יוקרה ואינטרסים מפלגתיים."<br />אנטק צוקרמן טוען שלמעשה צורפו הרוויזיוניסטים לאי"ל אולם משהם לא עמדו בכללי הסודיות הנדרשים, ניהלו תעמולה גלויה לגיוס חברים לאי"ל, לא העבירו נשק שהשיגו למטה הכללי של האירגון ודרשו למנות את מפקד אי"ל מקרב חבריהם "אף אחד בצד שלנו לא היה מוכן להסכים לדרישותיהם (לרבות ה"בונד" והפ.פ.ר.) והכל היו מאוחדים נגדם"<br />ד"ר דוד וודובינסקי, יו"ר הועד הפוליטי של האצ"י, טוען בספרו "אנחנו לא נושענו" כי: "מלכתחילה קיוותי, כי יקום ארגון לוחם אחד, אך אחרי שתי פגישות עם ציביה לובטקין, נציגת מפלגת השמאל הציוני הקיצוני, ועם מרדכי אנילביץ' שהיה לראש "הארגון היהודי הלוחם", נתברר, כי איחוד לא יקום לעולם. אנו הרוויזיוניסטים סבורים היינו, כי לשם הבטחת יעילותו המירבית של המרד, מן הראוי שבראש חזית-לוחמים מאוחדת יעמוד אדם מתאים ביותר לפיקוד מנקודת מבט צבאית. הקבוצה האחרת עמדה על כך, שבראש הארגון יעמוד מנהיג פוליטי, ומובן שיהא זה אחד משורותיה. נוסף רצו אנשי הקבוצה השניה, כי הבית"רים יצטרפו לארגון בתורת יחידים, לא בתורת קבוצה."<br />כתריאל בן-אריה במאמרו "פוליטיקה ומרד-גטו וארשה" טוען שהמגעים בין שני האירגונים נכשלו היות ובאותה תקופה לאי"ל לא היה נשק ומפקדיו "היו חובבנים בתחום הצבאי, נעדרי הכשרה צבאית וניסיון. ממול ניצב אירגון בעל וותק במחתרת, מאורגן ומצויד יחסית טוב, והעיקר-בראשו עמדו מפקדים מיומנים ומנוסים, אירגון שנתברך בקצינים ובמש"קים ששירתו בעבר בצבא פולין. לו אוחדו שני האירגונים היה הפיקוד של הגוף המשותף עובר למנהיגי אצ"י כדבר מובן מאליו וסביר להניח שהם היו בונים שלד פיקודי שהיה מתבסס בעיקר על מי שעברו לפחות הכשרה צבאית, אם לא הכשרה לפיקוד. במקרה זה הייתה מיפקדת אי"ל מוסטת וראשי המרד בגטו וארשה היו פרנקל, אפלבאום ורודאל . מובן שאז היו הרוויזיוניסטים תובעים לעצמם את האפוטרופסות על המרד כולו. ההילה שנקשרה לראשי החלוץ כמורדי הגטאות הייתה אז נקשרת לראשי הבית"רים. ויתור על מנהיגות המרד היה דבר חמור כשלעצמו מבחינתם של ראשי אי"ל, אולם ויתור עליו לטובת רוויזיוניסטים היה ממש סיוט לגביהם. מכאן ההצעה להצטרף לאי"ל כבודדים, צעד שהיה מחסל את האצ"י כאחד ממרכיבי המחתרתת ואפילו שולל מחבריו את ההשתתפות האישית במרד."<br />ובאשר להכשרתם הצבאית של אנשי האצ"י, חשוב להדגיש כי על פי החוק הפולני כל צעיר בהגיעו לגיל 18 היה חייב לעבור אימונים טרום צבאיים בהדרכת קצינים וסמלים מהצבא הפולני (גיל גיוס חובה היה 21). היו אלו אימונים שבועיים שנמשכו במשך שנתיים ובסופם התקיים קורס מרוכז במחנה צבא. רבים מלוחמי האצ"י היו בוגרי הצבא הפולני והאחרים עברו את סדרת האימונים הצבאיים.<br />אל אף שאני יכול להבין את דרישת אי"ל שאנשי האצ"י יצטפו לאי"ל כבודדים, מחשש להחדרת מלשינים למחתרת אני סבור שהאיחוד המתבקש בין שתי המחתרות נכשל עקב היריבות הקשה בין מפלגות הפועלים הציוניות והרוויזיוניסטים ובגין דרישתם הלגטימית, לדעתי, של אנשי האצ"י לפקד על האירגון המאוחד מתוקף ניסיונם הצבאי וההשלכות של ויתור כזה על מנהיגות אי"ל.<br />פעילות האצ"י בין דצמבר 1942 לפרוץ המרד ב-19 לאפריל 1943<br />פעילות האצ"י, החל מכישלון מגעי האיחוד עם אי"ל, מתרכזת בנושאים הבאים: גיוס חברים-אצ"י נערך להגדיל את המסגרת הלוחמת שלו מבין הרוויזיוניסטים ושאינם רוויזיוניסטים, ג'ק אייזנר בספרו "אוד מוצל מאש" מספר שבחודש מרס 1943 התאחדה הקבוצה אליה הוא השתייך וכללה יותר מארבעים איש לאצ"י: "יום אחד, בחודש מארס, אסף ארטק את החבורה כולה, לצורך הודעה חשובה. קולו רטט מגאווה.<br />"מכאן ואילך" אמר, "אנחנו חלק מן הקבוצה הלוחמת של בית"ר, בפיקודם של רודאל ופרנקל. זאת קבוצה קטנה מזו של אנילביץ, אך הם תוקפנים יותר וחמושים יותר טוב. יש להם קשרים טובים עם המחתרת הפולנית "צבא המולדת". בחרתי להטצרף אליהם. אני בטוח שכולם מסכימים אתי".<br />קבוצה נוספת שהצטרפה לאצ"י הייתה קבוצתו של ד"ר ואלבסקי שבסיסה היה ברחוב מוראנובסקה 11/13 וכללה כ-60-50 איש. בתחילה ביקש ד"ר ואלבסקי להצטרף לאי"ל אולם לאחר שמועד ההצטרפות נדחה והחלה סידרה של דחיות בנימוקים בעלי אופי טכני-ארגוני החליט ד"ר ואלבסקי לפנות לאצ"י והם נתקבלו מיד וללא קושי. גם ישראל גוטמן בספרו "יהודי וארשה 1943-1939 גטו, מחתרת, מרד" טוען שקבוצתו של ד"ר רישארד ואלווסקי הצטרפה לאצ"י.<br />בשיחה שקיימתי עם דוד פלונסקי (יורק) ב-22.7.08 טען יורק שהקבוצה של ד"ר ואלווסקי פעלה באופן עצמאי בכיכר מוראנוב לצידם של האצ"י.<br />אימון ואיסוף נשק-פעילות נוספת הייתה קשורה לאימון ואיסוף נשק תוך סיוע במחתרת הפולנית: "המפקדה של "הארגון הצבאי היהודי" באה במגע עם תנועת המחתרת הפולנית. "זמן-מה שלחה מחתרת זו אלינו מדריכים לאמן את אנשינו. שומה היה על חברינו ללמוד איך לאחוז בנשק ולהשתמש ברימוני יד. נוסף על כך למדו איך לבנות מתרסים, איך להתנהג בקרבות רחוב ולהגן על ה"בונקרים". בתחילה איפשר לנו המגע עם המחתרת הצבאית הפולנית לקנות כלי-נשק, רימוני-יד בקבוקי-מולוטוב, תחמושת. לאחר מכן היו לנו משאבי אספקה משלנו. מלבד זו, תמיד אפשר היה לקבל את הכלים הללו בכמות מצומצמת מידי החיילים הגרמנים שהיו מוכנים לעשות הכל תמורת כסף וזהב. נוסף על כך למדנו ליצור פצצות ורימוני-יד בכוחות עצמנו."<br />כריית מנהרות-תפיסתו האסטרטגית של האצ"י הייתה "הצלה על ידי לחימה", מטרת המנהרות הייתה הצלת מבוגרים וילדים, העברת נשק וחומרים אחרים. מנהרה אחת נחפרה מהגטו לכנסייה שבגבול הארי ברחוב לשנו. מנהרה שניה הובילה מרחוב אוקופובה שבגבול המערבי של הגטו אל בית הקברות ברחוב גנשה 6. לאחר האקציה של ינואר 1943 הוחל בחפירת מעבר תת קרקעי מאיזור ה"שופים" טבנס-שולץ שברחוב לשנו וכן מנהרה מרחוב כרמליצקה לעבר הגבול הארי. מנהרה רביעית הייתה בין הבונקר המרכזי ברחוב מורנובסקה 7 לבית מספר 6 באותו רחוב בצד הארי.<br />גיוס כספים-אצ"י היה מעורב בתקופה הנדונה בגיוס כספים מעשירי הגטו, בשלב הראשון ללא תאום עם אי"ל ומשנוצרו קונפליקטים בוצע תאום כך ששני האירגונים לא יגיעו בו זמנית לאותם אנשים. אצ"י היה מעורב כמו גם אי"ל בחיסול בוגדים ומשתפי פעולה עם הגסטאפו.<br />ולסיכום על הערכותו של האצ"י וחימושו כותב עימנואל רינגבלום בחיבורו "היחסים בין פולנים ליהודים במלחמת העולם השנייה, הארות והערות" "ימים אחדים לפני שפרצו הקרבות ביקרתי בבסיס קרבי של אי"ל.....ביקרתי אז גם במחסן הנשק של האצ"י. מחסן זה שכן בבית בלתי מאוכלס ("בית פראי") שברחוב מורנובסקה מס' 7. בסיס זה שכן בדירת 7 חדרים. בקומה הראשונה. בחדר המפקדה היה מותקן רדיו מעולה, ממנו קלטו ידיעות מן העולם כולו, לצידו-מכונת כתיבה. חברי הנהגת הארגון, עמם ניהלתי שיחות שעות אחדות, היו חמושים באקדחים התקועים בחגורותיהם. באולמות גדולים ראיתי סוגי נשק תלויים על קולבים-תת מקלעים, רובים, אקדחים מסוגים שונים. רימוני יד, שקי תחמושת, מדים גרמנים שנעשה בהם שימוש יעיל במבצעי אפריל וכו'. בחדר המפקדה התנועה הייתה רבה, בדומה למפקדה צבאית של ממש. כאן נמסרו לבסיסים פקודות בהם כינסו ואימנו את הלוחמים לעתיד, פה גם נתקבלו דיווחים על מבצעי ההפקעה שבוצעו על-ידי צוותי אצ"י אצל אמידים, לרכישת נשק עבור הארגון. בנוכחותי נעשתה עסקת רכישת נשק מקצין פולני לשעבר. בהיקף של רבע מיליון זהובים. במקום שולמה מקדמה על סך 50,000 זהובים. נקנו 2 מקלעים במחיר 40,000 זהובים כל אחד וכמות ניכרת של רימונים ופצצות. שאלתי מדוע אין הבסיס מוסתר. נעניתי כי אין חשש לבגידת החברים ואילו היה נקלע אורח בלתי רצוי, כגון ז'נדרם, ממילא לא היה עוזב את המקום בעודו חי."<br /><strong>אצ"י במרד הקטן<br /></strong>אני נוטה לקבל את הטענה שהאצ"י לא לקח חלק במרד הקטן מהסיבות הבאות: ד"ר דוד וודובינסקי שהיה באותה עת כבר יו"ר והמנהיג הפוליטי של האצ"י אינו מזכיר בסיפרו מעורבות כל שהיא של האצ"י בהתנגדות החמושה לגירוש ינואר 1943.<br />דוד לנדאו, חבר אצ"י החל מתחילת 1940, בסיפרו "CAGED" מסביר שהאצ"י לא לקח חלק במודע בהתנגדות לאקצית ינואר. מנהיגות האצ"י סברה שזו אקצית ניסיון לקראת חיסול הגטו והתנגדות בנשק עלולה להסגיר את יכולות המחתרת ולגרום לגרמנים להערך טוב יותר לקראת החיסול הסופי. בנוסף טוען לנדאו שהאקציה התרחשה באזורים שבהם לאצ"י לא הייתה נוכחות.<br />גם אנטק צוקרמן טוען שככל הידוע לו לא השתתף הארגון הרוויזיוניסטי בלחימה בינואר 1943.<br /><strong>הערכות האצ"י ערב המרד</strong><br />מספר מקורות מצביעים שהערכות האצ"י הייתה בשלושה מוקדים: רחוב מורנובסקה, בטבנס-שולץ ובמברשתנים. כותב ד"ר דוד וודובינסקי "הארגון שנקרא באורח טכני בשם "קבוצת הגיטו"-נתחלק לשש יחידות לוחמות. הן שוכנו בבתים שברחוב מוראנובסקה, מספרים 1, 3, 5, 9-7, ו-40. כל יחידה הייתה מורכבת מעשרים בית"רים. לכל יחידה סופחו גם קבוצות יהודים שלא נשתייכו לשום מפלגה, אבל אהדו את התנועה שלנו. לכל יחידה היה מפקד משלה שקיבל, כמובן מאליו את הוראותיו ממפקדו הראשי, פאול פרנקל. בעת המרד היו המחלקות החונות בטבנס-שולץ נתונות לפיקודו של עורך-הדין שולמאן, רביזיוניסט. מטה המחלקות הללו שוכן ברחוב קארמליצקה, מס' 5. המחלקה "מברשת" הייתה נתונה לפיקודו של הבית"רי לופאטה.<br />שמואל קרקובסקי בסיפרו "לחימה יהודית בפולין נגד הנאצים" גם הוא מפרט את הערכות האצ"י "האיגוד מנה למעלה מעשר קבוצות לוחמות (כיתות), מפוזרות בנקודות-קרב שונות בשטח הגטו המרכזי, שטח המברשתנים והשופים של טבנס. אולם עיקר הכוחות של הארגון הצבאי היהודי היו מרוכזים בגוש הבתים ברחוב מוראנובסקה (הבתים מס' 9-1)" בשטח הגטו המרכזי היו לאצ"י חמש קבוצות לוחמים, בשטח המברשתנים שלוש קבוצות לוחמים וכ-3-2 קבוצות בבתי החרושת של טבנס.<br />ד"ר יוסף קרמיש במאמרו "המרי והמרד בגיטו" כותב על הערכות האצ"י את הדברים הבאים: "לרשות האצ"י עמדו 3 יחידות קרב: בגיטו המרכזי, בשטח ה"שאפים" ובשטח המברשתנים. הפלוגה הראשונה נחלקה ל-3 קבוצות קרב, כל קבוצה מנתה 20 לוחמים. פלוגת שטח "השאפים" נמצאה ברחוב קארמליצקה 5 ובתחום לשנו 74. היא מנתה כ-30 לוחמים. על הפלוגה השלישית, שנמצאה בשטח סדנת המברשנים, אין ידיעות מדוייקות."<br /><strong>כמה לוחמים היו לאצ"י?<br /></strong>על פי מפת הערכות כוחות האצ"י כפי שפורטו זה מכבר ניתן להניח שבכל יחידה לוחמת היו בין 25-20 לוחמים, בהתיחס לעובדה שרוב המקורות מדווחים שלאצ"י היו עשר יחידות לוחמות ניתן להניח שלאצ"י היו כ-250 לוחמים. פרופ' ישראל גוטמן בספרו יהודי וארשה 1943-1939 גיטו, מחתרת, מרד סבור שבאצ"י היו בין 250-200 לוחמים . בעדות כתובה של מפקד אחת היחידות באצ"י, פאוול רודי (הג'ינג'י) ששמו היהודי פיניה באשטימט שהוגשה ליצחק צוקרמן ועותק שלה הועבר לארכיון ה"ועד היהודי הלאומי" באחריותו של אדולף ברמן ממאי או יוני 1943 הוא כותב את הדברים הבאים: "בסך הכל מנינו כ-260 איש. בהתאם לפקודה, קיבלנו לשרותינו בעיקר אנשים בודדים-חומר טוב. מהם רוויזיוניסטים-בחורים אמיצים."<br />על פי המקורות שלהלן ניתן להניח שלאצ"י היו ערב המרד כ-250 לוחמים.<br /><strong>חלקו של האצ"י במרד גטו וארשה<br /></strong>המרד החל ב-19 לאפריל 1943 והסתיים על פי הדיווח של יורגן שטרופ ב-16 למאי. את הלחימה בגרמנים ניתן לחלק לשני פרקים, ארבעת הימים הראשונים בהם התנהלה לחימת שטח ובשאר הימים לחימה מתוך בונקרים. גוטמן טוען כי "הקרב שניהלו האירגונים במלוא הקיפו ועוצמתו נמשך בעיקר במרוצת שלוש הימים הראשונים של המרד. ימים אלה היו שלב העימות הקרבי ושיא מערכת ההתגוננות. מקץ ימים אלה הצליחו דרך-כלל הגרמנים לגבור על קני ההתגוננות, להניס את הלוחמים מהעמדות ולהכריחם לסגת לתוך הבונקרים. מאז הפכו הבונקרים לבסיסים של כוחות הלחימה."<br />לגבי חלקו של האצ"י בלחימה ממשיך וכותב פרופ' ישראל גוטמן בתאור הארועי הלחימה ביום השני והשלישי של המרד את הדברים הבאים: "הקרבות ביום השני התנהלו בעיקר באזור המברשתנים. מחברים אחדים מוסרים, כי באותו יום, ה-20 לאפריל, היה קרב קשה בכיכר מוראנוב, שניסתיים בחיסול הכוח העיקרי של הז'.ז.וו (אצ"י). איננו יודעים בוודאות האם קרב זה היה אמנם ביום השני או שהיה זה ביום השלישי של המערכה." בהמשך מוסיף וכותב גוטמן "כתוצאה של הקרב, וההצתה, עזבה קבוצה של אנשי ז'.ז.וו (אצ"י) את הגטו דרך המנהרה. באירגון הנסיגה והיציאה לצד ה"ארי" הסתייעו כנראה הלוחמים בפולנים, אנשי ק"ב." גוטמן עוד ממשיך וכותב "בשטח המברשתנים פעלה גם קבוצה של לוחמי ז'.ז.וו (אצ"י) בפיקודו של חיים לופאטה.....ב-20 לאפריל נכנסו לפעולה גם היחידות הקרביות באזור השופים הגדולים טבנס-שולץ. בשטח זה פעלו שמונה כיתות של ז'.או.ב (אי"ל) ויחידה מאנשי ז'.ז.וו. (אצ"י)". גוטמן מבסס את קביעתו על עדותו של אנטק צוקרמן כפי שניתן לקרוא אותה בספרו "שבע השנים ההן"<br />ממקורות נוספים כפי שיוצגו להלן ניתן לראות שצוקרמן וגוטמן ממעיטים בתרומתו של האצ"י במרד גטו וארשה.<br />ג'ק אייזנר, לוחם אצ"י, מתאר את שארע ביום הראשון ללחימה "ה-19 לאפריל חלף כמעט ללא אירועים, מבחינת המחתרת שלנו. היחידות של אנילביץ' ניהלו את עיקר הלחימה ביום הראשון. קרבות פזורים התנהלו במקומות שונים בגיטו. כיכר מוראנובסקי נשארה בידיים יהודיות. והדגל הכחול לבן התנופף ברוח." בהמשך הוא מתאר כיצד ביקשה המחתרת הפולנית להניף את דגל פולין לצידו של הדגל הכחול לבן. הוא ממשיך וכותב "קרבות קשים התחוללו בגיטו ביום שלישי בבוקר. היה זה היום השני למרד, אך כיכר מוראנובסקי עדיין לא הותקפה בכוח ממשי." בשעה 10 של אותו בוקר יצא ג'ק אייזנר להביא את הדגל הפולני וחזר בשעה 18:00, "בתוך דקות כבר התנופף הדגל הפולני האדום-לבן בצד הדגל היהודי, הכחול-לבן. ביום רביעי, 21 לאפריל, התחילו הגרמנים לרכז כוחותיהם-בעוצמה של גדוד-ברחוב מוראנובסקה......בשעה 9 בבוקר בדיוק פתחו הטנקים, השיריוניות ותותחי ה"הוביצר" במתקפה נמרצת. הם כיוונו לבניינים שבצד הדרומי של כיכר מוראנובסקי-ובפרט למספר 7 שעליו התנוססו שני הדגלים, היהודי והפולני. בשעת הצהריים החליטו לוחמי מחתרת בית"ר לצאת למיתקפת נגד, מן העורף, לא היו להם כלים הדרושים למיתקפה חזיתית." ביום למחרת ממשיכה הלחימה "השכם בבוקר יום חמישי חזר הגנרל שטרופ עם כוחות חזקים יותר, עם ארטילריה כבדה יותר ושיריון נוסף. תותחים גרמניים הרעישו את כיכר מוראנובסקי במשך שעות." והדגלים המשיכו להתנוסס. "לפנות ערב שוב הפסיק הגנרל שטרופ את הקרב. הגרמנים שוב עזבו את הגטו." הוא ממשיך ומתאר שבאותו יום היו הרבה הרוגים ופצועים אולם כוחות האצ"י המשיכו לתכנן את יום הקרב שלמחרת. "למחרת היום (יום שישי בשבוע-תוספת שלי) נכנסו אנשי האס-אס לגיטו בשער רחוב דז'יקה. היה שם רכב פיקוד קל לזיהוי, אך לא היה סימן לגנרל שטרופ....."זה נשמע כאילו הם מתכוונים להעיף אותנו לשמים", אמר ארטק. "עלי למסור זאת לפרנקל. אתמול איבדנו כארבעים לוחמים. לא נוכל להרשות זאת לעצמנו היום".<br />עם ה"שמייסר" ביד יצא אל בונקר המפקדה. כעבור שעה קלה חזר. "רודאל ופרנקל החליטו לסגת", אמר. "הם מעריכים שהייק'ס מתכוונים למחוק את כיכר מוראנובסקי מעל פני השטח". מהתאור של ג' ק אייזנר ניתן ללמוד שבכיכר מוראנוב היו שלושה ימים של לחימה עיקשת.<br />יוסף קרמיש, במבוא לספר "מרד גטו וארשה בעיני האויב" הדו"חות של הגנרל יירגן שטרופ, כותב על הארועים במוראנוב ב-19 לאפריל: "בשעה 17:30 נתחוללו קרבות חזקים ומרים במוראנוב. אש המקלעים-כהדגשת שטרופ-ונשקם האוטומטי של המורדים הפכה את הכיכר למבצר בלתי נכבש. דגלי תכלת-לבן ודגלי פולין התנוססו על גג של רחוב מוראנובסקה 17 , הגרמנים ראו בדגלים אלה התגרות קשה, אבל לפי שעה לא מצאו דרך לסלקם. הקרבות כאן נמשכו שעות אחדות, אחר הפסקה קצרה חזרו ונתלקחו הקרבות ולא פסקו עד הערב." בהמשך הוא ממשיך וכותב "ב-21 לאפריל הוסיפו להתחולל קרבות במוראנוב." בהמשך תאור הלחימה ביום ה-22 לאפריל נכתב "ביום ההוא נערכו קרבות כבדים גם במוראנוב ויחידת קרבות מיוחדת של הגרמנים הצליחה, כדברי הדו"ח המסכם של שטרופ, ללכוד את שני הדגלים-הציוני והפולני. בקרב הזה נפל האונטר-שטורמפירר של הס"ס אוטו דמקה. הגרמנים הציתו בתים אחדים והלוחמים נאלצו לעבור לבית סמוך, תחת מטר כדורים. במשך הלילה עלה בידי הקבוצה המבודדת שבמוראנוב להקים קשר עם קבוצות ז'.ז.וו. שברחוב קארמליצקה 5 ולשנו 74 ולהזעיקן לנוכח הסכנה הקרבה." גם על פי התאור הזה מדובר על ארוע שנמשך למעלה משלושה ימים.<br />דוד לנדאו, לוחם נוסף של האצ"י, מתאר את הלחימה בכיכר מוראנוב בסיפרו "CAGED" , גם הוא כותב שלמעשה ביום הראשון לא הייתה לחימה משמעותית בכיכר מוראנוב. ביום השני ללחימה בבוקר מתאר לנדאו את הנפת הדגלים, היה זה לאחר שהוא קיבל את הדגל הפולני מג'ק אייזנר. את הדגלים תלו על הארובה של הבית ברחוב מוראנובסקה 17 ולא מספר 7 כפי שמופיע במספר מקורות (אני נוטה לקבל את גירסתו של לנדאו היות והוא ומשפחתו גרו כל השנים לפני המלחמה בבית זה וכמו שהוא כותב הוא הכיר בבית זה כל סדק ופינה. גם קרמיש במבוא לדו"חות של שטרופ כותב שהדגלים הונפו על בנין מספר 17)<br />לנדאו מתאר את חלקו בלחימה במוראנוב תוך שהוא מנצל את מדי הס.ס שהוא לבש כדי להכניס קצינים גרמנים למלכודת מוות. בהמשך, הוא מתאר את סיום הלחימה וכותב שהלחימה הסתיימה בקרב שנערך במורנובסקה ב-25 או ב-26 לאפריל. באותו יום היו חילופי אש עם הגרמנים מהשעות המוקדמות של הבוקר ועד שעות אחר הצהרים המאוחרות. לוחמים רבים נפלו במהלך הקרב ורבים אחרים נפצעו. עשן עלה מהגטו והשמים בערו. אנשי הרפואה עסקו באיסוף ההרוגים ובערב הם זכו לכבוד האחרון ונקברו, ככל שהתנאים איפשרו. לאחר מכן המפקדים עדכנו אותנו שנעשים הסידורים לחילוץ שלנו לצד הארי דרך תעלות הביוב מתוך מטרה להגיע ולהצטרף לפרטיזנים הפולנים ביער. נאמר לנו שכל אחד חופשי לבחור האם להצטרף לקבוצה או למצוא את דרכו החוצה לבד. שלושה או ארבעה חברי אצ"י יצאו מהגטו באותו לילה וכל השאר בחרו להשאר. בשלב זה נאמר להם שאין כוונה ליזום קרב נוסף עם הגרמנים אלא אם לא תהיה ברירה. (תרגום חופשי שלי)<br />מכל מה שהוצג עד כאן ניתן לראות שאין חפיפה בתאריכים בתאורים השונים אולם ניתן לראות בברור שהקרב במוראנוב היה קשה ונערך כשלושה ימים עד לנסיגה.<br />לאחר סיום המלחמה, בשנת 1949, נערכו שיחות בין שטרופ לבין הלוחמים היהודים שנותרו בחיים, מארק אדלמן, ש. גראייק והסופרת רחל אוירבאך כדי להשלים פרטים על מהלך המרד. אחת השאלות ששטרופ נשאל הייתה "היכן נערך הקרב הקשה ביותר בגטו? תשובתו של שטרופ הייתה: "מימין לרחוב הראשי, בעיקר במפעל של מינהלת-אכסון הצבא, ואחר כך הייתה כנראה ההתנגדות החזקה ביותר באותה כיכר, שבה נפל דמקה. שם עמד בית-ביטון כזה, אני זוכרו היטב, וזמן רב אי אפשר היה להתקרב אליו כלל. לצעוד ברחוב מילא. זאמנהוף, דרך רחובות מוראנובסקה ונאלבקי, אי-אפשר היה מפני שהיה הרחוב תחת האש. אף עלי נורתה האש מכאן, אולם כאן לא היה גר איש.<br />ההתנגדות החזקה ביותר הייתה בכיכר מוראנובסקי. במיוחד שלט על הכיכר הזאת הבית, שעמד בגוש-הבינינים הצפון-מערבי, מלבד זאת הומטרה על הכיכר אש מגוש- הבתים שהיה מצד צפון-מערב, מחוץ לחומות הגטו. מכיכר מוראנובסקי הוליכה דרך תת-קרקעית אל גוש הבנינים הזה, שעמד מחוץ לחומות הגיטו.<br />יחידת-קרב של הצד שכנגד, שהשתמשה במעבר זה, נלכדה בגוש-הבנינים שהזכרתי אותו עכשיו, מחוץ לחומות הגיטו, כך שגם בקרב הזה היו אבידות, לפי התכנית שלנגד עיני, דומני שאני נזכר, כי יחידת-קרב גרמנית שהופעלה הלכה אחרי הצד שכנגד לתוך המעבר הזה ועצרתו לקרב. הייתה זו היחידה שהסתערה, כנראה מכיכר מוראנובסקי, לכבוש את הבנין בכיכר מוראנובסקי שהזכרתי אותה."<br />פעילות האצ"י באזור המברשתנים ובגזרת טבנס<br />שמואל קרקובסקי בספרו "לחימה יהודית בפולין נגד הנאצים" מדווח על קבוצה של האצ"י שתקפה את הגרמנים מתוך עמדה שלהם ברחוב נובוליפיה-סמוצ'ה וניסיון של קבוצה קרבית של האצ"י בפיקודו של נתן שולץ לפוצץ את מעון הגסטאפו ברחוב ז'לאזנה 103. נסיון זה לא הצליח היות שהקבוצה הסתבכה עם יחידה גרמנית ובסופו של קרב זה ניספו רוב לוחמי הקבוצה.<br /><strong>הקרב ב-28-27 לאפריל<br /></strong>ימים לאחר כיבוש כיכר מוראנוב על ידי הגרמנים חזרו לוחמי אצ"י לכיכר מסיבה פשוטה, המנהרה בכיכר הייתה היחידה ממנה ניתן היה להחלץ מהגטו. על פי עדויות של פולנים שהם עצמם השתתפו בקרב, תחילתו של הקרב בכוונה של איוונסקי וחבריו לחלץ מהגיטו את שרידי הלוחמים של ז'.ז.וו. יחידת פולנית בדקה את המנהרה ומצאה שהיא כשירה למעבר. באותה עת הגיע גם יחידה של אצ"י לבדוק את כשירות המנהרה למעבר. בלילה שבין ה-26 ל-27 לאפריל התרכזו ברחוב כמעט כל הלוחמים ששרדו בגטו. בשעות הבוקר של ה-27 לאפריל הגיעו מהצד הארי 18 לוחמים פולנים ובראשם איוונסקי. מפקדי הכוחות גיבשו תוכנית פעולה ובעודם מתיעצים נראו כוחות גרמנים מתקרבים לאזור ובראשם כוחות עזר אוקראינים, ליטאים ולטבים. הלוחמים נערכו בעליות הגג והמתינו עד שכל הטור הגרמני יכנס לרחוב ואז פתחו באש. הגרמנים וכוחות העזר שלהם נסוגו. עד מהרה התקרב לאזור כוח גדול של חיילי ס.ס כשבראשם שני זחלי "פנתר", הקרב נמשך עד שעה חמש אחר הצהרים. עם רדת הערב נסוגו הגרמנים. לפני נסיגתם הם פוצצו מספר בניינים ויהודים נקברו תחת ההריסות. בין המפקדים שנפלו בקרב היו ליאון רודאל ודוד אפלבאום ועוד לוחמים ומפקדים מהוותיקים שבאירגון. בין הפולנים שנפלו בקרב היה אחיו של איוונסקי ובנו. בערב של ה-27 לאפריל הוחלט לפנות את הכיכר, 34 לוחמים הועברו על ידי איוונסקי ואנשיו דרך המנהרה למוראנובסקה 6 ומשם למקומות מחבוא. בין המפונים היה לאון רודאל שמת מפצעיו ביום למחרת. פאוול פרנקל וקבוצת לוחמים ששרדו את הקרב ביקשו לסגת לבסיס הז'.ז.וו. ברחוב נובוליפקי-סמוצ'ה. הגרמנים רדפו אחריהם אולם הלוחמים הצליחו להגיע אל היעד.<br />עדות נוספת היא של שמחה רטהייזר-רותם (קאז'יק) שמספר שב-30 לאפריל הוא יצא עם זיגמונט פרידריך, איש הבונד, דרך המנהרה במוראנובסקה בשליחות לצד הארי. כאשר הם הסתתרו באחת מעליות הגג הם הבחינו בגוויות, שפע של תרמילי רובים ואקדחים. פולני שהם פגשו סיפר להם שבאותו בית התגלו 60 יהודים והתפתח קרב שאת תוצאותיו ניתן לראות. לדברי הפולני חלק קטן של הקבוצה נחלץ על ידי אנשים מבחוץ.<br />ד"ר קרמיש טוען שהיה זה אחד הקרבות הגדולים במרד, עדויות לקרב שנמשך יומיים נמצאות בדו"חות של שטרופ. וכך כותב שטרופ: "על סמך מכתב בעילום שם נודע, כי בסמוך לרובע המגורים היהודי, בחלקו הצפון מזרחי, אך מחוצה לו, נמצא מספר ניכר של יהודים בגוש בתים אחד. על בנינים האלה הוצבה לפעולה יחידת מחץ מיוחדת בפיקודו של סגן-המשטרה דיל. יחידת-המחץ גילתה כנופיה של כ-120 איש חמושים באקדחים, רובים, מקלע, ורימוני-יד, שהתגוננו. עלה בידי היחידה לחסל 24 ביריונים בקרב. 52 ביריונים נתפסו. מפני רדת החשכה לא ניתן לתפוס או להשמיד את השאר. אך תיכף ומיד הותקפו הבנינים עד שנמנעה מן הסתם כל דרך לבריחה. המשך הטיהור מחר. מלבד זאת נתפסו 17 פולנים, מהם 2 שוטרים פולניים שהיה עליהם לדעת את דבר הימצאה של כנופיה זו, בפעולה זו נלקח שלל, בתוך השאר: 3 רובים, 12 אקדחים, מקצתם בעלי קאליבר גדול, 100 רימוני-יד דמויי ביצה מתוצרת פולנית, 27 קסדות תוצרת גרמניה, מעילים ומדים גרמניים במספר ניכר, שנמצאו עליהם אף סרטי עיטור-המזרח, מחסניות מלאות נוספות של מקלעים, תחמושת 300 כדורים וכו'. מפקד יחידת-המחץ נתקל בקשיים גדולים מפני התחפשות הביריונים במדים גרמניים. אף על פי כן, גבר עליהם במרץ ובזריזות. נקבע בודאות שבין הבריונים שנתפסו או הומתו היו טרוריסטים פולניים. היום הצלחנו לתפוס ולחסל עם השאר אחד ממיסדיו וממנהיגיו של הארגון הצבאי היהודי-פולני." (ההדגשה לי)<br />בדו"ח של ה-28 לאפריל כותב שטרופ: "מהלך המבצע ב-28.4.43 התחלה בשעה 10:00:<br />היום הוצבו לפעולה עשר יחידות-מחץ לשם סריקת הגיטו כולו. בעבודה דקדקנית ועקשנית שוב גילו יחידות אלה, כמה וכמה בונקרים, וכפי שנתברר עתה, התכוננו בהם יהודים למרידה כבר מאז אמצע השנה שעברה. מתוך בונקרים אלה הוצאו בזרוע בסך-הכל 335 יהודים. עם פעולות אלה הוסיפו והתקיפו את קן הארגון הצבאי היהודי שבשולי הגיטו. " (ההדגשה שלי)<br /><strong>סופו של האצ"י</strong><br />ד"ר דוד וודובינסקי מספר שביום הרביעי למרד הצליחה קבוצה של אצ"י שהייתה באזור המברשתנים לפרוץ ולהתחבר עם יחידות לוחמות של האצ"י בגטו המרכזי. בהמשך ולאחר הקרב שתואר ברחוב מוראנוב ב-27 לאפריל, מספר וודובינסקי שב-29 לאפריל יצאה קבוצת לוחמים דרך המנהרה והגיעה ליער מיכאלין. הקבוצה התגלתה על ידי הגרמנים, כותרה והתפתח קרב במהלכו הצליחו אחדים לפרוץ את הכיתור ולהגיע לבונקר שהוכן מראש ברחוב גז'יבובסקה 13 בצד הארי. ב-2 למאי הגיעה קבוצה נוספת של האצ"י לבונקר ברחוב גז'יבובסקה, הייתה זו הקבוצה שנלחמה ב"טבנס". במהלך הימים הבאים נוצר קשר עם הלוחמים בגז'יבובסקה וארגון מחתרת פולני הבטיח להוליך את הקבוצה ליער לובלין ולצרף אותם לפרטיזנים, עיתוי הפינוי נקבע ל-12 למאי. ב-11 למאי כותר הבית על ידי הגסטאפו וכוחות צבא גרמנים, התפתח קרב במהלכו נפל פאול פרנקל ושאר הלוחמים.<br />עדות דומה מוסר אדם הלפרין במאמרו "חלקה של בית"ר במרד גטו וארשה".<br /><strong>סיכום</strong><br />1. אופי הפעילות של תנועת בית"ר ושל נציגי האצ"ל בפולין, לקראת העליה לארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים הכשירו אותם, מבחינה צבאית, שלא במתכוון, לקראת המאבק בגרמנים.<br />2. הקמת "ברית החייל" שכללה אנשי מילואים, חברי התנועה הרוויזיוניסטית ששרתו בצבא הפולני, הייתה בסיס ראשוני להקמת מחתרת יהודית בשלבים הראשונים של כיבוש פולין.<br />3. איבה קשה בין בן-גוריון ואנשי תנועות הפועלים הציוניות וז'בוטינסקי והתנועה הרוויזיוניסטית גרמה לבידוד הרוויזיוניסטית והערימה מכשול לשיתוף פעולה בין התנועות לקראת מרד גטו וארשה. היטיב לבטא את המצב ד"ר אדולף אברהם ברמן, ממנהיגי פועלי ציון שמאל, בסיפרו "במקום אשר יעד לי הגורל" וכך הוא כותב: "עובדה היא שאין להכחישה, כי יחס רובה המכריע של הציבוריות המאורגנת בגיטו אל הרביזיוניסטים היה שלילי. גם היחס מצד רובה של התנועה הציונית בגיטו, הן של המפלגות והסתדרויות-הנוער הציוניות-הסוציאליסטיות והן הציוניות-הכלליות, של האגף הראדיקאלי, ה"גרינבוימאי", היה מסויג. הרביזיוניסטים היו בגטו במידה מרובה מבודדים."(הדגשה שלי)<br />4. הבסיס לאצ"י נוצר בסוף 1939 בהצטרפותם של קצינים יהודים, ששרתו בצבא הפולני, כתא יהודי למחתרת הפולנית תוך שיתוף פעולה וסיוע של הנריק איוונסקי, בשלב זה ללא זהות פוליטית. ההקמה הסופית של האצ"י כארגון שבסיסו בית"רי התרחשה בסוף 1942, לאחר חזרתם של שרידי בית"ר מהרוביישוב וכישלון המגעים עם אי"ל.<br />5. האצ"י מנה ערב פרוץ המרד כ-260-250 לוחמים מצוידים, באופן יחסי, היטב. תפיסתו האסטרטגית של האצ"י הייתה "הצלה על ידי לחימה" אי לכך היו ברשותו דרכי מילוט מהגטו. האצ"י נערך לקראת המרד בשלושה מוקדים: רחוב מוראנובסקה, טבנס-שולץ ובמברשתנים, הכוח העיקרי שלו היה ברחוב מוראנובסקה.<br />6. אצ"י נלחם בשלושת המוקדים, המוקד הלחימה העיקרי היה בכיכר מוראנוב בשני עיתויים שונים, הראשון נמשך שלושה ימים במהלכם הונפו הדגל היהודי והדגל הפולני על גג הבית במוראנובסקה 17. קיימות גירסאות שונות על תאריך תחילתו של קרב זה. העיתוי השני היה בין ה-27 ל-28 לאפריל, שוב בכיכר מוראנוב. הגנראל יורגן שטרופ מעיד שהיו אלו מהקרבות הקשים בגטו וארשה ולחימת המורדים הייתה עיקשת.<br />7. כל קבוצת הפיקוד של האצ"י נפלה במהלך הקרבות בגטו ומחוצה לו, מהאצ"י שרדו שמונה לוחמים מהם קצין אחד הוא קלמן מנדלסון.<br />8. בחרתי לסיים בציטוט מספרו של אדולף ברמן "במקום אשר יעד לי הגורל" ונוגע לחלקו של האצ"י במרד גטו וארשה: "אך עובדה היא, כי לוחמי "הארגון היהודי הצבאי" לחמו בעת המרד בעוז-רוח, ביחוד באחת מגיזרות-הקרב החשובות ביותר בגיטו, בכיכר- מוראנוב. רבים מהם נפלו שם במאבק עם קלגסי הנאצים. השאר נספו אחרי-כן, בצד הארי. זכרם של נופלי "הארגון היהודי הצבאי" במאבק האנטי-היטלראי חייב להיות קדוש כשל לוחמי-גיטו אחרים. גם הם נפלו כנפול גיבורים." (ההדגשה שלי)<br /><br /><strong>נספח<br /></strong>Caged the Landau Manuscript by David J. Landau<br />ארועים מרכזיים בספר<br />1. דוד לנדאו נולד בוארשה ב-1920 למשפחה מבוססת, דוד היה הילד האמצעי מבין ארבעה אחים ואחות. הבית היה בית חילוני שדיברו בו פולנית. המשפחה גרה בבית שהיה רכוש המשפחה ברחוב מורנובסקה 17, בבית זה חיו 110 משפחות שהשכירו דירות ממשפחת לנדאו. אביו של דוד היה קאפיטליסט בתפיסת עולמו, סוחר עורות ובנכסי מקרקעין. אם המשפחה באה ממשפחה סוציאליסטית והיא הייתה העוגן המאחד של המשפחה.<br />2. המוערבות הפוליטית הראשונה של דוד לנדאו, שהיה סוציאליסט בתפיסת עולמו, הייתה ב-1936 כאשר הוא ביקש להצטרף לרפובליקאים במלחמה האזרחים בספרד. עם סיום הלימודים הצטרף דוד לעסקי המשפחה ובשעות הפנאי היה הולך לתנועת הנוער "המאבק לצעירים", תנועה בעלת גוון שמאלי. בימות הקיץ היה דוד מבלה את שעותיו החופשיות בחברת ההורים של לובה שהייתה אהבת נעוריו ולימים תהיה אישתו. גם משפחתה של לובה הייתה משפחה מבוססת, הם היו מספקי הפרוות הגדולים בפולין.<br />3. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה אחיו של דוד מייאטק באמצע קורס קצינים של הצבא הפולני. אליעזר, אחיו הבכור, כבר היה אחרי שרות צבאי. בפרוץ המלחמה דוד היה בן 19, עדיין לפני גיל הגיוס לצבא. בפרוץ המלחמה גויסו האחים לצבא הפולני.<br />4. עם תחילת הבריחה מוארשה התלבט דוד מה לעשות ולבסוף החליט לברוח גם הוא מזרחה. דוד הגיע לוילנה אולם לאחר מספר ימים החליט לחזור חזרה לבית בוארשה. בשלב זה תפקידו של דוד היה להשיג אוכל למשפחתו ולמשפחתה של לובה. בהזדמנות זו הוא פגש לראשונה פולני בשם הנריק איוונסקי שלימים נודע בשם המחתרתי "ביסטרי", פולני שעזר ליהודים והיה מתאם של המחתרת הפולנית. אותו "ביסטרי" סייע רבות בהמשך לאנשי האצ"י.<br />5. באחד מימי החורף, מספר דוד, באו לבקר אותם שלושה בחורים יהודים חברי תנועת בית"ר שהיו להם קשרים עם הצבא הפולני. השלושה ביקשו מקלט בבית משפחת לנדאו היות והגיעו אליהם ידיעות שהגרמנים אוסרים קצינים פולנים והם חששו להתפס. אחד מהשלושה היה מאיר, האח של לובה, סלק גלר וסאבק בקרמן. סאלק גלר הקים מחתרת צבאית מבוססת על צעירים יהודים בהכוונה והדרכה של קצינים פולנים יהודים ושאינם יהודים. בשלב זה ואל אף שמאיר, אחיה של לובה, הזמין את דוד להצטרף למחתרת הוא גילה ענין מועט בנושא.<br />6. באמצע 1940 ,עקב מחירי המזון הגבוהים בוארשה, החל דוד לצאת לרכוש מזון בעיירה סמוכה בשם Bartosze ואז פנה אליו אחד ממנהיגי המחתרת וביקש ממנו להביא גם מזון לחברי ה-Z.Z.W, הייתה זו ראשית פעילותו העקיפה של דוד במחתרת כספק מזון.<br />7. בקיץ 1940 נפטרה אימו של דוד והיא נקברה בקבר יחיד בבית הקברות היהודי, היה זה תחילתו של תהליך פרוק המשפחה.<br />8. עם סגירת הגטו, בנובמבר 1940 ,עסק דוד בהברחת מזון לגטו ובשלב זה הוא החל ברכישה והברחת נשק עבור אנשי בית"ר, המשלוח הראשון כלל שני רימונים פולניים.<br />"ביסטרי" ותחילת ה-Z.Z.W<br />1. מבין החיילים הפולנים שהגנו על וארשה בספטמבר 1939 היו גם יהודים רבים. כדי לא ליפול בשבי הגרמני ירדו היהודים למחתרת. באוקטובר 1939 דרשו הגרמנים מכל החיילים הפולנים שהיו מעורבים בהגנת העיר לדווח על כך לשלטונות הכיבוש. על פי עדותו של איוונסקי הגיעו אליו ארבעה קצינים יהודים, אחד מהם סגן משנה דוד מרדכי אפלבאום שלחם איתו יחד. קצינים אלו היו חברי אצ"ל שהונהג באותם ימים על ידי מנחם בגין. במהלך הפגישה מסר להם איווינסקי את שמו המחתרתי שהיה "ביסטרי" ונתן להם ארבעה אקדחים שהיו רכוש הארגון המחתרתי K.B , בינואר 1940 קיבלו אותם קצינים יהודים עוד 29 אקדחים. המפקדה הראשונה של ה-Z.Z.W הייתה ברחוב מילה 10. הקשרים בין המחתרת הפולנית וה-Z.Z.W היו סודיים וזאת הייתה הסיבה, לדברי דוד לנדאו, שהם התקשו לשתף פעולה עם ה-Z.O.B , אנשי ה-Z.Z.W לא רצו לסכן את יחסיהם עם המחתרת הפולנית. דוד לנדאו מספר שלמעשה החל מהימים הראשונים של הגטו החלו אנשי בית"ר לבנות בונקרים כדי להסתיר את הנשק שהיה ברשותם.<br />2. דוד הכיר את ד"ר רינגבלום ואת מפעלו "עונג שבת". דוד מספר שיום אחד, עם חזרתו לגטו, פתחו הגרמנים באש על שלושה יהודים בורחים, אחד מהם היה נראה לו דומה לד"ר רינגבלום, דוד חשש שהוא נהרג בהתקלות והיה מבוהל מאד. באותו יום, מספר דוד, בא אליו אחד מדירי בבית בשם חיים Przygoda ושאל האם הוא יכול להשיג לו מהחלבן שגר בחצר הבית במורנובסקה 17, הרב חיים Joachimowicz, שני כדי חלב עבור עימנואל רינגבלום. דוד שמח לשמוע בהזדמנות זו שד"ר רינגבלום בחיים והביא לו, לביתו שברחוב מילה 29, שני כדי חלב.<br />3. דוד מספר שב-26 לאוגוסט 1942 הוא וחבר מחתרת נוסף נקראו למשימה להכניס אנשים לגטו דרך המנהרה שחיברה את רחוב מורנובסקה 6 עם הבית בעבר השני של הרחוב, מורנובסקה 7-9. היה זה יאן קארסקי אותו ליוו לביקור בגטו נציג הבונד, הד"ר פיינר, שחי בצד הארי של וארשה, וקירשנבאום, מנהיג ציוני. לאחר הכניסה לגטו הכניסו את קארסקי לאחת הדירות והציעו לו כוס תה וצנימים, קארסקי שתה את התה אולם לא היה מעונין לגזול את הצנימים מהאנשים הרעבים וסירב לאכול אותם.<br />4. בערב חג המולד, דצמבר 1942, התקיים מפגש חשוב של כ-60 חברי האצ"י עם פרנקל במורנובסקה 9-7. (הייתה הנחה שהגרמנים לא יקלקלו את החג ויכנסו לגטו.) במהלך המפגש נשא פרנקל נאום "שחרוט עד היום בזכרוני."<br /><br /><strong>נאום פרנקל (תרגום חופשי שלי) (עמ' 169-166)</strong><br />"חברים נקראתם בהתראה קצרה היות ויש לנו סיבה טובה להאמין שהאקציה כנגד שארית יהודי הגטו עומדת להתרחש בקרוב מאד. יש אפשרות שהרוצחים שלנו לא ימתינו עד לשנה החדשה. בשלב זה, אין ידיעות על חזרתם של הכוחות המיוחדים, האיינזצגרופן, אבל הגרמנים סופגים מכות מהרוסים בסטלינגרד והם מסוגלים להיות ערמומיים עוד יותר מהעבר ולהוציא עלינו את התיסכול והכעס שלהם. בשנה שעברה הם נכשלו בשערי מוסקבה, השנה הם איבדו עשרות אלפים בסטלינגרד. כרבע מיליון חיילים מנותקים מזה מספר חודשים, זה ענין של זמן שצבאם יתפרק, החורף, חוסר באספקה, הצבא הרוסי המתחדש יתרמו לנפילת הגרמנים. לא ניתן לומר שזו תחילת הנפילה של גרמניה או תחילת הסוף אבל, דבר אחד בטוח, אלו שנשארו בגטו ישלמו את המחיר. הצבא הגרמני באפריקה גמור, הבריטים והאמריקאים סילקו את צבא גרמני של היטלר ואת צבא איטליה של מוסוליני. כן חברים, סופה של גרמניה של היטלר מתחיל להראות באופק אבל אנחנו כקבוצה לא נחיה כדי לראות את הסוף של גרמניה הברברית, אנחנו נדונו למות לפני תבוסתם. זו עלולה להיות ההזדמנות האחרונה שלנו להתאסף למפגש. יש עוד הרבה לארגן לפני שהקרב האחרון למען כבודנו יתחיל. הרשו לי לומר לכם חברים, בנות הברית יודעות במדויק את מצבנו, הם מכירים את הפרטים על טרבלינקה, מיידאנק ומקומות אחרים. מדוע הם לא הפציצו מקומות אלו איננו יודעים. אבל אנחנו יודעים שרק אתמול, קבינט המלחמה הבריטי החליט לא לאשר לאוכלוסיה היהודית בפלסתינה להקים צבא יהודי תחת דגל יהודי. אלו הם חברנו, אנחנו לבד. חברינו באי"ל עדיין מאמינים בניסים, הם עדין שולחים מחאות ודרישות לעזרה ללונדון. אנחנו מאחלים להם את כל המזל שבעולם אבל אנחנו בבית"ר איננו סומכים על סיוע מלונדון, וושינגטון או מברה"מ שקרובה מספיק כדי להפציץ את מסילת הברזל לטרבלינקה, בדיוק כמו שהם הפציצו את וארשה לפני מספר חודשים. כמו שאנחנו רואים, עלינו להלחם לבד אם אנו רוצים למות בכבוד ולכבוד כל היהודים בעולם. מנהיגי העולם תודרכו על מצבנו על ידי הנציגים הפולנים, היה זה קארסקי שראה בעצמו את המצב בגטו וארשה ובמחנות ההשמדה. עלינו לארגן את עצמנו למות בכבוד ולהכות בגרמנים הרוגים ככל האפשר. אלו שישרדו עליהם תהיה החובה להזכיר אותנו לעולם ולספר לדורות הצעירים על חרשות ואטימות בנות הברית לזעקות היהודים כאשר רצחו אותם. אם כן, בואו נתרכז בדברים שעלינו לבצע. כמו שאתם יודעים, אי"ל ואצ"י אספו סכומי כסף גדולים מיהודים עשירים בגטו ומהיודנראט שנדרש לשלם עבור קנית נשק. עד לפני מספר שבועות הייתה לנו הבנה הדדית (לאי"ל ואצ"י-תוספת שלי) לדווח אחד לשני היכן אספנו כספים כדי שלא נשכפל את עבודתנו. נכון, בכמה מקומות נדרשנו לעשות שימוש בכוח אבל, באופן כללי, גם אלו שנענו ידעו שהפעם הם שילמו וזה ניקה את מצפונם. למרות זאת, בימים האחרונים, נראה שבודדים מסתובבים ואוספים כספים לכיסם הפרטי בשמנו או בשם אי"ל. בהתחלה, אי"ל האשימו אותנו שאספנו סכומים גדולים ולא דיווחנו להם. כאשר גם אנחנו נתקלנו במצבים דומים החלטנו להידבר עם אי"ל, החרמנו את הכספים שאספו אנשים פרטיים והזהרנו אותם לחדול ממשחקיהם המסוכנים. אם מישהו יוצא למשימת איסוף כספים, שימו לב שעל הקבלה שאתם נותנים כנדרש יש את החתימה הסודית כפי שתאמנו עם אי"ל, הם הבטיחו לעשות דבר דומה.<br />אנחנו נערכים להשיג עוד מדי ס.ס וקסדות, אנחנו מתכננים, ממחר, להתאים לחלק מהחברים מדים אלו. אלו שיבחרו ללבוש את המדים שלא יחשבו שהם יכולים לקחת אותם הביתה, הם יתאמנו להתחפש איתם ויאחסנו אותם כאן. בבוא הזמן ללבוש את המדים הם יהיו מוכנים, הם ידעו כיצד לפעול ומה התפקיד המיוחד שלהם. אני מזכיר זאת היות וחלק מכן עלולים לא לרצות ללבוש את המדים גם אפילו כדי לקפח חיי גרמנים. אלו שמוכנים ללבוש מדי ס.ס לכשידרש, ירשמו בסוף המפגש.<br />כמו שאתם יודעים ישנם מספר ילדים או אנשים מבוגרים שנשארו בגטו, אלו ילדים של מי שעובדים עם הגרמנים. ילד של שוטר הוכה על ידי מישהו שאמר לילד הצעיר שהוא מוכה עבור חטאי אביו שבקרוב גם הוא ירצח על ידי המחתרת. אין ביכולתנו לתפוס את העבריין אבל בשם האצ"י אני אומר לכם שטיפול כזה בילד יהודי עבור חטאי אביו יטופל בחומרה. איננו רוצים להיות העוזרים של הרוצחים ולעזור להם להשמיד ילדים יהודים. הבוגדים יודעים שהם כבר סומנו אבל, רק הבוגדים יומתו ולא ילדיהם. אדם ששלחנו לרצוח יהודיה שדיווחה לגסטאפו ביצע את מלאכתו, הוא הרג את הבוגדת אבל הוא חזר בוכה. כששאלתי אותו למה הוא בוכה הוא אמר "האישה הייתה צריכה למות עבור מה שהיא עשתה, אני גאה בחיסול יהודיה בוגדת אבל, אינני יכול לחשוב שגרמני בגסטאפו צוחק וחושב, היי הצלחנו לגרום ליהודים להרוג יהודים עוד טוב יותר מאשר אנחנו עושים זאת." אם כן אתם רואים חברים, הרג בוגד אם הוא או היא הם יהודים היא חובה אבל לא שמחה. האישה היא Anna Milewicz, בעבר חברת "השומר הצעיר" אשר הורחקה מהתנועה. "השומר הצעיר" הסכים לפעולתנו היות שהוכח שהיא עבדה עבור הגסטאפו. ולבסוף, כמו שאתם יודעים אין לנו אנשי קשר בצד השני של העיר כמו לאי"ל. אלו מכם שיוצאים מהגטו הם השליחים היחידים שיש לנו בצד הארי שבאים במגע עם A.K . אנו יודעים מההיסטוריה שלאי"ל יש נציגים רשמיים. אריה וילנר שנקרא יורק הוא מנהל מו"מ עם A.K עם המחלקה לענייני יהודים עם אדם בשם Henryk Wolinski שנקרא Waclaw. אני מספר לכם כל זאת ונותן לכם את השמות המחתרתיים כדי להראות לכם שלמרות שאין אנו עובדים תחת פיקוד אחד אנו מתואמים אחד עם השני.<br />אנו באצ"י מאמינים שעלינו לקבל לשורותינו כל יהודי שיש לו נשק ושאומר שהוא מעונין להצטרף אלינו. עלינו לקחת אותו או אותה ולאמן אותם כחלק מאיתנו. אולם, במקביל, לבדוק ולבדוק שוב האם הוא האיש הנכון. אי"ל מאמינים שמדיניות כזאת עלולה לסכן את האירגון, זו המחלוקת הבסיסית והסיבה העיקרית מדוע אנו מעדיפים להשאר שני גופים מחתרתיים נפרדים, בסוף זה לא ישנה. לצערנו איננו מאמינים שבאיזה שהיא דרך אנו יכולים לזכות בקרב הסופי. השאלה שבמחלוקת בין האירגונים היא מה הדרך שאנו יכולים לגרום לגרמנים ועוזריהם את הנזק הגדול ביותר, רק הזמן יוכיח מי צודק ומי טועה."<br />לאחר סיום הנאום, הייתה התרעמות בקרב אנשי האצ"י על הצורך בתאום עם אי"ל, פרנקל הבטיח לנוכחים שבמידה והם יגיעו למסקנה שהגיע הזמן לפעול הם יפעלו. אם הס.ס יבקש לבחון עד כמה הגטו מוכן כדי לסכן את חיסול הגטו לא ניפתח במלוא הכוח. בכך שנראה להם את כוחנו נאפשר להם להכין את עצמם טוב יותר לחיסול הסופי. המטרה לא להגיב לאקציה כזאת או אחרת אלא רק בחיסול הסופי. (פרנקל חושש לשגרמנים יש כוונה לבצע אקציה ניסיונית כדי לבחון את תגובת ויכולת המחתרות לפני החיסול הסופי של הגטו-הסבר שלי) ההחלטה מתי לפעול תשאר באחריות הפיקוד של אי"ל היות והם כוללים כוחות רבים, קומוניסטים, בונד והמפלגות הציוניות. רק אם נגיע למסקנה שהם טועים בהערכת המצב נפעל. היות והייתה אי נחת מהתשובה הוא קורא ללוחמים לגלות משמעת גם אם הדברים לא נראים להם.<br />מדוע אצ"י לא השתתף במרד הקטן? המנהיגות טענה שזו רק אקצית ניסיון לקראת החיסול הסופי, סיבה נוספת, האקציה לא התרחשה בקרבה לאזורים שהיו בשליטת האצ"י.<br />ביום האחרון לאקציה, ב-21 לינואר 1943, נשא פרנקל נאום נוסף במפקדת האצ"י: (עמ' 183-181)<br />"חברים, מעת לעת המנהיגות קוראת לכם כדי לתת לכם השראה לקראת המאבק שמחכה לנו. אנו נמשיך לומר לכם שהגרמנים לא ינצחו במלחמה, עמנו ישרוד למרות שנגזר דיננו שלנו. היום אני רוצה להתנצל על הפסימיות שלי, טעיתי, גורלנו לא נחרץ. חברים, מוות אינו דבר חדש או דבר שקורה רק ליהודים בגטו וארשה. אין דבר חדש במוות, המוות קיים, סלחו לי על הפרדוקס אולם מוות קיים מאז שהחיים נולדו. אפילו מוות בתאי הגז נוסה על ידי הגרמנים הברברים לפני תחילת המלחמה. הדבר היחיד שיוצא דופן במצבנו הוא שנולדנו יהודים ושהכריזו עלינו גזר דין מוות. אין צורך, למי שאינו יהודי, לקבל רשות להרוג יהודי. זה נעשה תחת פסק דין כללי . רצח יהודי הוא דבר שאנשים מתוגמלים עליו. אבל, האם זו הסיבה מדוע עלינו לצאת לקרב עם תחושה שנגזר דיננו? בודאי שלא. הפסימיות שאנחנו, מנהיגי האצ"י, נושאים בליבנו היא שאנו מיעוט חסר משמעות, נלך לאיבוד בין מיליוני היהודים שנרצחו. רוצחנו יסיימו באופן עלוב וישלמו את המחיר עבור הפשעים שלהם אבל, אנחנו לא נזכה לראות את זה. פה ושם אחד או שניים יחיו כדי לראות את תבוסת הגרמנים. הפסימיות שלנו נובעת היות ואיננו מאמינים שאנו ניצג בעתיד את הרוח היהודית. הפסימיות שלנו נובעת היות ואנו מאמינים שאפילו הקרב הסופי שלנו, שעומד להתרחש בקרוב, לא יוזכר לעולם ובמהרה ישכח.<br />כן חברים, טעיתי ואני מתנצל בשמי ובשם כל המנהיגות על היותנו כל כך פסימיים. בשבוע האחרון הרבה השתנה בעולם שסגור עבורנו. גרמניה נוצחה בצפון אפריקה. בזמן האקציה הגדולה לא שמנו לב לעולם החיצוני, צבאו של היטלר הגיע קרוב לתעלת סואץ, הבריטים החלו לבצע סידורי חרום למקרה שהגרמנים יגיעו לקהיר. אינני צריך לומר לכם מה עלול להיות אם הגרמנים היו מגיעים לתל אביב וירושלים, עכשיו הגרמנים נסוגים מצפון אפריקה. דבר דומה קורה בחזית הרוסית. זה ענין של ימים לפני שהיטלר יובס בסטלינגרד. על פי הרדיו האנגלי מאות אלפים נפלו לידי הצבא הסוביטי, הם מכותרים ומנותקים מקוי האספקה. עשרות אלפים קפאו למוות, אין להם לבוש חורף, לא אוכל, לא תרופות וסלחו לי על מה שאני עומד לומר, כמונו, גורלם נחרץ. אני בטוח שנחיה מספיק כדי לשמוע על התבוסה הגרמנית בסטלינגרד. ארבעת הימים האחרונים הראו לנו שאנו לא נשכחנו, הלחימה שלנו כאשר יוודע עליה וללא קשר כמה קצרה תהיה, לא תשכח! אנחנו נירשם בדפי ההסטוריה היהודית! ילדים בעתיד, על אדמת ארץ ישראל, ילמדו עלינו ואנו נהיה עבורם דוגמא לאומץ. אתם תראו, אולי זה הגיע במאוחר אבל, היהודים בגטו החליטו להתנגד לגירוש, אפילו אלו ללא נשק וללא אירגון אינם חוששים להתנגד. הרוצחים ערניים לזה. הגרמנים חוששים. היום הם יניחו לנו אולם, הם מכינים את עצמם לגמור אותנו. ברור שנלחם כשנשק בידנו ורובינו יפלו. אולם, נמשיך לחיות בחיים ובליבות הדורות הבאים ובדפי ההיסטוריה.<br />חברים, אנחנו נמות טרם זמננו אולם לא נחרץ גורלנו. נמשיך לחיות כל עוד ההיסטוריה היהודית קיימת".<br />לקראת פרוץ המרד דוד לנדאו עבר לתצפית ברחוב מורנובסקה 17 שהיה הבנין הגבוה ברחוב ממנו ניתן היה לראות מה מתרחש מעבר לחומה. בקבוצה שלו היו 120 לוחמים, למעשה ביום הראשון הם לא היו מעורבים בלחימה. היום השני ללחימה היה שייך לאצ"י.<br />הבנין ברחוב מורנובסקה 17 היה בגובה ארבע קומות וניתן היה לצפות ממנו על מעבר לחומה, הבית היה מוכר לו היות והוא היה בית הוריו. אחת הסיבות לבחירת הבית הייתה היות והוא רצה להניף את הדגלים על בית הוריו "לא יכולתי לבצע את המשימה ביום הראשון היות והיה חסר דגל פולני." דוד החליט להניף את הדגל היהודי בתום היום הראשון אם הדגל הפולני לא יגיע עד אז. בבוקר של היום השני ללחימה הגיע ילד והביא את הדגל הפולני, הוא הציע לו לתלות את הדגל, ילד זה היה ג'ק אייזנר.<br />תאור המרד<br />הניצוץ הראשון של הקרב היה שייך לצעירי השומר הצעיר. היום השני החל ביריות לעבר הדגלים, הקרב הגדול החל בשעות אחר הצהרים המוקדמות. לנדאו מציין שהם קיבלו עזרה משתי המחתרות הפולניות אולם עזרה זניחה. ביום השלישי הם קיבלו פקודה להתפנות.<br />במהלך הלחימה דוד לנדאו היה לבוש בבגדי איש ס.ס ובאחת ההזדמנויות הוא נדרש, על ידי פרנקל, לצאת מהבניין ולהכניס לתוך מלכודת שני קצינים גרמנים.<br />במשך שלושת ימי הלחימה הראשונים רוח הלחימה הלכה וגברה, השינוי החל ביום הרביעי או חמישי כאשר הגרמנים הפסיקו להכנס לגטו בכוחות גדולים והחלו בהרס ברוטלי של הגטו.<br />הקרב הפתוח נגד הגרמנים הגיע לסיום בקרב שהתרחש במורנובסקה ב-25 או ב-26 לאפריל, יום של קרבות משעות הבוקר עד שעות אחר הצהרים המאוחרות. במהלך היום האצ"י איבד הרבה לוחמים, בסוף היום נמסר להם שבוצעו הסידורים לפינוי הלוחמים לצד הארי דרך תעלות הביוב כדי להצטרף לפרטיזנים הפולנים ביערות. ניתנה להם האפשרות לבחור האם להצטרף לקבוצה שיוצאת מהגטו או להשאר בגטו. לכל אחד ניתנה האפשרות להחליט על דרכו. רק שלושה או ארבעה בחרו לצאת מהגטו, השאר נשארו. נמסר להם לא להכנס לקרב עם הגרמנים אלא אם הם יקלעו אליו בחוסר ברירה.<br />לנדאו בחר להשאר בגטו, בעוד כ-50 איש עשו הכנות ליציאה מהגטו ביום המחרת.<br />לנדאו נתפס בגטו ונשלח לאומשלגפלץ ומשם ברכבת לטרבלינקה. כ-20 ק"מ מטרבלינקה הוא ברח מהרכבת עם עוד שני יהודים וחזר לוארשה. בוארשה הוא פגש את אישתו והם הסתתרו אצל משפחה פולנית עד פרוץ המרד הפולני. לנדאו לקח חלק במרד הפולני ולאחר שהוא הסתיים הוא בחר להמשיך ולהסתתר בעיר ההרוסה עד לכניסת הצבא האדום.<br /><strong>מפגש עם אנילביץ'<br /></strong>הרבה לפני פרוץ המרד לנדאו רכש בצד הארי אקדח בלגי. יומיים לפני פרוץ המרד הוא נשאל על ידי מישהו האם הוא מעונין לפגוש את מרדכי אנילביץ'. "הייתי מופתע מההצעה הלא שיגרתית ונענתי בחיוב." תוך כדי שיחה עם אנילביץ' וקצת לפני הפרידה, אנילביץ' פנה אליו ואמר שהוא שמע שיש לו אקדח בלגי, אנילביץ' הראה לו את האקדח הפשוט שלו וביקש להתחלף, דוד נענה בחיוב.<br /><br />התקציר נכתב על ידי אמיר השכל<br /><br />מקורות<br />ספרים<br />1. אוירבך רחל, מרד גטו וארשה, הוצאת "המנורה" תל אביב תשכ"ג-1963<br />2. אייזנר ג'ק, אוד מוצל מאש, ידיעות אחרנות הוצאת עידנים, ירושלים, 1982<br />3. ברמן אדולף אברהם, במקום אשר יעד לי הגורל, בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח<br />4. גוטמן ישראל, יהודי וארשה 1943-1939 גיטו, מחתרת, מרד יד ושם האוניברסיטה העברית בירושלים, הוצאת ספריית הפועלים, תל אביב 1977<br />5. גראייק, שלום-סטיפן,"שלושה ימי קרב" הוצאת מערכות, תשל"ג-אוקטובר 1972.<br />6. ואלבסקי רישארד, יורק, הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ וספרית הפועלים, תשל"ו-1976<br />7. וודובינסקי דוד, אנחנו לא נושענו, יד ושם, ירושלים, 1986<br />8. לוי אריה שריד, במבחן הענות והפדות כרך א'-בנתיב היסורים והמרי, הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', תשנ"ז<br />9. צוקרמן יצחק, שבע השנים ההן, הוצאת הקיבוץ המאוחד בית לוחמי הגטאות, 1990<br />10. קרמיש יוסף, גיטו וארשה בעיני האויב, יד ושם, ירושלים, תשכ"ו<br />11. קרקובסקי שמואל, לחימה יהודית בפולין נגד הנאצים, יד ושם המכון ליהדות זמננו האוינברסיטה העברית בירושלים, הוצאת ספרית הפועלים, תל אביב 1977<br />12. רינגבלום עמנואל, כתבים אחרונים יחסי פולנים-יהודים, יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון, ירושלים, תשנ"ד<br />13. Landau.J.David. Caged The Landau Manuscript, National Library of Australia, 1999<br />מאמרים<br />1. אשכולי חוה, הגנה עצמית יהודית בפולין ערב המלחמה, לחימה יהודית בשואה דפים לחקר תקופת השואה יב', תשנ"ה, עמ' 87-63<br />2. בן אריה, פוליטיקה ומרד-גטו וארשה, לחימה יהודית בשואה דפים לחקר תקופת השואה יב' תשנ"ה עמ' 120-97<br />3. הלמן יהודה, על גורלם של שרידי הלוחמים של ה"איגוד הצבאי והיהודי בווארשה (מבוא ותעודה), דפים לחקר תקופת השואה ה' אוניברסיטת חיפה תשמ"ז, עמ' 317-307<br />4. הלפרין אדם, חלקה של בית"ר במרד גטו וארשה, שואת יהודי אירופה רקע-קורות-משמעות, יד ושם, ירושלים, תשל"ג עמ' 417-411<br />5. לפידות יהודה, האצ"ל בפולין, ירושלים, תשס"ב, דעת אתר לימודי יהדות ורוח<br />6. פלדמן ענת, תנועת בית"ר 1933-1923 דרכה, פעולותיה, מתנגדיה, פרסומים מוזיאון הלוחמים והפרטיזאנים, תל אביב, טבת, תשמ"ח, דצמבר 1987/שנה כ"ב כרך ז' מס' 2 (62) עמ' 21-11<br />7. קרמיש יוסף, "המרי והמרד בגיטו", אנציקלופדיה של גלויות כרך ראשון וארשה בעריכת יצחק גרינבוים הוצאת חברת אנציקלופדיה של גלויות בע"מ ירושלים-תל אביב, ניסן תשי"ג אפריל 1953, עמ' 800-733<br />8. רמבה א. התנועה הרביזיוניסטית (הצה"ר) וההסתדרות הציונית החדשה, אנציקלופדיה של גלויות, כרך ששי וארשה חלק ב' בעריכת יצחק גרינבוים, הוצאת חברת "אנציקלופדיה של גלויות" בע"מ ירושלים-תל אביב מארס 1959 עמ' 213-186</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6172508138079055300-7806878730655340385?l=ahaskel.blogspot.com' alt='' /></div>haskel amir אמיר השכלhttp://www.blogger.com/profile/00074364089802940801noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6172508138079055300.post-56623509095137599632008-06-07T20:06:00.000-07:002008-08-14T01:50:25.103-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">4.5.08 </span></div><span style="font-family:arial;"><p align="right"><br /></p><div dir="rtl" align="right"><br /><span style="font-size:130%;"><strong>קורצ'אק האיש והמחנך כפי שהוא משתקף מרשימותיו בגטו</strong></span><br />כתב אמיר השכל<br /><strong>על הרשימות<br /></strong><a href="http://1.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/SEtNz3ewnnI/AAAAAAAAAG0/-LpVDCEijH8/s1600-h/KOR.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5209342947445743218" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/SEtNz3ewnnI/AAAAAAAAAG0/-LpVDCEijH8/s200/KOR.jpg" border="0" /></a>החל מה-15 למאי 1942 ועד ה-4 לאוגוסט באותה שנה כתב יאנוש קורצ'אק רשימות בהן הוא תעד את ארועי היום ומחשבותיו. (קורצ'אק חשב על כתיבת יומן שנים רבות עוד לפני פרוץ המלחמה אולם עקב עיסוקיו הרבים הרעיון לא הגיע לכדי מימוש.)<br />נשאלת השאלה למה רק אז החל בכתיבת הרשימות? על כך יש רק השערות. למעשה ידיעות ראשונות על השמדה הגיעו לגטו וארשה כבר בסוף 1941 אולם כידוע, ידיעות לחוד והפנמה לחוד. בלילה שבין ה-17 ל-18 לאפריל 1942 רצחו הגרמנים 48 מתושבי הגטו, בהם עסקנים ודמויות מרכזיות מחיי הגטו, ארוע זה היה ארוע משמעותי שפיזר, במידה מסוימת, את האשליות והאווירה בגטו השתנתה מקצה לקצה. כנראה שבעקבות ארוע זה החליט קורצ'אק שאי אפשר יותר לדחות את הכתיבה, אולם, כמו שנאמר, זו השערה בלבד.<br />קורצ'אק היה רושם את רשימותיו בכתב יד ועובד המשרד שלו, הנריק עזרילביץ, היה מעתיק אותן במכונת כתיבה. העותק היחיד הועבר, על פי בקשתו של קורצ'אק, לעוזרו וידידו איגור נברלי, ימים אחדים לאחר שקורצ'אק ויתומיו שולחו מהגטו אל מותם בטרבלינקה. נברלי העביר את הרשימות למשמרת למארינה פאלסקה, ידידתו של קורצ'אק ומנהלת בית היתומים הפולני "ביתנו", שביקשה להסתיר אותן בקיר בעליית הגג של המוסד. לאחר המלחמה הוצאו הרשימות מן מהמסתור ומאחר ומארינה פאלסקה כבר לא הייתה בחיים הן נמסרו ליושב ראש "אגודת הפועלים למען הילד" שבית היתומים עבר לבעלותה. יושב הראש החזיר את הרשימות לנברלי לאחר שהאחרון שוחרר ממחנה הריכוז. היומן הוצא לאור ב-1958<br /><strong>רקע</strong><br />ארבע השנים שקדמו לפרוץ המלחמה היו שנות משבר קשות בחייו של קורצ'אק שעסק עד אז במגוון של נושאים: ניהול שני בתי יתומים, כתיבה ספרותית ועיתונאית, הרצאות והוראה בנושאי חינוך, עריכת עיתון ילדים. במחצית השנייה של שנות השלושים צומצמה עשייתו והשפעתו, הוא סולק מהרדיו הפולני ואולץ להתפטר מניהול בית היתומים הפולני. שני ארועים אלו נגרמו, כנראה, בשל יהדותו, למרות, שחילוקי דעות בנוגע לדרך ניהול בית היתומים הפולני התגלו כבר קודם לכן עם מארינה פאלסקה, המנהלת הפולניה. בנוסף, נגרמה לו עוגמת נפש רבה מיחסם המנוקר של השכנים הפולנים, עקב אנטישמיות חריפה בפולין, לילדי בית היתומים ברחוב קרוכמאלנה 92. באותה תקופה וכנראה בהשפעת ביקורו השני בארץ ישראל ב-1936 החל קורצ'אק מהדק את קשריו עם תנועות הנוער החלוציות, הוא לקח חלק בסמינרים שלהם בנושאי חינוך. ערב המלחמה שיתף קורצ'אק את יצחק גרינבוים במחשבותיו להעלות לארץ ישראל ולהשתכן באחד הקיבוצים.<br /><strong>פרוץ המלחמה<br /></strong>עם ההכרזה על הגיוס בפולין התייצב קורצ'אק, בן ה-61, בלשכת הגיוס כשהוא לבוש במדי הרב-סרן שלו. בספטמבר 1939 ניתן היה לשמוע שוב את קולו המוכר והשקט ברדיו הפולני כשהפעם הוא מדבר על כבודה של פולין, על משמעות של גבורה ואהבת מולדת והמלצות כיצד לנהוג עם ילדים בעת מלחמה.<br />לאחר כניעת פולין ומתוך הבנת המצב חזר קורצ'אק לפעילותו האינטנסיבית בבית היתומים ובינואר 1940 כבר מנה בית היתומים 150 ילדים וילדות. עול הפעלתו של המוסד, על כל המשמעויות הנגזרות מכך, נפל על כתפיו של קורצ'אק וסטאפה וילצ'ינסקה שהייתה יד ימינו. קורצ'אק כיתת רגליו באותם ימים אצל נדבנים פולנים, יהודים אמידים שהיו עוד באותה תקופה בוארשה ואצל אדם צ'רניאקוב.</span></div><p dir="rtl" align="right"><a title="" style="mso-footnote-id: ftn1" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn1" name="_ftnref1"><span style="font-family:arial;">[1]</span></a><span style="font-family:arial;"> לקורצ'אק היו קשרים טובים שבאו לידי ביטוי בסיוע כלכלי עם אברהם גפנר, מנהל מחלקת האספקה של היודנראט.<br />בנובמבר 1939 הוציאו השלטונות הגרמנים צו שחייב כל יהודי לענוד סרט לבן עם מגן דוד כחול, קורצ'אק היה אחד הבודדים שלא קיים צו זה. בנוסף, הוא סירב לפשוט את מדי הקצין שלו והסיר מהם את סימני הדרגות. התיחסותו של קורצ'אק לצו הגרמני ולכיבוש הגרמני באו לידי ביטוי במשפטים הבאים: "אני מקבל רק חוקי טבע והאלוהים ולא חוקי-אדם" ו"בשבילי לא קיים כיבוש גרמני. אני קצין פולני והנני גאה על כך". בתגובה על גזירת ההשפלה החליט קורצ'אק לעצב דגל חדש לבית היתומים, דגל בצבע ירוק. מצידו האחד של הדגל נרקמה פריחה של עץ הערמון ומצידו השני מגן-דוד, גאוות הסמל היהודי.<br />ביוני 1940 התעקש קורצ'אק להוציא את יתומיו, בדגש על הצעירים והחלשים, לקייטנה כמו שעשה בשנים שלפני המלחמה.<br /><strong>סגירת הגטו<br /></strong>עקב הפער בין כמות היהודים שהוכנסו לגטו וגודלו לא נמצא פתרון לשיכונם של מספר מוסדות ציבור בגטו, אחד מהם היה בית היתומים של קורצ'אק. קורצ'אק פנה בכתב ב-30 לאוקטובר 1940 וביקש להשאיר את בית היתומים במקומו. סטאפה, שהייתה יותר מציאותית מקורצ'אק, הסתפקה בבבקשת דחיה של מספר חודשים ואמנם הושגה דחייה של שבועיים, עד ה-30 לנובמבר. בית היתומים החדש הוקם ברחוב חלודנה 33. הגרמנים פיקחו על העברת רכוש בית היתומים למיקומו החדש בגטו וביקשו להחרים, בהזדמנות זו, את מלאי תפוחי האדמה שהיה עיקר מזונם של הילדים, קורצ'אק הלך לבית העירייה במדיו, ללא הסרט וצו ההחרמה בוטל אולם, קורצ'אק נאסר והועבר לפאוויאק.<br />הבניין ברחוב כלודנה 33 היה בסך הכל גדול ומרווח ונתן מענה סביר לבית היתומים המוגדל. לאחר תקופת התאקלמות קצרה חזרה הפעילות בבית היתומים לשיגרה. מערכת היחסים בבית היתומים, על אף המצוקה בגטו והשפעתה על קוד ההתנהגות הבין-אישית, הייתה מבוססת על דרך ארץ, כבוד הדדי וסובלנות. בשלושת החודשים הראשונים של 1941 נפל כל עומס הארגון מחדש וניהול בית היתומים על כתפיה של סטאפה, כמו שקרה בעבר עת שירת קורצ'אק במלחמת העולם הראשונה.<br />בסוף חורף 1941 שוחרר קורצ'אק מהפאוויאק תמורת תשלום כופר. קורצ'אק חזר מהכלא עמוס רשמים מהמפגש עם העולם התחתון, הוא היה גאה שעמד בכבוד בכל מטלות הכלא ובמהלך התקופה לא נפל ולו פעם אחת למשכב. מנגד, יש עדויות שהוא נראה עייף ומדוכא במבטו אולם הוא עשה הכל כדי להסתיר את האמת.<br />קורצ'אק חזר לפעילות מהר, הילדים חשו שוב בפעילותו אולם השתדלו שלא להטרידו. כרגיל, אספקת מזון הייתה נושא מרכזי בטיפולו של קורצ'אק, במצוקתו הוא היה גם מגיע ללאשנו 13, לגאנצוויך וחבורת משתפי הפעולה. בימי שבת, בשעות הבוקר, הייתה מתקיימת פגישת מחנכים וצוות מפעילי בית היתומים. את הישיבה ניהל קורצ'אק כשאחד הנושאים שעמד על הפרק היה מלאי המזון. קורצ'אק תבע ונאבק ביודנראט כדי לקבל חבילות מזון שנשלחו לגטו לאנשים שנמלטו בראשית המלחמה מזרחה לברה"מ והצליח. ילדים שהיו להם משפחות בגטו נהגו לצאת לבקר את משפחותיהם ביום שבת, אחרי הצהרים, מתוך הבנת חשיבות הקשר בין הילד ומשפחתו. קורצ'אק חשש שיציאה מבית היתומים עלולה לחשוף את הילדים למחלות והמגפות שהשתוללו בגטו והוא, באופן אישי, בדק את הילדים עם חזרתם. באותה עת, שבית היתומים התרוקן במקצת, יצאה סטאפה לפגוש ילדים, בוגרי המוסד ולעקוב אחרי מהלך חייהם בגטו. כשהיה צורך, סטאפה ידעה לעזור, לתווך ולפתור בעיות. היות ומערכת החינוך לא פעלה בגטו הקים קורצ'אק בית ספר פנימי בבית היתומים כשעדיפות ניתנה ללמוד קריאה, כתיבה וחשבון. למחנכים המתלמדים ולחניכים הבוגרים ניתנו, מעת לעת, הרצאות בנושאי היסטוריה, חברה וספרות על ידי טובי המרצים שהיו בגטו. בנוסף, התקיימו בבית היתומים פעולות תרבות שכללו, קונצרטים, הצגות והופעות שונות.<br />שפתו של קורצ'אק ברוב שנות חייו הייתה פולנית, הוא לא שלט בשפת היידיש שהייתה השפה השגורה בפי רוב היהודים בפולין. בשנות השלושים כאשר קורצ'אק יצא לביקוריו בארץ ישראל הוא החל בלימוד העברית ומאוחר יותר אף למד יידיש. באחת הישיבות בבית היתומים שבגטו התפתח ויכוח בין מצדדי הפולנית ובין מצדדי היידיש על אופי הפעילות התרבותית בבית היתומים, קורצ'אק הכריע, להפתעת המשתתפים, בעד היידיש-"השפה שבה מדברים המוני העם בגטו ואתה הם מתים".<br />קורצ'אק שגילה את יהדותו בגיל חמש ולא היה איש דתי, השקיע מאמצים רבים בארגון תפילות הימים הנוראים של שנת 1941, קורצ'אק עצמו היה שקוע בתפילה כשהוא אוחז בידיו מחזור בתרגום פולני. במהלך הימים הנוראים קורצ'אק נשא דברים שעיקרם, הרעיון, שהאדם יסודו בעפר וסופו בעפר וככל שיסורי האדם גוברים כך גדל גם רצון החיים שלו.<br />ב-26 לאוקטובר 1941, לרגל צימצום הגטו, הועבר בית היתומים מרחוב כלודנה 33 לבית שנמצא בין הרחובות שיינה 16 לרחוב שליסקה 9 (רחובות מקבילים), הפעם היה זה בית שלא תאם את צרכי בית היתומים ובנוסף, צימצום הגטו היה אות מבשר רעות.<br />קורצ'אק לא הסתפק בניהול בית היתומים, ברחוב דזיאלנה 39 היה בית אסופים, בבית חיו ילדים אסופים, רובם בגיל רך. מצבו של הבית הלך והידרדר והילדים החוסים בו התהלכו או שכבו במיטותיהם יחפים ורעבים, רבים מהם היו על סף מוות. בגטו לא נמצא איש שהיה מוכן לקחת את הבית והטיפול בילדים תחת חסותו. בפברואר 1942 הגיש קורצ'אק ליודנראט בקשה, בצרוף תולדות חיים, כדי להתקבל כמחנך בבית זה, בקשתו התקבלה.<br />ב-15 ליולי 1942, שבוע לפני תחילת הגירוש הגדול מהגטו, התקיימה ההצגה האחרונה בבית היתומים, הייתה זו הצגה בשם "הדואר" שעסקה בנער חולה שמרותק למיטתו במצוות הרופא. העיסוק היחיד של הנער הוא תצפית מחלון על הנעשה ברחוב. הנער כמה לצאת החוצה אל הטבע, הייתה זו מאין אלגוריה על חיי הילדים בגטו שהיה מוקף וסגור בחומה. כשנשאל קורצ'אק מדוע הוא בחר במחזה הזה ענה כי רצה שהילדים ילמדו לקבל בשלווה את פני מלאך המוות.<br /><strong>כמה מילים על סטאפה</strong><br />בעוד קורצ'אק היה איש ההגות והחזון הייתה סטאפה אשת התכנון והביצוע. סטאפה העשירה את העשיה החינוכית והפכה את הרעיונות החינוכיים של קורצ'אק למציאות. סטאפה ידעה למזג אהבה ללא תנאי לילדים ובמקביל, דרשה מהם לעמוד בחובות בית היתומים, סדר ומשמעת. סטאפה הייתה אחראית על השגרה, ידה הייתה בכל והילדים היו פונים אליה בכל נושא וענין. היכולת שלה להיות תמיד במקום ובזמן נסכה ביטחון בלב הילדים.<br />סטאפה הייתה בשנות השלושים בשלושה ביקורים בארץ ישראל, ביקורה השני, במחצית השנייה של שנות השלושים, חיזק את את זיקתה לארץ והיא חשבה ברצינות על עליה. הביקור השלשי היה מתוך מטרה להשתקע והיא שהתה למעלה משנה וחצי בקיבוץ עין-חרוד שם עסקה בחינוך ילדים. באפריל 1939 חזרה סטאפה לוארשה כדי להאיץ את עליתו של קורצ'אק לארץ ישראל אולם המצב הפוליטי והחשש מפרוץ מלחמה השאיר אותה בבית היתומים לצידו של קורצ'אק. ב-2 לאפריל 1940 היא כותבת לחברתה פייגה ליפשיץ מעין חרוד "יקירתי, אנו בריאים. אני עובדת קצת בבית היתומים ואילו קורצ'אק הרבה. לא באתי, כיון שאין אני רוצה לנסוע בלי הילדים."</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn2" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn2" name="_ftnref2"><span style="font-family:arial;">[2]</span></a><br /><span style="font-family:arial;">הגירוש<br />הקורבנות הראשונים לגירוש היו ילדי הרחוב, חרף ניסיונותיהם למצוא מקומות מסתור, "נצודו" הילדים ברחובות הגטו ונשלחו לאומשלאגפלאץ. גירוש מוסדות הילדים החל בראשית אוגוסט 1942 ואחד הראשונים היה בית היתומים של קורצ'אק. בגטו התפתח ויכוח האם נכון, מבחינה ציבורית, שקורצ'אק ואיתו עשרות מחנכים, ילכו עם ילדיהם אל מותם או יישארו בחיים ויוכלו להמשיך לשרת את הציבור.<br />גירוש בית היתומים התרחש ביום רביעי, ה-5 לאוגוסט, היום ה-15 לגירוש וחמישה ימים לפני גמר חיסול הגטו הקטן. בחיבור "חורבן וארשה" שנכתב במהלך ימי הגירוש ומיוחס לסופר יהושע פרלה יש תאור, נוגע ללב, של מסע בית היתומים לאומשלאגפלאץ ":<br />....דבר נפלא התרחש: מאתים ילדים לא צעקו. מאתים הנפשות הטהורות, שנדונו למוות, לא בכו. איש מהם לא נמלט, איש מהם לא הסתתר, הם רק התרפקו כסנוניות חולות על מורם ומחנכם, על אביהם ואחיהם, על יאנוש קורצ'אק, שיגן עליהם וישמרם.....יאנוש קורצ'אק, ללא כובע, חגור חגורת עור, נעול מגפיים, כפוף ושחוח, מחזיק בידו של ילד וצועד קדימה. אחריו צועדות אחיות אחדות בסינרים לבנים ואחריהן מאתים ילדים לבושים בגדים נקיים ומסודרים, מובלים אל העקדה....הילדים מוקפים מכל הצדדים שוטרים גרמנים, אוקראינים והפעם גם יהודים. השוטרים דופקים בהם במגלביהם ויורים ללא הפסק מאקדחיהם....אבני הרחוב בכו למראה תהלוכה זו."</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn3" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn3" name="_ftnref3"><span style="font-family:arial;">[3]</span></a><br /><span style="font-family:arial;">על ההצעה הגרמנית לקורצ'אק להציל את חייו יש כמה גירסאות, האחת אומרת שבתוך המהומה פילס קצין ס"ס את דרכו בתוך ההמון והגיש לקורצ'אק מכתב שתוכנו לא ידוע אך מעריכים שהייתה בו הצעה לחזור לביתו. גירסה אחרת טוענת שכשהילדים היו כבר בתוך הקרונות ניגש קצין גרמני לקורצ'אק ואישר לו לצאת מהקרון אולם הוא דחה את ההצעה.<br /><strong>דמותו של קורצ'אק כפי שמשתקפת מהרשימות שכתב בגטו</strong><br />בעת כתיבת הרשימות היה קורצ'אק בין 63 או 64</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn4" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn4" name="_ftnref4"><span style="font-family:arial;">[4]</span></a><span style="font-family:arial;"> . קורצ'אק של מאי 1942 הוא איש פסימי, בודד, מצבו הגופני והמוראלי ירוד, קורצ'אק עייף הוא מרגיש שמצבו הגופני משפיע על יכולתו להזיז ולקדם דברים וזה מאכזב אותו, זה אינו קורצ'אק של העבר שהיה מסוגל להזיז הרים וגבעות:<br />"אחר כך עייפות בלבד, אחר כך רק צעד-צעד, בעקשנות, בכיוון שנבחר תחילה, וכבר בדרך נוחה יותר, בהתלהבות שפחתה, מתוך הכרה מכאיבה שלא כך, כי פחות מדי, כי בבדידות קשה לאין-ערוך יותר, כי גובר והולך רק לובן השיער, כי מתרבים הקמטים במצח שהיה חלק ועזפני, כי העיניים כבר כהו, והדם האט זרימתו, ובדי-עמל נושאות אותך הרגליים.<br />וכי מה?-הזיקנה.<br />האחד מתנגד ומגביר קצב, שואף כמימים ימימה, רוצה אפילו מהר יותר וחזק יותר, כדי להספיק. הריהו משלה את עצמו, מתגונן, מתקומם ומתחבט. האחר מתחיל, תוך השלמה נוגה, לא רק לוותר, אלא אף לסגת.<br />"איני יכול עוד.-שוב איני רוצה אפילו לנסות!-לא כדאי. כבר איני מבין.-אילו השיבו לי את אפרן של השנים שעלו באש, את האנרגיה שנתבזבזה בתעיה, את התנופה הפזרנית של הכוחות שהיו..."</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn5" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn5" name="_ftnref5"><span style="font-family:arial;">[5]</span></a><br /><span style="font-family:arial;">מנגד, המציאות חזקה יותר ומחייבת אותו לעשות כל שניתן לגייס כסף ומזון ליתומיו, קורצ'אק מפגין נחישות ועקשנות ואינו בוחל כמעט בשום דבר, הוא פונה למיוחסים ולאלו שעוד הפרוטה מצויה בכיסם, הוא פונה לעולם התחתון, הוא מפעיל לחץ על חברי היודנראט, לפעמים אף בצורה בוטה. מי שמצליחה לפשר ולהשיג דברים היא סטאפה, אנשי היודנראט מעידים שנוח להם היה יותר המגע עם סטאפה שגילתה בכל משא ומתן יותר מתינות בדרישותיה.<br />קורצ'אק עקשן ולפעמים מתקשה לקרוא נכון את המציאות, כשסוגרים את הגטו ובשלב הראשון אין מקום למספר מוסדות ציבוריים ובהם בית היתומים הוא מבקש להשאיר את בית היתומים במקומו. סטאפה, שהייתה ראלית יותר, מסתפקת בדחיה עד האביב ומקבלת דחייה של שבועיים. עקשנותו שלא ללכת עם הסרט הלבן עם מגן הדוד הכחול עולה לו במאסר ולבית היתומים באבדן המנהיג והאב הרוחני.<br />קורצ'אק עוסק רבות ברשימותיו בנושא המוות והתאבדות. מוות וסוגית מחלות הנפש מלוות אותו מצעירותו, מאז מותו של אביו:<br />"בהיותי בן שבע-עשרה התחלתי אפילו לכתוב סיפור התאבדות. הגיבור החל שונא את החיים מפחד הטירוף.<br />אימת מוות פחדתי מפני בית חולי-רוח, שבו אושפז אבי כמה פעמים.ובכן בנו של מטורף אני. ובכן עול התורשה רובץ עלי. כבר חלפו עשרות שנים, ואילו מחשבה זו מענה אותי תקופות תקופות."</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn6" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn6" name="_ftnref6"><span style="font-family:arial;">[6]</span></a><br /><span style="font-family:arial;">יום לפני תחילת הגירוש הגדול מגטו וארשה כותב קורצ'אק:<br />"רוצה הייתי למות בהכרה, מתוך צלילות. איני יודע מה הייתי אומר לילדים לפרידה. שואף הייתי לומר להם, כי ניתנה להם חירות גמורה בבחירת הדרך."</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn7" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn7" name="_ftnref7"><span style="font-family:arial;">[7]</span></a><span style="font-family:arial;"> בשעת המבחן קורצ'אק לא נתן להם את אפשרות הבחירה, האם נכון עשה? "יורק", דוד פלונסקי, מעריץ גדול של קורצ'אק, שאת עדותו שמעתי באוקטובר 2004 אינו סולח לו שלא שיתף את ילדיו בגורל הצפוי להם ונתן להם את אפשרות הבחירה, "ולו היה ניצל ילד אחד?" אמר יורק ולא יסף.<br />האפשרות להתאבד והדרך לממש אותה מלוות את קורצ'אק כל חייו:<br />"שנים על שנים שמרתי כספית דוכלורית וגלולות מורפיום בירכתי המגירה. לקחתי אותן עמי רק בלכתי לקבר אמי בבית העלמין. מאז פרצה המלחמה נשאתי את הגלולות בכיס ומענין הדבר, כי בשעת החיפוש בבית הסוהר השאירו אותן בידי.<br />אין לך התרחשות (הרפתקה) מאוסה יותר מהתאבדות שנכשלה. תוכנית כזאת חייבת להבשיל עד תום, כדי שההוצאה-לפועל תבטיח לחלוטין את ההצלחה. אם חזרתי ודחיתי בלי הרף את תוכניתי, שחושבה עד אחרון פרטיה, הרי זה מפני שתמיד, ברגע האחרון, צף ועלה חלום חדש כלשהו, אשר נבצר ממני לנטשו ללא עיבוד."</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn8" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn8" name="_ftnref8"><span style="font-family:arial;">[8]</span></a><br /><span style="font-family:arial;">בחלק השני של הרשימות יש פרק שעוסק באותאנאזיה, הפרק נכתב ביולי 1942 כאשר תחושת הבטן של קורצ'אק, כנראה, רמזה לו שהסוף קרב וכך כותב קורצ'אק: "הזכות להרוג מתוך רחמים שמורה לאיש האוהב ומתייסר-כאשר גם הוא אינו רוצה להישאר בחיים. וכך יהיה בעוד שנים מעטות.<br />.....כאשר הצעתי לאחותי, לאחר שובה מפאריס, התאבדות משותפת, לא היה בכך משום מחשבה או פרוגרמה של פשיטת רגל, נהפוך הוא. צר היה לי המקום בעולם ובחיים.<br />...בשעות מצוקה, כששקלתי את התוכנית להמית (להרדים) את העוללים והזקנים בגיטו היהודי שנדון להשמדה, תפסתי את המעשה כרצח לגבי החולים והתשושים וכרצח מהמארב לגבי התמימים."</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn9" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn9" name="_ftnref9"><span style="font-family:arial;">[9]</span></a><br /><span style="font-family:arial;">אל אף המצוקה בגטו קורצ'אק אינו מפסיק לחלום, במאי 1942 כאשר בגטו יש ידיעות על השמדה והחשש שחיסול הגטו הולך ומתקרב כותב קורצ'ק ברשימותיו: "יהיו, אם כן, בידי אמצעים לא-מוגבלים, ואני מפרסם תחרות על בנין בית-יתומים גדול בהרי הלבנון, בקרבת כפר-גלעדי.<br />יהיו שם חדרי-אוכל וחדר שינה קסרקטיניים גדולים. יהיו גם "בתי מתבודדים" קטנים. על גבי גג שטוח יהיה לי חדר אחד לא-גדול וקירותיו שקופים, כדי שלא אפסיד אפילו זריחה או שקיעה אחת, וכדי שאוכל, בשעת כתיבה בלילה, להציץ מפעם לפעם בכוכבים.<br />ארץ ישראל הצעירה טורחת בנאמנות ובידיעה רבה לבוא לכלל הבנה עם האדמה. אך יגיע תורם של השמים. שאם לא כן, הרי כאן אי-הבנה ומשגה."</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn10" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn10" name="_ftnref10"><span style="font-family:arial;">[10]</span></a><br /><span style="font-family:arial;">על אף מצבו הגופני והנפשי של קורצ'אק והמצוקה הגדולה שסובבת אותו הוא ממשיך להיות איש של מצפון, מוסר ודוגמא אישית. קורצ'אק מספר שכשהיה בעבר בחארבין הוא נסע בריקשה, אולם כשהוא חזר לוארשה הוא סירב להשתמש בריקשה מחשש להכביד על נושאיה. עתה בגטו הוא מעדיף להשתמש בריקשה והוא מסביר זאת:<br />"צריך לתת להם פרנסה. מוטב שאשב בריקשה אני, משישבו שני ספסרים כבדי משקל, המוסיפים גם צרור.<br />רגע מאוס, כשאני בוחר את הבריאים, החזקים יותר (אם ממהר אני) ומשלם חמישים אגורות יותר מהשכר שנקבו."</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn11" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn11" name="_ftnref11"><span style="font-family:arial;">[11]</span></a><br /><span style="font-family:arial;">מצפונו של קורצ'אק מעיק עליו על שזנח את מקצוע הרפואה וכך הוא כותב:<br />"הלא השבע השנים הראשונות שימשתי רופא בית צנוע בבית חולים. כל השנים שחלפו מאז מלווה אותי הרגשה המאוסה, כי ערקתי. בגדתי בילד החולה, ברפואה ובבית החולים. "</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn12" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn12" name="_ftnref12"><span style="font-family:arial;">[12]</span></a><br /><span style="font-family:arial;">ובאשר לדוגמא אישית, בבית היתומים לא היו מנהלים ופועלים, כולם, כולל קורצ'אק, עסקו בכל סוגי המלאכות, קורצ'אק מתיחס לסוגיה בפרק שכותרתו "מדוע אני אוסף כלים?" וכך הוא עונה על השאלה:<br />"כשאני אוסף בעצם ידי, רואה אני את הצלחות הפקועות, את הכפות המכופפות את הקעריות השרוטות. ...לפעמים אעיף עין כיצד מחלקים את התוספות, או אראה מי יושב ליד מי ואהרהר לי על דא ועל הא." אבל זה לא העיקר בעיניו, העיקר הוא: "נאבק אני כי בבית היתומים לא נדע עבודה עדינה או גסה, חכמה או טיפשית, נקיה או מלוכלכת-עבודה לעלמות חמודות ולאספסוף פשוט. לא יהיו בבית היתומים עובדי-גוף בלבד ועובדי רוח בלבד."</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn13" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn13" name="_ftnref13"><span style="font-family:arial;">[13]</span></a><br /><span style="font-family:arial;">בחרתי לסיים בפילוספית החיים של קורצ'אק כפי שאני מבין אותה מרשימותיו: "איני קיים כדי שיאהבוני ויוקירו אותי, אלא כדי שאפעל אני ואוהב. אין הסביבה חייבת לעזור לי, אלא אני חייב לדאוג לעולם, לאדם."</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn14" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn14" name="_ftnref14"><span style="font-family:arial;">[14]</span></a><br /><span style="font-family:arial;"><br /><br />העבודה נכתבה על פי הספר יאנוש קורצ'אק מן הגטו (1942-1939) כתב יאנוש קורצ'אק-ההערות לספר נכתבו על ידי יצחק פרליס.<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn1" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftnref1" name="_ftn1"><span style="font-family:arial;">[1]</span></a><span style="font-family:arial;"> ביומנו של צ'רניאקוב מתועדים ארבעה ביקורים של קורצ'אק לפני הקמת הגטו.<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn2" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftnref2" name="_ftn2"><span style="font-family:arial;">[2]</span></a><span style="font-family:arial;"> יאנוש קורצ'אק, מן הגטו, עמ' 33.<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn3" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftnref3" name="_ftn3"><span style="font-family:arial;">[3]</span></a><span style="font-family:arial;"> שם, עמ' 67.<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn4" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftnref4" name="_ftn4"><span style="font-family:arial;">[4]</span></a><span style="font-family:arial;"> קורצ'אק עצמו לא ידע את שנת לידתו המדויקת היות וכפי שהוא מעיד ברשימות אביו לא טרח שנים להכין לו תעודת לידה, "אמא כינתה את מעשהו הזנחה נפשעת : כעורך דין חייב היה אבי לא לדחות את הכנת תעודת הלידה." עמ' 160.<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn5" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftnref5" name="_ftn5"><span style="font-family:arial;">[5]</span></a><span style="font-family:arial;"> שם, עמ' 75.<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn6" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftnref6" name="_ftn6"><span style="font-family:arial;">[6]</span></a><span style="font-family:arial;"> שם, עמ' 151.<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn7" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftnref7" name="_ftn7"><span style="font-family:arial;">[7]</span></a><span style="font-family:arial;"> שם, עמ' 161.<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn8" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftnref8" name="_ftn8"><span style="font-family:arial;">[8]</span></a><span style="font-family:arial;"> שם, עמ' 103.<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn9" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftnref9" name="_ftn9"><span style="font-family:arial;">[9]</span></a><span style="font-family:arial;"> שם, עמ' 149.<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn10" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftnref10" name="_ftn10"><span style="font-family:arial;">[10]</span></a><span style="font-family:arial;"> שם, עמ' 88.<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn11" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftnref11" name="_ftn11"><span style="font-family:arial;">[11]</span></a><span style="font-family:arial;"> שם, עמ' 107.<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn12" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftnref12" name="_ftn12"><span style="font-family:arial;">[12]</span></a><span style="font-family:arial;"> שם, עמ' 105.<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn13" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftnref13" name="_ftn13"><span style="font-family:arial;">[13]</span></a><span style="font-family:arial;"> שם, עמ' 166.<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn14" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftnref14" name="_ftn14"><span style="font-family:arial;">[14]</span></a><span style="font-family:arial;"> שם, עמ' 133.</span><br /><br /><embed id="VideoPlayback" style="width:400px;height:326px" allowFullScreen="true" src="http://video.google.com/googleplayer.swf?docid=8298960050049741865&hl=en&fs=true" type="application/x-shockwave-flash"> </embed><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6172508138079055300-5662350909513759963?l=ahaskel.blogspot.com' alt='' /></div>haskel amir אמיר השכלhttp://www.blogger.com/profile/00074364089802940801noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6172508138079055300.post-47230014880248334812008-06-07T13:26:00.000-07:002008-08-14T01:54:42.540-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><strong>תוכן עניינים<br /></strong>רקע<br />צרפת של שנות השלושים – מאפיינים<br />- משבר כלכלי<br />- אנטישמיות<br />- מדיניות פיוס<br />התגובה היהודית<br />מדיניות הממשלה הצרפתית בסוף שנות השלושים<br />הפלישה הגרמנית לצרפת<br />האווירה בצרפת מיד לאחר הכיבוש<br />חקיקה אנטי-יהודית<br />הכיבוש הגרמני<br />הכיבוש הגרמני והיהודים<br />- המחנות<br />- המעצרים ההמוניים באזור הכבוש<br />- הטלאי הצהוב בצרפת<br />- מחנה דראנסי<br />- השילוחים<br />- הגירוש מפריס ופרבריה<br />השינוי בדעת הקהל וכניסת גרמניה לאזור החופשי<br />המשך המצודים בתקופת רותקה<br />- הגירושים מהאזור החופשי<br />- השילוחים מדראנסי בתקופת רותקה<br />- פרשת 4,000 הילדים<br />- החיים בדראנסי בתקופת השילוחים<br />דראנסי בתקופת ברונר<br />- המצודים באזור הכיבוש האיטלקי לשעבר<br />- מחנות המסופחים<br />- השילוחים בתקופת ברונר<br />שחרור מחנה דראנסי<br />המחתרת הצרפתית<br />סיכום<br />מקורות<br /><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/en/1/1c/DrancyConcentrationCamp.jpg" border="0" /><br /><strong><span style="font-size:130%;">תולדות השואה בצרפת<br /></span>רקע<br /></strong>ערב מלחמת העולם השנייה מנתה יהדות צרפת למעלה מ-300,000 נפש, שליש ילידי צרפת ושני שליש יהודים, שהיגרו לצרפת החל מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, בעיקר ממזרח אירופה ובשנות השלושים מגרמניה.<br />למעשה ניתן לחלק את הקהילה היהודית בצרפת לארבע קבוצות שונות:<br />בקבוצה הראשונה - יהודים ילידי צרפת. מה שאפיין קבוצה זו שהם לא ביקרו בבתי כנסת ולא הירבו להתעסק בענייני הקהילה היהודית. יהודים מקבוצה זו ייצגו את היהודים בפני הממשלה.<br />הקבוצה השנייה - כ-30,000 יהודים מהגרים מצפון אפריקה, שראו ביהודי צרפת את מנהיגיהם ומדריכיהם.<br />הקבוצה השלישית - כ-175,000 יהודים מהגרים ממזרח אירופה דוברי יידיש, רובם ממעמד הפועלים. כשני שליש מהמהגרים ממזרח אירופה התיישבו בפריס. עקב היחס המתנשא של היהודים המקומיים הקימו להם המהגרים ארגונים דתיים, תרבותיים, חברתיים ופוליטיים משלהם. המהגרים ממזרח אירופה היו מפולגים בינם לבין עצמם: דתיים וחילוניים, ציונים ואנטי ציוניים, סוציאליסטים, קומוניסטים וליברלים.<br />הקבוצה הרביעית - הייתה קבוצת פליטים, שהגיעה לצרפת באמצע שנות השלושים מגרמניה. רק ב-1933 הגיעו מגרמניה כ-26,000 פליטים יהודים. יש לציין שהמהגרים מגרמניה ראו את שהייתם בשלב זה כגלות זמנית בלבד (באותה עת מנתה אוכלוסית צרפת כ-40 מיליון נפש).<br /><br /><strong>צרפת של שנות השלושים - מאפיינים</strong><br />משבר כלכלי - שנות השלושים בצרפת היו שנים של משבר כלכלי חמור, שהגיע לשיאו בפרוץ המלחמה. עקב השפל הכלכלי הפכו המהגרים לבעיה חברתית וכלכלית והולידו שנאת זרים (בצרפת היה שיעור התושבים הזרים הגדול ביותר באירופה. בשנות השלושים נתנה צרפת מקלט לשלושה מיליון זרים - רוסים, איטלקים, ארמנים, פולנים, ספרדים וגרמנים).<br />אנטישמיות - ארגוני הימין הקיצוני שילבו בהפגנותיהם מרכיבים אנטישמיים. בחירתו של היהודי לאון בלום לראש ממשלת צרפת ב-1936 חיזקה את דמות הסטריאוטיפ היהודי כגורם שחותר תחת יסודות התרבות והיציבות הבורגנית. כאשר הרשל גרינשפן התנקש בחיי המזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בפריס ניצלה זו העיתונות המקומית ודרשה להגביל את ההגירה.<br />מדיניות של פיוס - המנהיגות הצרפתית מהמרכז והימין חששה באותה עת מהאיום הסוביטי יותר משחששה מן הנאצים וביקשה למנוע מלחמה נוספת על אדמת צרפת באמצעות מדיניות של פיוס.<br /><br /><strong>התגובה היהודית<br /></strong>היה הבדל בדרך התגובה בין היהודים המקומיים ליהודים המהגרים.<br />היהודים המקומיים בחרו במדיניות של הרגעה ושקט פוליטי. היה זה רוטשילד שדחק ביהודים המהגרים להתבולל במהירות ולהימנע מכל פעילות פוליטית. הקונסיסטואר</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn1" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftn1" name="_ftnref1"><span style="font-family:arial;">[1]</span></a><span style="font-family:arial;"> התנגד לחרם על סחורות גרמניות ובחר בדרך של דיפלומטיה שקטה וזהירה.<br />המהגרים היהודים שהכירו את האנטישמיות היטב מארצות מוצאם והבינו את משמעותה, לא קיבלו את עמדת המקומיים וביקשו לפעול באמצעות מוסדותיהם, כדי לטפל במצבם המשפטי והכלכלי, שהיה בתהליך הדרדרות. המהגרים הקימו לעצמם את ה'פדרציה', כארגון מיצג, בעוד שהקומוניסטים הקימו לעצמם ארגון מתחרה בדמות 'החזית העממית היהודית'. ב-1938 הצליח, רוב יחסי של היהודים שחיו בצרפת, להקים לעצמו ארגון גג, שנקרא 'הליגה הבינלאומית נגד אנטישמיות', שהיה ארגון הגנה אקטיביסטי, שעמד בקשרים עם קהילת המקומיים וקהילת המהגרים. ערב המלחמה היו יהודי צרפת מותשים מהבחינה הפוליטית והרגשית, לא הייתה להם מנהיגות שיכלה לנסוך בהם ביטחון או לעורר מחויבות, הייתה זו למעשה קהילה מפורדת ומפולגת לגושים ומחנות שלא נתנו אמון זה בזה.<br /><br /><strong>מדיניות הממשלה הצרפתית בסוף שנות השלושים</strong><br />כמו שנאמר קודם, בשנות השלושים הרימה האנטישמיות ראש בצרפת מהסיבות הבאות: המצב הכלכלי ומינויה של ממשלה בראשות לאון בלום, גורמים בינלאומיים ובהם המשבר הכלכלי העולמי ועליית הנאצים לשלטון בגרמניה השכנה. מסקנת החוגים האנטישמים הייתה, שהיהודים מסכנים את הלאומיות הצרפתית. שנת 1938 הייתה נקודת מפנה במדיניותה של צרפת כלפי זרים, בעיקר זרים יהודים. על רקע זה התרבו הדרישות לחוקק חוקים נגד יהודים.<br />באפריל 1938 נחקק חוק, שנועד להגן על בעלי המלאכה הצרפתים מפני תחרות עם זרים ופגע בעיקר בחייטים יהודים, שהגיעו מהמזרח. ממשלת דלדיה נסוגה מעקרונות ההגירה, שהיו נהוגים בתקופת הרפובליקה השלישית וחוקקה חוקים, שהגבילו כניסת מהגרים חדשים לצרפת והגבילו את הזכויות של הזרים שכבר נמצאו בה.<br />בנובמבר 1938 פורסם צו שאיפשר לשלול את האזרחות הצרפתית ממי שכבר קיבל אותה. צו זה היה הבסיס להקמת מחנות מעצר בסמוך לגבול עם ספרד, שנועדו לקלוט פליטים רפובליקאים, שנהרו לצרפת מספרד. המצודים הראשונים אחר פליטים היו בספטמבר 1939 ובהם נעצרו כ-15 אלף גברים, רובם נתינים גרמנים ואוסטרים ביניהם מאות לוחמים אנטי נאצים שחיפשו מקלט בצרפת. המעצרים נעשו ללא משפט ולזמן בלתי מוגבל.<br />ערב הפלישה הגרמנית לצרפת היו בדרום צרפת 31 מחנות מעצר לזרים, הגדול בהם היה מחנה גורס, ובהם כ-40 אלף עצורים. מעריכים שלפחות 70% מעצורי המחנות היו יהודים. במחנות שררו תנאים קשים, צפיפות, רעב וקור ורבים מהפליטים חלו ומתו.<br />במאי 1940 גדל מספר היהודים הזרים בצרפת. עם פלישת הגרמנים לבלגיה, הולנד ולוקסנבורג ברחו מארצות אלו לצרפת כ-40 אלף יהודים, מכאן שהמספר המוערך של יהודים בצרפת בראשית הכיבוש הוא כ-350 אלף נפש.<br /><br /><strong>הפלישה הגרמנית לצרפת</strong><br />במאי 1940 פלשה גרמניה לצרפת, ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. צרפת נכנעה לגרמנים והסכם שביתת הנשק נחתם ב-22 ביוני. על פי הסכם שביתת הנשק חילקו הגרמנים את צרפת לחמישה אזורים. שני האזורים הצפוניים סופחו לממשל הצבאי הבלגי. אלזה ולורן סופחו לגרמניה. שני האזורים האחרים כללו את רוב שטחה של צרפת, האזור הכבוש שמרכזו הייתה פריס ובו שלטו הגרמנים מיוני 1940 ועד אוגוסט 1944 והאזור החופשי. מרכז השלטון של צרפת באזור החופשי היה וישי. הגבול בין האזור הכבוש והאזור החופשי נקרא "קו התיחום". האזור הכבוש כלל 49 מחוזות מתוך 87 בכל צרפת וחיו בו כ-23 מיליון תושבים. ממשלת וישי הוקמה ב-10 ביולי. פטן נבחר על ידי האסיפה הלאומית לראש המדינה, סגנו היה פייר לאוואל, שלמעשה היה ראש הממשלה. האסיפה הלאומית והסנאט בוישי נתנו לפטן וממשלתו סמכויות חרום כמעט בלתי מוגבלות והסמיכו אותו לחוקק חוקה חדשה למדינה.<br /><br /><strong>האווירה בצרפת מיד לאחר הכיבוש<br /></strong>באותה עת הצרפתים רצו ממשלה, שתפעיל מחדש את כלכלת הארץ, ממשלה סמכותית בעלת חזות צבאית, א-פוליטית. בעיני הצרפתים הממשלה הקודמת נתפסה כזו, שהפסידה את המלחמה. הייתה תחושה של התמוטטות העולם הישן והמוכר ולידת עולם חדש ויעיל. הרפובליקה של האינטלקטואלים פינתה את מקומה למשטר של מנהיגים, של גנרלים ויותר מכל אדמירלים. העיתונות ביקרה את חוסר יכולתן של הדמוקרטיות להתגונן לעומת המדינות הפשיסטיות בעלות המשטרים הטוטליטריים, שהוכיחו את עוצמתן ויעילותן. התבוסה הולידה התגברות של שובניזם, מליטריזם ושנאת זרים. רוב הצרפתים חיפשו את הגורמים, שאפשר לתלות בהם את אשמת התבוסה והפנו אצבע מאשימה כלפי היהודים והקומוניסטים, מה גם שבעיני האנטישמים היה ליהודים דימוי של קומוניסטים. לא בכדי זכתה ממשלת פטן לתמיכה רחבה מהציבור הצרפתי. כ-90 אחוז מהצרפתים תמכו בפטן ב-1940.</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn2" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftn2" name="_ftnref2"><span style="font-family:arial;">[2]</span></a><span style="font-family:arial;"> פטן נתפס לא רק כמנהיג אלא כמשיח גואל. פולחן המרשל היה אלמנט המאפיין הבולט ביותר של המשטר בראשית דרכו והוא נהנה מפופולריות חסרת תקדים, מאמון מלא של הצבא, הכנסייה, האדמיניסטרציה והעלית הכלכלית. ממשלת צרפת האמינה בשלום הקרוב ובהגמוניה נאצית גרמנית באירופה ועל הנחות אלו היא בנתה את מדיניות החוץ והפנים שלה. ארבעים מדינות הכירו בממשלתו של פטן ובראשן ארה"ב ברה"מ, הכס הקדוש. באותם ימים נהוג היה לומר בצרפת ש"פטן הוא צרפת וצרפת היא פטן".<br /><br /><strong>חקיקה אנטי יהודית</strong><br />בהסכם שביתת הנשק נקבע, שחוקי ממשלת וישי יחולו על צרפת כולה, בתנאי שהם לא יהיו מנוגדים לצווי הממשל הגרמני באזור הכבוש. החקיקה הגרמנית חלה רק על האזור הכבוש. מיד עם הקמת ממשלת וישי היא פתחה בחקיקה אנטי יהודית וזו הלכה והחמירה וחלה גם על היהודים ילידי צרפת. ב-17 ביולי חוקקה הממשלה חוקים, שהגבילו את העיסוק במקצועות מסוימים, כמו חוק שהתיר הצטרפות לשירות הציבורי למי שנולד לאב צרפתי בלבד. ב-22 ביולי פורסם חוק, שהורה על הקמת ועדת לבדיקה חוזרת, שכל מי שהוענקה לו אזרחות מאוגוסט 1927. באחת איבדו את אזרחותם 15 אלף איש, מהם כ-6000 יהודים.<br /><br /><br />ב-3 באוקטובר פורסם "חוק מעמד היהודים", שהגדיר מיהו יהודי על פי קריטריון הגזע. החוק קבע, כי יהודי הוא כל מי ששלושה מסביו וסבותיו היו "בני הגזע היהודי" או כל מי "שהיו לו שני סבים בני הגזע היהודי והיה נשוי ליהודי". הכוונה מאחורי החוק הייתה לטהר את מנגנון המדינה, את מערכת החינוך, אמצעי התקשורת, הקולנוע, התיאטרון וקצונת הצבא מיהודים.<br />למחרת, ב-4 באוקטובר, פורסם "חוק הנתינים הזרים בני הגזע היהודי". החוק הסמיך את מושלי המחוזות לעצור יהודים זרים ב"מחנות מיוחדים". על פי החוק היו כל היהודים הזרים צפויים להיכלא במחנות מעצר, שהיו כבר קיימים, אלו שהיו כלואים בהם הפליטים מספרד.<br />ב-7 באוקטובר ביטלה ממשלת וישי את חוק כרמיה משנת 1870, שהעניק אזרחות צרפתית ליהודי אלז'יריה.<br />ב-18 באוקטובר פורסם הצו בעניין האריזציה של הרכוש היהודי באזור הכבוש. הצו הורה למנות נאמנים לניהול עסקי היהודים. באווירה של אהדה לפטן, מחד, והתגברות השנאה לזרים, מנגד, לא זו בלבד שהקהל לא יצאה נגד החוקים, אלא שצרפתים רבים אף הזדהו עמה.<br /><br /><strong>הכיבוש הגרמני</strong><br />ארבעה גורמים ייצגו את הכיבוש הגרמני בצרפת: המוסד הראשון מבחינת חשיבותו בנוכחות הגרמנית היה המפקדה של הצבא הגרמני בצרפת. הגורם השני, שנשא אופי פוליטי, התמקם בבנין השגרירות הגרמנית בראשות אוטו אבץ. המוסד השלישי היה הנציגות של המשרד לבטחון הרייך אותו ייצג הלמוט קנוכן וסגנו היה קורט לישקה. הדמות המרכזית במשרד זה היה קצין ס"ס צעיר, בן 27 באותם ימים, תיאודור דנקר, שהיה שליחו של אייכמן. המוסד הרביעי היה קומנדו רוזנברג, שהתמחה בשוד חפצי אומנות ורהיטים נדירים, בעיקר מיהודים.<br />באותם ימים ראשונים לכיבוש וחיפוש פתרון טריטוריאלי לבעית היהודים הציע משרד החוץ הגרמני לדרוש מצרפת את המושבה מדגסקר ולהעבירה לשלטון גרמני כדי לגרש לשם את יהודי אירופה. המִפקד הראשון באזור הכבוש בוצע בין ה-3 וה-19 באוקטובר 1940. בפריס וסביבתה נמנו 85,664 יהודים צרפתים ו-64,070 יהודים זרים, בסך הכל 149,734 נפש. במִפקד, שנערך ב-1941, ירד מספרם בכעשרת אלפים. באזורים הצפוניים של צרפת נמנו כ-20 אלף יהודים</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn3" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftn3" name="_ftnref3"><span style="font-family:arial;">[3]</span></a><span style="font-family:arial;">. באזור הדרומי של צרפת היו כ-140 אלף יהודים מתוכם כ-40 אלף היו כלואים במחנות בסוף 1940.<br /><br /><strong>הכיבוש הגרמני והיהודים</strong><br />ב-1941 החלו הגרמנים להפעיל לחץ על ממשלת וישי בעניין היהודים. תוכניתו של דנקר הייתה לשכנע את הצרפתים להקים רשות מרכזית לטיפול ביהודים, כדי לאחד את הגופים, שהיו אמונים על המדיניות האנטי יהודית. דנקר פנה לצרפתים מכיוון שחשש, שאם הגרמנים יפעלו כנגד היהודים זה עלול לעורר רגשות אנטי גרמניים בקרב האוכלוסיה הצרפתית. כוחות השיטור הגרמניים בצרפת היו מועטים, על כן היו הגרמנים נאלצים להעזר בשלטון המקומי. להפתעתם של הגרמנים, הצרפתים נענו לאתגר, ב-29 במרס 1941 הוקם "הקומיסריאט הכללי לענייני יהודים", שהיה כפוף למשרד הפנים של ממשלת וישי.<br />תפקידי הקומיסריאט היו לדאוג לביצוע התקנות בעניין היהודים, להציע הצעות חקיקה נוספות, לנקוט פעולות משטרתיות כדי להוציא את היהודים מהחיים הכלכליים והחברתיים, לפקח על אריזצית הרכוש היהודי ולברר ערעורים של מי שנחשב יהודי על פי חוק מעמד היהודים. לקומיסריאט הייתה משטרה מיוחדת, "המשטרה לענייני היהודים". שלטונות גרמניה הסתייעו בה במצודים ובפעילות במחנות המעצר.<br />הקומיסריאט הכללי יזם חקיקה, שהיו בה ארבעה יסודות מרכזיים:<br />- חוק חדש, שקבע אמות מידה חדשות כדי לקבוע מיהו יהודי והרחיב את סמכותם של מושלי המחוזות והתיר להם לאסור יהודים ולכלוא אותם ב"מחנות מיוחדים".<br />- עריכת מִפקד של יהודים בכל צרפת.<br />- הרחבת תכנית האריזציה לשני חלקי צרפת<br />- הקמת אוז'יף שהיה "הארגון הכללי של יהודי צרפת", ארגון זה נועד לייצג את יהודי צרפת בפני הרשויות הציבוריות. כל היהודים חויבו להשתייך לאוז'יף וכל הארגונים היהודיים האחרים פוזרו. בראש האוז'יף עמדה מועצה של 18 חברים, כולם יהודים בעלי אזרחות צרפתית, תשעה מהאזור הכבוש ותשעה מהאזור החופשי.<br />ב-12 במאי 1941 החל לפעול 'המכון לחקר השאלות היהודיות'. קבוצת פקחים מיוחדים, שנשאה תעודות זהות לאלה של המשטרה הלאומית עם התוספת 'אגף מיוחד של משטרת המכון לשאלות יהודיות', רדפה, עצרה ושלחה את היהודים לזרועות הגסטאפו. על המכון לחקר השאלות היהודיות הוטל, בין השאר, לארגן את התערוכה היהודי וצרפת בספטמבר 1941. בתערוכה הוקרנו סרטים, נישאו הרצאות על תורת הגזע ועל הסכנה היהודית. המכון גם הוציא עיתון, שיועד לקהל הרחב.<br />שירות המידע של המכון לחקר השאלות היהודיות הכין חומר תיעוד, שהופץ בקרב עיתונאים רבים שהשתמשו בו. החומר כלל מיגוון רחב של מקורות אנטישמיים או כאלה שניתן לנצלם לצורכי תעמולה אנטישמית. רוב התיעוד, שהופץ על ידי המכון, היה דמיוני ומשולל כל בסיס עובדתי. למעשה בשנת 1941 היו בידי שלטונות גרמניה האמצעים לביצוע מעצרים המוניים באזור הכבוש: חקיקה, גוף צרפתי רשמי אנטי יהודי, הקומיסריאט הכללי, ונכונות לשיתוף פעולה של המשטרה הצרפתית.<br /><br /><strong>המחנות</strong><br />הפרק הקשה והאכזרי במדיניות האנטי יהודית של ראשית הכיבוש קשור למחנות הריכוז הצרפתיים. במשך תקופת המלחמה היו 26 מחנות באזור הכבוש ו-15 באזור החופשי. עד קיץ 1941 היו כל הכלואים באזור החופשי. חלק מהמחנות הוקמו בשנת 1939 באזור הקרוב לגבול עם ספרד, ופליטים מלוחמי הרפובליקה היו ראשוני הכלואים בהם.<br />היהודים הראשונים שנכלאו בצרפת היו עוד בתקופת המשטר הרפובליקאי, עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939. גברים, אזרחי מדינות אויב, נקראו להתייצב בנקודות איסוף, שם הובאו לפני ועדת מיון שהחליטה על גורלם.<br />ב-14 ביוני 1940 נדרשו כל אלו, שהיו 'אזרחים גרמנים' וזרים חסרי אזרחות שהם ממוצא גרמני, גם הם להתייצב. ב-22 באוקטובר נוספו לאוכלוסית המחנות 6,538 יהודים שגורשו מהרייך. כ-2500 מהם נכלאו בגורס (מספר הכלואים בגורס הגיע לשיא בנובמבר 1940 ועמד על כ-13 אלף אסירים, 95% מהם יהודים).<br />בסוף 1940 ותחילת 1941 היו כלואים במחנות כ-40 אלף יהודים וכ-35 אלף גברים יהודים היו מגויסים ביחידות של 'עובדים זרים' - מתוך קצת פחות מ-200 אלף יהודים חסרי אזרחות צרפתית. על שומרי המחנות נאסר השימוש בנשק נגד אסירים, אולם התזונה והתנאים הסניטריים היו גרועים. רוב היהודים במחנות היו כאלו, שברחו מאזור פריס ויהודים שברחו לצרפת מבלגיה ומהולנד.<br />במחצית 1941 רוב היהודים במחנות באזור החופשי היו יהודים מגרמניה ואוסטריה. היות והספרדים היו ותיקי המחנות הם, במקרים רבים, היו אחראים על הניהול הפנימי של המחנות.<br /><br /><br /><br /><br /><br /><strong>המעצרים ההמוניים באזור הכבוש</strong><br />ההבחנה בין יהודים צרפתים ויהודים זרים הייתה אחת מאבני היסוד של מדיניות ממשלת וישי, שהבחינה בין שלוש קבוצות של יהודים בצרפת: יהודים שחיו בצרפת דורי דורות, יהודים שבאו לצרפת אחרי הקמת הרפובליקה השלישית ויהודים זרים, לרבות מי שקיבלו אזרחות אחרי 1919.<br />בשלבים הראשונים של הפתרון הסופי בצרפת נאלצו הגרמנים לקבל את העיקרון הזה, על כן היו היהודים הזרים באזור הכבוש היו היעד הראשון למעצרים ההמוניים. לקראת תחילת המעצרים החלו הגרמנים להקים מחנות מעצר לקליטת העצורים. הגרמנים היו סבורים, שכדי לא להרגיז את דעת הקהל בצרפת, מוטב שניהול מחנות העצורים יהיה בידי משטרת צרפת. נציגו של שר הפנים בממשלת וישי נתן את הסכמתו לכך.<br />גל המעצרים הראשון היה ב-14 במאי 1941. משטרת פריס עצרה 3,733 יהודים זרים, רובם ממוצא פולני. העצורים נשלחו למחנות פיתוויה ובון לה רולנד, כ-100 ק"מ מדרום לפריס, ונוהלו על ידי משטרת צרפת.<br />הגל השני של המעצרים נערך ב-20 באוגוסט 1941 ונעצרו בו גברים יהודים, זרים בגילאי 55-18, רובם מהרובע האחד עשרה של פריס. המעצרים בוצעו על ידי שוטרים צרפתים על פי רשימות, שהוכנו מראש. השוטרים עברו מבית לבית ועצרו את האנשים. באותו יום נפתח מחנה דראנסי, שנועד לקלוט את העצורים.<br />המאסרים והקמת המחנות לא עוררו את התנגדות הרשויות הצרפתיות. צרפתים וגרמנים כאחד, ראו בפעילות חבלנית יהודית נגד הגרמנים כעילה מספקת למעצרים והקמת מחנה דראנסי. ביום למחרת נעצרו 52 עורכי דין יהודים, כולם יהודים צרפתים, רובם בעלי מוניטין, שהיו מעורבים בפעילות ציבורית. עורכי דין אלו נחשבו מסוכנים עקב מעמדם החברתי והחשש שהם יפריעו לגרמנים במימוש המדיניות האנטי יהודית. כ-4,500 יהודים נעצרו במצוד אוגוסט 1941, רובם יהודים זרים, כולם נשלחו למחנה דראנסי.<br />ב-12 בדצמבר נאסרו בפריס 743 יהודים, רובם יהודים צרפתים ומיעוטם יהודים, שהתאזרחו שנים רבות קודם. רבים מהם היו רופאים, מרצים באוניברסיטאות, מהנדסים, סופרים ועורכי דין. אחד הבולטים בהם היה רנה בלום, אחיו של ליאון בלום. מבין הנעצרים היו ששוחררו עקב בעיות בריאות והאחרים הועברו לדראנסי ומילאו תפקיד חשוב בחיי המחנה, חלקם אף נימנה עם הסגל היהודי של המחנה.<br /><br /><br /><br /><strong>הטלאי הצהוב בצרפת</strong><br />נקודת המפנה ביחסי ממשלת וישי ומשטר הכיבוש הגרמני היתה ביוני 1942, כאשר הגרמנים דרשו שיהודים בשני האזורים, ישאו את הטלאי הצהוב. ראש ממשלת צרפת האדמירל דרלאן דחה את הדרישה. הייתה זו הפעם הראשונה, שדרישה גרמנית נתקלה בסירוב החלטי. טענתו של דרלאן הייתה, שסימן חיצוני מסוג זה עלול להתגרות בדעת הקהל והדבר עלול לעורר סימפטיה כלפי היהודים. ב-7 ביוני נכפה הטלאי הצהוב על האזור הכבוש ותגובות הציבור לכך הוכיחו שדרלאן צדק. צרפתים רבים נשאו טלאים צהובים מתוך ידידות והזדהות.<br /><br /><strong>מחנה דראנסי</strong><br />תולדות המחנה מתחלקים לשלוש תקופות, על פי תקופות כהונתם של אנשי הס"ס ששלטו על הענייני היהודים: דנקר, רוטקה וברונר.<br />עד בואו של ברונר היו הניהול היום-יומי והשמירה בפיקוח המשטרה הצרפתית. המחנה כלל מבני מגורים, שהוקמו זמן קצר טרם פרוץ המלחמה, במטרה לשמש משפחות שוטרים, אך בנייתם לא הושלמה. בקיץ וסתו 1940 כלאו בהם הגרמנים שבויי מלחמה צרפתים ואנגלים. המבנים שכנו בלב ליבה של דראנסי, עיירה שמנתה 12 אלף תושבים, כ-16 ק"מ מצפון מזרח לפריס.<br />שלושה מבנים שיצרו צורת "חית", היו במחנה, כל מבנה בעל ארבע קומות. בתווך הייתה חצר שאורכה 200 מטר ורוחבה 40 מטר.<br />המבנים הוקפו גדר תיל דוקרנית כפולה בגובה 3 מטרים. בין הגדרות היה שביל פטרול לשומרי המחנה. בכל אחת מפינות המחנה הוצב מגדל שמירה שהיה מאוכלס בשומרים חמושים. בקצה החצר היה מבנה ובו בתי שימוש שנקראו בפי העצירים "הטירות האדומות" בשל רעפיו האדומים. מתקני מקלחות היו שניים בלבד, והעצירים יכלו להתרחץ רק אחת לשבועיים. בשנתיים הראשונות לקיומו היה הניהול הישיר של המחנה נתון בידי משטרת צרפת בפיקוח גרמני. תפקידי השמירה הפנימית והחיצונית במחנה הוטלו על יחידת ז'נדרמריה צרפתית. דנקר היה זה שעיצב את דפוסי החיים במחנה והוא זה שחיבר את תקנות המחנה. בעיקרון המשמעת במחנה הייתה נוקשה, העצירים נותקו מהעולם החיצוני, אי אפשר היה לבקרם והם היו חסרי פעילות ותעסוקה.<br />רוב העצירים הגיעו לדראנסי כמעט חסרי כול. הם נדחסו 60-50 איש לחדרים, שברובם לא היו מיטות. רוב העצירים נאלצו לשכב על רצפת הבטון החשופה עקב מחסור במזרונים ומחצלות. עד דצמבר 1941 לא היה חשמל בחדרי העצירים, אולם, המחסור במזון היה הקשה מכול. עיסוקם העיקרי של העצירים היה בחיפוש מזון בכל מחיר ובכל מקום. בתוך חודשיים הידרדר מצבם הבריאותי של כ-1,500 מעצירי המחנה. כבר בתחילת נובמבר נראו רבים מהעצירים כשלדים מהלכים. ב-81 הימים הראשונים מתו במחנה כ-60 איש, פרצה מגפת דיזינטריה והיה חשש ממגפת טיפוס.</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn4" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftn4" name="_ftnref4"><span style="font-family:arial;">[4]</span></a><span style="font-family:arial;"> בשל תנאי הרעב התפתח במחנה שוק שחור, שפגם בתחושת הסולידריות של העצירים.<br />בנובמבר שוחררו כ-800 עצירים, שמצבם הבריאותי היה קשה, ולשאר העצירים ניתנה רשות לקבל פעם בשבוע חבילת מזון. בעקבות צעד זה חל שיפור מסוים במצב התזונה של העצירים.<br />במחנה הייתה מרפאה, שעבדו בה 26 רופאים, מבין הרופאים היהודים העצורים במחנה. הרופא הראשי היה ד"ר סמואל שטיינברג.<br />יחידת הז'נדרמריה, שהופקדה על המשמעת במחנה, נקטה שיטות ענישה אכזריות בהן: מכות, גילוח שיער וכליאה בבית הסוהר, ששכן במרתפי המחנה.<br />פעמיים ביום נערכו במחנה מִפקדים. קרובי משפחה של העצירים ניסו להגיע למחנה והם היו עומדים בסמוך לגדרות ומנסים לצפות ביקיריהן בחצר. איתות מורס, באמצעות מראה מהבתים הסמוכים למחנה, היה אחת השיטות להעברת מידע לקרובי משפחה.<br />קבוצה קטנה של עצירים קיבלה סמכויות וטובות הנאה, מתוך מטרה לחסוך בכוח אדם לניהול המחנה וכדי לפגוע בסולידריות בין העצירים. חברי הסגל היהודי היו נבחרים מבין היהודים הצרפתים או אלו שבנות זוגם היו לא-יהודיות. לכל אסיר במחנה היה כרטיס אישי ובו נתונים אישיים. ממרס 1942, כאשר החלו השילוחים לאושוויץ, היה לנתונים אלו השפעה על הרכב המשלוחים. כאשר היו פוגעים בחיילים גרמניים הייתה מפקדה הגרמנית באזור הכבוש מוציאה להורג בני ערובה.<br />בשלב הראשון היה במחנה דראנסי מאגר של בני ערובה. ב-14 בדצמבר נלקחו 44 עצירים, כולם פעילים בארגונים קומוניסטים, לבית הסוהר בפריס והוצאו להורג.<br />בסוף דצמבר 1941 שהו במחנה 3,146 עצירים, 989 מהם מהגרים מפולין, 565 יהודים, שהתאזרחו בצרפת, והשאר מטורקיה, ברה"מ, רומניה, הונגריה ויהודים צרפתים. מבין עצירי המחנה 1,257 שרתו בצבא הצרפתי.</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn5" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftn5" name="_ftnref5"><span style="font-family:arial;">[5]</span></a><span style="font-family:arial;"><br />שתי הקבוצות הבולטות במחנה היו יהודים צרפתים ויהודים זרים מאירופה. המתיחות והעוינות ששררו בין שתי הקבוצות לפני המלחמה לא פגו במחנה. היהודים הזרים לא שלטו היטב בשפה והיה קשה לגשר על פערי התרבות והמנטליות.<br /><br /><strong>השילוחים</strong><br />במקביל להכנות למצודים בפריס בשנת 1941 פתחו הגרמנים בהכנות לשילוח העצורים לאושוויץ. ההחלטות על שילוחים מזרחה התקבלו על ידי היטלר באוקטובר 1941, ולמעשה התאום הסופי בוצע בועידת ואנזה ב-20 בינואר 1942.<br />משהוחל בשילוח יהודי צרפת מזרחה היה מחנה דראנסי למחנה מעבר אל אושוויץ. האיש, שעיצב את שיטת השילוחים מצרפת, היה דנקר ובתקופתו היו שלושה שילוחים מדראנסי לאושוויץ, ב-27 במרס, ב-5 ביוני וב-22 ביוני 1942.<br />את הקריטריונים לרשימות השילוחים קבעו הגרמנים, ובשלב זה הם החליטו, מתוך התחשבות במשטר וישי, לשחרר מהשילוחים את הקבוצות הבאות: יהודים צרפתים, אזרחי מדינות ידידות (כגון: איטליה, ספרד וטורקיה), ותיקי לוחמים, חולים, עצירים, שבני זוגם "ארים" וחברי הסגל היהודי.<br />לפני כל שילוח היה דנקר מוסר לשלטונות המחנה את המכסה המדויקת ועל צוות העצירים היהודים, שעבד במשרד מצבת המחנה, הוטלה החובה לבחור את הנשלחים. היעד האמיתי של השילוחים לא היה ידוע לעצירי המחנה. נאמר להם שהם נשלחים למחנות עבודה במזרח אירופה. מכסת השילוחים הייתה, בדרך כלל, כ-1000 איש.<br />למחרת קריאת שמות הנשלחים היו ספרים, מעצירי המחנה, גוזזים את השער, הזקן והשפמים של הנשלחים. יומיים לפני השילוח היה נערך חיפוש על היוצאים על ידי צוות של מפקחי המשטרה לענייני היהודים. ביום השילוח היו מסיעים את האנשים באוטובוסים של חברה צרפתית לתחנת הרכבת לה בורז'ה-דראנסי.<br />דפוס שילוחים זה נשמר ללא שינויים משמעותיים כל שלוש שנות קיומו של המחנה. המשלוח הראשון, שיצא כאמור מדראנסי ב-27 במרס, כלל 500 עצירים. בדרך עברה הרכבת במחנה קומפין, שם צורפו אליה עוד 612 עצירים.<br />השילוח השני יצא ממחנה קומפין ב-5 ביוני 1942 ובו 1000 גברים, 751 מהם היו עצירי דראנסי שהועברו לקומפין ב-29 באפריל באותה שנה.<br />השילוח השלישי יצא מדראנסי ב-22 ביוני 1942 ובו 934 גברים ו-66 נשים, שנעצרו בשל הפרת צווים גרמניים באזור הכבוש. זאת הייתה הפעם הראשונה שנשים הובאו למחנה וצורפו למשלוחים.</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn6" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftn6" name="_ftnref6"><span style="font-family:arial;">[6]</span></a><span style="font-family:arial;"><br />ב-11 ביוני 1942 נקרא דנקר, יחד עם הנציגים לענייני היהודים בבלגיה והולנד, לישיבה במשרדו של אייכמן, כדי לדון בתוכנית הגירושים ממערב אירופה בשנת 1942. על פי הצעתו של דנקר הוסכם לגרש 100,000 יהודים מצרפת, 15,000 יהודים מהולנד ו-10,000 יהודים מבלגיה. מספר המגורשים מצרפת לא היה ריאלי ודנקר נאלץ להכין תכנית חדשה ומפורטת יותר לגירוש 40,000 יהודים במשך שלושה חודשים, מהם 15,000 מפריס. דנקר עמד על כך, שלפחות 40% מהמגורשים יהיו בעלי אזרחות צרפתית, והציע כפשרה שהם יוכלו להיות יהודים שהתאזרחו לאחר מלחמת העולם.<br />בספטמבר הודח דנקר מתפקידו בשל יחסיו הגרועים עם קנוכן, ראש משטרת הביטחון של הרייך בפריס. את דנקר החליף היינץ רותקה כמפקח על מחנה דראנסי.<br /><br /><strong>הגירושים מפריס ופרבריה</strong><br />ביוני ויולי 1942 הוחלט על שיתוף פעולה בין המשטרה הגרמנית ובין משטרת וישי, ונקבע, שהמאבק נגד היהודים יהיה אחד הביטויים החשובים לשיתוף פעולה זה. הוחלט לאסור את כל היהודים הזרים בשני חלקי צרפת. הגרמנים הבטיחו לא לעצור יהודים צרפתיים. ביולי 1942 נערכו מספר ישיבות ממשלה ומועצת שרי וישי החליטה, שהיהודים הצרפתים ייהנו מחסות הממשלה ואילו הזרים ימסרו לידי הגרמנים.<br />פריס ופרבריה היו היעד הראשון למעצר היהודים הזרים. ב-7 ביולי נערכה ישיבת תאום בין דנקר ונציגי משטרת פריס. בישיבה הוצגה תכנית המבצע, שנקרא "המצוד הגדול של יהודי פריס". דנקר קבע, שיש לעצור 22 אלף יהודים זרים, שהם אזרחי פולין, גרמניה, ברה"מ וצ'כוסלובקיה. גברים ונשים, שאין להם ילדים צעירים מגיל 16, נועדו להישלח לדראנסי, ואילו משפחות היו אמורות להתרכז במרכזי איסוף ומשם להעבירן, תחילה לאיצטדיון החורף, וממנו למחנות פיתוויה ובון לה רולנד.<br />תאריכי המצוד נקבעו ל-16 ול-17 ביולי 1942. הוחלט, שאת המעצרים יבצעו אנשי משטרת צרפת ואת העברת העצורים למחנות תאבטח הז'נדרמריה הצרפתית.<br /><br />ב-16 ביולי, בארבע לפנות בוקר, החל המצוד הגדול של יהודי פריס. על פי דו"ח של משטרת צרפת נשלחו בשני ימי המצוד 1,989 גברים ו-3,003 נשים, סך הכל 4,992 יהודים לדראנסי.<br />המשפחות נשלחו לאיצטדיון החורף. 8,160 נפש שהו באיצטדיון כשבוע ימים בלי מתקני רחצה ושרותים. העצורים סבלו מרעב וחום נורא. מה-19 עד ה-22 ביולי פונו המשפחות אל מחנות פיתוויה ובון לה רולנד בקצב של 2000 איש ליום ומשם, לאחר שההורים הופרדו מהילדים, נשלחו ההורים ישירות לאושוויץ.<br />במצוד יולי נעצרו 12,884 יהודים.</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn7" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftn7" name="_ftnref7"><span style="font-family:arial;">[7]</span></a><span style="font-family:arial;"> הגרמנים לא היו מרוצים מהתוצאות מאחר והמכסה שהם הגדירו לעצמם הייתה 22 אלף.<br />מחאות רבות על מעצר המשפחות נשמעו בעיקר מפי ראשי הכנסיה בצרפת. לאחר המצוד הגדול הפך דראנסי למחנה האיסוף המרכזי ליהודי צרפת לקראת שילוחם לאושוויץ.<br />בחודשים ספטמבר ועד נובמבר 1942 נמשכו המצודים בפריס ופרבריה אחרי יהודים, בעלי אזרחות של רומניה, בלגיה, הולנד, הולגריה ויוון. כל מי שנתפס נשלח למחנה דראנסי.<br /><br />השינוי בדעת הקהל וכניסת גרמניה לאזור החופשי<br />בין אוקטובר 1942 ופברואר 1943 חל בצרפת תהליך של שינוי. התערבות פומבית של שני הארכיבישופים ושני בישופים (באזור החופשי לא הייתה התיחסות פומבית לארועים) היכתה גלים בדעת הקהל וגם בממשלה. למין חודשים אלו הפכו דעת הקהל והתייחסות הכנסיה לגורם פוליטי חשוב. גורמים נוספים היו התקדמות המלחמה, הדרדרות המצב הכלכלי ובעיקר המחסור במזון, אשר גררו גישה עוינת כלפי הכובשים.<br />גורם נוסף, שהביא לשינוי גישה כלפי הגרמנים, היה גיוס קבוצות ראשונות במסגרת 'שירות עבודת כפייה' ושליחתן לגרמניה. התוצאה הייתה הצטרפות המונית למחתרת.<br />ב-8 בנובמבר 1942 פלשו בעלות הברית לצפון אפריקה, בתגובה לפלישה הצבא הגרמני ב-11 בנובמבר לאזור החופשי, ותפסו את רוב אזורי הדרום, כמעט ללא התנגדות. האיטלקים התמקמו באזור הדרום מזרחי של צרפת. על אף השתלטות גרמניה על אזור הדרום, הפקידוּת הצרפתית נשארה על כנה, אולם לידם הוצבו קציני קישור. האגף היחיד שהחל לפעול מייד היה של פיקוד הס"ס והמשטרה, שפתח בפעילות אנטי יהודית.<br />בעוד שבאזור הכיבוש הגרמני ניתן היה לחוש בהחמרה, באזור הכיבוש האיטלקי חלה התפתחות הפוכה. בין נובמבר 1942 וספטמבר 1943 הפך אזור זה למקום מקלט ליהודים. ההנחיות על הגנת היהודים ניתנו ממשלת איטליה, ובעיקר משר החוץ האיטלקי, שעשה זאת בעקבות דיווחים שהגיעו לרומא על השמדה שיטתית של יהודים המגורשים מגרמניה, וממערב אירופה.<br /><br /><strong>המשך המצודים בתקופת רותקה</strong><br />על אף השינוי בדעת הקהל המצודים אחרי יהודים נמשכו. החל מספטמבר הוביל את המבצעים רותקה, מחליפו של דנקר. ב-9 בפברואר 1943 הורה רותקה למשטרת פריס להיערך למצוד שמטרתו לעצור 6,638 יהודים זרים בעיר ו-679 בפרברי פריס. ב-10 בפברואר פשטו כ-1,500 שוטרים וז'נדרמים צרפתים על פריס ופרבריה ועצרו 2060 יהודים, שנשלחו לדראנסי, רבים מהם זקנים, שהוצאו מבתי חולים ובתי אבות. שוב לא עמדו הגרמנים ומשטרת צרפת ביעד שהגדירו לעצמם, הפעם היות ורבים מהיהודים ירדו למתחרת.<br /><br /><strong>הגירושים מהאזור החופשי<br /></strong>במשא ומתן בין ממשלת צרפת וראשי הס"ס, שהתקיים בפריס בקיץ 1942, סוכם לעצור ולגרש את היהודים הזרים השוהים באזור החופשי. כבר בראשית המשא ומתן נקבע, שמחנה דראנסי יהיה מחנה מעבר, ממנו ישולחו יהודי האזור החופשי למזרח. ממשלת וישי התחייבה למסור לגרמנים 30 אלף יהודים זרים. ממשלת צרפת אף החליטה לשלול את האזרחות מהיהודים הזרים שהתאזרחו.<br />לפי התכנית היו אמורים להישלח תחילה היהודים, עצורי מחנות המעצר בוישי, כדי לפנות אותם ולהכשירם לקלוט את יהודי האזור החופשי קודם שיגורם לדראנסי. רוב המשלוחים לדראנסי מקרב מפוני מחנות המעצר בוישי היו מבוגרים, היות והשלטונות הסכימו, שילדים בגילאים 18-5 לא ישולחו אם הוריהם יסכימו להפרד מהם.<br />המצודים באזור החופשי החלו ב-26 באוגוסט 1942. במשך יומיים נעצרו כ-6,600 יהודים, שנכלאו במחנות המעצר שפונו מיושביהם ומשם גורשו לדראנסי.<br />עד 5 בספטמבר 1942 נשלחו מהאזור החופשי לדראנסי 10,522 יהודים ב-13 משלוחים, 3,920 היו עצורים במחנות וישי והשאר נתפסו במצודים.<br />עד מרס 1943 הובאו לדראנסי מהאזור החופשי כ-13 אלף יהודים.</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn8" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftn8" name="_ftnref8"><span style="font-family:arial;">[8]</span></a><span style="font-family:arial;"><br />בנוסף למחאת הכנסיה החלה מחאה בקרב אישי ציבור ידועים נגד הגירושים.<br />יושב ראש הסנאט, ז'ול ז'אננה ויושב ראש בית הנבחרים וראש הממשלה לשעבר, אדואר אריו, שלחו מכתב הפגנתי לרב הראשי של צרפת, שפורסם גם בעיתונות המחתרתית ובו נכתב: "הרגש, שאנו חשים בפני הצעדים שננקטו לאחרונה באזור החופשי כמו באזור הכיבוש נגד היהודים שגורשו מארצותיהם ואשר מצאו מחסה אצלנו, ובפני הברבריות של הטיפול שקיבלו ילדיהם, הוא רגש של זוועה"</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn9" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftn9" name="_ftnref9"><span style="font-family:arial;">[9]</span></a><span style="font-family:arial;"> .<br />המפקד הצבאי של אזור ליון, שקיבל פקודה לספק חיילים כדי לשמור על הסדר בעת הטענתם של 650 יהודים, מהעיר סירב לבצע את המשימה ומייד הוצא לגימלאות.<br />נשאלת השאלה איזה מידע היה בצרפת לגבי גורל המגורשים או לגבי מה שקורה בפולין?<br />במשדר צרפת החופשית מה-1 ביולי 1942 דווח על 700 אלף יהודים פולנים, שנטבחו, והוזכרו תאי גז.<br />בדצמבר 1942 נחתמה הצהרה של 11 ממשלות, בהן ממשלת צרפת החופשית, שבה נאמר, שהיטלר בתהליך מימוש כוונתו להשמיד את עם היהודי באירופה.<br />ההשמדת היהודים בפולין פורסמה גם בעיתונות המחתרתית, בפעם הראשונה ביולי 1942.<br />מרבית הידיעות על רצח יהודים במזרח אירופה פורסמו בעיתוני התנועה נגד הגזענות, שקראה לאוכלוסיה להתנגד לגירושים ולסייע ליהודים הנרדפים. יחד עם זאת, היה פער גדול בין פרסום המחאות על מצודי היהודים והמידע על הפתרון הסופי.<br />בקיץ 1943 הצליחו, כנראה, שני יהודים מבין המגורשים מניס לברוח מאושוויץ ולחזור לעיר חזרה דרך גרמניה, הולנד ובלגיה. הם סיפרו על מה שקורה באושוויץ, אולם לא רצו להאמין להם.<br />מהתמונה הכוללת ניתן לומר שהמשמעות האמיתית של המדיניות הגרמנית לא הובנה על ידי מנהיגי הקונסיסטואר, אוזי"ף ועורכי העיתונים של המחתרת, לא עקב חוסר מידע, אלא משום שלא היה ניתן להשוות מידע זה לשום תקדים מוכר.<br /><br /><br /><br /><br /><strong>השילוחים מדראנסי בתקופתו של רותקה<br /></strong>בתקופת רותקה, מיולי 1942 ועד יולי 1943, לא השתנה ניהול מחנה דראנסי שינוי מהותי. אוכלוסית העצורים כללה בשלב זה נשים, ילדים וזקנים. מספר השילוחים מהמחנה מזרחה גדל באופן משמעותי.<br />בתקופת רותקה נעשה מחנה דראנסי מרכז איסוף והשילוח כמעט היחיד של יהודי צרפת למרכזי ההשמדה שבפולין. שלושת המחנות האחרים בסביבה נסגרו או שינו את יעודם.<br />מבין 40 משלוחים שיצאו בתקופת רותקה הגיעו 36 לאושוויץ, שניים למיידאנק ושניים לסוביבור. כנראה שהסיבה שארבעת השילוחים, שלא הגיעו לאושוויץ, היא עומס באושוויץ.<br />על אף שהגרמנים הוסיפו לכבד את דרישת ממשלת צרפת לא לעצור ולגרש יהודים צרפתים, ניסו כבר בתקופת רותקה לכלול בשילוחים גם יהודים כאלה.<br />ב-13 בפברואר 1943 יצא מדראנסי משלוח של אלף יהודים צרפתים, לטענת הגרמנים, כגמול על רצח קצינים גרמנים בפריס.<br />כעקרון כל משלוח מדראנסי הכיל אלף איש, כאשר לא היו מספיק יהודים זרים, השלימו את המכסה ביהודים צרפתים.<br /><br /><strong>פרשת 4000 הילדים</strong><br />בארבעת השילוחים ממחנות פיתוויה ובון לה רולנד בין ה-31 ביולי ו-7 באוגוסט 1942 נשלחו הורים ללא ילדיהם. הפרידות מהילדים היו קורעות לב. בפיתוויה ובון לה רולנד נשארו 4000 ילדים וקבוצת נשים, שהשלטונות השאירו כדי לטפל בהם.<br />באוגוסט 1942 הועברו הילדים לדראנסי בחמש קבוצות. רוב הילדים היו בגילאי שנתיים ועד 12 שנים. החל מ-17 באוגוסט ועד 26 באוגוסט נשלחו הילדים לאושוויץ בקבוצות של 700 עד 800 ילדים ועמם כ-200 נשים.<br />מבין 4000 הילדים ניצלו חמישה או שישה בלבד. שילוח הילדים בוצע ביוזמת ממשלת צרפת ובביצוע משטרת צרפת.<br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><strong>החיים בדראנסי בתקופת השילוחים</strong><br />משהחלו המעצרים של היהודים הזרים בצרפת בקיץ 1942 הוחמרו התנאים במחנה. אלפי עצורים נקלטו במחנה ושילוחים רבים יצאו ממנו מזרחה. בגלל השילוחים הרבים התחלפה האוכלוסיה בקצב מהיר מאד. רוב העצורים שהו במחנה תקופה קצרה. הצפיפות גברה ומספר העצורים הגיע גם ל-6,000 נפש.<br />הצפיפות ומחסור בחומרי ניקוי הרעו את תנאי התברואה. שיעור ההתאבדויות עלה מאד. בחודשים יולי עד ספטמבר 1942 התאבדו במחנה כ-40 איש. בלילות שלפני יציאת השילוחים עלה מספר המתאבדים. הרוב השליכו את עצמם מהקומה הרביעית של מבני המחנה.<br />קרן האור בחיי המחנה היו "ידידי היהודים", עובדות צרפתיות של הצלב האדום, שהתנדבו לעבוד במחנה.<br />בחודשים יוני עד אוגוסט 1942 שלחו הגרמנים לדראנסי עשרות צרפתים, לא יהודים, רובם צעירים שענדו טלאי צהוב כאות הזדהות עם היהודים. עד דצמבר 1942 עברו דרך דראנסי 39,411 יהודים מהם שוחררו 2,459 איש</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn10" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftn10" name="_ftnref10"><span style="font-family:arial;">[10]</span></a><span style="font-family:arial;"> .<br />בספטמבר 1942 הוקמה במחנה יחידת שרותי סדר של עצירים. ביחידה היו 24 עצירים רובם קציני צבא לשעבר. היחידה הייתה ממונה על אבטחת הסדר בחצר, סיוע לעצורים חדשים שהגיעו למחנה, מניעת גניבות, מלחמה בשוק שחור והשגחה כל כללי המוסר בין גברים ונשים. יחידת הסדר לא השתתפה בהכנות לשילוחים. גם בתקופת רותקה היו חבר הסגל היהודי מבין היהודים הצרפתים והם היו משוחררים מהשילוחים.<br />בשל החלוקה לרוב גדול, שנועד להשלח מזרחה, ומיעוט, שהיה משוחרר מהשילוחים, נוצר קונפליקט בלתי נמנע בין העצירים.<br />באביב 1943 כשהחל מספר המגורשים בדראנסי לרדת ואוכלוסית המחנה קטנה החליטו הגרמנים לצרף למשלוחים גם יהודים צרפתים.<br />לסיכום ניתן לומר שתקופת רותקה מיולי 1942 ועד יולי 1943 הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי המחנה בשל צפיפות, תנאי תברואה קשים, שילוחים תכופים, שילוחי ילדים וריבוי מתאבדים. בסוף התקופה הוחל בביטול חסינותם של היהודים הצרפתים מפני השילוחים.<br /><br /><br /><br /><br /><strong>דראנסי בתקופת ברונר (יולי 1943 ועד אוגוסט 1944)<br /></strong>באביב 1943 חלה האטה גדולה במספר השילוחים מדראנסי בגלל צמצום המעצרים. הקשיים במעצרים התעוררו דווקא כשהשלטונות הגרמניים החליטו להרחיב אותם ולכלול גם את כל היהודים הצרפתים. נכונות ממשלת צרפת לשתף פעולה במעצרים פחתה. פטן ולאוואל סרבו לבטל את אזרחותם של יהודים שהתאזרחו בשנות העשרים וראשית השלושים. האיטלקים התנגדו למעצרי יהודים באזור שבשליטתם. השינוי בעמדת ממשלת וישי נבע, כנראה, מהערכה, שגרמניה תובס במלחמה ומהבטחת ארה"ב להחזיר לצרפת את מושבותיה בצפון אפריקה.<br />כדי להתמודד עם הקשיים בהרחבת המעצרים והשילוחים החליטו הגרמנים להעביר את מחנה דראנסי לשליטה ישירה של הס"ס. בהנחיית הימלר מונה רס"ן ברונר לפקד על המחנה. ברונר זכה במינוי עקב קשריו הטובים עם אייכמן ובשל הניסיון שצבר בשילוח יהודי וינה וסלוניקי. ב-2 ביולי 1943 קיבל ברונר את הפיקוד על מחנה דראנסי והצוות הצרפתי נדרש לעזוב את המחנה, למעט יחידת הז'נדרמריה, שהוסיפה לשמור חיצונית על המחנה.<br />ברונר בא לדראנסי עם צוות מצומם של שלושה אנשי ס"ס. מטרת השלטונות הגרמניים בפריס הייתה להחיש את מעצרם של כל היהודים בצרפת ולגרשם לדראנסי. על פי הערכתם נותרו בפריס כ-60 אלף יהודים. ברונר דרש שהאוז'יף יתחייב להסגיר את בני משפחות העצירים במחנה דראנסי בנימוק של "איחוד משפחות". האוז'יף התנגד ואחדים מחבריו נעצרו ונשלחו לדראנסי.<br />עצירים במחנה נאלצו, תחת איומים ומכות, למסור את כתובות בני משפחותיהם שנשארו בפריס, ובמקביל בחרו אנשי הס"ס עצירים שנקראו "שליחים", שנדרשו לצאת לפריס כדי לעצור יהודים על פי רשימות ולהביאם למחנה.<br />באוגוסט 1943 היו 24 שליחים. בתקופתו של ברונר גורשו לדראנסי כ-24 אלף יהודים.<br /><br /><strong>המצודים באזור הכיבוש האיטלקי לשעבר</strong><br />ב-3 בספטמבר 1943 חתמה איטליה על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית. בעקבות ההסכם החליטה גרמניה להשתלט על אזורי הכיבוש האיטלקי בצרפת. באזור הכיבוש האיטלקי חיו כ-30 אלף יהודים, מחציתם יהודים צרפתים. בשלב זה הפסיקו הגרמנים לעשות הבחנה בין יהודים צרפתים ליהודים זרים.<br />ברונר שהה בניס מה-6 ועד ה-14 בדצמבר, ובעזרת צוות של שלושה עשר אנשי ס"ס ומשתפי פעולה צרפתים הוא ארגן בעצמו את המעצרים והגירושים לדראנסי.<br />עד תום תקופת הכיבוש נעצרו וגורשו לדראנסי כ-3000 יהודים.<br />בתקופתו של ברונר חולקו העצירים לשש קטגוריות:<br />- יהודים למחצה ומי שבני זוגם ארים,<br />- עצירים שיועדו להשלח למזרח וזכו לכינוי "פועלי המזרח",<br />- אנשי סגל ומשפחותיהם,<br />- אזרחים של מדינות נטראליות,<br />- נשות שבויי מלחמה וילדיהן,<br />- קבוצת ממתינים, עצירים, שבני משפחותיהם עדיין היו חופשיים ונתונים למעקב של ברונר.<br />ביולי ואוגוסט 1943 נשלחו כ-300 גברים לעבודות, שהיו קשורות לבניית החומה האטלנטית, כמו כן נשלחו גברים ונשים לעבודה במחנות שהיו בפריס.<br />על פי החלטתו של ברונר, אנשי הסגל, שמנו 300-150 איש, נהנו מחסינות בפני השילוחים וזכו לזכויות יתר נוספות, שנועדו לשבור את הסולידריות בין העצירים ולהניע את הסגל לשתף פעולה עם הגרמנים.<br />כל אותה עת מנה צוות אנשי הס"ס במחנה אנשים בודדים, ולפעמים לא עלה על שלושה איש. בנוסף לצוות הגרמני הייתה יחידה של הז'נדרמריה הצרפתית, ששמרה על המחנה עד לשיחרורו.<br />ברונר ואנשיו הפעילו אלימות רבה נגד העצירים, אולם בניגוד למשטר הטרור והעינויים, השתפרו, באופן יחסי, תנאי החיים במחנה והעצירים זכו למזון, ציוד, נוספו מקלחות ושירותים והשתפר מצב הציוד הרפואי במרפאה.<br />מאחר ולא עלה בידי ברונר להרחיב את היקף המעצרים ירדה הצפיפות במחנה ומאחר והיהודים הצרפתים לא היו משוחררים עוד מהשילוחים פג המתח בין היהודים הצרפתים והזרים.<br /><br /><strong>מחנות מסופחים</strong><br />בתקופת קיומו של מחנה דראנסי היו בפריס חמישה מרכזים, שנחשבו מחנות מסופחים: בית חולים ובית אבות, בניהול קרן רוטשילד ומחנות אוסטרליץ, לוויטן ובסנו, שהיו מרכזים לטיפול ברכוש היהודי השדוד. בשלושת המחנות הועסקו כ-700 עצירים מדראנסי. כשהתחילו בעלות הברית להתקרב לפריס, הוחזרו עצירי המחנות המסופחים לדראנסי.<br /><br /><br /><br /><strong>השילוחים בתקופת ברונר</strong><br />השילוחים בתקופת ברונר היו מסודרים ומאורגנים. בוטל החיפוש על היוצאים וננקטו שיטות מתוחכמות יותר של הטעיית היוצאים. ברונר יצר את המונח "קיבוץ משפחות", שמשמעותו איחוד משפחות. עצירים נדרשו להפקיד את כספם לפני היציאה והובטח להם, שכאשר יגיעו לפולין הם יקבלו סכום שווה ערך בזלוטי.<br />השירות הסוציאלי חילק לעצירים לפני השילוח שמיכות, בגדים וכלי מיטה (הייתה זו עוד דרך להעביר ציוד בדרך עקיפה מצרפת לגרמניה).<br />מתחילת פיקודו על המחנה ביולי 1943 ועד סוף 1943 הוציא ברונר מדראנסי שמונה שילוחים.<br />בשנת 1944 יצאו מצרפת 14 שילוחים של יהודים, 13 מדראנסי ואחד ישירות מהעיר ליון.<br />במאי 1944 יצאו מדראנסי שלושה שילוחים. הללו לא נשלחו למחנה השמדה אלא ל"פורט התשיעי" שליד קובנה. מחציתם הושארו במקום ונרצחו שם, השאר נרצחו לאחר שהועברו לרואל שבאסטוניה.<br />השילוח האחרון מדראנסי היה ב-31 ביולי 1944, אשר כלל 1,300 איש ובהם 400 ילדים, מהם 258 ילדים, שנעצרו ממוסדות ילדים של אוז'יף בין ה-21 ל-25 ביולי.<br />בסך הכל יצאו מדראנסי מ-2 ביולי 1943 ועד 31 יולי 1944 20 משלוחים ובהם 22,453 יהודים</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn11" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftn11" name="_ftnref11"><span style="font-family:arial;">[11]</span></a><span style="font-family:arial;">.<br /><br /><strong>שחרור מחנה דראנסי</strong><br />בראשית אוגוסט היו בדראנסי כ-1,500 עצירים. ב-16 באוגוסט בשעות הערב נראו סימנים ראשונים, שהגרמנים מתכוונים לעזוב את המחנה. למחרת עזבו הגרמנים ברכבת את דראנסי, כשהם לקחו איתם 51 עצירים, בהם חברי מחתרות. ב-25 באוגוסט הגיעה הרכבת לבוכנוולד. כ-30 עצירים הצליחו לברוח מהרכבת בעודה על אדמת צרפת והשאר ניספו.<br />ב-18 באוגוסט החל שחרור עצירי דראנסי. בשלוש שנות קיומו של מחנה דראנסי, מ-20 באוגוסט 1941 ועד ל-17 באוגוסט 1944, גורשו אליו כ-70 אלף יהודים. כ-65 אלף מהם שולחו למזרח, בעיקר לאושוויץ, בכל התקופה הזאת לא ידעו האנשים מהו יעד השילוח.<br /><br /><br />חוסר הידיעה נבע מארבעה גורמים:<br />- הריחוק הגיאוגרפי של צרפת ממוקדי ההשמדה,<br />- המחשבה של העצירים שהגרמנים זקוקים לידים עובדות,<br />- הדחקה<br />- מדיניות ההטעיה של הגרמנים</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn12" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftn12" name="_ftnref12"><span style="font-family:arial;">[12]</span></a><span style="font-family:arial;">.<br /><br />המחתרת הצרפתית<br />קבוצות קטנות של מחתרת פטריוטית היו כבר קימות בצרפת בסוף 1940, אולם רק ב-1943 החלה תנועת ההתנגדות להפוך לתנועה משמעותית. ארבעה שלבים מציינים את התרחבות המחתרת הצרפתית:<br />- כניסת הקומוניסטים,<br />- הקשרים הישירים עם תנועת צרפת החופשית בלונדון,<br />- כיבוש האזור הדרומי של צרפת<br />- הנהגת שירות עבודת הכפייה בראשית 1943, שהיה הגורם החשוב והמכריע להתרחבותה של תנועת ההתנגדות.<br />הפלישה הגרמנית לברה"מ הייתה הגורם, שהביא לירידת הקומוניסטים הצרפתים למחתרת, ועיקר פעילותם הייתה התנקשות באנשי צבא גרמנים. בין הקומוניסטים היו גם יהודים.<br />ז'אן מולן שב מלונדון בשליחותו של דה-גול, שביקש לאחד את קבוצות ההתנגדות המפוזרות לגוף אחד. במרס 1943 הוקם הגוף המאחד הראשון "תנועות ההתנגדות המאוחדות".<br />עם כיבוש החלק הדרומי על ידי הגרמנים איבד ממשל וישי את זכות קיומו בעיני רבים. השינוי המכריע נבע מחוק גיוס שירות עבודת הכפייה בגרמניה מספטמבר 1942. המגויסים הראשונים נשלחו לגרמניה בפברואר 1943. מאותו שלב ביקשו צעירים רבים לברוח משירות הכפייה ובזכותם הלכה המחתרת הצרפתית והפכה לתנועה המונית.<br />בהתארגנות ובהתרחבות תנועת ההתנגדות היה משקל בולט ליהודים, צרפתים וזרים, הרבה מעבר למשקלם היחסי באוכלוסיה. הארגונים היהודים גם פתחו בפעילות מחתרתית, שבעיקרה עסקה בהפקת תעודות מזויפות, הצלת ילדים, הברחת גבולות ועוד.<br /><br />אחד הארגונים היהודים שפעלו במחתרת היה "הצבא היהודי". בינואר 1942 פורסם המאניפסט, שהיווה בסיס לתכנית הפעולה של "הצבא היהודי". הארגון הגדיר את תפקידו "למנוע את ההשמדה וההתאבדות של עמנו". מטרה נוספת הייתה "המדינה היהודית בארץ ישראל וארץ ישראל למדינה יהודית".<br />הארגון הגדיר לעצמו שלושה שלבים בפעילותו:<br />הראשון - התרכזות בעזרה לכלואים ולמהגרים הפליטים בדרום.<br />השני - הכנת יחידה לוחמת,<br />והשלישי - הקמת מדינה יהודית.<br />"הצבא היהודי" פעל למעשה כמו תנועות הנוער הציוניות באותה תקופה. מקורותיו הפיננסים היו הג'וינט ו"ועד ההצלה" מארץ ישראל.<br />ביוני 1944 הפכה המחתרת של "הצבא היהודי" ל"ארגון היהודי הלוחם". אופי הארגון השתנה והלכה וגברה בו המגמה של מסגרות לחימה טקטיות.<br />הארגון היהודי הלוחם ביצע סך הכל 1,925 פעולות בכללן 750 פעולות חבלה בתשתית מסילות ברזל, פגיעה בבתי חרושת שיצרו לטובת מאמץ המלחמה הגרמני, פיצוץ גשרים ופגיעה ב-152 אנשי מליציה של האויב. הארגון ביצע 175 פעולות מבצעיות נגד הגרמנים במהלכן נהרגו 1,085 חיילי אויב</span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn13" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftn13" name="_ftnref13"><span style="font-family:arial;">[13]</span></a><span style="font-family:arial;">.<br /><br /><strong>סיכום<br /></strong>מתוך 350,000-320,000 יהודים, שהיו בצרפת ב-1940, נספו כ-80,000 נפש.<br />רצף הארועים בצרפת במהלך מלחמת העולם השנייה מעלה שלוש שאלות עיקריות: - מדוע לא הצליחו הגרמנים להגשים את התכנית לרצח כל יהודי צרפת?<br />- מה הייתה התרומה הצרפתית לטבח, כמו גם להצלה?<br />- מה עשו היהודים כדי להציל את עצמם?<br />למעשה עד סוף 1942 נראה היה, שגרמניה לא תתקשה להגשים את מטרותיה. יהודי צרפת סומנו, הופרדו, נושלו מנכסיהם, נעצרו ונכלאו במחנות. בשלב זה ההתנגדות היהודית הייתה בלתי מאורגנת. כמחצית מכלל הקורבנות נשלחו עד שלהי קיץ 1942 למזרח, אולם כבר אז היו מספר גורמים שהגבילו את ביצוע הפתרון הסופי: היעדר התלהבות עממית, חוסר תמיכה נוצרית בגזענות, יהודים רבים הצליחו להסתתר והקומיסריה הייתה בלתי יעילה.<br /><br /><br />החל מ-1943 הגבילו את ביצוע הפתרון הסופי שני גורמים: הוורמאכט, שהיה הנציג העיקרי של השלטון הגרמני בצרפת, לא שולב בביצוע המעצרים ולגרמניה היו בצרפת איטנרסים, שהוכחו כחשובים יותר ממימוש הפתרון הסופי - התמיכה הכלכלית במוצרים ובכוח אדם. אי אפשר להסביר אחרת את הויתורים של הגרמנים בעימותים עם ממשלת וישי.<br />באשר לצרפתים, מרביתם התעניינו מעט מאד ביהודים אם, בכלל. ניתן להסביר את כישלון הפתרון הסופי בצרפת בחולשה יחסית של הפשיזם והאנטישמיות הגזעית בשנות השלושים בצרפת. בשלב הראשון דעת הקהל הייתה פאסיבית בכל מה שקשור לטיפול של ממשלת וישי ביהודים. החל מקיץ 1942 החלה דעת הקהל להיות מרכיב שהביא לצימצום הקורבנות בהפעילה לחץ על ממשלת וישי וסוכניה. בנוסף לדעת הקהל, אחרי 1942 ניצלו אלפי יהודים הודות לעזרתם של לא יהודים.<br />באשר לתפקיד היהודים, רמת ההתבוללות של היהודים הצרפתים הייתה כזאת, שלא ניתן להגדיר את המיעוט היהודי בצרפת של ראשית המלחמה כקהילה כמו זו לדוגמא של פולין. במהלך שנות הכיבוש חל שינוי והיהודים, שחשו כצרפתים בראשית הכיבוש, הגיבו יותר כיהודים בסופו. האוז'יף, שהיה אמור להיות "היודנראט", של יהודי צרפת מעולם לא הפך לנציגות אמיתית של היהודים. היוזמות להתנגדות יהודית היו בעיקר מצד אלו, שהיו בסכנה גדולה יותר - המהגרים היהודים ותנועות הנוער.<br />תפקידם של הקומוניסטים היהודים בהצלת ילדים היה משמעותי באזור הכבוש ובאזור החופשי כאחד. על אף שהההתנגדות היהודית לא הייתה מעולם מאוחדת היא עסקה, בראש ובראשונה, בהצלה ובעיקר בהצלת ילדים.<br />גושי יהדות צרפת שהיו שסועים ועוינים זה את זה ערב המלחמה התקרבו במידת מה לקראת סופה.<br />לסיום ניתן לומר, שאובדנה של רבע מיהדות צרפת נובע מהביצוע הגרמני ומשיתוף פעולה צרפתי. מנגד, הישרדותם של שלושה רבעים מהקהילה נובע מחוסר יעילות הרודפים ומפעולות ההצלה.<br />לחץ של דעת הקהל, התערבות פומבית של אנשי כמורה בכירים והתחמקות של הממשל החל מסוף 1942 צמצמו את מספר הקורבנות. התגובה היהודית, שהייתה בלתי יעילה בתחילת הכיבוש, הצליחה יותר בשלבים מאוחרים יותר, כשהיא מנצלת אהדה של האוכלוסיה כדי לארגן פעולות הצלה מוצלחות יחסית, בהשוואה לארצות אירופה האחרות.<br />מבין 80 אלף היהודים שגורשו למחנות שבו לבתיהם כ-3,500 איש בלבד. הקהילה היהודית בפריס, שהייתה ערב המלחמה הקהילה הגדולה ביותר, ספגה פגיעה קשה עקב אובדן של למעלה מ-60 אלף מבניה.<br /><br />מצבת הזכרון בדראנסי כיום<br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5234293923457860642" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/SKPyl0WxBCI/AAAAAAAAAG8/uhxxCTcvM88/s400/drancy_a.jpg" border="0" /><br /><br /><br /><br /><br /><strong>מקורות:<br /></strong>1. אשר כהן, תולדות השואה צרפת, ירושלים תשנ"ו<br />2. מרים ברגמן, דראנסי, אוניברסיטת תל-אביב תשנ"ח<br /><br /><br /><br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn1" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftnref1" name="_ftn1"><span style="font-family:arial;">[1]</span></a><span style="font-family:arial;"> איגוד הקהילות היהודיות שהוקם על ידי נפוליאון ב-1808. בראש הארגון עמדו יהודים צרפתים. מאז הקמתו נחשב הקונסיסטואר לארגון הייצוג הרשמי של יהודי צרפת.<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn2" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftnref2" name="_ftn2"><span style="font-family:arial;">[2]</span></a><span style="font-family:arial;"> אשר כהן, תולדות השואה צרפת, עמ' 55<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn3" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftnref3" name="_ftn3"><span style="font-family:arial;">[3]</span></a><span style="font-family:arial;"> אשר כהן, תולדות השואה צרפת, עמ' 71<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn4" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftnref4" name="_ftn4"><span style="font-family:arial;">[4]</span></a><span style="font-family:arial;"> מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 66<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn5" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftnref5" name="_ftn5"><span style="font-family:arial;">[5]</span></a><span style="font-family:arial;"> מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 83<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn6" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftnref6" name="_ftn6"><span style="font-family:arial;">[6]</span></a><span style="font-family:arial;"> מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 92-91<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn7" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftnref7" name="_ftn7"><span style="font-family:arial;">[7]</span></a><span style="font-family:arial;"> מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 101<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn8" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftnref8" name="_ftn8"><span style="font-family:arial;">[8]</span></a><span style="font-family:arial;"> מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 109<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn9" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftnref9" name="_ftn9"><span style="font-family:arial;">[9]</span></a><span style="font-family:arial;"> אשר כהן, תולדות השואה צרפת, עמ' 330<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn10" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftnref10" name="_ftn10"><span style="font-family:arial;">[10]</span></a><span style="font-family:arial;"> מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 128<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn11" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftnref11" name="_ftn11"><span style="font-family:arial;">[11]</span></a><span style="font-family:arial;"> מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 181<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn12" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftnref12" name="_ftn12"><span style="font-family:arial;">[12]</span></a><span style="font-family:arial;"> מרים ברגמן, דראנסי, עמ' 184<br /></span><a title="" style="mso-footnote-id: ftn13" href="http://www.blogger.com/post-edit.g?blogID=6172508138079055300&amp;postID=4723001488024833481#_ftnref13" name="_ftn13"><span style="font-family:arial;">[13]</span></a><span style="font-family:arial;"> אשר כהן, תולדות השואה צרפת, עמ' 494</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6172508138079055300-4723001488024833481?l=ahaskel.blogspot.com' alt='' /></div>haskel amir אמיר השכלhttp://www.blogger.com/profile/00074364089802940801noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-6172508138079055300.post-90170036987839755532008-01-03T19:24:00.000-08:002008-01-07T17:54:45.762-08:00<div face="arial" style="text-align: right; font-family: arial;" dir="rtl">קריאה וסיכום: אמיר השכל<br />עריכה: נאוה רון<br /><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://1.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/R32qtMjNJmI/AAAAAAAAAF8/m8McIHD_0gA/s1600-h/Auschwitz.jpg"><img style="margin: 0px auto 10px; display: block; text-align: center; cursor: pointer;" src="http://1.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/R32qtMjNJmI/AAAAAAAAAF8/m8McIHD_0gA/s400/Auschwitz.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5151461242221438562" border="0" /></a><br /><span style="font-weight: bold;">תוכן עניינים</span><br />הקדמה ……………………………………………………<br />על המחברת דנוטה צ'ך ..........................................................<br />על הכרוניקה ........................................................................<br />אבני דרך בהסטוריה של מחנות אושוויץ על פי שנים ……………<br />שנת 1940 .............................................................................<br />שנת 1941 .............................................................................<br />שנת 1942 .............................................................................<br />שנת 1943 .............................................................................<br />שנת 1944 .............................................................................<br />שנת 1945 .............................................................................<br />רצף אירועים בימים האחרונים ..............................................<br />אסירים ..................................................................................<br />דגימות נקודתיות על מספרי אסירים באושוויץ ומחנותיו ...........<br />ענישה ובריחת אסירים ..........................................................<br />בריחות, ענישה ואירועים מיוחדים ..........................................<br />שגרת מחנה .............................................................................<br />התמודדות עם מגיפות ...........................................................<br />הנחיות לגבי רכוש .................................................................<br />ביקורות והנחיות מטה ..........................................................<br />ביקורי מפקדים בכירים .........................................................<br />פקודות שגרת מחנה ..............................................................<br />אירועים שונים .....................................................................<br />משלוחים ................................................................................<br />המשלוחים העיקריים של יהודים שהגיעו לאושוויץ ..................<br />סיפורם של מספר משלוחים ...................................................<br />תמותה, השמדה וילודה ………………………………………………….<br />תמותה ................................................................................<br />השמדה ................................................................................<br />לידות ..................................................................................<br />רופאים וניסויים רפואיים .........................................................<br />ד"ר קלאוברג ........................................................................<br />ד"ר הלמוט וטר ....................................................................<br />ד"ר הורסט שומאן ................................................................<br />ד"ר מנגלה ............................................................................<br />ד"ר אדוארד וירתס ...............................................................<br />ד"ר יוהן קרמר .....................................................................<br />צוענים ....................................................................................<br />משפחות טרזינשטט .................................................................<br />השמדת יהדות הונגריה ............................................................<br />מחתרת והתנגדות במחנה .........................................................<br />מרד הזונדרקומנדו ................................................................<br />דיווחים כלליים ודיווחים על השמדה ......................................<br />דיווחים אחרים ....................................................................<br />סיכום ....................................................................................<br />מקורות ..................................................................................<br /><br /><span style="font-weight: bold;">אושוויץ על פי הכרוניקה</span><br /><br /><span style="font-weight: bold;">ה ק ד מ ה</span><br />על המחברת דנוטה צ'ך<br />דנוטה צ'ך נולדה בפולין ב-1922. היא בוגרת האוניברסיטה היגלונית בפילוסופיה. במהלך מלחמת העולם השנייה היא, עם אביה, היו פעילים במחתרת הפולנית באזור טרנוב. אביה נתפס ונשלח למחנה אושוויץ<br />ב - 20.4.1943. מאושוויץ הועבר האב למחנה בוכנוולד ושוחרר במחנה דורה מיטלבאו.<br />ארועי המלחמה, ובמיוחד דרכו של אביה במלחמה, השפיעו על דנוטה בהחלטתה להצטרף לצוות המחקר של מוזיאון אושוויץ ב-1955. לימים, הייתה דנוטה ראש מחלקת המחקר וסגנית מנהל המוזיאון. דנוטה צ'ך פרסמה ספרים רבים הנוגעים לאושוויץ. הספרים פורסמו בפולין ומחוצה לה. דנוטה אף שימשה כעדה מומחית במשפטי פושעים נאצים. מפעל חייה של דנוטה צ'ך הוא "הכרוניקה של אושוויץ", במקור נכתבה הכרוניקה בפולנית ופורסמה באנגלית בשנת 1997.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">על הכרוניקה</span><br />הגרמנים החלו להשמיד את המסמכים הקשורים למחנות אושוויץ, בשלב הראשון בקיץ 1944, ולקראת פינוי המחנות בינואר 1945. על אף זאת, נשאר חומר רב ששופך אור על ארועי היום-יום של המחנה על שלוחותיו והם הבסיס לכרוניקה. הכרוניקה מקיפה את עיקרי הארועים במחנות אושוויץ החל מינואר 1940, כאשר החלו החיפושים אחר אתר למחנה ריכוז, ועד ה-27 בינואר 1945, יום שחרור המחנה על ידי הצבא האדום. בכרוניקה דיווח יום-יומי של: הגעת משלוחים, סלקציות, השמדה, בריחת אסירים, ענישה, ניסויים רפואיים, התפתחות המחנות, שינויים ארגוניים, שיגרת מחנה, מפקדי המחנה ועוזריהם, פעילות המחתרת ועוד.<br />הכרוניקה של אושוויץ מבוססת על מקורות רבים בהם:<br />1. עדויות של ניצולי המחנה ובמיוחד 7000 האסירים שנמצאו במחנה עם שחרורו.<br />2. מסמכים שהוחבאו על ידי האסירים ונמצאו לאחר המלחמה.<br />3. מסמכים מקוריים שנמצאו במחנה, על אף נסיונות הגרמנים להשמיד ראיות, חלקם נמצאו בערמות אשפה של המחנה.<br />4. עותקים ממסמכים מקוריים שנשמרו על ידי האסירים והוברחו אל מחוץ למחנה לידי המחתרות הפולניות.<br />5. מסמכים שהועתקו על ידי אסירים שעבדו במשרדי המחנה ובהם: שמות אנשים שהגיעו למחנה, רשימות של משלוחים, תאריכי הגעה, ספר המתים ועוד.<br />6. מסמכי ועדות החקירה שהוקמו לאחר שחרור המחנה. הועדה הראשונה הייתה סוביטית, אשר החלה את עבודתה ב-4 בפברואר 1945. ועדה פולנית הוקמה ב-29 במרס 1945.<br />7. מסמכים ועדויות ממשפטי הפושעים הנאצים ובהם זכרונות שכתבו אחדים מהם בדגש על זכרונותיו של רודולף הס.<br />8. כ-40,000 צילומים שנעשו על ידי המשטרה הפוליטית ונמצאו.<br />9. מסמכים ותכתובות שנמצאו בגרמניה בארכיונים של חברות מסחריות שסיפקו את צרכי מחנות אושוויץ וחברות בניה שבנו את מתקני ההשמדה וסיפקו את מתקני הקרמטוריום.<br />10. מסמכי חברות מסחריות שהקימו מפעלים במחנות המשנה של אושוויץ ובהם עבדו אסירים.<br />11. מסמכים שנמצאו באגפים השונים של המנגנון הבירוקרטי של המשטר בברלין כמו: מסמכים המסכמים ביקורות שונות שנעשו במחנות אושוויץ, סיכומי ניסויים רפואיים, מסמכים ממחלקת העבודה ועוד.<br />12. מסמכים ועדויות של אנשי הזונדרקומנדו שנקברו ונמצאו בין השנים 1981-1945.<br />13. יומנים שנכתבו על ידי אנשי ס"ס ששרתו באושוויץ.<br />הכרוניקה שפורסמה בשלבים, זכתה להתיחסויות והערות ועודכנה.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">אבני דרך בהסטוריה של מחנות אושוויץ על פי שנים</span><br /><span style="font-weight: bold;">שנת 1940</span><br />שלזיה העילית והעיר אושוויינצ'ים נכבשו על ידי הגרמנים וסופחו לרייך בספטמבר 1939. היוזמה להקמת מחנה ריכוז באזור נבעה עקב התגברות התסיסה ופעולות מרי של פולנים מחד, ו"התפוצצות אוכלוסין" בתי הכלא בשלזיה, מאידך. מינואר 1940 ועד אפריל 1940 ביצעו נציגי המשטרה הפוליטית הגרמנית מספר סיורים כדי לאתר מקום מתאים למחנה ריכוז באזור שלזיה העלית. על פי מו"מ בין נציגי הס"ס, בפיקודו של רודולף הס, ונציגי הורמאכט סוכם על העברת מחנה תותחנים פולני ישן לידי שלטונות הס"ס. התוכנית המקורית הייתה להקים מחנה ריכוז לפולנים בתכולה של 10,000 אסירים. ב-27 באפריל, על בסיס המלצתו של הס, הנחה הימלר להקים את המחנה ולהרחיב אותו. במאי קיבל הס 300 יהודים, תושבי העיר אושווינצ'ים, כדי לנקות את צריפי המחנה וסביבתו, העבודה הושלמה בתחילת יוני. ב-4 במאי מונה רודולף הס באופן רשמי למפקד מחנה אושוויץ.<br />ב-20 במאי 1940 הגיעו לאושוויץ 30 אסירים פליליים גרמנים שנבחרו על ידי הס מבין אסירי מחנה זקסנהאוזן. הם קיבלו את מספרי האסירים הראשונים 1-30. בנוסף, הועברו למחנה 15 אנשי ס"ס מקרקוב לאושוויץ.<br />ב-10 ביוני החלה חברת J.A.Topf, חברה שהתמחתה בבנית מתקני חימום ותאי שריפה, לבנות קרמטוריום לשריפת גופות. על פי ההזמנה, הקרמטוריום הכיל שני תאי שריפה. הקמת הקרמטוריום באושוויץ החלה ביולי 1940 ובספטמבר נכנס הקרמטוריום לפעולה. בשלב זה היה הספק הקרמטוריום שתי גופות בשעה. ב-14 ביולי 1941 הגיע מכתב מהחברה שמעדכן שהספק הקרמטוריום הוא 10-35 גופות במשך 10 שעות. המכתב מזהיר מפני הפעלה רצופה של הקרמטוריום במשך 24 שעות. ב-19 בנובמבר 1941 הותקן בקרמטוריום תא שריפה שלישי.<br />ב-14 ביוני 1940 הגיעו לאשוויץ האסירים הראשונים. היו אלה 728 אסירים שנשלחו מבית הכלא בטרנוב. האסירים קיבלו את מספרי האסיר 31-758. רוב האסירים היו צעירים שנתפסו במהלך נסיון לחצות את הגבול בדרכם להצטרף לצבא פולין שהוקם בצרפת, בנוסף, לוחמי מחתרת, נציגי האינטליגנציה הפולנית, כמרים ויהודים. באותה עת תוגבר המחנה ב-100 אנשי ס"ס נוספים. ב-20 ביוני הגיע משלוח נוסף של 313 אסירים פולנים.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">שנת 1941</span><br />ב-1 בינואר 1941 ביקר באזור נציג מועצת המנהלים של קונצרן אי גה פארבן כדי לחפש אתר לבניית מפעל לייצור 30,000 טון של גומי סינטטי. האזור שנבחר היה ליד העיר Dwory שבקרבת אושוויץ.<br />ב-6 בינואר 1941 בוצעו צעדים ראשונים להקמת תזמורת אסירים. אסירים שקיבלו כלי נגינה מהבית התאספו בבלוק 24 והחלו בחזרות בקומת הקרקע. האסירים ניגנו בשעות הבוקר בזמן יציאת האסירים לעבודה ובערב עם חזרתם. בנוסף, נתנו האסירים קונצרטים לאסירי המחנה ולמפקד המחנה בסמוך לוילה שלו.<br />ב-1 במרס 1941 נערך ביקור ראשון של הימלר באושוויץ, במהלך הביקור הנחה הימלר על הצעדים הבאים:<br />• הרחבת המחנה לקיבולת של 30,000 אסירים.<br />• בניית מחנה לשבויי מלחמה ליד בז'ז'ינקה בקיבולת של 100,000 אסירים.<br />• להקצות 10,000 אסירים לבניית מפעלי אי גה פארבן.<br />• לעבד את השטחים החקלאיים בסביבה ולהרחיב את בתי המלאכה של המחנה בדגש על מפעלי יצור לתחמושת.<br />במחצית הראשונה של חודש אפריל פונה אזור של כ-10,000 דונם בסביבות אושוויץ. הבתים נהרסו, ציוד חקלאי ומכונות הוחרמו. על פי הנחיות הימלר הוקמה באזור שהוחרם חווה חקלאית שכללה: גן ירק, בריכות דגים, עופות, משק חיות שכלל סוסים וחזירים (בעלי החיים נלקחו מהחקלאים שהמשקים שלהם הוחרמו).<br />ב-9 בספטמבר 1941 החלה בניית מחנה בירקנאו שנועד להכיל 100,000 שבויי מלחמה ב-174 צריפים. בדצמבר 1941 שינה מחנה אושוויץ, באופן רשמי, את יעודו ממחנה מעבר לאסירים משלזיה העילית וגנרלגוברנמן למחנה ריכוז להשמדת אסירים פולנים ושבויים סוביטים. היה זה שלב הכנה לקראת השמדת היהודים במחנה בירקנאו.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">שנת 1942</span><br />ב-1 במרס 1942 הועברו 945 שבויים סוביטיים למחנה בירקנאו. בשלב זה שני המחנות היו תחת מנהלת אחת והשתמשו באותו ספר רישום אסירים וספר לרישום המתים. ב-26 במרס 1942 הגיע משלוח ראשון של אסירות מרוונסבריק למחנה האם אושוויץ I. היו אלו 999 אסירות א-סוציאליות גרמניות. הן אוכסנו בבלוקים 1-10 שהופרדו משאר הבלוקים של המחנה בקיר. אסירות אלו היו השלד של ממלאות התפקידים במחנה הנשים. באותו יום הגיע משלוח של 999 נשים יהודיות מסלובקיה. נשים אלו קיבלו בגדי שבויים סובייטים.<br />במהלך הביקור הראשון של אייכמן באושוויץ הוא בחר שני בתים כפריים, "הבית הלבן" ו"הבית האדום" בבירקנאו ובהם נבנו תאי גז. "הבית האדום" נקרא בונקר 1 ו"הבית הלבן" נקרא בונקר 2. בונקר 1 החל לפעול במרס 1942 ובונקר 2 ביוני , גופות הנרצחים נקברו בסמוך, בקברי המונים.<br />ב-17 ביולי 1942 הגיע הימלר לביקור באושוויץ. הוא קיבל סקירה מהס על סטטוס הפרויקטים במחנה, יצא לראות אסירים בעבודתם ואת מתקני המחנה. בסוף הביקור הוא צפה בסלקציה והשמדת יהודים בבונקר 2.<br />ביום למחרת הוא הנחה את הס לבצע את הפעולות הבאות:<br />• להאיץ את בניית מחנה בירקנאו.<br />• לחסל אסירים יהודים שאינם מתאימים לעבודה.<br />• להערך לבנית מפעלי חימוש ולקדם את הניסויים החקלאיים באינטנסיביות.<br />כהוקרה על פועלו של הס הוא קודם לדרגת סא"ל.<br />ב-5 באוגוסט, כחלק מהחלטה של הס להעביר את מחנה הנשים מאושוויץ 1 לבירקנאו, נשלחו הנשים ממשלוח שהגיע באותו יום לבירנקאו. ב-6 באוגוסט, לאחר מסדר בוקר, הועברו הנשים ממחנה אושוויץ I לבירקנאו. מחנה הנשים שהיה ממוקם בבלוקים 1-10 באושוויץ I עבר חיטוי ובגדר שהפרידה בין מחנה הגברים למחנה הנשים נפרצו מעברים. ב-23 באוגוסט החלו גברים לאייש את הבלוקים שהתפנו.<br />באשר להרחבת בירקנאו, לאחר שהתקבלה החלטה לנצל את כוח העבודה של האסירים טרם השמדתם, הנחה קרל בישוף, ראש משרד אדריכלים שנועד לפקח על בניית בירקנאו, לבנות את הגזרה השניה של המחנה משישה מחנות עצמאיים: כל מחנה יועד להכיל 60,000 אסירים, למעט מחנה הקרנטינה שהיה מיועד להכיל 20,000 אסירים. תוכנית ההרחבה כללה הקמת ארבעה מתקני השמדה, סאונה, ו-30 צריפים לאיחסון ציוד (מחנה קנדה).<br />ב-30 באוקטובר 1942 נשלחו אסירים יהודים מגרמניה לאזור המפעל של אי גה פארבן כדי להקים את מחנה המשנה בונה .<br />שנת 1942 מאופיינת בשיאים חדשים של טרור, בעיקר כנגד אסירים פולנים במחנה האם אושוויץ I. היה זה כנראה בתגובת לפעילות המחתרות הפולניות בגנרלגוברנמן. בנוסף, מיולי 1942 ועד מרס 1943 פרצו במחנה, במיוחד בבירקנאו, מגפות כינים, טיפוס, דיזינטריה ועוד. שיעורי התמותה בקרב האסירים נעו בין 25%-19% בחודש.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">שנת 1943</span><br />מחנות אושוויץ הפכו להיות מאגר כוח אדם זול לעבודה ולניסויים רפואיים. כשליש מהיהודים שהגיעו למחנה נוצלו, בשלב זה, ככוח עבודה. ב-8 במרס 1943, במהלך כנס של תעשיינים באושוויץ, הוחלט על העברת מתקני יצור לחלקי מטוסים של חברת Krupp AG's לאושוויץ עקב הפצצות בגרמניה. עובדי החברה שהגיעו להרכיב את מכונות המפעל נדרשו לחתום על התחייבות לשמור בסוד את כל מה שראו וקשור לאושוויץ.<br />באחד ממחנות המשנה של אושוויץ שהיה בסמוך ל-Rajsko הוקמה חווה לניסויים חקלאיים. בחווה עבדו 23 נשים בעלות רקע אקדמי בתחומי ביאולוגיה וכימיה.<br /><br />הרופאים, ד"ר קלאוברג וד"ר שומן, המשיכו בניסויים שלהם, ד"ר קלאוברג על נשים וד"ר שומן על גברים ולפעמים גם על נשים. מטרת הניסויים הייתה למצוא את השיטה המהירה והיעילה ביותר לסרוס ועיקור. בנוסף, נעשו ניסויים על אסירים עבור חברות תרופות גרמניות.<br />ב-1 ביולי 1943 חושמלו הגדרות של גזרה B-II בבירקנאו במתח גבוה.<br />ב-12 ביולי הועברו הגברים מחנה הגברים בגזרה B-I למחנה הגברים שהוקם בגזרה B-II. החל מה-24 ביולי הפכה הגזרה הראשונה כולה למחנה נשים. ב-20 ליולי 1943 מבנה קרמטוריום I באושוויץ I, הפסיק לשמש כתא גז.<br />ב-11 בנובמבר סיים רודולף הס את תפקידו והחליף אותו סא"ל ארתור ליבהנשל. ליבהנשל שינה את מדיניות הענישה במחנה, כולל ענישה בגין בריחה או ניסיונות בריחה. שינוי מדיניות הענישה במחנה פגעה בכוחה ובמעמדה של המשטרה הפוליטית ועל רקע זה החלו מתחים בין ליבהנשל והמשטרה הפוליטית. זמן קצר לאחר המינוי של ליבהנשל כמפקד מחנות אושוויץ בוצע שינוי ארגוני במחנות: מחנה האם נקרא אושוויץ I ומפקדו היה ליבהנשל, מחנה II, בירקנאו ומפקדו היה רס"ן הרג'סטין ומחנה-III, מחנות המשנה ומפקדו סרן שוורץ. מפקד אושוויץ I היה הבכיר מבין המפקדים. מנהלת המחנה, מעתה והלאה, הייתה מרכזית לכל המחנות.<br />במהלך שנת 1943 הגיעו לאושוויץ כ-150,000 אסירים, 86,088 גברים, 46,077 נשים, 9,008 גברים צוענים ו-9,728 נשים צועניות. באותה שנה עזבו כ-20,000 אסירים את אושוויץ ונשלחו למחנות ריכוז אחרים. בנובמבר ביקר הימלר במחנה הצוענים ולאחר שקיבל סקירה על המחנה הנחה על חיסולם.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">שנת 1944</span><br />הרכוש הרב שהצטבר במחסני אושוויץ גרם לתופעות של שחיתות בקרב אנשי הס"ס. קבוצת אסירים פוליטיים הפעילה לחץ על מפקד אושוויץ החדש, ארתור ליבהנשל, באמצעות רופא המחנה, בעקבות כך, החליט ליבהנשל לשנות את מדיניות הענישה במחנה ולצמצם את כמות היהודים שנבחרו בסלקציה להשמדה באושוויץ I מ-1000 ביום ל-220. המחתרת הכינה רשימת אסירים משתפי פעולה והעבירה אותה למפקד המחנה, אסירים אלו הועברו מאושוויץ למחנה פלוקסנברג.<br />עקב גידול במספר האסירים באושוויץ הגרמנים הגבירו את כוחות האבטחה כדי לתת מענה לאפשרות של מרידה.<br />ב-29 במרס 1944 הוחלט להפסיק את הרחבת המחנה והעבודות הבניה בגזרת "מקסיקו," הופסקו.<br />ב-14 באפריל 1944 בוצע הצילום האווירי הראשון, כהכנה לתקיפת תשלובת היצור הגרמנית, מגובה 20,000-15,000 רגל. בתצלום ניתן לראות את אושוויץ I, את העיר אושווינצ'ים את מפעלי אי גה פארבן ואת אושוויץ III, צילומים נוספים בוצעו ב-26 ביוני וב-8 ביולי.<br />ב-5 במאי הגרמנים החליטו להתחיל להשמיד כל מה שקשור לרצח במחנה אושוויץ I. קרמטוריום I עבר הסבה למקלט וקיר המוות בחצר בלוק 11 נהרס.<br />ב-8 במאי סיים ליבהנשל את תפקידו כמפקד אושוויץ I ועבר לפקד על מחנה מיידאנק ומחנות הריכוז והעבודה באזור וארשה, ראדום והסביבה. הס חזר לאושוויץ כמפקד הבכיר. מפקדי כל מחנות אושוויץ היו כפופים אליו. יוסף קראמר קיבל את הפיקוד על בירקנאו. ב-11 במאי התמנה ריכארד בר למפקד אושוויץ I. הרקע לחילופים הוא רצונו של הימלר, שרודולף הס יתאם ויהיה האחראי על מבצע השמדת יהדות הונגריה (שם הכינוי של המבצע היה "מבצע הס"). גם אייכמן הגיע לאושוויץ לתאום השמדת יהדות הונגריה. הס עזב את אושוויץ בפעם השנייה ב-20 ביולי ואת מינוי המפקד הבכיר קיבל ריכארד בר.<br />ב-13 במאי 1944 התחילה סדרה חדשה של מספרי אסיר, לפני המספר נוספה קידומת A.<br />במאי 1944 הורחב מחנה אושוויץ I בעוד 20 בלוקים נוספים שנבנו בארבע שורות של חמישה בלוקים, הטור הראשון הכיל בתי מלאכה ובהם הועסקו אסירי המחנה. כ-400 נשים שעבדו במשרדי המחנה, במשטרה הפוליטית ובבתי סגל המחנה עברו לגור בבלוקים אלו.<br />ב-7 באוגוסט החלו הפצצות אמריקאיות כבדות על האזור המקיף את אושוויץ במהלכן נהרסו מפעלים כימיים ובתי זיקוק 12 מייל צפון מזרחית לאושוויץ. ב-20 באוגוסט, יום ראשון אחר הצהרים, הפצצה נוספת, 127 מטוסי הפצצה בליווי 100 מטוסי מוסטנג תקפו במשך 28 דקות את מפעלי אי גה פארבן. האש נגד מטוסים ו-19 מטוסי קרב גרמנים לא היו יעילים, רק מטוס אחד הופל. לאחר ההפצצה בוצע צילום אווירי כדי להעריך את הנזקים שגרמה ההפצצה. הפגיעות היו קשות, אסירים נשלחו לתיקון הנזקים. ב-13 בספטמבר הפצצה אווירית נוספת שנמשכה 13 דקות על ידי 96 מטוסי הפצצה מסוג ליבריטור, הופלו שלושה מטוסים על ידי אש נ"מ. הושלכו כ-1000 פצצות מגובה 23,000 רגל. אחדות נפלו על אושוויץ I , 15 אנשי ס"ס נהרגו ו-28 נפצעו, 40 אסירים מהם 23 יהודים נהרגו, 55 נפצעו קשה. שתי פצצות נפלו בבירקנאו, אחת פגעה במסילת הברזל ובשביל המחבר בין הרמפה ומתקן השמדה II. פצצה שנייה הרסה מחפורות בין השבילים והרגה 30 עובדים אזרחים. ההפצצה גרמה נזק למפעלי אי גה פארבן והרגה כ-300 איש ביניהם אסירים. ביום המחרת ביקר מפקד המחנה, בנוכחות צלמים רבים, את האסירים הפצועים, לפצועים חולקו פרחים, חלב, מנה כפולה של מרגרינה. מטרת הביקור - תעמולה.<br />ב-26 בספטמבר נלקחו רוב מסמכי המשטרה הפוליטית לבירקנאו ונשרפו בקרמטוריום.<br />ב-1 באוקטובר 1944 הוקם שוב מחנה נשים באושוויץ I. המחנה כלל שבעה בלוקים. בנוסף, קלט מפקד אושוויץ I מבירקנאו את עבודות החקלאות, חוות הגידול, את מחנות המשנה שהיו שייכים להם ואת האחריות על העובדים במפעלי אוניון. תכולת מחנה הנשים החדש באושוויץ I הייתה 3,785 נשים. תכולת הנשים במחנה בירקנאו באותה עת 26,230 אסירות.<br />החל מ-4 באוקטובר 1944 שימש מחנה משפחות הצוענים כמחנה מעבר לאסירים בדרכם למחנות ריכוז בגרמניה. ב-6 באוקטובר חוסל מחנה מעבר לנשים באזור "מקסיקו". ב-7 באוקטובר פורקו הצריפים ב"מקסיקו".<br />ב-7 באוקטובר, ביום שבת בבוקר, פרץ מרד הזונדרקומנדו, על כך ארחיב בהמשך.<br />ב-9 באוקטובר, יומיים לאחר המרד, הייתה מצבת הזונדרקומנדו 212 אסירים. ב-10 באוקטובר נלקחו 14 אנשי זונדרקונמנדו לבלוק 11 ביניהם ינקל הנדלסמן, יהודי פולני מראדום, אחד ממארגני המרד שקיבל את חומרי הנפץ מהאסירות היהודיות. אסירים אלו עברו חקירות קשות במשטרה הפוליטית. אחרי המעצר נשארו 198 זונדרקומנדו שחולקו לשלוש קבוצות שבכל אחת 66 אסירים, קבוצה אחת נשלחה לקרמטוריום II , השנייה לקרמטוריום III והשלישית לקרמטוריום V. הם המשיכו לעבוד במשמרות יום ולילה, 33 אסירים בכל משמרת. קרמטוריום IV שנהרס לא הוזכר יותר בדיווחים היומיים. שתי נשים נעצרו במחנה הנשים בחשד לסיוע לזונדרקומנדו אחת מהן רוזה רובוטה עבדה בקרבה לקרמטוריום IV והיא זו שהעביר את חומרי הנפץ מאוניון. ב-12 באוקטובר נעצרו שתי נשים נוספות בחשד שסיפקו חומרי נפץ לזונדרקומנדו ליצור הרימונים. מספר ימים מאוחר יותר קיבלו חמישה אנשי ס"ס את עיטור צלב הברזל בגין מוערבותם בדיכוי המרד.<br />החל מה-14 באוקטובר והלאה החלו פעולות לחיסול המחנה בהן:<br />• הריסת קירות קרמטוריום IV. שנפגע במרד.<br />• ב-20 באוקטובר שתי מכוניות ומשאית העבירו מסמכים הנוגעים לאסירים ורישומי נפטרים מאושוויץ I לשריפה בקרמטוריום.<br />• ב-1 בנובמבר 1944 פורק מחנה הקרנטינה B-IIa . המחנה הוסב למחסנים לאחסון סוגים שונים של ציוד של המחנה.<br />• ב-2 בנובמבר הופסקה, כנראה, המתה באמצעות גז ציקלון ב', אסירים שנבחרו בסלקציה נרצחו ביריות בתאי הגז או בקרמטוריום V.<br />• ב-4 בנובמבר רוקן מחנה B-IIc שהיה מחנה מעבר, האסירות היהודיות נלקחו למחנה הנשים, אין יותר שימוש במושג "יהודים במעבר".<br />• ב-6 בנובמבר, בסבירות גבוהה, עזבה אשתו של הס וחמשת ילדיהם את הוילה, הם עברו לגור בסמוך למחנה רוונסבריק.<br />• ב-17 בנובמבר 1944 החליטה הנהלת המחנה לרכז את כל האסירים ואסירות בגזרה B-II. העברה הסתיימה ב-24 בנובמבר. נשים בכושר עבודה רוכזו במחנה B-IIb, נשים חולות, אסירות תשושות וילדים רוכזו במחנה משפחות הצוענים.<br />• ב-25 בנובמבר 1944 התחיל פרוק הציוד המכני של מתקן השמדה II, בשלב הראשון פורק המנוע ששאב את האוויר מתא הגז ונשלח למטהוזן, הצנרת נשלחה לגרוס רוזן.<br />• ב-1 בדצמבר הוקמה קבוצת עבודה של 100 נשים לפירוק מתקן השמדה III. ב-5 בדצמבר נוספו להן 50 אסירות נוספות. במקביל, הוקמה קבוצה של אסירים לפרוק שאר המתקנים, תפקידם היה לקדוח חורים בקירות כדי לאפשר פיצוץ המתקנים באמצעות דינמיט, כמות האסירים אינה ידועה.<br />• ב-5 בדצמבר הוקמה קבוצה נוספת של 50 אסירות כדי לעבוד באזור הסאונה הגדולה ומתקן השמדה IV. היה עליהן לסלק את אפר הקורבנות ולנטוע עצים. האסירים ניסו לחבל בהנחיות אנשי הס"ס ולהמנע מסילוק אפר הקורבנות כדי שישמש עדות והוכחה נגד הפושעים.<br />• ב-30 בדצמבר 150 אסירות עבדו בפירוק מתקן השמדה III , 50 אסירים עבדו בחורשה בכיסוי השוחות בעשב ובנטיעת עצים בשטח של מתקן השמדה IV.<br />• ב-25 בנובמבר בוצע שינוי אירגוני נוסף, מחנה האם נקרא "מחנה הריכוז אושוויץ", אושוויץ III נקרא "מחנה הריכוז מונוביץ", בירקנאו הפך להיות חלק מ"מחנה הריכוז אושוויץ".<br /><br />בחודשים נובמבר ודצמבר המשיכו הפצצות אמריקאיות על מפעלי אי גה פארבן. לאחר כל הפצצה בוצעו צילומים לבדיקת הנזק שגרמה ההפצצה למפעלים. מהצילומים ניתן ללמוד מה היה המצב בשאר המחנות. ב-20 בנובמבר במסגרת תקיפה אווירית על מפעלי אי גה פארבן בוצע צילום אווירי של אזורי אושוויץ I,II,III. בצילום זה כבר לא רואים רכבות בבירקנאו, אין שינויים במתקני ההשמדה למעט מתקן השמדה IV, מחנה "מקסיקו" ריק. ב-18 בדצמבר חודשו ההפצצות האוויריות על מפעלי אי גה פארבן. שלושה ימים לאחר ההפצצה בוצע שוב צילום אווירי. בצילום ניתן לראות שהגדרות ומגדלי השמירה במחנה "מקסיקו" הוסרו, שגגות תאי הגז הוסרו, כולל הארובה של קרמטוריום II, הגדרות סביב מתקני ההשמדה הוסרו. ב-26 בדצמבר הפצצה נוספת על מפעלי אי גה פארבן.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">שנת 1945</span><br />ב-5 בינואר 1945 הועברו שישה אסירים שותפי סוד מבירקנאו למאוטהאוזן, בהם חמישה אסירים שעבדו בזונדרקונדו ואסיר פולני שהפעיל את מכונת הרנטגן לעיקור אסירים של ד"ר שומן (אסיר זה החזיק בידיו את רשימות האסירים שעברו עיקור באמצעות קרני רנטגן).<br />כל האסירים נורו למוות ב-3 באפריל במאוטהאוזן.<br />ב-6 בינואר ניתלו ארבעת הנשים היהודיות שהבריחו את חומרי הנפץ ממפעל אוניון ובהם רוזה רובוטה. הארבע נתלו בפומבי, שתיים במסדר הערב למול אסירים, גברים ונשים שעבדו באוניון, ושתיים נוספות נתלו בבוקר, לאחר חזרת משמרת הבוקר מהעבודה במפעל.<br />ב-14 בינואר 1945 האמריקאים ביצעו גיחת צילום נוספת מעל אזור אושוויץ, מטרת הגיחה לזהות את הנזק שנגרם בארבע גיחות ההפצצה הקודמות על מפעלי אי גה פארבן. בפענוח הצילום, 35 שנים לאחר ביצועו, נמצא שמונוביץ עדין לא ננטש. לא היה שלג על הגגות ושבילי המחנה. גם אושוויץ I עדין היה מאויש ונראה שאסירים עדין נמצאו במחנה. גזרת "מקסיקו" נטושה לחלוטין, מחנה הנשים לשעבר נטוש גם הוא (על פי השלג על גגות הצריפים ניתן להבין אלו צריפים מאוישים ואלו לא). מתקני השמדה II ו-III נראו שהם מפורקים באופן חלקי.<br />האחראי על הרישום באושוויץ קיבל הנחיה להעמיס את המסמכים הנוגעים לאסירים, כולל רישומי תמותה, על רכב. נשים שביצעו את האריזה נשמרו על ידי אנשי ס"ס.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">רצף ארועים בימים האחרונים</span><br />• ב-17 בינואר במסדר האחרון, נמנו באושוויץ I 10,030 אסירים, ו-6,196 אסירות, בבירקנאו במחנה הגברים - 4,473 אסירים, ו-10,381 אסירות, 11,102 מבין האסירים היו יהודים. ב-24 מחנות משנה של מונוביץ, כולל מונוביץ, היו סך 33,023 אסירים, סך הכל 64,103 אסירים ואסירות.<br />• ב-17 בינואר הגיע קצין רפואה לבירקנאו והשגיח על שריפת מסמכי האסירות שאושפזו בבית החולים. במונוביץ התקבלה הנחיה לבדוק את מצב החולים ולהוציא מבית החולים את המסמכים של אלו שיכולים לצעוד. ניתנה הנחיה להשאיר רק את החולים הקשים ורופאים חולים שאינם מסוגלים לצעוד ישגיחו עליהם.<br />• ב-18 בינואר 1945 בשעה אחת בבוקר 40 אסירים, רופאים ואחיות הצטרפו לאסירים שהיו בבית החולים והמתינו להוראה לצאת מהמחנה. שאר הרופאים קיבלו הוראה לקחת את המסמכים שנוגעים לאסירים בבית החולים ולשרוף אותם.<br />• ב-18 בינואר קיבל האסיר האחרון, אסיר גרמני שהגיע ממאוטהאוזן, את המספר האחרון באושוויץ היה זה המספר 202499.<br />• ב-18 בינואר עזבו הנשים את מחנה בירקנאו בטורים של 500 אסירות מלוות על ידי אנשי ס"ס, סך הכל 5,345 אסירות. בשלב זה 4,428 אסירות ו-169 ילדים נשארו בבית החולים לנשים במחנה B-IIe.<br />• הטור האחרון של גברים עזב את בירקנאו ב-18 בינואר אחר הצהרים.<br />• משלוח גדול אחרון של 2,500 אסירים עזב את אושוויץ I ב-19 בינואר בשעה 13:00.<br />• המסמכים החשובים ביותר של אושוויץ הועמסו על משאיות בלילה שבין ה-18 ל-19 בינואר ונשלחו למחנה גרוס רוזן.<br />• ב-20 בינואר פיצצו אנשי ס"ס את מה שנשאר ממתקני ההשמדה II ו-III ונטשו את המחנה.<br />• ב-26 בינואר בשעה 01:00 פוצצו את מתקן ההשמדה V, האחרון בבירקנאו.<br />• ביום שבת, ה-27 בינואר, בסביבות השעה 09:00, הגיע החייל הרוסי הראשון מיחידת הסיור של דוויזיה 100 לבית החולים לאסירים במחנה מונוביץ. הדוויזיה עצמה הגיעה חצי שעה מאוחר יותר. מתוך 850 אסירים חולים יותר מ-200 נפטרו באותו יום. אחר הצהרים חיילים של הצבא האדום הגיעו לסביבת מחנה אושוויץ I ומחנה בירקנאו. בקרבת השער הם נתקלו בהתנגדות גרמנית. 231 מחיילי הצבא האדום נהרגו בשחרור מחנות אושוויץ, בירקנאו ומונוביץ. יחידת הסיור הראשונה של הצבא האדום הגיעה לבירקנאו ולאושוויץ I בשעה 15:00. באושוויץ I נמצאו באותה שעה 48 גופות ובבירקנאו 600 גופות של אסירים שנרצחו רגע לפני נטישת הגרמנים את המחנה. בזמן שחרור המחנה נמצאו בו 7000 אסירים חולים. ד"ר Otto Wolken רופא אסיר, נשאר במחנה והיה אחד הראשונים שהתגייס לסייע לאסירים. הוא הצליח להציל מסמכי מחנה שסיפקו מידע על פשעי אנשי הס"ס. פרוט הניצולים על פי מחנות: אושוויץ I 1,200 אסירים חולים, בירקנאו 5,800 מהם 4,000 נשים, במונוביץ 600 אסירים חולים.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">אסירים</span><br />בשנה הראשונה הגיעו לאושוויץ בעיקר פולנים שהיוו פוטנציאל איום על משטר הכיבוש הגרמני. בקטגוריה זו נמנו: אנשי מחתרת, פוליטיקאים בהם, שר הפנים לשעבר של פולין, ראש עיריית קרקוב, אינטליגנציה, וכמרים. רוב האסירים הגיעו מבתי הסוהר של הגסטאפו ב: קאטוביץ, טרנוב, קרקוב, וארשה, רדום, לובלין, לודז' ו-Oppelen.<br />ב-16 ביולי 1941 הגיעו לאשוויץ בפעם הראשונה אסירים למטרת "חינוך מחדש", למספר האישי של אסירים אלו נוספה האות E (education). על פי הנוהלים נשלחו אסירים לחינוך מחדש ל"מחנות עבודה" למשך 56 ימים. באושוויץ נפטרו אסירים אלו, ברוב המקרים, קודם סיום תקופת הענישה. החל מ-2 בפברואר 1942 שונו המספרים של אסירים אלו והם החלו בספרה 1.<br />ראשוני השבויים הסובייטים הגיעו לאושוויץ ב-18 ביולי 1941. אסירים אלו נרצחו בתום מספר ימים לשהותם במחנה. (מתוך 13,000 שבויים סובייטים שהגיעו למחנה, נשארו בחיים ביום השחרור 92 בלבד.)<br />אסירות ראשונות הגיעו לאושוויץ ב-26 במרס 1942 היו אלו אסירות א-סוציאליות מגרמניה, רובן פושעות וזונות. באותו יום הגיעו אסירות יהודיות ראשונות מסלובקיה.<br /><br />אסירים יהודים הגיעו לאושוויץ טיפין טיפין, בשלב הראשון בשל השתייכותם לחוגים פוליטים שמאליים או לשכבת האינטליגנציה ולא בשל יהדותם. יהודים הגיעו לאושוויץ במשלוחים בשל יהדותם החל מ-30 במרס 1942. היה זה משלוח מצרפת, על משלוחים ארחיב בהמשך.<br />יש קושי לקבוע את מספר האסירים הממוצע במחנה היות והתמותה במחנה הייתה גדולה ותנועת האסירים למחנה והחוצה ממנו הייתה גדולה. יחד עם זאת, ידוע של-404,222 אסירים קועקע מספר על היד והם נרשמו בספר הרישום של המחנה.<br /><br />להלן דגימות נקודתיות שעשויות ללמד על מספר האסירים באושוויץ ומחנותיו בתקופות השונות של המחנה.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">מספר אסירים גברים ונשים במחנות אושוויץ</span><br /><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://1.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/R4LNl8jNJnI/AAAAAAAAAGE/W3ME_kcRV-0/s1600-h/tb1.JPG"><img style="margin: 0px auto 10px; display: block; text-align: center; cursor: pointer;" src="http://1.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/R4LNl8jNJnI/AAAAAAAAAGE/W3ME_kcRV-0/s400/tb1.JPG" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5152906975457912434" border="0" /></a><br />הערות:<br />1. המספר הממוצע של אסירים גברים בבירקנאו בשנת 1944 עמד על<br />כ-19,000.<br />2. אסירים יהודים ביולי 1944 מהווים כ-57% מכלל האסירים במחנה אושוויץ I.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">מספר אסירות</span><br /><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://1.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/R4LPf8jNJoI/AAAAAAAAAGM/gpM4a2ADBIg/s1600-h/tb2.JPG"><img style="margin: 0px auto 10px; display: block; text-align: center; cursor: pointer;" src="http://1.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/R4LPf8jNJoI/AAAAAAAAAGM/gpM4a2ADBIg/s400/tb2.JPG" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5152909071401952898" border="0" /></a><br /><br /><span style="font-weight: bold;">ענישה ובריחת אסירים</span><br />הענישה, כפי שבאה לידי ביטוי ב"כרוניקה של אושוויץ", מתייחסת לשתי עבירות עיקריות: בריחה או נסיון בריחה וענישה כפעולת תגמול בגין פעילות המחתרת הפולנית באזורי שלזיה. יש הבדלים בחומרת הענישה בתקופתו של רודולף הס, שבה העונש בגין נסיון בריחה או בריחה היה מוות, ובין תקופת מחליפו של הס, ארתור ליבהנשל, שבה האסירים נכלאו לתקופות שונות בבלוק 11 ושוחררו חזרה למחנה. בתקופתו של ליבהנשל, אסירים מסוכנים, כאלו שנתפסו בנסיון בריחה או ברחו מהמחנה, לאחר שריצו את עונשם בבלוק 11, סומנו באמצעות נקודה אדומה על פיסת בד לבנה שהייתה על החזה וגב חולצתם.<br />לגבי אופן ביצוע עונשי המוות גם יש הבדלים בתקופות השונות של המחנה: בשנה הראשונה - העונש בגין בריחה היה הרעבה של 10-15 אסירים בתאי ההרעבה, בהמשך הם הוצאו להורג בירי. בשנת 1944, לאחר סיום תקופתו של ליבהנשל, אנשים שברחו ונתפסו נתלו בדרך כלל בפומבי, במסדר מול אסירי המחנה. גם בתקופות הענישה הקשות ביותר במחנה היה הבדל בין ענישת אסירים גרמנים וכל השאר האסירים. הגרמנים נענשו באופן קל יותר.<br />קודם לענישה עברו האסירים חקירה קשה במטה המשטרה הפוליטית. בשנת 1943, כאשר הענישה במחנה הייתה בשיא חומרתה, מצאו את מותם אסירים רבים במהלך החקירות עקב עינויים קשים.<br />במהלך ארבע וחצי שנות קיום מחנות אושוויץ בוצעו כ-700 נסיונות בריחה. 200 מהם הסתימו בהצלחה רובן בשנתיים האחרונות, יהודים רבים היו בין הבורחים.<br /><br /><br /><span style="font-weight: bold;">בריחות, ענישה ואירועים מיוחדים</span><br />1. ב-6 ביולי 1940 בוצעה הבריחה הראשונה מאושוויץ על ידי אסיר פולני בשםTadeusz Wiejowsk . בעקבות הבריחה בוצע מסדר אסירים שארך 20 שעות, במהלכו הוכו אסירים באופן פומבי בפעם הראשונה. בלילה שלאחר מסדר הענישה נפטר האסיר הראשון באשווויץ, היה זה היהודי David Wingoczewski .<br />2. ב-22 בנובמבר 1940 התקיימה ההוצאה להורג הראשונה באמצעות ירי. היו אלה 40 אסירים פולנים שהוצאו להורג בתגובה לתקיפת שוטר גרמני בקטוביץ.<br />3. ב-23 באפריל 1941, בתגובה לבריחת אסיר, נלקחו 10 אסירים מבלוק 2 כבני ערובה ונכלאו בתא ההרעבה למוות בבלוק 11<br />(הערה: בשלב הראשון היה מספר הבלוק 13, רק ב-9 באוגוסט 1941 ועקב תוספת של שמונה בלוקים נוספים שונה מספרו של "בלוק המוות" למספר 11, סיום בנית הבלוקים באושוויץ בחצי הראשון של 1942) .<br />Marian Batko, מורה לפיסיקה מקרקוב, התנדב להחליף את אחד האסירים הצעירים. מתאריך זה תגובתו של הס לכל בריחה היא הרעבה למוות של 10-15 אסירים.<br />4. ב-29 ביולי 1941 בתגובה לבריחת אסיר, נשלחו 15 אסירים לתא ההרעבה. הכומר מקסימליין קולבה ביקש להחליף את האסיר Franciszek Gajowniczek. לאחר שבועיים מתו כל האסירים, למעט קולבה, שהומת באמצעות זריקת פנול. בכל ההסטוריה של המחנה היה אסיר אחד ששוחרר מתא הרעבה, היה זה ב-27 באוקטובר 1941.<br />5. ב-27 במאי 1942 נרצחו 168 אסירים פולנים: ציירים, אומנים ושחקנים, בבלוק 11 בתגובה לרצח ראש חיל האוויר הגרמני בקרקוב.<br />6. ב-20 ביוני 1942 ברחו ארבעה פולנים שעבדו במוסך הרכב של המחנה. שלושה היו במדי ס"ס והרביעי במדי אסיר. הם עזבו את המחנה באמצעות רכב. במרחק 50 מייל מהמחנה הם נטשו את הרכב. לאחר הבריחה המוצלחת הם שלחו מכתב התנצלות למפקד המחנה על גניבת הרכב.<br />7. ב-28 באוקטובר 1942 נשלחו 280 אסירים פולנים שהגיעו לאושוויץ מרדום לחצר של בלוק 11. כאשר הם הבינו שהם עומדים להיות מוצאים להורג הם החלו למרוד ולנסות לברוח. האסירים נרצחו בתגובת לפעילות חבלה של פרטיזנים באזור לובלין.<br />8. ב-29 בדצמבר 1942 מספר רב של בריחות, אחת מהן בוצעה על ידי אסיר גרמני ושלושה אסירים פולנים. האסיר הגרמני שזכה לאמון שלטונות המחנה נכנס עם משאית למחנה ונעמד ליד בלוק 24. הוא העמיס על המשאית ארונות מבלי שהם נבדקו בשער. עם היציאה מהמחנה יצא אחד האסירים מהארון לבוש מדי ס"ס וחמוש ברובה וישב ליד הנהג. כשהמשאית יצאה מתחום האבטחה של המחנה יצאו שאר האסירים מהארונות. הבריחה הוכנה בתמיכת המחתרת הפולנית.<br />9. כתגמול על בריחת אסירים, הגרמנים היו כולאים את הוריהם במחנה כדי להרתיע מנסיונות בריחה. בדרך כלל הגרמנים היו מציבים את ההורים בשער המחנה עם שלט שאומר שהם הורים של אסיר שברח.<br />10. ב-5 באפריל 1944 ברח האסיר היהודי זיגפריד לדרר, שהגיע לאושוויץ מטרזנשטט ב-19 לפברואר 1943. הוא ברח לבוש מדי איש ס"ס. לדרר חזר לצ'כוסלובקיה ונכנס לגטו טרזינשטט כדי לעדכן את מנהיגות הגטו על גורל היהודים באושוויץ.<br />11. ב-7 באפריל 1944 ברחו רודולף ורבה ואלפרד ווצלר, הדוחות של השניים פורסמו בארה"ב בנובמבר אותה שנה.<br />12. ב-27 במאי 1944 ברחו שני אסירים יהודים Arnost Rosin ו-Czeslaw Mordowicz מבירקנאו. הם הגיעו לסלובקיה ושם נעצרו. הידיעות על הגעתם הגיעו לארגון סודי, שהצליח לשחרר אותם תמורת כופר כספי. השניים נפגשו עם רודולף ורבה ואלפרד ווצלר, אימתו את ההצהרות שלהם ועידכנו על תחילת השמדת יהדות הונגריה. גם הם כתבו דוחות שצורפו לאלו של ורבה ווצלר ונשלחו לשוויץ, בריטניה וארה"ב.<br />13. ב-24 ביוני 1944 ברחו מלה ואדק (אדק הגיע לאושוויץ במשלוח הראשון, מספרו היה 531). הם נתפסו ב-6 ביולי, נשלחו חזרה לאושוויץ לחקירה ועברו עינויים קשים. אף אחד מהם לא הסגיר איש מאלו שעזרו להם. הם נדונו למוות באופן פומבי.<br />14. ב-27 ביוני 1944 ברחו מבירקנאו שני אסירים פוליטיים פולנים. הבריחה בוצעה בסיוע המחתרת במחנה והמחתרת מחוץ למחנה. המשימה של הבורחים הייתה להבריח החוצה את מפות המחנה ומסמכים ולחזור לסביבת המחנה כדי לסייע לבריחות נוספות.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">שגרת מחנה</span><br />מחנות אושוויץ התנהלו כמחנות צבאיים לכל דבר וענין, ההיררכיה הייתה ברורה, אנשי הס"ס התקדמו בדרגותיהם במהלך השנים, אנשי ס"ס צוינו לשבח על תרומתם למאמץ המלחמתי מחד, ומאידך ננזפו בגין חריגה מנוהלים. פורסמו נוהלי התנהגות במחנה. מעת לעת הגיעו למחנות ממלאי תפקידים בכירים לביקורי עבודה. במחנות בוצעו ביקורות על ידי המטה בברלין. בסמוך למחנות היה מתקן נופש ואנשים קיבלו חופשות מספר פעמים בשנה. התנהלה התכתבות והתחשבנות עם חברות פרטיות שסיפקו אמצעים מחד ושכרו כוח עבודה זול מאידך. שלטונות הרכבת גבו דמי הובלה עבור שינוע אסירים.<br />השגרה בצל המוות, ששכן בכל פינה במחנות, היא שמבליטה את אחת התובנות המשמעותיות של אותה מציאות באושוויץ - היכולת של בני האדם להתרגל ולהסתגל לכל מצב.<br /><br />להלן תמונה שמתארת את שגרת המחנה במחנות אושוויץ על פי נושאים:<br /><span style="font-weight: bold;">התמודדות עם מגיפות</span><br />מיולי 1942 ועד מרס 1943 פרצו באושוויץ, ובמיוחד בבירקנאו, מגפות. מספר אנשי ס"ס נדבקו ואחדים אף נפטרו. שלטונות המחנה היו מודאגים מחוסר היכולת להשתלט על המגפות והנחו, במהלך אותם חודשים, מספר הנחיות שנועדו להקטין את סיכויי התפשטות המגפות במחנה ואת הדבקות אנשי הס"ס ומשפחותיהם.<br />1. עקב מגפת טיפוס הס אוסר ב-16 ביולי 1942 על שחיה, רחיצה והשקיית בעלי חיים מנהרות הויסלה והסולה.<br />2. ב-10 באוקטובר 1942, עקב מגפת הטיפוס, הס מנחה על חיטוי בניני המגורים של הס"ס, חדרי רחצה, שאר מתקני המחנה ובגדים. שלושה ימים מאוחר יותר, עקב מגפת הטיפוס מנחה הס על חיסון כל משפחות אנשי הס"ס. כמו כן הוא מנחה שכניסת מועסקים למחנות תהיה אך ורק דרך השערים הראשיים.<br />3. ב-18 בדצמבר 1942 מנחה הס, שעל כל היוצאים לחופשת חג המולד לעבוד בדיקה רפואית והמטען שלהם צריך לעבור חיטוי. עליהם לעזוב את המחנה מיד לאחר החיטוי.<br />4. ב-2 באפריל 1943 הס הודיע לכל המשרדים והמפעלים שבין 4-17 באפריל יפוזר רעל נגד חולדות ברחבי המחנות, אי לכך יש לנעול את בעלי החיים מחשש להרעלה.<br />5. ב-20 באפריל 1943 עקב מגפת הטיפוס הס מנחה, שכלי רכב המשמשים לשינוע אסירים, בגדים וכדומה יחוטאו מיד עם חזרתם.<br /><br /><br /><br /><br /><span style="font-weight: bold;">הנחיות לגבי רכוש</span><br />1. הנחיות לגבי השיער שנגזז מגופות האסירים ניתנו ב-6 באוגוסט 1942, "יש לדווח על כמויות השיער שנאספו, שיער גברים בנפרד משיער נשים, עד החמישי בכל חודש" שיער הקורבנות היה נמכר לחברות גרמניות במחיר 0.25RM עבור פאונד שיער.<br />2. ב-19 בינואר 1943 הס מנחה לנקות את הדם מבגדי האסירים שנרצחו לפני שהם נשלחים לקרוביהם או לגרמניה.<br />3. ב-19 באוקטובר 1943 הנחיות למפקדי מחנות הריכוז לגבי רכוש הנרצחים: סכומי כסף במזומן יש להעביר בעשירי לחודש של כל רבעון לבנק ב-Oranienburg, מטבע זר, זהב, שיני זהב, כסף, תכשיטים צריכים להישלח באריזה כפולה כל שישה חודשים. באריזה הפנימי יש לציין את רשימת התכולה ללא ציון השולח. יש לשלוח את החבילות לבנק הגרמני ללא פתיחה. שאר חפצי ערך כמו: שעונים, משקפים ועוד עם רשימת תכולה בנוהל משלוח חפצי ערך.<br />4. ב-16 בנובמבר ארתור ליבנהנשל מתזכר את אנשי הס"ס, שרכוש שמגיע למחנה, הוא רכוש המדינה ומי שיחמוד את הרכוש ימצא את עצמו מחוץ לס"ס.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">ביקורות והנחיות מטה</span><br />1. ב-28 בדצמבר 1942 קיבל רופא המחנה מכתב מהרופא הראשי של הס"ס ובו הנחיה לפעול מידית להורדת תמותת האסירים. במכתב הוא מציין שמתוך 136,000 אסירים שהגיעו למחנה מתו 70,000. הוא מבקש מרופא המחנה לפקח על תזונת האסירים ותנאי עבודתם. הוא מבקש לקבל דווח מצב ב-1 בפברואר 1943.<br />2. ב-26 באוקטובר 1943 שלח ראש ה-WVHA, אוסוולד פול, מכתב למפקדי מחנות הריכוז, בו הביע את הערכתו לתרומתם למאמץ המלחמתי. כדי לשמור על רמת התפוקה ועל פי המלצת הרופא יש לדאוג לבריאותם של האסירים.<br />הוא מבקש: לדאוג לתזונת האסירים, לביגוד מתאים, להשקיע את האמצעים הנדרשים כדי לשמור על בריאותם של האסירים ולהשתמש בתגמולים. בהמשך המסמך הוא מנחה איך לאחסן את תפוחי האדמה כדי שהם יהיו טעימים ומזינים. הוא מבקש להעביר את תוכן המכתב לרופא המחנה ולאשר את קבלתו בחתימה. הוא מסיים שהוא, באופן אישי, יפקח על ביצוע ההנחיות.<br />3. ב-18 בנובמבר 1943 קיבל מפקד המחנה הנחיה לתשלום פרמיה עבור הספקי עבודה גבוהים, גובה הפרמיה היה RM 2.00-0.5.<br />4. ב-16 ביוני 1944 ביקר אוסוולד פול באושוויץ ואישר את המשכם של 29 פרויקטים מתוך 35 שתוכננו באפריל (אלו שאינם דורשים השקעה גדולה בכסף וכוח אדם). באותו סיור הוא שם לב שההסואה של מתקני ההשמדה אינה מספקת. הוא מנחה שגדר מיוחדת של ענפים, דשא ומחצלות יונחו במקביל לגדר שהקיפה את מתקני ההשמדה.<br />5. בין ה-16-19 בדצמבר 1944 נערכה ביקורת ניהול משאבי הביגוד באושוויץ. המבקר מתלונן, שאסירים שעובדים במקומות סגורים לובשים שני זוגות של בגדים תחתונים (זו הייתה השיטה של האסירים להבריח למחנה בגדים תחתונים עבור חבריהם שעבדו מחוץ למחנה).<br />המבקר מתלונן על מצבור גדול של בגדים שזקוקים לתיקון וחיטוי. הוא מתלונן על שמכניסים את הבגדים למכונות הכביסה ללא הפרדה בין סוגי הבדים השונים. בגדים סינטטים, כותנה, צמר מכובסים יחד ובאותה טמפרטורה וזה גורם נזק נוסף לבגדים. ציון הביקורת בלתי מספיק. המבקר מתלונן שבגדים רבים במצב טוב נזרקים לאשפה. הוא מסיים את הביקורת במסקנה שהבגדים הזמינים באושוויץ, בהתחשב באיכות הגבוהה של הבגדים מ"ההתישבות החדשה של היהודים", היו אמורים להספיק לפרק זמן ארוך יותר במידה והיו משתמשים בהם באופן מושכל.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">ביקורי מפקדים בכירים</span><br />1. ב-23 בספטמבר 1942 גנראל אוסוואלד פול, ראש ה-WVHA, הגיע לביקור באושוויץ. הייתה זו הזדמנות טובה לארוחת ערב טובה. על הארוחה כתב ד"ר קרמר, רופא ששרת במחנה, "היה דג מבושל ללא הגבלה, קפה אמיתי, בירה מצויינת וכריכים".<br />2. ראש המוסד להיגיינה של הס"ס, Dr. Ernst Robert Grawitz , הגיע לביקור באושוויץ ב-25 בספטמבר 1942. במהלך הביקור הוא צפה בתהליך הגזה של יהודים ושריפת גופות.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">פקודות שגרת מחנה</span><br />1. ב-15 ביולי 1942 הנחיה של הס על איסור צילום הוצאות להורג.<br />2. עקב מספר ארועים של הרעלת אנשי ס"ס, לאחר פתיחת תאי הגז, הס הנחה ב-12 באוגוסט 1942 על שמירת מרחק של 16 יארד מחדר הגז תוך התחשבות בכיוון הרוח.<br />3. ב-30 בנובמבר 1942 נשלחה הודעה למפקדי מחנות הריכוז על החלטה להפסיק לייצר צנצנות עבור אפר הנרצחים עד לסוף המלחמה עקב מגבלת אספקת ברזל. עלות יחידה RM 2.70.<br />4. ב-22 בפברואר 1943 - החלטה של מפקד משרד המחנה, שבעתיד יקועקע מספר גם לאסירים לא יהודים על ידם השמאלית כדי שניתן יהיה לזהות אותם בקלות. קעקוע מספרים לאסירים יהודים החל ב-1942.<br />5. ב-24 בנובמבר 1943 נדרשו כל אנשי הס"ס לחתום על מסמך שאוסר עליהם לרצוח אסירים. בנוסף, בוטל עונש מוות על בריחה מהמחנה באופן רשמי.<br />6. עקב מספר נסיונות בריחה של יהודים הונגרים בדרך למתקני ההשמדה הוחלט שלא לנתק את זרם החשמל מגדרות המחנה בשעות היום.<br />7. ב-7 בנובמבר 1944, על פי הנחיותו של מפקד המחנה בר, כל איש ס"ס ואיש וורמאכט צריכים לזהות את עצמם על ידי סיסמא היות ויש הרבה בריחות של אנשי המחתרת באמצעות מדי ס"ס או ווארמכט. הסיסמא משתנה כל יום.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">אירועים שונים</span><br />1. מעת לעת נשלחו משאיות ל-Dessau כדי להביא "חומרים להתישבות יהודית". היה זה שם קוד לצקלון ב'.<br />2. ה-20 באפריל 1943, יום הולדתו של היטלר, הוא הזדמנות למתן אותות הצטיינות וקידום בדרגות. ב-30 באפריל זכה אוטו מול, האחראי על מתקני ההשמדה בבירקנאו, בעיטור צלב השרות.<br />איש ס"ס שמנע בריחה מזוכה בימי חופשה.<br />3. ב-30 בספטמבר 1942, עקב מצוקת שומרי אסירים, רודולף הס מאשר לאסירים בינלאומיים לשמש כפקידים במקום אנשי ס"ס.<br />4. ב-17 באפריל 1943, עקב מחסור בשומרים מהס"ס, יש גיוס של גרמנים אתניים מצ'כוסלובקיה, קרואטיה, הונגריה, רומניה והמדינות הבאלטיות.<br />6. עלות אחזקת אסיר בבירקנאו, שכוללת ביגוד, שיכון וארוחות: אסירה RM 1.22 אסיר RM 1.34. ההבדל בין אסירה ואסיר היא עלות הביגוד. החישוב על פי מחירי 19 בינואר 1944.<br />7. חתונה במחנה - ב-18 במרס 1944 התקיימה חתונה במשרד הרישום בבירקנאו בין אסיר אוסטרי רודולף פריימל ואסירה צרפתיה מרגריטה פרר. הצילום נעשה בסטודיו לצילום שהיה בבלוק 26 שבמחנה הגברים.<br /><br /><br /><span style="font-weight: bold;"> הסיפור מאחורי החתונה</span>:<br />רודולף פריימל היה סוציאליסט, שלחם במלחמת האזרחים בספרד, שם הוא פגש את מרגריטה פפרר ונישא לה. מרגריטה עזבה את ספרד וחיה בצרפת. היות והגרמנים לא הכירו בנישואין התעקשו שני האסירים במשך תקופה ארוכה לקיים חתונה נוספת עד שמבוקשם ניתן להם. על פי הרמן לנגבין, מאנשי המחתרת במחנה, ההורים שלהם גם נכחו בחתונה. רודולף פריימל עבד במחלקת הרכבים והיה שייך לקבוצת ההתנגדות של המחנה, הוא נתלה ב-30 בדצמבר 1944 באושוויץ. ככל הידוע זו הייתה החתונה היחידה שהתקיימה באושוויץ.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">משלוחים</span><br />עד מרס 1942 הגיעו לאושוויץ קבוצות קטנות של עצורים: פולנים, גרמנים א-סוציאלים ויהודים מבתי הסוהר השונים ברחבי פולין וגרמניה. ביולי 1941 הגיעו שבויים סובייטים. יהודים החלו להגיע במשלוחי רכבת החל מ-30 במרס 1942, המשלוח הראשון כלל 1,112 יהודים, ממספר מדינות באירופה שנעצרו בפריס ב-14 במאי, ב-20 באוגוסט וב-12 בדצמבר 1941.<br /><br />12 המשלוחים הראשונים שהגיעו לאושוויץ מ-30 במרס 1942 ועד 30 ביוני באותה שנה (חמישה משלוחים מצרפת, חמישה משלוחים מסלובקיה ושני משלוחים ממיידאנק) וכללו 10,897 יהודים, נקלטו במחנה כולם. ה"סלקציה" שלהם הייתה טבעית עקב תנאי החיים במחנה, ובתוך מספר שבועות לא נותרו רבים בחיים (על התמותה במחנה פרק נפרד).<br />החל מ-11 ביולי 1942 בוצעה סלקציה טרם קליטת היהודים במחנה. בחודשים הראשונים נשלחו כ-25% מהמשלוחים לתאי הגז.<br />החל מסוף אוגוסט 1942 היו נערכות סלקציות מוקדמות במשלוחים ממערב אירופה על ידי ארגון שמלט בראשותו של ס"ס אוברפירר אלברכט שמלט, שקיבל אישור לבחור 10,000 ידיים עובדות, האנשים שנבחרו נשלחו<br />לעבוד בתעשיית החימוש. הסלקציה הייתה נעשת ב-Cosel שבשלזיה עילית.<br />עד סוף פברואר 1943, למעט תנועות של קבוצות קטנות של אנשים למחנה וממנו למחנות המשנה, לא יצאו משלוחים גדולים מאושוויץ החוצה.<br />ב-25 בפברואר החלו משלוחים של פולנים ואוקראינים מאושוויץ למחנות ריכוז בגרמנים, בתמורה נשלחו מאותם מחנות בגרמניה יהודים לאושוויץ.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">המשלוחים העיקריים של יהודים שהגיעו לאושוויץ</span><br /><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://3.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/R4LSAcjNJpI/AAAAAAAAAGU/QmWZ4xk48QQ/s1600-h/tb3.JPG"><img style="margin: 0px auto 10px; display: block; text-align: center; cursor: pointer;" src="http://3.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/R4LSAcjNJpI/AAAAAAAAAGU/QmWZ4xk48QQ/s400/tb3.JPG" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5152911828770956946" border="0" /></a><br /><br /><span style="font-weight: bold;">תוספות והערות</span>:<br />1. לאושוויץ הגיעו 45 משלוחים של צוענים, החל מ-26.2.1943 ועד 17.1.1944, שכללו 17,827 צוענים. לשלושה משלוחים אין פרוט כמותי. ניתן להעריך שלאושוויץ הגיעו כ-20,000 צוענים. הצוענים הגיעו בעיקר מ: אוסטריה, גרמניה, פולין, צ'כוסלובקיה, יגוסלביה ובלגיה. כ-35% מהמשלוחים הכילו פחות מ-100 איש. ניתן ללמוד מנתון זה, לדעתי, על הטוטאליות של תוכנית הגרמנים להשמדת הצוענים.<br />2. בנוסף למשלוחים הגיעו באופן רציף אסירים מבתי הסוהר מוארשה ודרומה.<br />3. המשלוחים מפולין הם תוצאה של חיסול גטאות וחיסול מחנות עבודה.<br />4. ב-12 באוגוסט 1944 הגיעו המשלוחים הראשונים של פולנים מוארשה בעקבות המרד הפולני - 1,984 גברים וילדים ומעל 3,800 נשים וילדות. לא קועקעו להם מספרים על היד, הם טופלו כמו שאר האסירים. במשלוח היו 169 ילדים מתחת גיל 14.<br />5. הכמות הכוללת של כל משלוח מגטו לודז' ומהונגריה אינה מפורטת (ידועה הכמות הכוללת של היהודים שנשלחו מהונגריה על פי דיווחים של שגריר גרמניה בהונגריה). לדעתי זה נובע מהלחץ לסיים את הפינוי במהירות.<br />6. הטבלה מפרטת את המשלוחים שהגיעו לאושוויץ. מאושוויץ יצאו משלוחים למחנות ריכוז ועבודה בגרמניה, לוארשה, (לאחר מרד גטו וארשה) ולקראת פינוי המחנה לגרוס-רוזן ושטוטהוף.<br />7. בנוסף למשלוחים שפורטו בטבלה הגיעו לאושוויץ משלוחים קטנים מ: יגוסלביה - שני משלוחים בהם כ-2000 יהודים, נורבגיה - משלוח אחד ובו 532 יהודים, אוסטריה - ארבעה משלוחים, סלובניה - משלוח אחד, ושלושה משלוחים מברה"מ.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">סיפורם של מספר משלוחים</span><br />1. ב-23 באוקטובר 1943 הגיע משלוח של 1800 גברים נשים וילדים מברגן בלזן לאושוויץ. היה זה משלוח של משפחות בעלות דרכונים של מדינות מדרום אמריקה, שרוכזו במלון פולסקי בוארשה. היו אלו יהודים שרוכזו למטרות החלפה כנגד אזרחים גרמנים. בברגן בלזן נבדקו המסמכים שלהם והוחלט שהמסמכים אינם אמיתיים, ולמעשה נועדו להגן על נושאיהם מפני השמדה. היהודים הועלו על רכבת. נאמר להם שהמטען שלהם יגיע מאוחר יותר, עד לרגע האחרון לא היה להם מושג שהם בדרכם לאושוויץ. ברמפה בוצעה הפרדה בין גברים ונשים. לאחר בדיקת מסמכים נמסר להם שהם צריכים לעבור חיטוי. הנשים נשלחו למתקן השמדה II והגברים למתקן השמדה III. כשהנשים היו בתא ההתפשטות הבינה אחת מהן את חומרת המצב, כיסתה את ראשו של אחד מאנשי הס"ס בבגד אותו היא הורידה, חטפה את אקדחו וירתה בו שלוש יריות.<br />נשים נוספות החלו להכות את אנשי הס"ס. הוזעקה תגבורת. חלק מהנשים נרצחו במקום והשאר נדחפו לתא הגז. איש ס"ס אחד נהרג ואחד נפצע.<br />2. משלוח של 299 נשים יהודיות הגיע לאושוויץ ב-16 באפריל 1944 ממידאנק. הנשים נכלאו במחנה הקרנטינה בבירקנאו. יחד איתן הגיעו 19 אנשי זונדרקומנדו, שבויים סובייטים והקאפו שלהם, אסיר גרמני. הם צורפו לזונדרקומנדו של בירקנאו ואוכסנו בבלוק 13 של מחנה הגברים שהיה מקום משכנם של הזונדרקומנדו באותה תקופה. 299 הנשים נשלחו להשמדה ב-18 באפריל.<br /><br /><br />3. ב-28 ביולי 1944 הגיע לאושוויץ משלוח של יותר מ-1,000 אסירים גברים ונשים ממיידאנק. המשלוח עזב את מחנה מיידאנק ב-22 ביולי 1944, ערב שחרור המחנה, רגלית לכיוון קרשניק, מלווה על ידי אנשי ס"ס וחיילי ווארמכט. במהלך צעידה, שארכה מספר ימים, נורו כל החלשים והחולים. בשלב מסוים הועלו הנותרים, 681 גברים מהם 229 יהודים ו-156 נשים, על רכבת שהובילה אותם לאושוויץ.<br />4. ב-31 ביולי 1944 הגיע לבירקנאו משלוח של כ-3000 יהודים מטארנוב, כמעט כולם הגיעו מתים. בכל קרון היו כ-120 יהודים. המשלוח היה בדרך ארבעה ימים ללא שתיה.<br />5. ב-5 בספטמבר 1944, במסגרת משלוח מוסטרבורק, הגיעה אנה פרנק ומשפחתה לבירקנאו. האב והאם נקלטו במחנה. האב שוחרר מהמחנה ב-27 בינואר 1945, האם לא זכתה להגיע ליום השחרור ונפטרה בינואר 1945. אנה ומרגוט אחותה נשלחו לברגן בלזן. מרגוט נפטרה ראשונה ואנה נפטרה ב-31 במרס 1945.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">תמותה, השמדה וילודה</span><br />תמותה<br />התמותה בחודשים הראשונים באושוויץ נבעה משלוש סיבות עיקריות: תנאי החיים, סלקציות שהיו נעשות מעת לעת בבית החולים של המחנה והוצאות להורג. את רצח החולים ביצעו באמצעות זריקות פנול. הערכה שבשנת 1941 מצאו את מותם באושוויץ 20,000 אסירים ושבויים.<br /><br />להלן מספר נתונים שעשויים ללמד על שיעור התמותה במחנה:<br /><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://4.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/R4LTbsjNJqI/AAAAAAAAAGc/Z9BBoUc5IRc/s1600-h/tb4.JPG"><img style="margin: 0px auto 10px; display: block; text-align: center; cursor: pointer;" src="http://4.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/R4LTbsjNJqI/AAAAAAAAAGc/Z9BBoUc5IRc/s400/tb4.JPG" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5152913396434020002" border="0" /></a><br />הערה:<br />מספרורים 3,4,5,7 ניתן ללמוד שבתוך חודשיים עד ארבעה חודשים איש לא שרד.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">השמדה</span><br />ב-29 ביולי 1941 נקרא הס לפגישה עם הימלר בברלין. במהלך הפגישה דיבר הימלר על "הפתרון הסופי של הבעיה היהודית". בסיכום הפגישה קיבל הס הנחיה להוציא לפועל תוכנית השמדה בתוך ארבעה שבועות. הימלר הבטיח להס, שהוא יקבל פרטים נוספים מאייכמן, שיגיע לאושוויץ בתוך מספר ימים. אייכמן הגיע לאושוויץ בתחילת אוגוסט לתאם עם הס את תוכנית הפתרון הסופי. הס כותב בזיכרונותיו, כי הם הגיעו למסקנה שהדרך המהירה ביותר תהיה השמדה באמצעות גז. אייכמן והס הגיעו למסקנה שהמקום המתאים ביותר לביצוע ההשמדה הוא האזור הצפון מערבי של המחנה, מה שהיה מאוחר יותר אזור "מקסיקו" במחנה בירקנאו. יתרונות האתר: הוא היה מבודד, הוא היה בקרבת מסילת הברזל והייתה בו חפירה. הערכתם הייתה, שניתן יהיה להשמיד במקום כ-800 אסירים בו זמנית. באוגוסט השתתף הס בועידה בברלין, בראשות אייכמן, שבה נדונו נושאים שונים הקשורים לתוכנית השמדת היהודים.<br />הניסוי הראשון של השמדה באמצעות ציקלון ב' נערך בסוף אוגוסט 1941 על ידי סגנו של הס, Karl Fritzsch, כאשר הס היה בברלין. הייתה זו קבוצה קטנה, מספרה לא ידוע, של קומיסרים סובייטים. לאחר הצלחת הניסוי בוצעה, ב-3 בספטמבר ההשמדה המסיבית הראשונה בבלוק 11. ערב ההשמדה בוצעה סלקציה בבית החולים של המחנה, במהלכה נבחרו 250 אסירים פולנים ו-600 שבויים, קצינים סוביטים וקומיסרים פוליטיים. ההשמדה בוצעה לאחר מסדר הערב והכרזת עוצר. בבוקר, כאשר נפתחו דלתות התאים נמצא שבוי אחד חי. לתא הוכנס גז נוסף והוא נסגר שנית. לאחר מסדר הערב של ה-4 בספטמבר הוכרז שנית עוצר. 20 אסירים מקומנדו העונשין נבחרו כדי לפנות את הגופות לקרמטוריום. האסירים הוזהרו, תחת איום של עונש מוות, שלא לגלות לאיש את מה שהם ראו, בנוסף, הובטחה להם מנת אוכל מתוגברת. השבויים היו לבושים בבגדים, בכיסיהם תמונות ומסמכים, מהגופות שהוצאו לחצר הבלוק נעקרו שיני הזהב. מלאכת פינוי הגופות נמשכה גם בערב שלמחרת. שריפת הגופות נמשכה מספר ימים. השמדתם של 850 אסירים באמצעות גז דלפה מחוץ לגבולות המחנה וב-17 בנובמבר 1941 פורסמה בפרסומי המחתרת הפולנית. השמדה של 900 שבויים סוביטים נוספים הייתה ב-16 בספטמבר, הפעם בבנין קרמטוריום I.<br />המשלוח הראשון של יהודים להשמדה הגיע לאושוויץ מביטום שבשלזיה העילית ב-15 בפברואר 1942. ההשמדה בוצעה בקרמטוריום 1 באמצעות צקלון ב'.<br />ב-20 במרס 1942 הופעלו תאי גז בבירקנאו בבונקר מספר 1, "הבית האדום", בצד הצפון מערבי של חלק B-III של המחנה. גופות הנרצחים נקברו בבורות שנחפרו בסמוך. בשלב הראשון כל קבוצת אסירים שעסקה בקבורת הגופות נרצחה לאחר סיום הקבורה בבית החולים של המחנה באמצעות זריקות פנול.<br />ב-30 ביוני 1942 הופעל מתקן השמדה נוסף, בונקר 2, "הבית הלבן" ממערבית למתקני ההשמדה IV ו-V, שנבנו מאוחר יותר. ליד בונקר 2 נבנו שלושה צריפים כחדרי התפשטות.<br />ב-4 ביולי 1942 בוצעה לראשונה סלקציה ברמפה. המשלוח חולק לשתי קבוצות, גברים ונשים, אשר עברו מול רופא ס"ס שהחליט האם האדם בעל כושר עבודה. זקנים, ילדים, נשים עם ילדים ונשים בהריון נשלחו לבונקר להשמדה. היה זה משלוח מסלובקיה של 372 יהודים, מהם 264 גברים נבחרו לעבודה. באותו יום הוקם הזונדרקומנדו ממספר עשרות אסירים יהודים אשר עסקו, בשלב זה, בחפירת בורות לקבורת המתים. הזונדרקומנדו התגורר, בשלב זה, במחנה הגברים בצריף מבודד.<br />ב-16 בספטמבר 1942 נסעו רודולף הס ושני קצינים נוספים לחלמנו כדי לבחון "אמצעים נסיוניים ליצירת תנורי שדה". היה זה שם קוד ללימוד שיטת שריפת גופות. ב-21 בספטמבר התחילו לשרוף את גופות הנרצחים שנקברו בסמוך לבונקר 1 ובונקר 2. השריפה בוצעה בקבוצות של 2000 גופות ונערכה יום ולילה.<br /><br />ב-19 באוקטובר הס אסר כניסת אזרחים למחנה בירקנאו, ההנחיה כנראה קשורה למבצע שריפת הגופות. הס הקים שתי קבוצות של כוח מיוחד של מספר מאות יהודים וכ-20 אנשי ס"ס ששמרו עליהם ונדרשו לחתום על שמירת סודיות. ב-30 בנובמבר דיווח הס על סיום שריפת 107,000 גופות יהודים ושבויים סובייטים. 300 האסירים היהודים ששרפו את הגופות נלקחו לאושוויץ I ונרצחו בגז בקרמטוריום מס' 1.<br />ב-23 בינואר 1942 הושלמו התוכניות של מתקני ההשמדה בבירקנאו.<br />ב-13 ביולי 1942 הגישה חברתHuta Engineering Company הצעת מחיר לבנית קרמטוריום בבירקנאו בעלות של RM 133,756.65.<br />לקראת הפעלתו של מתקן ההשמדה הראשון בבירקנאו החליטה הנהלת המחנה ב-1 בפברואר 1943 לשלוח 20 אסירים יהודים צעירים ממחנה הגברים בבירקנאו ל"אימון" בקרמטוריום של אושוויץ I. לפני שילוחם הם עברו בדיקות רפואיות. הקבוצה שוכנה באופן מבודד בתא 7 בבלוק 11. עם הגיעם לאשוויץ I הם נשלחו מידית לעזור בשריפת גופות בקרמטוריום. לקבוצה צורפו שני רופאי שיניים, יהודים צ'כים. הקבוצה נקראה הזונדרקומנדו של מתקן השמדה II.<br />ב-4 במרס 1943 הועבר הקאפו של קרמטוריום I לבירקנאו לקראת הפעלתו של מתקן השמדה II. במקביל, הוקמה קבוצת זונדרקומנדו נוספת מבין האסירים החדשים שהגיעו למחנה. קבוצת האסירים שנשלחה להתאמן בקרמטורים I חזרה לבירקנאו. מתוך 22 האסירים, נפטרו עשרה במשך חודש ההכשרה. הזונדרקומנדו שוכנו בצריף 2 במחנה B-Ib.<br />במהלך ניסויי ההפעלה של הקרמטורים, קיבלו האסירים הנחיות הפעלה מהקאפו. הקרמטוריום עבד באופן רצוף עד השעה 16:00.<br />בהפעלת הקרמטוריום צפו: מספר אנשי ס"ס בכירים שהגיעו מברלין, בכירי המחנה, נציגי המשטרה הפוליטית, מהנדסים ועובדי חברת J.A.Topf.<br />האסירים הכניסו 45 גופות ל-15 התנורים. זמן השריפה ארך 40 דקות, ארוך מהצפוי. אנשי הזונדרקומנדו הונחו להפעיל את התנורים ברצף מספר ימים כדי להגביר את טמפרטורת ההפעלה שלהם. הניסויים נערכו בין ה-4 ל-6 במרס. ב-13 במרס בוצעה ההשמדה הראשונה של 1492 יהודים מגטו קרקוב במתקן השמדה II. אנשי הזונדרקומנדו לא היו עדים להשמדה היות והם ננעלו בחדריהם במשך שעתיים.<br />ב-22 במרס 1943 דיווח מפקד מחלקת הבניה על השלמת מתקן השמדה IV. מתקן זה הכיל שמונה תאי שריפה, שניתן היה להסיק אותם בגז, ושלושה תאי גז בעלי תכולה של : 1500, 800, 150 אנשים. תאי הגז נבנו מעל פני האדמה. הקאפו של קרמטוריום I הועבר ב-23 במרס לשמש כקאפו של מתקן השמדה IV ושריפת גופות החלה.<br />ב-31 במרס 1943 נמסר מתקן השמדה II, שבדומה למתקן השמדה III, הכיל חמישה תנורים כל אחד עם שלושה תאים. תא ההגזה היה מסוגל להכיל 3000 איש וגם הוא, כמו תא ההתפשטות, היה מתחת לפני האדמה. הגז הוחדר לתא ההגזה מהתקרה דרך פתחים מיוחדים. בסמוך לתא ההגזה הייתה מעלית שנועדה להעלות את הגופות לקומת התנורים. .<br />ב-4 באפריל הופעל מתקן השמדה V. ב-25 ביוני הופעל מתקן השמדה III.<br />ב-28 ביוני דיווח ראש מחלקת הבניה, בישוף, על סיום בנית מתקני ההשמדה בבירקנאו, תוך פירוט תפוקת המישרפות: הקרמטוריום הישן I -340 גופות, קרמטוריום II - 1,440 גופות, קרמטוריום III - 1,440 גופות, קרמטוריום IV - 768 גופות, קרמטוריום V - 768 גופות, יחד - הספק של 4,756 גופות ל-24 שעות הפעלה.<br /><br /><br /><br /><br /><span style="font-weight: bold;">מצבת הזונדרקומנדו</span><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://4.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/R4LVdsjNJrI/AAAAAAAAAGk/bj1vbI5Ghoo/s1600-h/tb5.JPG"><img style="margin: 0px auto 10px; display: block; text-align: center; cursor: pointer;" src="http://4.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/R4LVdsjNJrI/AAAAAAAAAGk/bj1vbI5Ghoo/s400/tb5.JPG" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5152915629817013938" border="0" /></a><br /><br />ב-23 בספטמבר 1944 רוכזו 200 אנשי זונדרקומנדו, שהועסקו בכיסוי שוחות, שריפת הגופות וטישטוש הראיות, בטענה שהם מיועדים להשלח למחנה גליוויץ. האסירים קיבלו מזון והועמסו על משאיות. במקום לגליוויץ נסעו המשאיות לאושוויץ I והאסירים עברו תהליך קליטה. בערב אוטו מול ואנשי ס"ס שתו "שנאפס" והציעו גם לאסירים. כאשר האסירים היו שיכורים נזרק ציקלון ב' לחדר והם חוסלו.<br />ב-26 בנובמבר 1944 נערכה סלקציה: מבין 200 אנשי הזונדרקומנדו, נבחרו 30 לעבוד בקרמטוריום V. ל-170 הנותרים נאמר שהם הולכים ל"סאונה". אחד מאנשי הזונדרקומנדו, ששמו לא ידוע, כתב בפתק: "אנו בטוחים שאנו נלקחים אל מותנו". מבין ה-170 נלקחו 70 לפרק את מתקני הקרמטוריום ולבצע פעולות לטשטוש הרצח. שתי קבוצות אלו עזבו את בירקנאו ב-18 בינואר 1945. למעט מספר אנשים, שהצליחו לברוח בדרך, השאר הגיעו למאוטהאוזן ושם ניסו להסתיר את זהותם. שאר 100 האסירים נרצחו, כנראה, באחד מבורות השריפה וגופותיהם נשרפו. ב-15 בינואר 1945, נשלחו 70 אנשי הזונדרקומנדו שעסקו בפירוק מתקני ההשמדה לגרוס רוזן. האסירים קדחו חורים בקירות מתקני ההשמדה לקראת פיצוצם.<br /><br /><br /><br /><br /><br /><span style="font-weight: bold;">לידות</span><br />על אף שהמוות שרר בכל פינה באושוויץ, היו בו גם לידות מאז הגעתם של הצוענים למחנה. לכל הילדים שנולדו במחנה הצוענים ניתנו שמות ומספרים. הלידה הראשונה במחנה הצוענים, המדווחת בכרוניקה, היא של התינוקת Anna Mailk שנולדה ב-11 במרס 1943 וקיבלה את המספר Z-1936 . יש להניח שהתינוקות שנולדו בחודשים הראשונים היו פרי הריון קודם ההגעה למחנה. תינוקות שנולדו החל מאמצע 1944 והלאה הם, כנראה, תוצאה של קיום יחסי מין במחנה עצמו. הדיווח האחרון על לידת תינוקות במחנה הצוענים הוא מה-28.7.1944, ימים ספורים לפני חיסול המחנה על אנשיו.<br />הדיווח הראשון על לידת תינוק לאישה במחנה הנשים בבירקנאו הוא ב-18 בספטמבר 1943. הייתה זו אישה שהגיעה מקרקוב (לא מצויין האם היא יהודיה), התינוקת קיבלה את המספר 62695. הדיווח האחרון על לידת שלושה תינוקות במחנה הנשים בבירקנאו הוא מה-14 בינואר 1945, ארבעה ימים לפני פינוי המחנה.<br />בכרוניקה דיווח על לידת שישה תינוקות לנשים יהודיות. הראשון - תינוקת שנולדה ב-21 בפברואר 1944 וקיבלה את המספר 75484. הדיווח השני על לידת תינוקת ב-25 ביוני 1944, ארבעה תינוקות יהודיים נולדו ב-24 באוגוסט 1944.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">לידות באושוויץ</span><br /><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://2.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/R4LWJMjNJsI/AAAAAAAAAGs/oSmcEjTjtLY/s1600-h/tb6.JPG"><img style="margin: 0px auto 10px; display: block; text-align: center; cursor: pointer;" src="http://2.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/R4LWJMjNJsI/AAAAAAAAAGs/oSmcEjTjtLY/s400/tb6.JPG" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5152916377141323458" border="0" /></a><br /><br /><br /><span style="font-weight: bold;">רופאים וניסויים רפואיים</span><br />הניסויים הרפואיים שביצעו הרופאים הגרמנים התחלקו לשלושה סוגים: ניסויים עבור המשטר, שנועדו למטרות אידאולוגיות או צבאיות וניסויים לצרכים מסחריים עבור חברות תרופות וניסויים, ששיקפו תחומי ענין של רופאים מסוימים. במחנות אושוויץ היה שפע של אסירים וניתן היה לעשות בהם כל דבר, כולל ניסויים רפואיים.<br />ב-29 במאי 1941, שלח פרופ' Ernst Robert Grawith , ראש מרכז התברואה של הס"ס, להימלר את הצעתו של ד"ר קלאוברג, להקים מרכז מחקר לעיקור ללא ניתוח. כדי להפעיל את מרכז המחקר נדרשו, בשלב זה, עשר אסירות מאחד ממחנות הריכוז. בנוסף, הוא שלח להימלר רשימת רופאים שמכירים את שיטותיו של ד"ר קלאוברג בכל מה שקשור בעקרות נשים.<br />בתחילת אוגוסט 1941 נערכו ניסויי הרג באסירים תוך בחינת יעילותם של חומרים שונים בבלוק 21, הניסוי בוצע על אסירים חולים. הניסויים הראו שהדרך המהירה ביותר לרצח היא באמצעות זריקת פנול ללב. מאותו שלב, כל עת שנערכו סלקציות בין החולים בבית החולים, נרצחו החולים הקשים על ידי זריקת פנול.<br />בניסויים לקחו חלק מספר רופאים, בכוונתי להתרכז במרכזיים שבהם:<br />ד"ר קלאוברג - נולד ב-1898. ב-1933 הוא הצטרף למפלגה הנאצית ובאותה שנה הוא התמנה לפרופסור לגניקולוגיה באוניברסיטת קניגסברג. ב-1942 נפגש ד"ר קלאוברג עם הימלר, שגילה ענין במחקרים שלו. ד"ר קלאוברג ביקש מהימלר לבצע ניסויי עיקור באופן רחב וקיבל את אישורו. הוא הגיע לאושוויץ בדצמבר 1942. מעריכים שהוא ביצע ניסויים בכ-700 אסירות. לאחר המלחמה הוא נתפס על ידי הסובייטים, נשפט ונדון ל-25 שנות מאסר. ד"ר קלאוברג שוחרר ב-1955, חזר לגרמניה ונעצר שנית. הוא נפטר ב-1957, זמן קצר לפני פתיחת משפטו בגרמניה.<br />ב-7 ביולי 1942 הימלר אישר לד"ר קלאוברג להקים מרכז ניסויים באושוויץ לחיות ולבני אדם. המשימה הראשונה הייתה למצוא שיטת עיקור לנשים. הימלר היה מעונין לדעת כמה זמן נדרש כדי לעקר 1000 נשים. בנוסף, ביקש הימלר מפרופ' Hohlfelder, מומחה לרנטגן, להמליץ על שיטת עיקור לגברים באמצעות קרני רנטגן.<br />ד"ר קלאוברג החל את ניסויי העיקור על נשים בצריף 28 במחנה הנשים בבירקנאו ב-28 בדצמבר 1942. מעת לעת הוא היה מזריק להן זריקה לשחלות ומעביר אותן הקרנות. ב-1 באפריל 1943, על פי הנחית רודולף הס, נמסר בלוק 10 באושוויץ I לד"ר קלאוברג למטרות ניסויים בנשים.<br />ב-3 באפריל הובאו 20 נשים, מלאומים שונים, ממחנה הנשים בבירקנאו לבלוק 10. הן היו מיועדות לעבוד בבלוק הניסויים כרופאות וסייעות רפואיות. ב-27 באפריל 1943 נבחרו 128 נשים יהודיות מיוון והועברו לבלוק 10. ב-30 באפריל היו בבלוק הניסויים של ד"ר קלאוברג 242 נשים (זה הדיווח הראשון על מספר הנשים בבלוק 10) . מספר שיא של נשים היה בבלוק 10 ב-5 ביוני 1944 והוא מנה 413 נשים. ב-7 ביוני 1943 שלח ד"ר קלאוברג דיווח להימלר על תוצאות הניסויים שלו: "השיטה עובדת, יש לבצע שיפורים קטנים. באשר לשאלה שנשאלתי לפני שנה בתוך כמה זמן ניתן לעקר 1000 נשים, יש לי תשובה כיום, כמה מאות ואפילו 1000 נשים ביום על ידי צוות מיומן של עשרה עובדים". ב-22 במאי 1944 הועברו הנשים מבלוק 10 לבלוק הנגדי, בלוק זה הוגדר כבלוק הניסויים העתידי של ד"ר קלאוברג.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">ד"ר הלמוט וטר</span> - נולד ב-1910. הוא עבד כרופא מחנה במחנות הבאים: דכאו, אושוויץ ומאוטהאוזן. ד"ר וטר היה שכיר לשעבר של חברת התרופות בייאר, וככזה הוא ביצע ניסויים הקשורים לתרופות חדשות.<br />ד"ר וטר נתפס על ידי האמריקאים ונשפט ב-1947. הוא נאשם בכך שבאחד הניסויים שהוא ביצע מצאו את מותם 40 אנשים מתוך 75. הוא נדון למוות והוצא להורג בפברואר 1949.<br /><br /><br /><span style="font-weight: bold;">ד"ר הורסט שומאן</span> - יליד 1906, חבר המפלגה הנאצית מ-1930. בתחילת המלחמה הוא שימש רופא בחיל האוויר. ד"ר שומאן הגיע לאושוויץ לאחר שצבר ניסיון במבצע האותונזיה ומטרת הגעתו הייתה למצוא שיטה "מהירה וזולה" לעיקור גברים ונשים בקרני רנטגן. ד"ר שומאן הצליח לחמוק לאחר המלחמה עם קבוצת פליטים וחזר לגרמניה, שם הוא פתח קליניקה פרטית. ב-1951 עלו על עקבותיו אולם הוא הצליח לברוח רגע לפני תפיסתו. ד"ר שומאן עבד בסודן, משם ברח לניגריה, לוב וגאנה. לאחר נפילתו של שליט גאנה, נוקרומה, ב-1966 הוא הוסגר לגרמניה המערבית. המשפט כנגד ד"ר שומאן נפתח בספטמבר 1970 אולם בינתיים, 54 מתוך 115 העדים כנגדו נפטרו. באפריל הופסק משפטו עקב בעיות בריאות. הוא נפטר ב-1983.<br />ב-31 בדצמבר 1942 קיבל ד"ר שומאן לידיו 200 גברים יהודים צעירים לתהליך של סרוס. ד"ר שומאן ביצע עיקורים במחנה הנשים בבירקנאו בגברים ובנשים באמצעות קרני רנטגן ברמות שונות של קרינה. הניסויים בוצעו בבלוק מספר 30. ניתוחי עיקור וסרוס בוצעו בבלוק 21 באושוויץ I. לאחר ההקרנות נשלחו האסירים בקבוצות, אחדים לאחר שבועיים עד ארבע שבועות ואחדים לאחר שבועיים עד 11 שבועות לבלוק 21, שם בוצעו הניתוחים על פי מטרות הניסוי. לגברים היו כורתים אשך אחד ואת השני חודש עד חודשיים מאוחר יותר. לאחר ההקרנות האסירים היו נשלחים חזרה לקבוצות העבודה שלהם. אלו שהיו במצב גופני ירוד נשלחו לתאי הגז. אלו שעברו ניתוחים נמצאו בבלוק 21 בבית החולים 10-12 יום. במידה והיו מתפתחות הסתבכויות הם נשלחו לתא הגז. מבין כאלף אסירים שעברו את הניסויים שרדו בחיים אחדים בלבד. על פי הדיווחים של ד"ר שומן, סרוס גברים באמצעות ניתוח לקח כ-7-6 דקות ובהשוואה להקרנות רנטגן הוא היה מהיר ואמין יותר.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">ד"ר מנגלה</span> - יליד 1911. ב-1934 הוא הצטרף לס"א, ב-1937 הצטרף ד"ר מנגלה למפלגה הנאצית ומאוחר יותר לס"ס. בפרוץ המלחמה התנדב ד"ר מנגלה לוואפן ס"ס ונשלח לחזית בצרפת כרופא. מצרפת עבר ד"ר מנגלה לחזית בברה"מ שם הוא זכה לעיטור צלב הברזל על עבודתו.<br /><br />עקב פציעה, נמצא הד"ר מנגלה לא כשיר לשרת בחזית והוא התנדב לשרת באושוויץ ולהמשיך במחקריו האנטרופולוגיים והניסויים הרפואיים.<br />ב-30 במאי 1943 התמנה ד"ר מנגלה לרופא מחנה הצוענים. במחנה הצוענים הוא ביצע מחקר על תאומים וגמדים ורצח אחדים למטרות מחקר. החל מהגעת המשלוחים מהונגריה ד"ר מנגלה בחר תאומים למטרות מחקריו. ב-1 באוגוסט 1944 היו 108 גברים כעתודה לניסויים בבית החולים של בירקנאו, ביניהם 49 תאומים. המספר המדויק של נשים בעתודה של ד"ר מנגלה במחנה הנשים אינו ידוע אבל הוא מוערך ב-400 נשים וילדות. ב-19 באוגוסט 1944 העניק רופא המחנה לד"ר מנגלה אות הערכה על תרומתו למלחמה במגפות. מנגלה עצמו נדבק בטיפוס. באושוויץ הוא קיבל את צלב השרות מדרגה שניה. ב-17 בינואר 1945 פינה ד"ר מנגלה את תחנת הניסויים שלו והעביר את ממצאי מחקריו על תאומים וגמדים למקום בטוח.<br />לאחר תום המלחמה הצליח הד"ר מנגלה לברוח לדרום אמריקה שם מצא את מותו עקב שבץ בפברואר 1979.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">ד"ר אדוארד וירתס</span> - יליד 1909 למשפחה קאתולית. אחרי שסיים את לימודי הרפואה עבד ד"ר וירתס כרופא כפרי. ב-1933 הוא הצטרף למפלגה הנאצית וב-1939 הוא הצטרף כחבר לוואפן ס"ס ושרת עם הכוחות בנורבגיה ובברה"מ. עקב בעיות לב נמצא ד"ר וירתס לא מתאים להמשיך לשרת בחזית, ובספטמבר 1942 הוא מונה לרופא הראשי של מחנות אושוויץ. בתוקף כך היו כפופים אליו כל הרופאים ששרתו במחנות אושוויץ. ד"ר וירתס שלח רופאים לבצע סלקציות והוא עצמו לקח חלק בהן. ד"ר וירתס נעצר על ידי הבריטים והתאבד בכלאו. תחומי הענין של ד"ר וירתס היו סרטן צואר הרחם.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">ד"ר יוהן קרמר</span> - נולד ב-1883. הוא הגיע לאושוויץ באוגוסט 1942 כדי להמשיך במחנה את מחקריו על רעב ומסיבה זו הוא גילה עניין במוזלמנים. ד"ר קרמר תיחקר את המוזלמנים על ההסטוריה הרפואית שלהם והרג אותם בזריקת פנול, לאחר קבלת הפרטים, כדי לבחון את מצב האברים שלהם. לאחר סיום המלחמה הוא נידון ל-10 שנות מאסר.<br />כשחזר ד"ר קרמר לגרמניה הוא נשפט שנית וינדון שוב ל-10 שנות מאסר, אבל נפטר ב-1965, לפני תום תקופת המאסר.<br />ד"ר קרמר כתב יומן אישי במהלך שרותו באושוויץ. להלן מספר ציטוטים: ב-2 בספטמבר 1942 השתתף ד"ר קרמר בפעם הראשונה בהשמדת יהודים בתאי גז. ביומנו רשם ד"ר קרמר: "השתתפתי בפעם הראשונה ב"מבצע מיוחד" ב-3 בבוקר. בהשוואה, השאול של דנטה נראה כמו קומדיה. לא לחינם נקרא אושוויץ מחנה השמדה" .<br />ב-5 בספטמבר השתתף ד"ר קרמר בהשמדת 800 נשים, שנבחרו בסלקציה, בבית החולים של בירקנאו בצריף 27 במחנה הנשים. וכך הוא כותב: "צהרים, היום "מבצע מיוחד" במחנה הנשים. מוזלמניות, מפחיד, איום. ד"ר טרופ צודק כאשר הוא אמר היום שאנחנו נמצאים ב"פי הטבעת" של העולם".<br />באותו ערב הוא השתתף בפעילות השמדה נוספת, הוא מוסיף וכותב ביומנו: "הערב ב-8 שוב "מבצע מיוחד מהולנד". עקב הקצב המוגבר, המשתתפים (הכוונה לאנשי הס"ס) מקבלים חמישית ליטר ליקר, חמש סיגריות, 100 גרם סוכר ולחם, אנשים משתוקקים להשתתף במבצע כזה". ב-6 בספטמבר הגיע רופא מחנה ראשי חדש, ד"ר וירתס. באותו ערב כותב ד"ר קרמר ביומנו: "היום יום ראשון, ארוחה נהדרת: מרק עגבניות, חצי תרנגולת עם תפוחי אדמה וכרוב אדום גלידת וניל מתוקה. אחרי הארוחה ברכות עם רופא המחנה החדש ד"ר וירתס".<br />ב-3 באוקובר 1942 כותב ד"ר קרמר ביומנו: "היום אברים חיים: כבד, טחול ולבלב מחולי טיפוס הוכנסו לאלכוהול טהור. באושוויץ כל השבילים נגועים בטיפוס. היום קיבלתי את זריקת החיסון הראשונה נגד טיפוס. סג"מ שוורץ חולה בטיפוס".<br />ב-18 באוקטובר כותב ד"ר קרמר, שנוכח במבצע החיסול ה-11 שלו: "סגריר וקר, היום יום שבת בבוקר, "מבצע מיוחד" מספר 11 (הולנדים). מראה מזעזע, שלוש נשים מתחננות על חייהן".<br /><br /><br /><br /><span style="font-weight: bold;">צוענים</span><br />ב-29 בינואר 1943 נשלחה הנחיה מהמשרד הראשי לביטחון הרייך לכלוא את כל הצוענים מהשטחים הכבושים ולשלוח אותם למחנות ריכוז. המשלוח הראשון של צוענים - גברים, נשים וילדים, הגיע לבירקנאו ב-26 בפברואר 1943. עד ה-17 בינואר 1944 הגיעו לבירקנאו כ-20,000 צוענים. הצוענים שוכנו בבירקנאו, במחנה שבנייתו טרם הסתיימה, הוא מחנה משפחות הצוענים. הצוענים קיבלו מספרים מיוחדים שהקידומת שלהם הייתה Z. בכרטסת רישום הקליטה שלהם נוספו האותיות SB שמשמעותן טיפול מיוחד. ב-11 במרס 1943 הייתה לידה ראשונה במחנה הצוענים. מגפת הטיפוס שהשתוללה במחנה פגעה גם בצוענים. ב-23 במרס 1943 הוכרז עוצר במחנה משפחות הצוענים. 1700 גברים, נשים וילדים, שהגיעו מאזור ביאליסטוק ועדין לא נרשמו ברישומי המחנה, ננעלו בצריפים 20 ו-22 ונשלחו לתאי הגז עקב חשש לטיפוס. ב-25 במאי הנחה רופא המחנה על הסגר במחנה משפחות הצוענים. 507 צוענים נשלחו לתאי הגז, ביניהם חולי טיפוס או כאלו שהיו חשודים כחולים בטיפוס.<br />ב-15 במאי 1944 קיבל מפקד אושוויץ החלטה על חיסול מחנה הצוענים ביום שלמחרת. מפקד מחנה הצוענים, Paul Bonigut התנגד להחלטה ועדכן בסודיות, צוענים שהיו מקורבים אליו והמליץ בפניהם לא להכנע בקלות. למחרת, ה-16 במאי, בשעה 19:00 הוכרז עוצר במחנה. רכבים הגיעו לשער המחנה ובהם אנשי ס"ס חמושים שהקיפו את המחנה. מפקד המבצע קרא לצוענים לעזוב את הצריפים שלהם. הצוענים, שהיו חמושים בסכינים, אבנים, אתים ומוטות, סרבו לעזוב את הצריפים. אנשי הס"ס היו מופתעים מהתגובה ולאחר התיעצות עזבו את המחנה מבלי לבצע את המשימה.<br />ב-17 במאי 1944 נדרש לערוך רשימה של צוענים ומשפחותיהם, ששרתו לפני מאסרם בצבא הגרמני וקיבלו עיטורים צבאיים, כנ"ל לגבי צוענים שהמשיכו לשרת בצבא הגרמני.<br /><br />ב-23 במאי 1944, לאחר כישלון חיסול מחנה הצוענים, נלקחו 1500 צוענים גברים, נשים וילדים, ורוכזו בבלוק 10 ו-11 שבמחנה אושוויץ I, בדרך להעברתם למחנה ריכוז בתוך הרייך. ב-2 באוגוסט 1944 מנו הצוענים במחנה 2,898. בשעות אחר הצהרים המתינה רכבת ריקה ברמפה של בירקנאו. 1,408 צוענים, שנבחרו ממחנה הצוענים ומבלוק 10 ו-11 במחנה אושוויץI , הובאו לרמפה. הם נשלחו לבוכנוולד. במסדר הערב במחנה הצוענים ביקש ד"ר מנגלה, שהיה באותה תקופה רופא המחנה, את כל הרופאים והאחיות הפולניות לצעוד צעד קדימה והם נשלחו לקומנדו העונשין בבירקנאו. לאחר המסדר הוכרז עוצר במחנה. המחנה הוקף באנשי ס"ס, משאיות נכנסו למחנה ו-2,897 צוענים, גברים, נשים וילדים נשלחו לתאי הגז. הגופות נשרפו בשוחות היות והקרמטוריום לא פעל באותו ערב.<br />לאחר חיסול הצוענים הפך מחנה משפחות הצוענים לקרנטינה לאסירים יהודים. ב-5 באוקטובר 1944 הגיעו 1,188 אסירים מבוכנוולד לבירקנאו, בהם 800 צוענים, שהיו בעבר באושוויץ. אסירים אלו נשלחו לתאי הגז<br />ב-10 באוקטובר.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">משפחות טרזינשטט</span><br />עד לפתיחת מחנה המשפחות מטרזינשטט בספטמבר 1943, הגיעו לאושוויץ, בין ה-28 באוקטובר 1942 וה-2 בפברואר 1943, שישה משלוחים מטרזינשטט ובהם 8889 גברים נשים וילדים, מתוכם 7277 נשלחו לתאי הגז. ב-8 בספטמבר הגיעו 5,006 יהודים מטרזינשטט. ביום למחרת נקלטו המשפחות במחנה החדש שנקרא "מחנה המשפחות מטרזינשטט". למשפחות ניתן לשמור את החפצים איתם באו מהגטו, הם לא גולחו והורשו לכתוב מכתבים כל 14 יום ולקבל חבילות. הוקם גן לילדים במחנה, ובשלב הראשון הם קיבלו אוכל טוב יותר.<br /><br />למרות הטיפול המשופר התמותה במחנה המשפחות הייתה גבוהה מאד (במרס 1944 כ-1140 יהודים מהמשלוח כבר לא היו בין החיים.)<br />נשאלת השאלה מה הסיבה לטיפול החריג והשונה?<br />ממסמכים, בהם סדרת התכתבויות בין הצלב האדום ומשרדו של אייכמן, ניתן להבין, שהקמת מחנה המשפחות נועדה להזים את הידיעות על השמדת היהודים במזרח על ידי הצגת הוכחות מסוגים שונים כמו: ביקור של משלחת של הצלב האדום בגטו טרזינשטט, מכתבים שנשלחו מבירקנאו לקרובי משפחה והערכות לקראת אפשרות שהצלב האדום יבקש לבקר גם במחנה בירקנאו.<br />הביקור של הצלב האדום בגטו טרזינשטט בוצע ב-23 באפריל 1944 ונועד לו ביקור המשך בבירקנאו כדי להזים את השמועות, שבירקנאו הוא מחנה השמדה ליהודים. למחנה המשפחות הגיעו שישה משלוחים, החל מ-8 בספטמבר 1943 ועד ה-19 במאי 1944. הם מנו 17,419 גברים נשים וילדים.<br />ב-29 בפברואר 1944, במסגרת ביקור של אייכמן באושוויץ, הוא הגיע למחנה המשפחות מטרזינשטט וקיבל שם סקירה מ-Leo Janowitz, ראש מזכירות הגטו ופרדי הירש. באותה הזדמנות, אייכמן שוחח עם מרים אדלשטיין, אשתו של זקן הגטו יעקב אדלשטיין, ומסר לה, שבעלה כנראה נמצא בגרמניה (אדלשטיין הגיע לאושוויץ בדצמבר 1943 ונכלא עם האנשים הקרובים אליו בבלוק 11).<br />ב-5 במרס 1944 קיבלו היהודים, שהגיעו למחנה בספטמבר 1943 גלויות . הם נדרשו לרשום את התאריך 25-27 במרס ולכתוב לקרובים שלהם שהם בריאים ושהכל כשורה. הגלויות הובאו למחלקה הפוליטית ששלחה אותן על פי הכתובות ב-25 בחודש. מטרת הגלויות הייתה להונות את המשפחות ואת הצלב האדום. בתום שישה חודשים של שהות במחנה המשפחות וכדי לפנות מקום למשלוחים נוספים מטרזינשטט, נדרש היה להשמיד את אלו שהגיעו בספטמבר 1943. כדי למנוע אי שקט נאמר להם שהם יועברו למחנה עבודה בגרמניה. בשלב הראשון נכלאו הגברים באחד מצריפי מחנה הקרנטינה. בשלב מאוחר יותר נכלאו גם הנשים. הם הורשו לקחת את החפצים שלהם. משלב זה ננעלו צריפי הקרנטינה.<br /><br />ד"ר מנגלה, שעשה עד אז ניסויים על תאומים במחנה הצוענים, ביקש לשחרר כ-70 איש, רופאים ותאומים שהועברו לבית החולים של המחנה. פרדי הירש החליט להתאבד עקב חוסר יכולתו לעזור לנשים ולילדים ואי רצונו להיות עד פאסיבי. היות והחל חשד וכדי להרגיע את הנידונים למוות, אסף רופא המחנה, ד"ר טילו, מספר אסירים שעבדו בבית החולים של המחנה ואת ד"ר קליינברג והם החלו מבצעים ביקור רופאים.<br />ב-20:00 הוכרז עוצר במחנה, מחנה הקרנטינה הוקף באנשי ס"ס מצוידים בכלבים. ב-22:00 הגיעו 12 כלי רכב. היהודים נדרשו להשאיר את המטען שלהם בצריפים, תוך הבטחה שהמטען יגיע לרכבת. בקבוצות של 40 איש הועמסו האנשים על המשאיות, שנסעו הישר למתקני ההשמדה. בשלב הראשון נשלחו הגברים למתקן השמדה III ואחר כך הנשים למתקן השמדה II. בסביבות השעה 02:00 החלה עצבנות באחד הצריפים והאסירים החלו שרים שירי עם צ'כיים. הגרמנים פתחו ביריות אזהרה ונאסר על האסירים לשיר. ההונאה הייתה כל כך גדולה, שהנשים שהמתינו בתאי הגז החלו לשיר את ה"אינטרנציונל" ואת "התקוה". עד הבוקר לא נשאר איש מבין 3,791 בחיים.<br />ב-20 ביוני 1944 נרצח יעקב אדלשטיין עם משפחתו וקבוצת מקורביו במתקן השמדה III. מחנה המשפחות חוסל ביולי 1944. ב-10 ביולי הוכרז עוצר במחנה המשפחות מטרזינשטט. כ-3000 נשים וילדים הועברו למתקני ההשמדה ונרצחו בתאי הגז. ב-11 ביולי נשלחו עוד 4,000 יהודים ממחנה משפחות טרזינשטט לתאי הגז. כדי להצניע את תוכניות החיסול של המחנה, הנחתה הנהלת בירקנאו על סלקציה. ד"ר מנגלה בחר 3,080 צעירים, נשים וגברים, מהם נשלחו כ-2,000 נשים למחנות שטוטהוף והמבורג ב-14 ביולי ו-1000 גברים לזקסנהאוזן. כ-80 צעירים נשלחו לחינוך מקצועי.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">השמדת יהדות הונגריה</span><br />במאי חזר הס לאושוויץ, בהנחיתו של הימלר, כדי לפקח על מבצע השמדת יהדות הונגריה. מיד עם הגיעו לאושוויץ ביקש הס לבצע את הפעולות הבאות: להאיץ את השלמה קו מסילת הברזל שנכנס לבירקנאו, לתקן את תאי הבערה, שלא עבדו במתקן השמדה V, לחפור חמש חפירות - שלוש גדולות ושתיים קטנות - לשריפת גופות ליד מתקן השמדה V, להחזיר לשימוש את בונקר 2, להקים לידו צריפי התפשטות ולחפור בסמוך שוחה לשריפת גופות. בנוסף, החליט הס למנות את מפקד מחנה המשנה של אושוויץ, גליוויץ 1, אוטו מול, למפקד כל מתקני ההשמדה.<br />לקראת המבצע וכדי להבטיח את ישומו המהיר והיעיל של "הפתרון הסופי" של קהילת יהודי הונגריה, חילקו מתאמי המבצע הגרמנים וההונגריה את הונגריה לשישה אזורים מבצעיים. ב-4 במאי 1944 נערכה ועידה בוינה, שעסקה בתוכנית שילוח יהודי הונגריה מעשר מחנות באזור הקרפטים (אזור 1) כ-200,000 יהודים, מ-Siebenburgen area (אזור 2) כ-110,000 יהודים. כמו כן, הוחלט שהחל מאמצע מאי יצאו כל יום ארבעה משלוחים, כל אחד בן כ-3000 איש.<br />ב-16 במאי 1944 הגיעו שלושה משלוחים ראשונים מהונגריה. היהודים נדרשו להוריד את המטען שלהם, להסתדר בטורים וכך הם הובלו למתקני ההשמדה. מאותו ערב ארובות הקרמטוריום התחילות להעלות עשן ללא הפסק. הכמות הכוללת של היהודים בכל אחד מהמשלוחים מהונגריה אינה מצוינת, בניגוד למשלוחים אחרים, להערכתי, כתוצאה מהלחץ שבפינוי.<br />כל משלוח מהונגריה עבר סלקציה על ידי ד"ר מנגלה. בשלב הראשון של המבצע, למעט תאומים, כל שאר היהודים נשלחו לתאי הגז.<br /><br />החל מה-25 במאי דיווח השגריר הגרמני בהונגריה למשרד החוץ על קצב התקדמות המבצע:<br />• ב-25 במאי הוא דיווח, שעד לאותו יום כ- 150,000 יהודים נשלחו מאזור 1 ואזור 2 והמשלוחים מאזור 3 וצפון בודפשט צפויים להערך בין ה-11 ל-16 ביוני, בהם ישולחו כ-65,000 יהודים.<br />• ב-13 ביוני 1944 דיווח, שהמשלוחים מאזורים 1 ו-2 הושלמו.<br />ב-7 ליוני , 289,357 יהודים נשלחו "ליעד המטרה" ב-92 רכבות, כל אחת בעלת 45 קרונות. ריכוז היהודים מאזור 3 הושלם ב-10 ביוני. המשלוחים מתוכננים ל-11-16 ביוני ב-21 רכבות והכמות המוערכת של המשלוחים כ-67,000. מתוכנן להשלים את ריכוז היהודים באזור 4, למעט יהודי בודפשט עד 24 ביוני, משלוח של כ-45,000 יהודים צפוי בין ה-25-28 ביוני.<br />• ב-17 ביוני דיווח ישיר לשר החוץ ריבנטרופ ובו עדכון, שעד 17 ביוני נשלחו כ-340,000 יהודים מהונגריה לשטחי הרייך. הוא מוסיף ומציין, שניתן להכפיל מספר זה עד סוף יולי ללא מאמץ גדול ומאוחר יותר למספר כולל של 900,000.<br />• ב-30 ביוני דווח למשרד החוץ, שגירוש יהודי הונגריה מאזור 3 הושלם, גורשו 50,805 איש. סך הכל גורשו מאזורים 1, 2, ו-3 340,162 איש. באותו יום דיווח לשגריר, בכיר מהס"ס בבודפשט, שגירוש יהודים מאזור 4 הושלם וש-381,661 יהודים גורשו מאזורים 1-4.<br />• ב-11 ביולי דווח במברק למשרד החוץ, ששילוח 55,741 יהודים מאזור 5 הושלם ב-9 ביולי. מספר היהודים ששולחו מחמשת האזורים כולל 437,402 איש.<br />יהודים שהגיעו מהונגריה לבירקנאו ולא נשלחו להשמדה שוכנו במחנה מעבר ולא קעוקעו להם מספרים. באחד המשלוחים שהגיע לבירקנאו ב-28 במאי 1944 חשו האנשים בסכנה בדרכם למתקן ההשמדה, התפזרו וניסו לברוח לכיוון החורשה. אנשי ס"ס רדפו אחריהם, כל הבורחים נורו.<br />מחתרת והתנגדות במחנה<br />פעילות מחתרתית הייתה באושוויץ במהלך כל שנות קיום המחנה. על פי הכרוניקה, ב-16 בדצמבר 1942 גילתה המשטרה הפוליטית סימנים למחתרת במחנה הראשי בדמות אקדח שנמצא בבלוק 17. בתגובה נשלחו 22 פולנים לבלוק 11. בשנים הראשונות, היות ורוב האסירים במחנה היו פולנית, הייתה המחתרת מבוססת בעיקר על אסירים פולנים. החל מהגעת משלוחים מאירופה, הוקמה במחנה גם מחתרת בינלאומית.<br />המחתרת עסקה במגוון פעילויות: שיפור תנאי החיים במחנה, נסיונות להצלת חיים, סיוע בבריחת אסירים, העברת דיווחים על הנעשה במחנה כמו, שמות של ממלאי תפקידים מרכזיים למחתרת הפולנית כדי שזו תעביר הדיווחים לממשלה הפולנית הגולה וממנה לעולם כולו באמצעות שידורי רדיו. הידיעות, שהוברחו מהמחנה החוצה ופורסמו בתקשורת על הטרור, השמדה וגזל רכוש במחנה, עזרו ובאו לידי ביטוי באיסור שהוטל על אנשי הס"ס לרצוח אסירים. הרוצחים הגדולים מבין אנשי הס"ס שולחו מהמחנה. אנשי ס"ס נחקרו על גניבת רכוש ממחנה קנדה.<br />בליל שבין ה-7-8 בדצמבר שרפו אחדים מהם את צריפי המשטרה הפוליטית כדי להשמיד ראיות שנאספו נגדם.<br />חברי המחתרת עסקו בהעתקת ספרי רישום מרכזיים כמו: רשימות משלוחים, שמות אסירים שנקלטו במחנה, רשימות של מתים וכדומה. בתחילת 1944 הוברח מהמחנה, באמצעות אנשי המחתרת, העתק של שני חלקי ספר הרישום של בלוק 11. ב-13 בספטמבר 1944 אסירים שעבדו במשרדי הרישום של המשטרה הפוליטית ביצעו עותקים של רשימות מקוריות של משלוחים שהיו מאוחסנים במשרדי הרישום של המחנה. הרשימות כללו: תאריכי הגעה של משלוחים ומספרם, יעדים מהם נשלחו המשלוחים, סוגי משלוחים ועוד. ב-21 בספטמבר 1944 הועברו מהמחנה רשימות של גברים ונשים שהגיעו לאושוויץ בין 20 במאי 1940 ו-21 בספטמבר 1944 עם פירוט מספר האסירים שהגיעו למחנה ותאריך הגעתם.<br />במשך הזמן, כאשר אסירים פולנים ביססו את מעמדם ויצרו קשרים עם ממלאי תפקידים בכירים במחנה, הם ניסו להפעיל את השפעתם עליהם. החלטתו של ליבהנשל, מחליפו של הס, לשנות את מדיניות הענישה הנוגעת לנסיונות בריחה ובריחה מהמחנה מיוחסת למפגשים שהיו לו עם יוזף צירנקיביץ, מנהיג אחת המחתרות באושוויץ, והרמן לנגביין, אסיר פוליטי אוסטרי, שהיה דמות מובילה בין אנשי המחתרת. המפגשים היו ב-22 וב-24 בדצמבר 1943.<br />דוגמא נוספת - להרמן לנגביין היו קשרים מיוחדים עם רופא המחנה ד"ר וירתס. ב-20 בינואר 1944 נערכה סלקציה במחנה הגברים. 1800 גברים נשלחו לתאי הגז. 200 גברים נוספים בודדו בצריף המקלחות. הרמן לנגביין נשלח לרופא המחנה לנסות לשכנע אותו לשחרר את האסירים הכלואים. רופא המחנה אמר שהדבר בוצע על פי הנחיות מברלין וביקש מלנגביין להמליץ לו על טיעונים לשיחרורם. לנגביין המליץ על הטיעונים הבאים: המקרה יכול לעורר פאניקה במחנה, האסירים הפולנים עלולים לחשוש שהם הבאים בתור. אסירים חולים עלולים להמנע מלהכנס לבית חולים בעתיד וכתוצאה מכך עלולות להתפשט מגפות במחנה. ד"ר וירתס הלך לשוחח עם מפקד המחנה ולמחרת שוחררו האסירים.<br />המשטרה הפוליטית עשתה ניסיונות רבים למגר את המחתרת במחנה.<br />ב-11 באוקטובר הוצאו להורג 54 אסירים פולנים, שנחשדו בחברות במחתרת, בהם: קצינים פולנים בכירים, פוליטיקאים ודמויות ציבוריות מפורסמות. פעילות נוספת הייתה ב-14 באוגוסט 1944. במהלך מסדר ערב הוקראו שמות של 60 אסירים פולנים ותיקים. הארוע היה תחת אבטחה כבדה. האסירים הובלו לבלוק 11. הקבוצה חולקה לשתי קבוצות בנות 30 אסירים שנשלחו מאושוויץ לשני מחנות ריכוז אחרים.<br />לקראת התקרבות הצבא האדום לאושוויץ העבירה המחתרת במחנה מידע למחתרת הפולנית מחוץ למחנה על ההערכות הגרמנית באושוויץ.<br /><br />ב-8 בספטמבר המחתרת העבירה מידע על הנושאים הבאים: היקף הנ"מ במחנה, מחנות וורמאכט בסביבה, מערכת האזעקה, החימוש של השומרים, סיורים, מחלקת הכלבים, מיסוך עשן מחסני מזון ומדים. בנוסף, את מספר אנשי הס"ס על פי חלוקה למחנות: 1,119 באושוויץ I , 908 בבירקנאו, אושוויץ III 1,315, בונה 439, מחנות אחרים 876, סך הכל 3,342. בנוסף דיווח על כוחות של הווארמכט.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">מרד הזונדרקומנדו</span><br />במקביל למחתרת הפולנית והמחתרת הבינלאומית שהייתה באושוויץ, קמה מחתרת בקרב אנשי הזונדרקומנדו. כל הנסיונות לתאם מרד בכוחות משותפים נכשלו. ב-7 באוקטובר 1944 עדכנה המחתרת של המחנה את מנהיג הזונדרקומנדו בדבר כוונות פיקוד המחנה לחסל את הזונדרקומנדו. ידיעות אלו תאמו את המידע שהגיע לידי הזונדרקונמנדו מספר ימים קודם לכן בדבר כוונות הגרמנים לצמצם את מספרם בקרמטוריום IV ו-V ב-300. האנשים החליטו על התנגדות. בהפסקת הצהרים, בזמן התיעצות בקרמטוריום IV, הופתעו הזונדרקומנדו על ידי אסיר גרמני, שאיים לדווח לס"ס. האסיר הגרמני נרצח במקום. בשעה 13:25 הקבוצה תקפה את אנשי הס"ס האחראים במקום בגרזנים ובאבנים. הם העלו את קרמטוריום IV באש וזרקו לתוכו מספר רימונים מתוצרת עצמית. לאחר מכן, יצאו מספר אסירים לחורשה הקרובה. באותה עת אסירים שעבדו בקרמטוריום II החלו בפעילות. כאשר הם ראו את הלהבות ושמעו את היריות הם חשבו שזה הסימן להתקוממות כללית של אסירי המחנה. הם זרקו את הקאפו הגרמני שלהם ואיש ס"ס, שנשקו נלקח ממנו, לקרמטוריום הבוער. הם היכו למוות איש ס"ס נוסף ופרצו את הגדר, שהקיפה את הקרמטוריום, וברחו. האסירים של מתקני ההשמדה III ו-V לא עשו דבר מכיוון שהם לא ידעו על התוכנית והיות ואנשי הס"ס במקום השתלטו על מצב מהר. התגובה המהירה של הס"ס והשימוש במכונות יריה דיכאו את המרידה מהר. הבורחים התבצרו במתבן בריסקו, שם הייתה תחנת ניסויים חקלאית.<br />אנשי הס"ס הציתו את המתבן וטבחו את כל המתבצרים. 250 אסירים נפלו באותו קרב, ביניהם מנהיגי המרד. מכבי האש באושוויץ I יצאו לכבות את האש בקרמטוריום IV ומשם לריסקו כדי לכבות את האש באסם. בערב, כל האסירים שנהרגו, הובאו לקרמטוריום IV ושאר האסירים רוכזו במקום אחר. 200 אסירים מהקבוצה שביצעה את המרד נורו למוות. מפקד המחנה הזהיר, שאם יחזור המקרה, כל אסירי המחנה יוצאו להורג. לאחר מכן חודשה העבודה בקרמטוריום II,III ו-V. במהלך המרד נהרגו שלושה אנשי ס"ס.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">דיווחים כלליים ודיווחים על השמדה</span><br />למעשה, כל הזמן הגיעו דיווחים על הנעשה במחנות אושוויץ. היו אלו דיווחים של אסירים, שנכלאו ושוחררו בשלב כזה או אחר מהמחנה, דיווחים של אזרחים, שנכנסו ויצאו מהמחנה ובעיקר דיווחים, שנשלחו מהמחתרת אל מחוץ למחנה, בדרך כלל לתא מחתרתי שישב בקרקוב וממנו לממשלה הגולה הפולנית בלונדון.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">דוגמאות לדיווחים על השמדה</span><br />הדיווח הראשון על השמדת יהודים באושוויץ ממקור גרמני לבעלות הברית היה ב-29 ביולי 1942. Eduard Schulte, תעשיין גרמני אנטי פאשיסט מברסלאו, דיווח, במהלך ביקור שלו בציריך, על ביקורו של הימלר בבירקנאו וכי במהלך הביקור צפה האחרון בהשמדת 499 יהודים בבונקר 2.<br />דוגמאות נוספות:<br />1. ב-15 במרס 1943 דיווחה המחתרת במחנה לקרקוב, תוך בקשה להעביר את המידע לממשלה הפולנית הגולה, שמ-15 בינואר ועד 15 במרס 1943 מספר האסירים שנרצחו באושוויץ על ידי גז וזריקות מגיע ל-20,000.<br />2. ב-4 באוגוסט 1943 דיווחה המחתרת, בידיעה שהוברחה לקרקוב, על משלוחים מבנדין וססנוביץ, עם הערכה שמדובר ב-20,000 אסירים, מהם רק 10% נקלטו במחנה.<br />3. ב-21 באוגוסט 1943 בוצעה סלקציה במחנה הנשים. 498 נשים נשלחו לבלוק 25 (נשים אלו סומנו באותיות .G.U שמשמעותן "הסתגלות מיוחדת"). עותק פחמי של הרשימה שנגנב, הגיע לידי המחתרת והוברח לקרקוב.<br />4. ב-19 בנובמבר 1943 בוצעה סלקציה במחנה הנשים בבירקנאו, במהלכה נשלחו 394 אסירות לתאי הגז. עותק של הרשימה, חתום על ידי מפקד המחנה, נגנב, נשלח לתא המחתרת ומשם הועבר דרך השלוחה בקרקוב לממשלה הגולה בלונדון.<br />5. ב-25 במאי 1944 דיווחה המחתרת על רצח של כ-100,000 יהודי הונגריה. "אנשי הס"ס שמעורבים באופן ישיר ברצח עובדים במשמרות של 48 שעות פעילות ו-8 שעות מנוחה."<br />6. ב-25 במאי 1944 דיווחה המחתרת על השמדת יהודי הונגריה "מאז אמצע מאי מגיעים מספר עצום של משלוחי יהודים מהונגריה. כל לילה מגיעות שמונה רכבות ובמשך היום חמש רכבות. כל רכבת מכילה 48-50 קרונות ובכל אחד כ-100 אנשים."<br />7. ב-15 ביולי 1945 דיווחה המחתרת בדו"ח לקרקוב : "החל מ-13 ביוני הפסקה של מספר ימים במשלוחים מהונגריה. בין 16 במאי ו-13 ביוני נשלחו מעל 300,000 יהודים ב-113 רכבות. בנוסף, הגיע משלוח מצרפת עם 2,500 יהודים, משלוח מאיטליה עם 1,500 יהודים, שני משלוחים מצ'כוסלובקיה בהם ראש הגטו. הוא ומשפחתו נשלחו מידית לתאי הגז. 100 אזרחים בריטים ואמריקאים ממוצא יהודי הופרדו והושמדו בדרכים שונות. ממשיכים משלוחים של פולנים, רוסים ואלמנטים מסוכנים, 4,500 אסירים בהם 2,900 פולנים ו-1,600 רוסים נשלחו ביוני בשלושה משלוחים מאושוויץ I".<br />8. ב-30 באוגוסט 1944 נשלח דו"ח מחתרת מאושוויץ, שעדכן על משלוחי פולנים ורוסים מאושוויץ לגרמניה, המשך השמדת יהודים, משלוחים מלודז', הולנד, ואיטליה. השוחות, בהן נשרפו הגופות כשהספק המשרפות לא עמד בדרישה, כוסו במטרה להשמיד ראיות.<br />9. ב-4 בספטמבר 1944 שלחה המחתרת צילומים של שריפת גופות בשטח הפתוח, ברקע - אסירים ממתינים ערומים בחורשה לקראת כניסתם לתאי הגז. המחתרת מבקשת לשלוח לה סרטי צילום נוספים כדי להמשיך ולתעד את הרצח.<br />10. ב-26 בספטמבר 1945 המחתרת מדווחת על השמדת מסמכים ורציחת 200 אנשי הזונדרקומנדו.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">דיווחים אחרים</span><br />11. ב-3 באפריל 1943 דיווחה המחתרת במחנה, שבלוק 10 מיועד להיות תחנת ניסויים לסרוס, עיקור והזרעה מלאכותית.<br />12. ב-14 ביוני 1943 דיווח של המחתרת לקרקוב ובו המלצה להפציץ מהאוויר את מפעלי Krupp, שהוקמו לאחרונה בקרבת אושוויץ.<br />13. ב-30 ביוני 1943 דיווחה המחתרת על פתיחת בית זונות בבלוק 24. האסירים הורשו לבקר בבית הזונות פעם השבוע. עבור ביקור נדרש האסיר לשלם RM 2, מתוכם הזונה קיבלה RM 0.45, הקאפו קיבל RM 0.05 וקופת המחנה RM 1.<br />14. ב-15 ביוני 1944 המחתרת מדווחת דיווח תקופתי על תקופה בין 25 במאי ועד 15 ביוני 1944. כתוצאה ממצב המלחמה, הגרמנים מפנים אסירים פולנים ושבויים סובייטים מאושוויץ לתוך גרמניה.<br />15. ב-14 בספטמבר 1944 המחתרת מדווחת ש-9,279 גברים, נשים וילדים מהאוכלוסיה האזרחית של וארשה הגיעו לאושוויץ דרך פרושקוב, שהיה מחנה מעבר. הגברים נשלחו למחנות עבודה בגרמניה והנשים לעבוד בחקלאות.<br />16. ב-23 בספטמבר 1944 המחתרת מעבירה דיווח שהגרמנים מתכננים לפנות את אושוויץ ובוכנוולד.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">ס י כ ו ם</span><br />במשפט אייכמן, כאשר ניצול אושוויץ, יחיאל דינור, עלה לדוכן העדים לשאת את עדותו, שאל אותו אב בית הדין: "מה הסיבה שבגללה חסית בשם ספרותי "קצטניק" מר דינור?"<br />על השאלה ענה העד: "אין זה שם ספרותי, אינני רואה עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך פלנטה אושוויץ. הייתי שם במשך שנתיים, אין הזמן שם כפי שהוא כאן על כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שמות, לא היו להם הורים, ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן, הם לא נולדו ולא הולידו, נשמו לפי חוקי טבע אחרים, הם לא חיו לפי חוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר קצטניק."<br />ה"כרוניקה של אושוויץ", שמבוססת על אלפי מסמכים ועדויות, מוכיחה, לצערנו, שאושוויץ היה על הפלנטה שלנו, בכדור הארץ, במרכזה של אירופה התרבותית. את אושוויץ תכננו "אנשים רגילים". מפעלים אזרחיים היו שותפים להקמת מתקני השמדה. במחנות המשנה הוקמו מפעלים לעיבוד חומרי גלם ויצור כלי מלחמה. אושוויץ נוהל כמו מחנה צבאי לכל דבר וענין: הייתה היררכיה ברורה, לכל איש ס"ס היה תפקיד ומשימות לביצוע, היו תוכניות עבודה ולוחות זמנים, אנשים קודמו, קיבלו עיטורים על הצלחות ונענשו בגין חריגה מנוהלים. בכירי ההנהגה של גרמניה הנאצית באו לבקר ולהתרשם. המטה בברלין שלח לבצע באושוויץ ביקורות. באושוויץ נרצחו מעל מיליון נפש, אבל גם נולדו ילדים. באושוויץ חיו, זמן קצוב, משפחות של צוענים ויהודים מגטו טרזינשאטט. באושוויץ היו תזמורות שנגנו את מיטב היצירות הקלאסיות ובית זונות שסיפק צרכים מיניים. השאלה שתשאר פתוחה ללא מענה היא: איך ומה גרם ל"אנשים רגילים" לעצב, להשלים ולחיות עם מציאות שכזו?<br /><span style="font-weight: bold;"><br />מקורות</span><br /><div style="text-align: left;">1. Czech, Danuta, Auschwitz Chronicle 1939-1945, New York 1997<br />2. ישראל גוטמן, מיכאל ברנבאום, אושוויץ אנטומיה של מחנה מוות, ירושלים, 2001<br />3. http://www.snunit.k12.il/shoa<br /></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6172508138079055300-9017003698783975553?l=ahaskel.blogspot.com' alt='' /></div>haskel amir אמיר השכלhttp://www.blogger.com/profile/00074364089802940801noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-6172508138079055300.post-66294743579591460062007-10-01T20:36:00.000-07:002007-10-02T03:02:58.503-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><br /><strong>רקע</strong><br /><a href="http://1.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RwIUOYBjbjI/AAAAAAAAAFE/JjCrUUJepoA/s1600-h/MAP.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5116674363845996082" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RwIUOYBjbjI/AAAAAAAAAFE/JjCrUUJepoA/s200/MAP.jpg" border="0" /></a>שטוטהוף הוא שמו של כפר קטן בצפון פולין על חוף הים הבלטי במחוז גדנסק, בגרמנית דאנציג. המחנה נמצא 36 ק"מ מזרחית לעיר דאנציג.<br />על פי חוזה ורסאי נותקה גדנסק מגרמניה, למרות אופיה האתני גרמני, ובנובמבר 1920 היא הפכה להיות "העיר החופשית דאנציג" בחסות חבר הלאומים.<br />בשנות ה-30 חיו במחוז דאנציג כ-10,000 יהודים. ערב מלחמה העולם השנייה נותרו בו כ-1666 נפש.<br />עם עלייתו של היטלר לשלטון זכתה המפלגה הנציונאל סוציאליסטית ברוב מוחלט גם במועצת העיר של דאנציג וכוחה עלה משנה לשנה. באוגוסט 1939, עוד לפני פרוץ המלחמה, החלו להכין את התשתית להקמת המחנה בכפר שטוטהוף. גדנסק נכבשה על ידי הגרמנים באחד בספטמבר ובו ביום סופחה לרייך השלישי. לעיר וסביבתה צורפו מחוזות של פרוסיה המזרחית שהיו בעבר פולנים והיא הפכה ל"מחוז דאנציג" עליו חלו חוקי גרמניה כולל החוקים האנטישמיים.<br />עם כיבוש האזור הואץ קצב גירוש היהודים והפולנים ואת מקומם תפסו גרמנים. עם כניסת הוורמאכט החלו מעצרים המוניים; נעצרו בעיקר נציגי האינטליגנציה הפולנית, ראשי איגודים מפלגתיים, פוליטיקאים, אנשי דת והיהודים שעדיין לא עזבו את האזור. חלק מהעצורים נורו במקום לכידתם וחלק נלקחו ליערות בסביבה ונורו שם. מ-1939 ועד 1940 נרצחו במקומות שונים באזור גדנסק כ-12,000-10,000 בני אדם.<br />מעלייתו של היטלר לשלטון נבנו מחנות ריכוז בגרמניה ובהמשך בשטחים הכבושים. במסגרת מדיניות הטרור והענישה הגרמנית הוקמו בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1939 מספר מחנות מעצר במישור החוף הבאלטי, המחנה הראשון שהוקם על אדמת פולין והאחרון שפורק היה מחנה שטוטהוף. מטרתם של המחנות, בשלב הראשון, היה בידוד וחיסול יריבים פוליטיים כדי לשלוט באוכלוסיה שלטון מוחלט.<br /><strong>הקמת המחנה</strong><br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RwIUe4BjbkI/AAAAAAAAAFM/Lv1a-422MYc/s1600-h/ROAD.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5116674647313837634" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="מראה כללי של מחנה שטוטהוף " src="http://3.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RwIUe4BjbkI/AAAAAAAAAFM/Lv1a-422MYc/s200/ROAD.jpg" border="0" /></a>מחנה שטוטהוף הוקם בפאתי הכפר שטוטהוף באזור מיוער ובסמוך למסילת ברזל. המחנה היה מוקף משלושת צדדיו במכשולי מים: בצפון הים הבאלטי, במזרח נהר הויסלה ובדרום נהר נוגט, הבריחה ממנו הייתה כמעט בלתי אפשרית.<br />כאמור בניית המחנה החלה באוגוסט 1939, למקום הובאה קבוצה של עשרה אסירים מבית הסוהר בגדאנסק שגידרו שטח של חמישה דונם והקימו בגבולותיו מחנה ארעי, מטבח, שרותים, מספר אוהלים ומספר מבני עץ ובהם סדנאות ובתי מלאכה.<br />ב-1 בספטמבר 1939 הובאה קבוצה נוספת של 250 אסירים שהכשירה שטח של 40 דונם נוספים להרחבת המחנה. במשך השנים המחנה הורחב, מידותיו בשיא גודלו היו: 2.5X1.5 ק"מ.<br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RwIUx4BjblI/AAAAAAAAAFU/nu5rwbiuuN8/s1600-h/MAP2.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5116674973731352146" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RwIUx4BjblI/AAAAAAAAAFU/nu5rwbiuuN8/s200/MAP2.jpg" border="0" /></a>המחנה הכיל שלושה אזורים: מגורי אסירים, מפקדה ומגורי סגל ואזור של בתי חרושת וסדנאות. המחנה הגיע לשיאו ב-1944 והוא שלט על רשת של כ-40 מחנות-שלוחה קטנים יותר שהיו פזורים במחוז דאנציג פרוסיה המערבית ובמחוז פרוסיה המזרחית.<br />בנובמבר 1941 הוגדר מחנה שטוטהוף כמחנה "עבודה וחינוך". בינואר 1942 הוא הפך להיות מחנה ריכוז "רגיל".<br /><br /><strong>מבנה המחנה</strong><br />אזור מגורי האסירים היה מחולק לארבעה חלקים: "<strong>המחנה הישן</strong>", "<strong>המחנה החדש</strong>" שנבנה ב-1942. עם השלמת ה"<strong>מחנה החדש</strong>" הועברו אליו הגברים מהמחנה הישן והאחרון הפך להיות מחנה נשים. "המחנה המיוחד" הוקם בקיץ 1944 שוכנו בו גרמנים ואסירים ממערב אירופה שנחשדו בשיתוף פעולה עם צבאות המערב. "<strong>מחנה היהודים</strong>" נבנה בקיץ 1944 ושוכנו בו נשים יהודיות.<br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RwIVJIBjbmI/AAAAAAAAAFc/La6flHFE1Xs/s1600-h/BUILD3.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5116675373163310690" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="בניין המפקדה " src="http://4.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RwIVJIBjbmI/AAAAAAAAAFc/La6flHFE1Xs/s200/BUILD3.jpg" border="0" /></a>בנייני מפקדת המחנה נבנו בשנים 1942-1941, הכניסה למחנה הובילה לבנין מפקדה מפואר שנבנה בצידו המערבי של ה"מחנה הישן". במבנה המפקדה היו משרדים, קזינו ואולמות לעריכת מסיבות והרצאות.<br />ב-1944 הקימה המפקדה הראשית בית ספר לנשים שנועד להכשירן כשומרות המחנה. מול בנין המפקדה ובסמוך לו נבנה ביתן ששוכנה בו המחלקה הפוליטית.<br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RwIVcoBjbnI/AAAAAAAAAFk/bvnCKeiyqU8/s1600-h/BRIDGE.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5116675708170759794" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="הכניסה למחנה שטוטהוף " src="http://2.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RwIVcoBjbnI/AAAAAAAAAFk/bvnCKeiyqU8/s200/BRIDGE.jpg" border="0" /></a>מחוץ למחנה, בסמוך לכביש גדנסק-קרינצה, נבנתה וילה מפוארת עבור מפקד המחנה. בצידו המזרחי של ה"מחנה הישן" נבנה בחודשים אוגוסט ספטמבר 1942 קרמטוריום ובסמוך לו עברה מסילה הברזל שהקיפה את המחנה כולו והייתה לה תחנה בסמוך לקרמטוריום. היות והקרמטוריום לא הצליח לעמוד במעמסה הכינו מדורות שריפה גדולות צפונית למחנה. בסמוך לקרמטוריום נבנה, כנראה בסתו 1943 תא גז שהחל לפעול מיוני 1944, התא הופעל באמצעות ציקלון, על יעודו של תא הגז ארחיב בהמשך.<br />המחנה הוקף בגדרות כפולות גבוהות וביניהן נחפרה תעלה עמוקה שהקיפה אותו. בקטעים מסוימים של הגדר עבר זרם חשמלי. הימלר ביקר פעמיים בשטוטהוף, בינואר 1940 וב-23 בנובמבר 1941.<br />היינריך הימלר מברך את מפקד המחנה, מקס פאולי, בביקורו במחנה שטוטהוף<br /><br /><strong>האסירים</strong><br />מלכתחילה נועד מחנה שטוטהוף לקלוט בעיקר אסירים פולניים ממחוז דאנציג שבפרוסיה המערבית ובאופן מקרי היו ביניהם גם יהודים מועטים. תפקידו היה לשמש כעין "מחנה עונשין". קבוצה אחרת של אסירים הוגדרה כ"יסודות אסוציאליים" ונכללו בה: משתמטים מעבודה קבועה, שיכורים כרוניים, נוודים וצוענים. הקבוצה הגדולה הייתה קבוצת האסירים הפוליטיים שהיוו כ-90% מכלל האסירים.<br />בנוסף לאסירים פולנים הובאו, בשלב מאוחר יותר, גם אזרחים ושבויים מלחמה סוביטיים, אסירים הולנדים, יגוסלאווים ועוד. קבוצה מיוחדת הייתה קבוצת אסירים ביטחוניים מגרמניה, ממוצא גרמני, למטרות חינוך מחדש. בשנים האחרונות לקיום המחנה נשלחו אליו גם אסירים פליליים גרמנים. ב-1944 נשלחו למחנה אסירים מנורווגיה ודניה, היו אלה שוטרים דניים וקבוצת נורווגים מתנגדי שלטונו של קוויזלינג.<br />קבוצה מיוחדת של אסירים הייתה קבוצת "אסירי הכבוד" שכללה את שכבת האינטליגנציה מליטא ולאטביה שנשלחה לשטוטהוף עם פינוי הארצות הבאלטיות. בשיא היו במחנה 25 קבוצות לאומיות שונות. מבין הקבוצות הלאומיות היה רוב לאסירים יהודים ובעיקר לנשים.<br />שלטונות המחנה נהגו להטיל על האסירים היהודים, כמו גם על כמרים, את העבודות הקשות והמבזות ביותר בכוונה להשפיל ולהכביד עליהם.<br />ב-5 בנובמבר 1944 היו במחנה ושלוחותיו 36,376 אסירות ו-20,680 אסירים. מיוני 1944 ועד לפינוי המחנה נקלטו בו 43,227 נשים יהודיות.<br /><br /><strong>סגל המחנה</strong><br />מה שמייחד את שטוטהוף מהרבה מחנות אחרים הוא, שסגל המחנה היה מורכב רק מאנשי ס"ס גרמניים. השמירה במחנה עד 1943 הייתה על ידי גרמנים, מ-1943 השומרים היו אוקראינים. נושאי התפקידים מבין האסירים היו בעיקר פולנים וגרמנים ולא יהודים.<br />רב סרן מקס פאוליבשנת 1939 מנה סגל המחנה כ-200 איש, בשנת 1941, בעקבות הגידול שחל במספר האסירים, הגיע מספרם של אנשי הס"ס לכ-490 איש. בשנת 1945-1944 כאשר המחנה הגיע לשיא גודלו היה מספרם הכולל של אנשי הס"ס לכ-3000.<br />מפקד המחנה הראשון היה רב סרן מקס פאולי שכיהן בתפקידו מ-2 בספטמבר 1939 עד ל-31 באוגוסט 1942.<br />את פאולי החליף רב סרן פאול וורנר הופה, שהיה שלישו של תאודור אייקה, מפקד מחנות הריכוז עד לפרוץ המלחמה. פאול וורנר כיהן בתפקידו עד לחיסול המחנה במאי 1945.<br />קצין הרפואה הראשי של המחנה היה אחראי על פעולתם של תאי הגז והקרמטוריום, כמו כן הוא היה אחראי על רכישת גז הצקלון ב-1944.<br /><br /><strong>הפעלתו השוטפת של המחנה<br /></strong>עד 1942 הובאו אסירים למחנה שטוטהוף באמצעות משאיות. החל מ-1942 ועקב התרחבותו של המחנה, רוכזו משלוחי האסירים בערי השדה ומשם הן נשלחו למחנה במשאיות או בחשמליות עד לנווי-דובר, שם הם הועמסו על רכבת צרת-פסים שהגיעה עד לתחנת הרכבת הקטנה של הכפר שטוטהוף. אסירים שהגיעו למחנה בשנת 1944 מרפובליקות: אסטוניה, לטביה וליטא עשו זאת דרך הים על גבי דוברות או סירות משא.<br />מיון האסירים התבצע בתחנה הרכבת, שם בוצעה הפרדה בין גברים שהועלו על רכבות ונשלחו, בדרך כלל, לגרמניה, לבין נשים וילדים שנשלחו למחנה שטוטהוף. לאחר רישום האסירים הם נשלחו לבידוד שנמשך בין שבועיים לארבעה שבועות. האסירים היו אמורים לקבל מנת מזון שהכילה 2000-1800 קלוריות, בפועל קיבלו האסירים מנת מזון שלא הגיעה ל-1000 קלוריות. עד אמצע 1944 נשמרה זכות האסירים לקבל חבילות מהבית.<br />האסירים עבדו בעבודות שונות: בנית המחנה, הפעלתו השוטפת, עבודות חקלאיות אצל תושבי הסביבה, עבודה במפעלי תעשיה ובתי מלאכה במחנה ובמפעלי תעשיה ובתי מלאכה מחוץ למחנה.<br />האסירים הראשונים במחנה שטוטהוף ב"הפסקת אוכל" במהלך בניית המחנה<br /><br />כאמור, אחוז נכבד מהאסירים היהודים היו נשים. תמותת האסירות יהודיות ממחלות והוצאות להורג בשל אי יכולתן להמשיך בעבודה היו לתופעות שיגרתיות ובעיקר בתקופות של מגפות. מה-1 באוקטובר ועד 18 בדצמבר 1944 נפטרו במחנה 3314 אסירים. מסוף דצמבר 44' ועד ל-18 בינואר 45' עלתה התמותה ל-4582. עד 25 בינואר 1945 עלה מספר הנפטרים ל-5000. הגורם העיקרי לתמותה היה רעב, בנוסף, נרצחו אסירים באמצעות זריקות פנול או על ידי החדרת זרם מים לתוך פה הקורבן.<br /><br /><strong>משלוחי יהודים</strong><br />בתכנון נועד המחנה עבור אסירים פולניים, בפועל, הגיעו אליו במשך הזמן אסירים מ-25 מדינות שונות, ובסך הכל כ-110 אלף אסירים מהם 48,673 אסירים יהודים, על פי הערכתה של דנוטה דריבה. נתונים אלו חסרים את המשלוחים מאסטוניה.<br />על פי הערכתה של מלכה פרידמן הגיעו למחנה 63,667 אסירים יהודים.<br />מבין האסירים היהודים היה רוב לנשים, רבות מהן הגיעו מהארצות הבלטיות ובמיוחד מהונגריה. עד שנת 1943 הגיעו למחנה, באופן יחסי, מספר קטן של יהודים, כ-1500 במספר. בשנת 1943 הגיעו משלוחי יהודים מביאליסטוק בעקבות חיסול הגטו. גידול משמעותי במספר האסירים היהודים היה במחצית השנייה של 1944. בסוף אוגוסט 1944 הגיעו לשטוטהוף 11,464 אסירים יהודים מתוך 60 אלף יהודי לודז' שנשלחו לאושוויץ. שילוח אסירים מאושוויץ לשטוטהוף נבע מההכנות לפינוי אושוויץ עקב התקדמות הצבא האדום. בינואר 1945 היו במחנה כ-50 אלף אסירים, מתוכם 29 אלף יהודים ומהם 26 אלף נשים יהודיות.<br />השמדה במחנה שטוטהוף<br />ניתן לחלק את ההשמדה במחנה שטוטהוף להשמדה ישירה והשמדה עקיפה שנבעה מתנאי החיים והרעב. השמדה ישירה נעשתה על ידי הוצאות להורג בירי, תליה, זריקות פנול והשמדה בתא גז. יש לשים לב לתופעה החריגה של השמדה על אדמה שסופחה לגרמניה, כידוע, הגרמנים תכננו את ההשמדה בשטחים שמחוץ לגבולות הרייך השלישי.<br />תא הגזכפי הנראה לפני שהותקן בשטוטהוף תא גז השתמשו לצורך השמדה ברכבת גז. האסירים הועלו לשני קרונות רכבת משא אטומה ולאחר מחצית השעה של נסיעה סביב המחנה עצרה הרכבת על יד הקרמטוריום ושם פרקו את הגויות למשרפה.<br />על פי דווח הועדה לבדיקת פשעי הגרמנים בפולין הוקם תא הגז, בסמוך לקרמטוריום, בסתיו 1943, בניתו הושלמה ב-1944.<br />על פי עדויות הנמצאות בארכיון מוזיאון שטוטהוף נועד תא הגז מלכתחילה למטרת חיטוי בגדי אסירים ואף שימש לכך תקופה קצרה. רק מאוחר יותר, כאשר החל תהליך השמדת יהדות הונגריה ונוצר לחץ גדול במחנה בירקנאו ובהמשך, כאשר החלו ההכנות לפינוי אושוויץ "שינה" מחנה שטוטהוף את יעודו והפך למחנה השמדה כחלק מהפתרון הסופי.<br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RwIWN4BjboI/AAAAAAAAAFs/PvqM8XBN0yE/s1600-h/BUILD1.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5116676554279317122" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="תא הגז במחנה שטוטהוף" src="http://3.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RwIWN4BjboI/AAAAAAAAAFs/PvqM8XBN0yE/s200/BUILD1.jpg" border="0" /></a>הניסוי הראשון של השמדה באמצעות ציקלון ב' נערך במחנה שטוטהוף ביוני 1944, על קבוצה של עשרות חיילים, קצינים ונכים סובייטים שהובאו ממחנה צרנה. ההשמדה הורחבה, לאחר הניסוי, להשמדת בלתי כשירים לעבודה ובעיקר יהודים.<br />יש קושי לקבוע במדויק את תאריך התחלת ההשמדה השיטתית והעדויות הקיימות בנדון מתייחסות לתקופה שבין יולי-נובמבר 1944. לתא הוכנסו קבוצות של כ-100 איש, תהליך ההשמדה ארך כ-30 דקות. על פי מכון המחקר להסטוריה בת זמננו במינכן, נרצחו בגז, במחנה שטוטהוף, "יותר מ-1000 אסירים".<br /><a href="http://1.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RwIW4YBjbpI/AAAAAAAAAF0/BVGZvo6fE3g/s1600-h/BUID2.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5116677284423757458" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="הקרמטוריום והתנורים" src="http://1.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RwIW4YBjbpI/AAAAAAAAAF0/BVGZvo6fE3g/s200/BUID2.jpg" border="0" /></a>תא הגז במחנה שטוטהוףבשנים הראשונות לקיומו של המחנה ועד להקמתו של הקרמטוריום, נקברו הגופות, בדרך כלל, בבית הקברות זספיה שבגדנסק. בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1942 הוקם קרמטוריום בחלק המזרחי של ה"מחנה הישן" שנועד לשרוף גופות של נפטרים ונרצחים. קרמטוריום זה פעל חצי שנה. בשנת 1943 נבנו שני תנורים חדשים על ידי מפעלי קורי שבברלין.<br /><br /><strong>פינוי המחנה</strong><br />בסוף 1944, עקב התקדמות הצבא האדום במזרח והפלישה האמריקאית-בריטית במערב, החלו במחנה שטוטהוף בהכנת תוכניות ובהתארגנות לפינוי המחנה. סביר להניח שמטרת הפינוי הייתה לפנות את האסירים ולא להשמידה (אם המטרה הייתה השמדה הרי שהיו עושים זאת במחנה עצמו). הכוונה הייתה לפנות חלק מהאסירים קרקעית וחלק על ידי אוניות לעומק הרייך השלישי.<br />ב-12 בינואר 1945, עוד לפני קבלת הוראות כתובות, החלו רשויות הס"ס במחנה להתכונן לפינוי. השלב הראשון היה ריכוז אסירים ממחנות המשנה למחנה שטוטהוף. השלב השני היה השמדת מסמכים, חלקם הושמד במקום וחלק נארז כדי לקחתם לגרמניה. בשטוטהוף, בניגוד למחנות האחרים, לא החלו בפירוק המשרפות. ההכנות האחרונות לקראת הפינוי בוצעו ב-23 בינואר 1945. סדר העדיפות לפינוי היה: רכוש, ציוד ורק בסוף אסירים. התכנון לפינוי האסירים התבסס על מסע רגלי של שבעה ימים, כל יום בין 25 ל-35 ק"מ.<br />ב-25 בינואר 45' החל הפינוי הרגלי בשבע קבוצות. על פי נתוני דנוטה דריבה היו במחנה ביום הפינוי כ-46,400 אסירים, מתוכם 28,470 יהודים. ביומיים הראשונים לפינוי יצאו ממחנה שטוטהוף כ-11 אלף אסירים. שיעור התמותה בדרך היה גבוה מאד, במיוחד בקרב האסירות היהודיות. הערכה שמבין 22,500 האסירים שיצאו לפינוי הרגלי מצאו את מותם כ-12 אלף מהם כ-10 אלפים יהודים, רובן נשים.<br />הגרמנים החליטו על פינוי ימי עקב התקדמותם המהירה של הסובייטים ופרוץ הקרבות באזור גדיניה. הפינוי הימי הראשון ממחנה שטוטהוף של 619 אסירים, נערך ב-25 בינואר 1945 בשתי אוניות ממחנה השלוחה גדיניה, מכיוון שהמחנה היה מכותר ולא נותר מוצא אחר אלא פינוי בדרך הים.<br />על פי עדויות, אספו הגרמנים, בשלב הראשון, 200 אסירות יהודיות, הובילו אותן לחוף הים הבאלטי ורצחו אותן שם. קבוצה של כ- 4000-3300 אסירים, שחולקה לשתי קבוצות, הועברו לחוף הים, האחת באמצעות רכבת והשניה - רגלית.<br />האסירים הועלו על מעבורות. היעד הראשון של המעבורות היה חצי האי הל, שם נערכה סלקציה והאסירים החולים והחלשים נורו ונקברו במקום. שאר האסירים הועלו על ארבע מעבורות שנגררו לנמלים בגרמניה. הפינוי הסופי של 1000 אסירים נערך ב-27 באפריל 1945. בפינוי הכולל של המחנה, הפינוי היבשתי והימי כאחד, מצאו את מותם כ-25 אלף אסירים.<br />הצבא האדום שחרר את המחנה ב-9 במאי 1945. במחנה נמצאו כ-100 אסירים שהתחבאו במקומות מסתור.<br /><br /><strong>סיכום<br /></strong>היעוד הראשוני של מחנה שטוטהוף היה מחנה עונשין, בעיקר לאוכלוסיה פולנית. מתוקף שינוי הנסיבות, הוסב המחנה, במשך הזמן, למחנה "עבודה וחינוך". בינואר 1942 הוא הוגדר כמחנה ריכוז והחל מיוני 1944 לקח המחנה חלק בתהליך ההשמדה.<br />מספטמבר 1939 ועד מאי 1945 עבר המחנה תהליך בלתי פוסק של בניה והרחבה והוא הפך, מהר מאד, למחנה ראשי ששלט על רשת של כ-40 מחנות שלוחה קטנים. במחנה רוכזו, במהלך תקופת קיומו, אסירים מ-25 ארצות שונות, כ-110 אלף אסירים מהם כ-60 אלף יהודים, רובם נשים. כשהחלו הגירושים מהונגריה הגיעו לשטוטהוף נשים הונגריות.<br />במהלך שנות קיומו של המחנה מצאו את מותם בו כ-65 אלף אסירים.<br />יחודו של המחנה בכך שסגל המחנה היה כולו מורכב מגרמנים (למעט שומרים אוקראינים מ-1943). התבצעה בו השמדה, למרות שהוא היה שטח גרמני. בניגוד למחנות אחרים הגרמנים לא פרקו את תא הגז והקרמטוריום לפני נטישת המחנה.<br />בקיץ 1944 הוחלט על פינוי המחנות והעברת האסירים לגרמניה . הפינוי ממחנה שטוטהוף בוצע דרך היבשה והים, במהלך הפינוי מצאו את מותם אסירים רבים.<br /><br /><br />כתב: אמיר השכל<br />ערכה: נאוה רון<br />מקורות:<br />1. היהודים במחנה שטוטהוף ובמחנות סביבו - חיבור לקראת תואר מוסמך מאת מלכה פרידמן בהדרכת פרופ' דניאל קארפי.<br />2. </span><a href="http://www.stutthof.pl/en/main.htm"><span style="font-family:arial;">http://www.stutthof.pl/en/main.htm</span></a><br /><span style="font-family:arial;">3. </span><a href="http://www.ihr.org/jhr/v16/v16n5p-2_Weber.html"><span style="font-family:arial;">http://www.ihr.org/jhr/v16/v16n5p-2_Weber.html</span></a><br /><span style="font-family:arial;">4. </span><a href="http://www.ushmm.org/wlc/article.php?lang=en&amp;ModuleId=10005197"><span style="font-family:arial;">http://www.ushmm.org/wlc/article.php?lang=en&amp;ModuleId=10005197</span></a></div><br /><br /><object width="425" height="350"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/4ociPdXL9_A"></param><param name="wmode" value="transparent"></param><embed src="http://www.youtube.com/v/4ociPdXL9_A" type="application/x-shockwave-flash" wmode="transparent" width="425" height="350"></embed></object><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6172508138079055300-6629474357959146006?l=ahaskel.blogspot.com' alt='' /></div>haskel amir אמיר השכלhttp://www.blogger.com/profile/00074364089802940801noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6172508138079055300.post-71734205443118114112007-08-29T17:21:00.000-07:002007-08-29T17:57:12.950-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><strong>רקע </strong><br />המאבק בין חיל האוויר הגרמני וחיל האוויר הבריטי שנערך בין ה-10.7.1940 ועד ה-31.10.1940 נועד, מבחינת הגרמנים, להשיג עליונות אווירית כתנאי מקדים לפלישה קרקעית לבריטניה. כידוע, חיל האוויר הגרמני לא הצליח להכריע את חיל האוויר הבריטי ומה שידוע כ"קרב על הבריטניה" היה לאחד מנקודות המפנה במלחמת העולם השנייה.<br />חיל האוויר הבריטי נעזר בטייסות בנות הברית כדי להביס את חיל האוויר הגרמני שהיה עדיף מבחינה מספרית על זה של בריטניה. התוצאה הייתה שהיטלר דחה את תוכניתו לפלוש לאי הבריטי מתוך הבנה שללא שליטה באוויר אין לכך סיכוי.<br />בקרב על בריטניה השתתפו 2917 אנשי צוות אוויר ב-71 טייסות. 544 אנשי צוות אוויר נהרגו במהלך הקרב על בריטניה, 794 אנשי צוות אוויר נוספים מצאו את מותם עד לסוף המלחמה במאי 1945.<br />להלן מספר אנשי צוות אוויר שהשתתפו בקרב על בריטניה על פי חלוקה למדינות:<br /></div><br /><p dir="rtl" align="center"><a href="http://2.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RtYQY4saGyI/AAAAAAAAAD0/dieArWjRCKI/s1600-h/tab.JPG"></a></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5104285522270493490" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RtYQo4saGzI/AAAAAAAAAD8/bUG7AAJ4pak/s400/tab.JPG" border="0" /><br /><div dir="rtl" align="right"><br /><br />מבין 2333 אנשי צוות אוויר בריטים 34 היו יהודים שהם 1.45%, בעוד שאחוז האוכלוסיה היהודית בבריטניה באותה תקופה הייתה כ-0.5%. מספר זה מרשים עוד יותר בהתחשב בעובדה שיהודים, באופן מסורתי, לא פיתחו קרירה צבאית בתקופות של שלום.<br /><br />להלן סיפור תרומתם של שלושה טייסים יהודים, מתוך 43 טייסים יהודיים שהשתתפו בקרב על בריטניה:<br /><br /><strong>George Ernest Goodman</strong><br /><a href="http://aces.safarikovi.org/biography/pal/goodman.html"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5104283525110700754" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RtYO0osaGtI/AAAAAAAAADM/hQhe308djxw/s200/goodman.JPG" border="0" />ג'ורג ארנסט גודמן</a> נולד בחיפה ב-8.10.1920, גודמן לא היה מודע ליהדותו וחשב שהוא בריטי היות והוא החזיק בדרכון בריטי. באותם ימים היה זה דבר שיגרתי שמי שנולד תחת שלטון המנדט החזיק בדרכון בריטי.<br />ג'ורג הצטרף לחיל האוויר הבריטי בתחילת 1939 לטייסת "הוריקן" שלחמה במרס 1940 בצרפת. ג'ורג הפיל במהלך המלחמה 16 מטוסי אוייב, נטש את מטוסו מעל הים וביצע שתי נחיתות ריסוק.<br />ב-26.11.1940 עוטר ג'ורג בעיטור DFC - Distinguished Flying Cross - (ראה נספח עיטורים).<br />בנובמבר 1940 הוא פרס עם טייסת 73 למזרח התיכון ולקח חלק בקרבות האוויר מעל המדבר המערבי. במהלך אחד הקרבות נפגע מטוסו והוא הצליח לגרור אותו לנחיתת ריסוק מעבר לקווים הבריטים. באפריל 1941 הוא הגיע לחופשה בחיפה עם שתי אחיותיו. ב-14.6.1941 נפגע מטוסו של ג'ורג מעל Gazala והוא נהרג. ג'ורג הובא לקבורה בלוב ב - Knightsbridge Cemetery Acroma Libya .<br /><br /><strong>Zygmunt "Joe" Klein<br /></strong><a href="http://1.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RtYPGosaGuI/AAAAAAAAADU/IV6Yz9n84R0/s1600-h/klein.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5104283834348346082" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RtYPGosaGuI/AAAAAAAAADU/IV6Yz9n84R0/s200/klein.JPG" border="0" /></a>זיגמונט קליין נולד ב-24.8.1918 בפולין. ב-1936 הוא התגייס לחיל האוויר הפולני כמתנדב. הוא סיים את קורס הטייס ב-4th Air Regiment שב-Torun ובחר בקריירה צבאית.<br />בספטמבר 1939 הוא לחם בטייסת 142 הפולנית ואף הצליח לפגוע במטוס גרמני. לאחר כניעת פולין הוא ברח דרך רומניה, לצרפת והצטרף לחיל האוויר הבריטי בפברואר 1940.<br />קליין שרת כטייס בטייסות 234 ו-152. מיוחסות לו שתי הפלות מטוסים וגרימת נזק למטוס גרמני נוסף. ב-26 בנובמבר 1940 הוא נחת נחיתת ריסוק עם ספיטפייר כתוצאה מגמר דלק.<br />צוותי הקרקע הבריטים העריצו את הטייסים הפולנים שלא הסתפקו בהפלת המטוסים הגרמנים אלא היו נחושים להרוג את טייסיהם, קליין היה אחד האמיצים שבהם. מספרים על קליין שבבוקר ערפילי אחד נאסר על המראות מטוסים. כשנשמעו מטוסים גרמנים מפטרלים באזור, זיגמונט המריא עם מטוסו, בניגוד להוראות, כדי להניס אותם והצליח להנחית את מטוסו חזרה בשלום. זיגמונט קליין הוכרז כנעדר ב-28.11.1940, מעריכים שהוא נהרג עם הספיטפייר שלו מעל האי Wight. לאחר מותו, ב-31 באוקטובר 1947, זכה זיגמונט קליין ב"צלב הגבורה".<br /><br /><strong>Robert Roland Stanford Tuck</strong><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RtYPW4saGvI/AAAAAAAAADc/2rJCmJrXHM4/s1600-h/took.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5104284113521220338" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RtYPW4saGvI/AAAAAAAAADc/2rJCmJrXHM4/s200/took.JPG" border="0" /></a>היה גם ידוע בשם Luck Tuck , רוברט נולד ב-1.7.1916 בלונדון , הוא החל את דרכו כשוחר בצי הסוחר הבריטי.<br />בשנת 1935 הצטרף רוברט לחיל האוויר הבריטי ובאחד האימונים הוא כמעט נהרג בהתנגשות אווירית. בשנת 1938 הוא היה אחד מהטייסים הבריטים הראשונים שהוכשרו להטיס ספיטפייר.<br />במהלך מבצע החילוץ מדנקיירק הוא לקח חלק במספר קרבות אוויר ומיוחס לו הפלת מספר מטוסים גרמניים. באותם ימים נהרג מפקד הטייסת שלו והוא קיבל את הפיקוד על הטייסת.<br />ב-11.6.1940 הוא עוטר בעיטור ה-DFC אותו הוא קיבל ממלך אנגליה, העיטור ניתן לו על יוזמה ודוגמא אישית במהלך מבצע החילוץ מדנקיירק. ב-11.6.1940 הוא קיבל First Bars לעיטור וב-11.4.1941 הוא קיבל Second Bars (ראה נספח עיטורים).<br />רוברט לקח חלק מרכזי בקרב על בריטניה במהלכו הוא פיקד על טייסת 257 ובגין מנהיגות יוצאת דופן, אומץ ויכולת אישית גבוהה הוא קיבל את עיטור ה-DSO (Distinguished Service Orderׁ) ב -7.1.1941. (ראה נספח עיטורים)<br />ביוני 1941 הופל רוברט מעל תעלת למנש ולאחר שעתיים במים הוא חולץ. רוברט קודם לדרגת אל"מ וקיבל פיקוד על בסיס הטיסה Duxford , לאחר שסיים את תפקידו נשלח להיות קצין קישור בארה"ב. לאחר מספר חודשים בארה"ב חזר רוברט לבריטניה וקיבל פיקוד על Biggin Hill, כנף טיסה נוספת.<br />ב-28.1.1942, במהלך טיסה נמוכה מעל צפון צרפת, הופל מטוסו והוא נפל בשבי הגרמני שם ישב במשך שלוש שנים. במהלך שהותו בשבי הוא סייע בתכנון "הבריחה הגדולה" מ-Sagan אבל הועבר מהמחנה ימים מספר לפני הביצוע. ב-1.2.1945 הצליחו רוברט וטייס פולני נוסף לברוח מהשבי ולהגיע לכוחות הצבא האדום איתם הוא נלחם במשך שבועיים. בתום המלחמה הגיע רוברט לשגרירות הבריטית במוסקבה והועבר משם חזרה לבריטניה.<br />ב-14.6.1946 הוענק לרוברט איתור ה-DFC של צבא ארה"ב.<br />במהלך מלחמת העולם השנייה הפיל רוברט 30 מטוסי אויב והוא השמיני ברשימת מפילי המטוסים של חיל האוויר הבריטי. לאחר שחרורו מחיל האוויר הבריטי המשיך רוברט לטוס כטייס ניסוי, הוא נפטר ב-5.5.1987 בגיל 71.<br /><br />כתב: אמיר השכל<br />ערכה: נאוה רון<br /><br /><br /><strong>מקורות</strong> </div><div dir="ltr" align="left"><br />1. <a href="http://www.biblio.com/books/80194110.html">Polish Airmen in the Battle of Britain</a> By Jozef Zielinski<br />2. <a href="http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/ww2/sugar4.html#_ftn10">Jewish Pilots and Aircrews in the Battle of Britain </a><br />By Martin Sugarman<br />3. <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Distinguished_Flying_Cross_(United_Kingdom)">Distinguished Flying Cross </a>(United Kingdom) Wikipedia<br />4. <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Distinguished_Service_Order">Distinguished Service Order</a> Wikipedia</div><div dir="rtl" align="right"><br /><br /><strong>נספח: עיטורי מלחמה בחיל האוויר הבריטי</strong><br /><br />DFC (Distinguished Flying Cross) <a href="http://4.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RtYPtYsaGwI/AAAAAAAAADk/BMkXyXT-0ho/s1600-h/itoor1.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5104284500068276994" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RtYPtYsaGwI/AAAAAAAAADk/BMkXyXT-0ho/s200/itoor1.JPG" border="0" /></a><br />עיטור שניתן לאנשי צוות אוויר וכוחות הנ"מ במלחמת העולם השנייה על גילוי אומץ לב, נחישות ודבקות המטרה במהלך פעילות מבצעית.<br />לעיטור שתי דרגות: First Bars , Second Bars ,<br />במהלך המלחמה הוענקו:<br />- 20,354 עיטורי DFC<br />- 1550 First Bars<br />- 42 Second Bars<br /><br /><br /><br /><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RtYQCYsaGxI/AAAAAAAAADs/iw2-zfqnC1w/s1600-h/itoor2.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5104284860845529874" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RtYQCYsaGxI/AAAAAAAAADs/iw2-zfqnC1w/s200/itoor2.JPG" border="0" /></a>DSO (Distinguished Service Order)<br />עיטור צבאי בריטי שניתן לקצינים מדרגת סרן ומעלה על שרות יוצא דופן בזמן מלחמה תחת אש.<br />לעיטור שלוש דרגות: First Bars, Second Bars, Third Bar<br />במהלך המלחמה הוענקו:<br />- 870 עיטורי DSO<br />- 62 First Bars<br />- 8 Second Bars<br />- 2 Third Bars</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/6172508138079055300-7173420544311811411?l=ahaskel.blogspot.com' alt='' /></div>haskel amir אמיר השכלhttp://www.blogger.com/profile/00074364089802940801noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6172508138079055300.post-75718909313357499792007-06-14T20:22:00.000-07:002007-06-14T20:24:58.478-07:00<div dir="rtl" align="right"><font face="arial">כתב אמיר השכל<br /><strong>כללי </strong><br /><a href="http://1.bp.blogspot.com/_YGEURBCIpDc/RlJn-x7lPZI/AAAAAAAAACI/qrYNtgHFp84/s1600/KoscielnySquare4.JPG" target="_blank"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 200px; CURSOR: hand" alt="הבית בו נכתבה הכרוניקה" src="http://1.bp.blogspot.com/_YGEURBCIpDc/RlJn-x7lPZI/AAAAAAAAACI/qrYNtgHFp84/s1600/KoscielnySquare4.JPG" border="0" /></a>1. גטו לודז' הותיר אחריו את אחד הארכיונים העשירים מבין הגטאות בפולין. ראשי הגטו יזמו העסקת צוות עובדים שאסף מידע ותעד אותו מידי יום בכתב, בצילום ובשרטוט. הצוות היה מורכב מאנשים בעלי ידע והבנה באיסוף חומר ארכיוני, מיונו ורישומו. בצוות השתתפו: אנשי רוח, פובליציסטים, צלמים, סופרים וכותבים בעלי מוניטין. בארכיון עבדו אנשי המקום ופליטים שהגיעו לגטו ממערב אירופה ומגטאות מסביבת לודז'. על הכרוניקה כותב לוציאן דוברושיצקי במבוא: "הכרוניקה של גטו לודז' מזעזעת בפשטותה והיא מסמך בעל ערך היסטורי עצום. עושר המידע הכלול בה, הדיוק ברישום והדרך השיטתית בה נתחברה, עושים את הכרוניקה למקור שאין שני לו בכל אשר נכתב על חורבן יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה. שלא כרשימות אישיות רבות מאותה התקופה, הכרוניקה לא רק נכתבה מדי יום ביומו, אלא העובדות והאירועים מבוססים על מקורות מידע ראשוניים או על מסמכים, שגם הם חוברו באותם הימים עצמם, וזאת בעיקר הודות לכך, שהיא נתחברה בידי מוסד, שהייתה לו גישה כמעט לכל הרישומים הפנימיים של הגטו. מוסד זה היה הארכיון של ראש מועצת היהודים בגטו לודז'."</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn1" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn1" name="_ftnref1"><font face="arial">[1]</font></a><br /><font face="arial">2. מחלקת הארכיון הוקמה על פי החלטתו של רומקובסקי ב-17 בנובמבר 1940. מלבד הארכיון כללו שאר המשרדים שהיו קשורים אליו את הלשכה לרישום תושבים, המחלקה לסטטיסטיקה, משרד הרישום האזרחי, לשכת הרבנות ומעבדת צילום. בראש אותן המחלקות עמד הנריק נפתלין, עורך דין, איש סודו של רומקובסקי. מעידים עליו שהיה שקדן בעבודתו ומצניע לכת וכי היה אחד המעטים שראשו לא הסתחרר מתפקידו הבכיר. כאדם ישר ללא יומרות ביקש את טובת הגטו ותושביו.<br />3. חבר העובדים של הארכיון והכרוניקה מנה עשרה עד חמישה עשר איש בלבד, כולל צוות עוזרים. בראשם עמד בתחילה ד"ר יוסף קלמנטינובסקי. בשלב מאוחר יותר, כשהוא קיבל תפקיד ציבורי אחר, החליף אותו ד"ר אוסקר זינגר. רק אחד ממחברי הכרוניקה, הד"ר ברנרד אוסטרובסקי, שרד את המלחמה. מחברי הכרוניקה העיקריים היו:<br /><strong>יוליאן צוקר</strong> - עיתונאי ופובליציסט, אביו היה תעשיין לודז'אי. הוא נפטר בתאריך 7 באפריל 1943. שמואל הכט - יליד וויילון, גורש לגטו בעת חיסול ישובים יהודיים בסביבות לודז' בקיץ 1942. <strong>ד"ר ברנרד הייליג</strong> - מומחה להיסטוריה כללית של היהודים, הוא הגיע לגטו מפראג באוקטובר 1941. <strong>ד"ר אברהם ש' קמייניסקי</strong>- למד פילוסופיה ופילולוגיה באוניברסיטאות היידלברג, ברלין וברן, היה פעיל בלודז' בתקופה של בין שתי המלחמות. <strong>ד"ר אוסקר רוזנפלד</strong>- סופר ופובליציסט, בוגר אוניברסיטת וינה, ציוני שעבד עם הרצל, הגיע לגטו לודז' באוקטובר 1941. <strong>ד"ר אוסקר זינגר</strong> - פובליציסט וסופר, הגיע לגטו מפראג. <strong>יוסף זלקוביץ</strong> - סופר, נולד בעיירה קטנה ליד לודז', מוסמך לרבנות.<br />4. בפחות מארבע שנים אסף הארכיון חומר, שמקורו במנהל הגרמני ובזה היהודי, הכולל צווים, כרוזים, תזכירים, נאומים, תכתובות רשמיות, נתונים סטטיסטיים, צילומים ותיעוד חזותי אחר. עובדי הארכיון אספו ספרים בעלי ערך וכתבי יד של אנשי רוח, מלומדים ורבנים שחיו בגטו, נפטרו או גורשו ממנו.<br />5. כתיבת הכרוניקה החלה ב-12 בינואר 1940, שמונה חודשים לאחר הקמת גטו לודז'. במשך השנתיים הראשונות נכתבה הכרוניקה בפולנית. השימוש בשפה הפולנית בה שלטו היטב מחברי הכרוניקה, בניגוד לרומקובסקי ששליטתו בשפה הייתה מוגבלת, מלמדת שביקורתו על הנכתב לא הייתה רצופה. החל מאוגוסט 1942 ועד לסוף אותה שנה נכתבה הכרוניקה בלשון גרמנית אך מידי פעם בפעם מופיעות בה עדיין כתבות רקע ורשימות בפולנית. בשנים 1943 ו-1944 נכתבה הכרוניקה בגרמנית בלבד, כנראה עקב מותם של ראשוני הכותבים, יוליאן צוקר-צרסקי, שמואל הכט ואברהם ש' קמייניצקי שנפטרו במהלך 1943 והמנהל הראשון, יוסף קלמנטינובסקי שהועבר לתפקיד ציבורי אחר.<br />6. לאחר חיסול גטו לודז' השאירו הגרמנים כ-800 יהודים כדי לאסוף את הרכוש שהשאירו תושבי הגטו. נחמן זונאבנד, אחד מיושבי הגטו, הבין את חשיבותו של החומר ופעל להצלתו, הוא הטמין אותו בבאר עזובה ועם שחרור העיר הוא דאג להוציא אותו ולמסור אותו לוועדה היהודית ההיסטורית. חטיבה שנייה של חומר נתגלתה על ידי הוועדה היהודית ההיסטורית בפיקוחו של ד"ר יוסף קרמיש, באוקטובר 1946 באתר בו הוצפנה בלודז' ברחוב לוטומיירסקה 13, מקום מושבה של מחלקת הכבאים בגטו. קבוצה שלישית של חומר, שטיבו ותוכנו לא ברור, נטמנה בבית הקברות בספטמבר 1944 אולם הגרמנים הצליחו לעלות על עקבות החומר הזה ואילצו את הממונה על בית הקברות לגלות את מקום המחבוא. כדי להבטיח את שימורו של כל החומר היקר שנמצא נעשו ממנו עותקים שנשלחו מחוץ לגבולות פולין.<br />7. יש לקרוא את הכרוניקה בזהירות, העובדה שהיא נתחברה באחד ממשרדי המנהל היהודי של הגטו גוררת אחריה הגבלות מסוימות באשר לתוכן ולגישה גם יחד. יש לקחת בחשבון שלושה גורמים מגבילים: הראשון, מידת הריסון של המחברים בשל זהירות, שהכתיבה נוכחותם היומיומית של הגרמנים בגטו (הגרמנים לא ידעו על כתיבת הכרוניקה אולם כותבי הכרוניקה היו צריכים לקחת בחשבון אפשרות שבאחד הימים מפעלם עלול להיחשף וזה ההסבר לנימת הזהירות שהם נוקטים כלפי הגרמנים). השני, שאלת היקף ידיעתם של כותבי הכרוניקה בנוגע לארועים בתוך הגטו ומעבר לגבולותיו והשלישי, היחסים בין כותבי הכרוניקה והמנהל היהודי של הגטו בכלל, ורומקובסקי בפרט, על אף, שמעת לעת מרשים לעצמם הכותבים להביע הסתייגות ממעשי שחיתות ופרוטקציה של מנגון הגטו.<br /><br /><br /><strong>מבנה הכרוניקה</strong><br />כעיקרון כוללת הכרוניקה דיווח יומי על הנעשה בגטו. בחודשים הראשונים לכתיבתה היו מקרים בהם נכתב דיווח אחד על מספר ימים, בחודשים: ספטמבר, נובמבר 1941, פברואר, מרס 1942 נכתב דיווח חודשי. בספטמבר 1942, עקב ה"שפרה", נכתב דיווח אחד שכלל את הימים שבין 1-19 לספטמבר.<br />מבנה הדיווח בדרך כלל אחיד, הוא נפתח בדיווח על: מזג האוויר, מעצרים, פטירות ולידות, דיווח מיוחד על התאבדויות, עדכון על מחירי מזון בגטו ופסקי דין מיוחדים. החל מ-6 באוקטובר 1942 נוסף דיווח יומי על מספר תושבי הגטו. מיולי 1943 נוספו לכרוניקה היומית הרחבות בנושאים הבאים: "עניני בריאות" - דיווח על מספר החולים במחלות מדבקות וסיבת מותם של הנפטרים. "ידיעות מהרסורטים", "ענייני עזרה סוציאלית", "ענייני כספים", "הספקת מזון", "בערכאות" - דיווח מבית המשפט, "אספקלריה קטנה של הגטו"-מיקוד בנושאים שונים מחיי הגטו בעינו של הכותב, "ידיעות היום" ו"מפה לאוזן" - שמועות שנפוצו בגטו.<br />הדיווח האחרון של הכרוניקה הוא מיום א' ה-30 ביולי 1944.<br />כיצד משתקף גטו לודז' על פי הכרוניקה<br /><strong>אוכלוסית הגטו</strong><br />על פי נתונים גרמניים רשמיים היו בגטו לודז' ביום סגירתו, ה-1.5.1940 , 163,777 נפשות.</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn2" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn2" name="_ftnref2"><font face="arial">[2]</font></a><font face="arial"> במהלך השנים השתנה מספר השוהים בגטו ממספר סיבות: תמותה, הגעת פליטים וגירושים, על כל אחת מהסיבות ארחיב בהמשך.<br />ב-31.3.1941 ובכל מהלך שנת 1942 פרטו כותבי הכרוניקה את מספר הגברים והנשים בגטו. מהנתונים ניתן ללמוד שבגטו היו יותר נשים מאשר גברים ביחס ממוצע של 43% גברים ו-57% נשים. הסיבה להבדלים - אחוז ניכר מהנשלחים לעבודות מחוץ לחומות הגטו היה גברים ותמותת הגברים הייתה כמעט כפולה מתמותת הנשים.<br /><br /><strong>תמותה</strong><br />ערב מלחמת העולם השנייה היה שיעור התמותה בקרב קהילת יהודי לודז' כ-9.6 לאלף בשנה. בשיא התמותה בגטו, בין החודשים מרס ליולי 1942, הגיע שיעור התמותה ל-159.8 לאלף, כלומר למעלה מפי 16. לשם השוואה, שיעור התמותה במדינת ישראל היום הוא 6.18 לאלף בשנה. מנגד, המספר הממוצע של הלידות ערב המלחמה בקרב האוכלוסיה היהודית עמד על 260 בחודש. במהלך הכיבוש עמד מספר הלידות על 50-30 בממוצע בחודש.</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn3" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn3" name="_ftnref3"><font face="arial">[3]</font></a><font face="arial"><br />עד חיסול הגטו, ב-30 באוגוסט 1944, מצאו את מותם 43,743 יהודים. אחוז הנפטרים מכלל האוכלוסיה, מידי חודש בחודש, במהלך ארבע השנים משתנה על פי הפרוט הבא: <img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5076012827481357986" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RnGexdFaPqI/AAAAAAAAAB8/HEq9gIeDnaI/s400/lodztab1.JPG" border="0" /><br />הסיבות לתמותה: רעב ומחלות, התאבדויות ואנשים שנורו על ידי גרמנים בקרבת גדר הגטו. יחס הגרמנים לכל מי שהתקרב לגדר בגטו לודז' היה נוקשה בצורה יוצאת דופן, גם בהשוואה לגטאות האחרים בפולין.<br />אחוז התמותה בקרב הפליטים שהגיעו לגטו ממרכז אירופה היה גבוה באופן משמעותי מאחוז התמותה בקרב האוכלוסיה המקומית. בתוך חמישה חודשים מהגעתם לגטו נפטרו 3000 איש, שהם 15% מכלל הפליטים ממרכז אירופה בשיעור של 3% בחודש. וכך נכתב בכרוניקה ב- 4.5.1942: "בימים האחרונים הוסבה תשומת-הלב למספר הגבוה של פטירות בקרב האוכלוסיה החדשה, שהוא לא-פרופורציונלי ביחס לתמותה הכללית, ועל כך מצביעים הנתונים הכלולים בטור זה. האוכלוסיה החדשה אינה מונה יותר מ-15 אחוזים, ואילו התמותה בקרבה בימים האחרונים היא 50 אחוז."</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn4" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn4" name="_ftnref4"><font face="arial">[4]</font></a><font face="arial"><br /><br /><br /><strong>תחלואה</strong> - עיקר התמותה בגטו היא תוצאה ישירה של חוסר תזונה או תוצאה עקיפה של חוסר יכולתו של הגוף להתמודד עם מחלות שנגרמות מתנאי תברואה ירודים וצפיפות. בין המחלות שגרמו למוות, תפיחות רעב, מחלה שהיא תוצאה של היעדר תזונה כללית מספקת ובמיוחד עקב חוסר בויטמין B.<br />בעיה נוספת היא חוסר סיד בעצמות וניוון שרירים שהם תוצאה של מחסור בויטמין D והיעדר שומנים. בשלב הראשון, הגוף מעכל את המלאי המצוי בתוכו אחר כן הוא צורך את החלבון שמקורו בשומנים ולבסוף, בגלל מחסור בשומן, הוא משתמש בסיד מן העצמות</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn5" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn5" name="_ftnref5"><font face="arial">[5]</font></a><font face="arial">.<br />ניתן להבחין בהבדלים במצבם הבריאותי של אנשים שעבדו ברסורטים ואלו שעבדו בחוץ, באוויר החופשי. אנשים שעבדו בחוץ, למשל במרישין, סבלו פחות מהתקפי עילפון מאשר פועלים בבתי המלאכה. השמש והאוויר הצח החלישו במעט את השפעת התזונה הדלה.</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn6" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn6" name="_ftnref6"><font face="arial">[6]</font></a><font face="arial"><br />המחלות הנפוצות בגטו היו סוגים שונים של טיפוס שנגרם מזיהום המים בבארות, צפיפות ותנאי תברואה. ברוב המקרים היה ניתן לרפא את הטיפוס למעט סיבוכים שנבעו מהטיפוס והביאו למוות. עיקר התמותה נבעה מסוגים שונים של מחלות ריאה שהן תוצאה ישירה של תת תזונה ובעיקר שחפת ריאות.</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn7" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn7" name="_ftnref7"><font face="arial">[7]</font></a><font face="arial"> הסיבה השניה לתמותה בגטו הן סוגים שונים של מחלות לב.</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn8" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn8" name="_ftnref8"><font face="arial">[8]</font></a><font face="arial"><br />מאפיין נוסף של התמותה בגטו היה תמותה גבוהה יותר, באופן משמעותי, של גברים לעומת נשים.<br />בספטמבר 1942 אחרי ה"שפרה", אין בגטו קשישים מעל 65 וילדים מתחת גיל 10. חולים במחלות מדבקות חוששים להכנס לבית חולים והם שוכבים בבית וכל מי שסביבם נדבק. המצב ההיגייני מתחת לכל ביקורת "גרים בזוהמה, ישנים בזוהמה וגם אוכלים מבלי לשמור על תנאי היגיינה יסודיים. הירקות אינם נשטפים כהלכה, חסרים מים חמים לשטיפה ואין פנאי לעסוק בכך וגם להכין את הארוחות. לאחר יום עבודה אין דואגים לשטיפת ירקות יסודית, אין ממתינים עד שהמזון יתבשל כהלכה ובהיותם רעבים בולעים האנשים אוכל מבושל למחצה וזו ברוב המקרים סיבת המחלה."</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn9" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn9" name="_ftnref9"><font face="arial">[9]</font></a><font face="arial"><br /><br /><strong>התאבדויות </strong>- על פי דיווחי הכרוניקה שמתחילים ב-12.1.1941 ונגמרים ב-30.7.1944 היו בגטו לודז' 257 נסיונות התאבדות, 153 מהם הסתיימו במוות. להלן חלוקה לפי שנים: <img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5076013918403051186" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_o4cW3aAGuCc/RnGfw9FaPrI/AAAAAAAAACE/GK7-hHulS_0/s400/lodztab2.JPG" border="0" /><br /><br />מהנתונים נתן לראות, שמירב נסיונות ההתאבדות בוצעו בשנת 1942. מתוך 119 נסיונות התאבדות בוצעו 52 בחודשים מרס ועד מאי בעקבות גל הגירושים הראשון מהגטו שהחל ב-16 לינואר 1942 והסתיים ב-15 למאי.<br />שיעור ניכר מהמתאבדים היו מבין הפליטים שהגיעו לגטו לודז' ממרכז אירופה, מבין 19,953 הפליטים שהגיעו לגטו התאבדו 31 רובם בין החודשים מרס ועד אוגוסט 1942.<br />רוב המתאבדים מצאו את מותם בתלייה, בקפיצה מחלון ביתם או בקפיצה מהגשרים שהיו בגטו.<br /><br /><strong>רצח על ידי זקיפים</strong> - גטו לודז' היה סגור ומסוגר, כדי להרתיע את תושבי הגטו מלנסות להבריח את גבולות הגטו ניתנה הנחיה לזקיפים הגרמנים לירות בכל מי שהתקרב לגדר הגטו. בדרך זו מצאו את מותם 47 מתושבי הגטו רובם בשנים 1941, 1942.<br /><br /><strong>קבורה</strong> - נפטרי גטו לודז' זכו לקבורת יחיד, למיוחסים ונכבדי הגטו ערכו הלוויות מכובדות, ברוב המקרים בנוכחותו האישית של רומקובסקי. בשבעת החודשים הראשונים של 1942 נפטרו בגטו כ-13,000 איש, קברני הגטו אינם מצליחים להשתלט על כמות הנפטרים, וכך נכתב ב-31 ביולי 1942: "לאחרונה יש ימים בהם מוטלות גוויות הנפטרים בבית-העלמין ללא קבורה מ-3 עד 4 ימים. התור המקברי בבית-ההלוויות מונה לא אחת עד 110 נפטרים......צוות עובדי בית-העלמין, המורכב מ-140 איש, אינו מתאים, הואיל ואלה הם לרוב אנשים חולים, ואילו החזקים יותר נשלחו לא מזמן לעבודות בפוזנן."</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn10" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn10" name="_ftnref10"><font face="arial">[10]</font></a><font face="arial"> במאי 1944 עלתה התמותה עקב מגפת שחפת וכך נכתב בכרוניקה: "במרחבי מרישין צצים תל ליד תל, קבר ליד קבר. הקברנים המסכנים חייבים לעמול קשה ולכך אין כוחותיהם מספיקים. הרי סובלים הם מרעב ככל יתר בני התמותה בגטו. הם מכריזים, שאין הם מסוגלים יותר להכין את מספר הקברים הדרוש ולכן נוצר מצב, שגוויות מוכנות לקבורה חייבים להטמין באיחור של יום או ימים אחדים."</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn11" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn11" name="_ftnref11"><font face="arial">[11]</font></a><br /><font face="arial"><br /><strong>רעב</strong> - מקורות התזונה בגטו היו: אספקת מזון שהוקצבה על ידי הגרמנים, תוצרת חקלאית מגידולים בגטו, מסחר ב"שוק השחור" ובתקופות מסוימות, חבילות שהגיעו לגטו.<br />למעשה עד מאי 1940 לא דאגו הגרמנים לאספקת מזון לגטו. במהלך חודש אפריל הוחלט על אספקת מזון מרוכזת בתכולה דומה לזו שמקבלים אסירים ובעלות יומית של 50-40 פניג לאדם. בפועל, כמויות המזון שהגיעו לגטו היו קטנות בהרבה. הקצאת המזון הייתה בדרך כלל לתקופת של בין שבוע לשבועיים, בעלות קבועה שפורסמה בחוצות הגטו. מכלל הקצאת המזון, חצי אחוז מהכמות הכוללת, עמדה לרשותו של רומקובסקי כדי שהוא יחלק אותה על פי הבנתו.<br />מעת לעת סיפקו הגרמנים כמויות של ירקות לטווחי זמן ארוכים ואז נאלצו שלטונות הגטו לקבור את המלאי ולספק אותו כל פרק זמן מסוים לתושבים. בספטמבר 1942 סיפקו הגרמנים לגטו כרוב ותפוחי אדמה לתקופה של חמישה חודשים. במשך חודשיים בוצע בשעות הלילה מבצע שלקחו בו חלק רבים מתושבי הגטו ו-6 מיליון ק"ג תפוחי אדמה ו-1,300,000 ק"ג ירקות נתמנו במחפורות שנחפרו במיוחד לכך במרישין. כדי למנוע גניבות הוקמה יחידת שומרים מיוחדת שמנתה 100 איש כדי לשמור על האתר.<br />בין החודשים מרס וספטמבר נהגו תושבי הגטו לעבד כל פיסת אדמה פנויה בגטו כדי לגדל בה ירקות. אחת הדרכים להגדיל את שטחי החקלאות הייתה להרוס בתים, להשתמש בעצים לצורכי בעירה ובקרקע שהתפנתה לצורכי חקלאות. חלוקת השטחים הציבוריים לצורכי גידול ירקות נעשתה על ידי מגנון הגטו, אנשים עמדו שעות בתור כדי לזכות בפיסת קרקע וכך נכתב בכרוניקה: "חלוקת השטחים לעיבוד חקלאי היא שדה קרב של ממש"</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn12" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn12" name="_ftnref12"><font face="arial">[12]</font></a><font face="arial">. המזל לא האיר פנים לתושבי הגטו הרעבים, בקיץ 1942, עקב חום כבד ויובש, תקפו את שתילי הכרוב בגטו המוני זחלים. ביוני 1944 מדווח הכותב על להקות של ארנבות שדה וחפרפרות משחיתות את שתילי הכרוב.</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn13" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn13" name="_ftnref13"><font face="arial">[13]</font></a><font face="arial"><br />"הרעב עשה ניסים בגטו, הפך רוכלים לנגרים, חייטים, מסגרים ובנאים. פקידים זוטרים היו לגננים מוכשרים, המוציאים ביד מאומנת אוצרות מן האדמה, אותם ראו בעבר רק בשוק הירקות, מבלי שיהיה להם מושג איך הם צומחים."</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn14" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn14" name="_ftnref14"><font face="arial">[14]</font></a><br /><font face="arial">על התמודדות עם הרעב נכתב ב-19 במאי 1944 , בציניות, הקטע "פלא עולמי חדש?" "לאחר גניה התלויים של סמיראמים זכאי הגטו לתהילה על המצאת הגן הנייד. פועל באחד מבתי המלאכה לחייטות, אשר החזיק אשתקד גינה קטנה ואיבד אותה בגלל 'המדיניות האגררית' החדשה, החליט מייד למלא באדמה עגלת ילדים כפולה ישנה ושתל בה בצלצלים אחדים. הוא מוביל את הגן הזה יום-יום לרסורט, מציב אותו בחצר במקום שטוף שמש ובקלות יכול לשמור מבעד החלון על 'אחוזתו'. החלקה הניידת היא במוקד ההתעניינות ובעל האחוזה הפיקח צוחק מן העולם כולו."</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn15" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn15" name="_ftnref15"><font face="arial">[15]</font></a><font face="arial"><br />במשך כל תקופת קיומו של הגטו סבלו תושביו חרפת רעב. השנה הקשה ביותר של רעב הייתה ב-1942, דבר שבא לידי ביטוי בכמות הנפטרים. מה ההשפעות של הרעב על ההתנהגות האנושית? אנשים מעכבים את קבורת המת כדי לנצל את כרטיס המזון שלו. ב-1.3.1941 נעצר אב שהסתיר את גופת בנו בן ה-7 במשך שבועיים כדי לנצל את כרטיסי המזון והלחם של יחידו המת. ב-30 באפריל 1942 מדווח הכותב על שתי אחיות שדקרו אחת את השנייה על רקע חלוקת מזון ביניהן.<br />להלן מספר תאורים על השפעות הרעב בגטו: בסוף יוני 42 רעב כבד בגטו, כמות הנפטרים היומית עולה ל-80-70 עקב אפיסת כוחות, התנועה על הגשרים דלילה, לאנשים אין כוח לטפס על הגשר. "לא זו בלבד שהגטו הפך להיות מחנה עבודה, בו אין מקום לבלתי-מועסקים אלא הוא מהווה מעין מעבדת ניסוי ניטשה'אנית, אשר ממנה יצליחו להיחלץ הפרטים 'החזקים ביותר' בלבד..."</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn16" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn16" name="_ftnref16"><font face="arial">[16]</font></a><font face="arial">.<br />28 באוגוסט 1942: "בחוצות הגטו חולפים צללים חיוורים תפוחי פנים ורגליים, דמויות אדם מעוותות צורה, אשר משאת נפשן האחת והיחידה היא להחזיק מעמד ולהשאר בחיים...לזכות למחר טוב יותר ללא פורענויות חדשות, ולו גם במחיר מנת מזון זעומה וגרועה יותר."</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn17" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn17" name="_ftnref17"><font face="arial">[17]</font></a><font face="arial"><br />כיצד מתמודדים עם הרעב? בשלב הראשון הוקמו מטבחים ציבוריים, ב-26 ביולי 1941 מדווח הכותב ש-140,000 איש מסרו את כרטיסי המזון שלהם לרשות המטבחים, כ-95% מאוכלוסית הגטו אכלו את ארוחותיהם במטבחים הציבוריים. מרגע שצומצמה אספקת המזון לגטו הפכו המרקים במטבחים הציבוריים להיות מימיים. רוב הציבור העדיף לקבל את הקצבת המזון שהגיעה לו ולבשל בבית. ביוני 1942 נסגרו רוב המטבחים למעט המטבח למשכילים והמטבח החרדי.<br />בגטו חולקו סוגים שונים של תלושי מזון, כל סוג הכיל כמות אחרת של מזון. האוכלוסיות המועדפות היו: מנהלי רסורטים, מדריכים בכירים ובני משפחותיהם, רופאים ובני משפחותיהם, רוקחים, כבאים, ראשי משרדים, מזכירים, ראשי מדורים, לעובדים בעבודה מפרכת, שואבי צואה ומובילי אשפה. בנובמבר 1943, עקב רעב כבד, פרצו שביתות עובדים ועל רומקובסקי הופעל לחץ כבד לחדול מהענקת תלושי מזון למנות עודפות. רומקובסקי אסף מספר נציגי ציבור לשם התיעצות כיצד להמשיך לנהוג אולם כפי שנכתב בכרוניקה: "הנשיא, מבלי לשים לב לאותה אופוזיציה שיהא אקדמית בלבד, הולך לדרכו ומחליט בהתאם להכרתו, חרף כל הישיבות והדיונים"</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn18" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn18" name="_ftnref18"><font face="arial">[18]</font></a><font face="arial"><br />דרך נוספת להתמודדות עם הרעב הייתה על ידי שיבוץ פועלים ופקידים תשושים, לתקופה של חודש, לעבודה במאפיות שם זכו העובדים למנת לחם נוספת. זכות השיבוץ במאפיות הייתה שמורה לרומקובסקי ודוד גרטלר. למטבחים שובצו אנשים על ידי לשכת התעסוקה.<br />ב-31 במאי 1943 נפתח בגטו, ביוזמת רומקובסקי, "מטבח התאוששות". המטרה הייתה לאפשר לפועלי יצור במצב של תשישות גופנית לקבל במשך 14 יום מנת מזון נוספת. בחירת הזכאים נעשתה על פי הצעת מנהלי הרסורטים והנחיתו האישית של רומקובסקי. נפתחו שלושה מטבחי התאוששות, כל אחד סיפק מנת מזון נוספת ל-500 סועדים. החידוש במטבחי ההתאוששות היה שכל זכאי היה תופס מקום ליד שולחן ואת מנת המזון שכללה: "מרק מבושל על עצמות ובו 35 דק"ג תפוחי אדמה נטו, 4 דק"ג מצרכי מכולת ...10 דק"ג בשר, ירקות ותפוחי אדמה, וכן בצקניות עם רוטב"</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn19" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn19" name="_ftnref19"><font face="arial">[19]</font></a><font face="arial"> הגישו מלצריות "כולם נערות צעירות, בריאות ולרוב גם נאות, תאוה לעיניים, מוכנות לקבל את פני הלקוחות הרעבים ולהגיש להם את המנות בקצב מזורז. כל אחת ומגש בידה."</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn20" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn20" name="_ftnref20"><font face="arial">[20]</font></a><font face="arial"><br />בינואר 1944 תפסו הגרמנים שלמעשה יש פער של 3000 איש בין מספר תושבי הגטו וכמות כרטיסי המזון. התגובה הראשונית הייתה מעצרו של רומקובסקי וקיצוץ כמות המזון שסופקה לגטו ב-7%.</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn21" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn21" name="_ftnref21"><font face="arial">[21]</font></a><font face="arial"> בנוסף, קבעו הגרמנים שילדים מתחת גיל 10 יקבלו מנת מזון מוקטנת. עקב מצוקת המזון, שהלכה וגברה כתוצאה מקיצוץ הקצאת המזון לגטו, החליט רומקובסקי להפסיק את חלוקת המזון לחולים.</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn22" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn22" name="_ftnref22"><font face="arial">[22]</font></a><font face="arial"><br />אנקדוטה, בגטו לודז' בו שרר רעב כבד ותושביו אכלו כל דבר שאיפשר להם להמשיך ולשרוד, הייתה מעבדה כימית שבדקה את איכות המזון שהגיעה לגטו.</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn23" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn23" name="_ftnref23"><font face="arial">[23]</font></a><font face="arial"><br /><br /><strong>הדינמיקה הבין אישית בגטו</strong><br />הפערים החברתיים והכלכליים בגטו לודז', יחסית לגטו וארשה לדוגמא, היו קטנים, למעט שכבת אוכלוסיה קטנה מאד אשר לא הייתה חסרה דבר, מצבם של האחרים היה דומה. ניתן ליחס זאת למספר גורמים: אופיה של הקהילה היהודית בלודז' ערב המלחמה, אשר רק מעטים ממנה היו תעשיינים וסוחרים עשירים. רוב יהודי לודז' היו בני המעמד הפועלים. גורם נוסף הוא חלוקה שיוויונית של מזון על ידי מנגנון הגטו. הגורם השלישי הוא חוסר היכולת להבריח מוצרי מזון לגטו, למכור אותם ב"שוק השחור" ולהפיק מכך רווחים גדולים.<br />אחד הדברים הבולטים בדיווחים הראשונים של הכרוניקה היא תופעת הפשע בגטו.לדוגמא, ב-22 במרס 1941 בעל רצח את אשתו ובנו. ב-28 באפריל באותה שנה הכרוניקה מדווחת: "אין יום ללא גילוי של מקרה הונאה חדש". ביוני 1941 דווח על פקידי קהילה בכירים שמשחקים משחקי מזל ומהמרים על סכומי כסף גדולים. בנובמבר באותה שנה דווח על גנבי הגטו שמכייסים את הפליטים מגרמניה ללא רחמנות.<br />רומקובסקי, בנאומו מה-1 בפברואר 1941, מייחד את החלק הראשון של הנאום לסוגית הפשע והמלחמה להדברתו, וכך הוא אומר: "הצבתי לפני יעד עיקרי אחד: לטובת העניין, לטהר את האווירה, לשים קץ לאורגיה המשתוללת של מעשי מרמה, גנבות מעילות ותככים-ואף פשעים כבדים, שמתבצעים במקרים רבים, למרבה הצער, אפילו בידי אנשים שהכרתי אותם אישית ונתתי בהם אמון. שפת-אנוש דלה מכדי לתאר בשלמות ובאורח מדויק מאוד את כל העוצמה את כל אורגיית הפשעים, המבוצעים בגטו על כל צעד ושעל, בכל תחום...חוצפתם ורשעותם של אנשים אלה הגיעה עד כדי כך, שלא נרתעו מלבצע פשעים ביחס לאלה שמן הדין יהיו יקרים לכל אחד מאתנו-ביחס לילדים.", הוא ממשיך ואומר, "כל אלה גורמים לכך, שמבוקר עד לילה אני עוסק בגילוי גנבות, שאני מוציא על כך כמות עצומה של אנרגיה וחדל מלעסוק במילוי חובותי האחראיות לא מעט מאמצים הנני משקיע בשמירה על איזון האווירה בגטו ובמאבק נגד הפקרות בחיינו."</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn24" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn24" name="_ftnref24"><font face="arial">[24]</font></a><font face="arial"><br />כדי לבער את נגע הפשיעה גרש רומקובסקי, בשילוחים הראשונים, את כל האסירים הכלואים בבית הכלא שבגטו והתוצאות לא אחרו להגיע, עקומת הפשיעה ירדה באופן תלול עקב הרחקת גורמי הפשע והפחד מפני הגירוש.<br />ב-17 באפריל נכתב: "כדי להדגיש ביתר-שאת את היעלמות הפשיעה ראוי לציין שהפשע הגדול ביותר אשר נתגלה אתמול, הוא גנבה פעוטה של פסולת, שביצע סנדלר המועסק במפעל ברח' בז'זינסקה 69."</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn25" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn25" name="_ftnref25"><font face="arial">[25]</font></a><font face="arial"> יום למחרת, מדווח שבכלא הגטו נמצאים 10 אנשים, בעוד שהיו תקופות שמספר הכלואים הגיע ל-500. ביוני באותה שנה נכתב: "פושעים רציניים אינם נמצאים בבית הסוהר."<br />אופי הפשיעה בתקופות מאוחרות יותר של הגטו הוא תוצאה של מצוקת המזון, כמעט כל הגנבות הן גנבות של מזון מהבתים ויבולים מהחלקות החקלאיות. העונשים בגין עברות אלו היו, בדרך כלל, אובדן מקום העבודה והפניה לשורות מובילי הצואה.<br />רמת הפשיעה המתוארת בשלבים הראשונים של הגטו היא, לדעתי, תוצאה של של שני גורמים. מיקומו של הגטו בבלוטי שהיה פרבר של עוני. המצוקה הכלכלית של שנות השלושים גרמה לכך שבלוטי הפכה להיות חממה לפשיעה יהודית. הגורם השני הוא מצוקת החיים. בפסק הדין על מקרה הרצח נוסף שהיה בגטו באוקטובר 1941 התובע במשפט אינו מבקש גזר דין מוות בטענה "שפסק הדין חייב להיות תואם לתנאי הקיום הנוכחיים בגטו ולתקופה בה אנו חיים" הנאשם נדון לשנתיים מאסר עם עבודות פרך. "</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn26" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn26" name="_ftnref26"><font face="arial">[26]</font></a><font face="arial"><br />ומה באשר ליחסים שבין אדם לחברו? בצד ארועים ספורדים של גילויי סולידיות, עליהם ארחיב בהמשך, מתנהלת בגטו מלחמת קיום אכזרית, ב-24 במאי 1944 כותב אוסקר רוזנפלד, אחד מהכותבים בכרוניקה, את המשפט הבא: "טוהר המידות גדל בגטו ביחס לכמות מצרכי המזון הקיימים"</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn27" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn27" name="_ftnref27"><font face="arial">[27]</font></a><font face="arial"><br />במאי 1942, בעיצומם של הגירושים מהגטו ובהם חלק מהפליטים שהגיעו ממערב אירופה, נכתב בכרוניקה: "בקשר עם עזיבת יהודי גרמניה את הגטו, מן הראוי לקבוע, כי האוכלוסיה הקבועה של הגטו מופיעה באור שלילי ביותר. האנשים מתנפלים כחיות מורעבות על הפליטים, המוכרים את מטלטליהם. יש כאן ממש עניין של ניצול המצוקה האנושית. פרצה כאילו מגפת קדחת של התעשרות קלה על חשבון הזולת. מחזות שפלים במיוחד מתחוללים בשלבים האחרונים-סמוך לבית הסוהר ובמרישין. אנשים תאבי רכוש, ללא קורט מוסר ומצפון, מסתובבים ברובע זה יומם ולילה ומפצירים בפליטים, שימכרו להם עוד משהו או אפילו יעניקו להם מתנה מן הרכוש שנותר להם לדרך, כי המשך גורלו תלוי כמובן במזל או בחוסר מזל בעת העליה לרכבת"</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn28" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn28" name="_ftnref28"><font face="arial">[28]</font></a><font face="arial"><br />מנגד, גם נשמעת נימה של ביקורת כנגד פליטי גרמניה ששפר גורלם ונשארו בגטו וכך נכתב: "אחדים שמחו מאד על שהגירוש עומד להיפסק.... אולם לא מתוך נימוקים הומניטאריים, אלא פשוט מתוך תקווה לירידת מחיריהם של מצרכי המזון, שתחול כאשר יפסיקו המגורשים למכור את ביגדיהם ואת כלי ביתם, שתמורתם רכשו לפני נסיעתם קמח, סוכר, לחם, וכו'. אחרים שוב היו מודאגים מאוד, כאשר פשטה שמועה על חידוש הגירושים, דבר שבישר להם עליית מחירים נוספת. אם כן, לא גורלם של הנידונים האומללים, לא השתתפות בצערו של אדם, אלא אך ורק דאגה לקיבתם-הם בוקעת מקולם של אחינו מן המערב."</font><a title="" style="mso-footnote-id: ftn29" href="http://www.blogger.com/post-create.g?blogID=6172508138079055300#_ftn29" name="_ftnref29"><font face="arial">[29]</font></a><font face="arial"><br />גירוש ספטמבר 1942, "השפרה", השאיר חותם כבד על הגטו. בגטו מסתובבים ילדים רבים שאיבדו את הוריהם מחד, ומאידך, משפחות שילדיהם נקרעו מהן. יחד עם זאת, השחיקה שאנשים עברו במשך שלוש שנות מלחמה נתנה את אותותיה באדישות מסוימת עליה נכתבו בביקורתיות הדברים הבאים: "כאן בגטו, לאחר 3 שנות מלחמה, נמחק מהמילון-עם יוצאים מן הכלל מועטים-המושג 'משפחה' ואם היו אי-א�